ללא זדון, רק כגיבוי

באותו ערב נוראי כשהכל התרסק לרסיסים, היא חפרה וחפרה עד שבא לה הרעיון לשכפל לעצמה פרופיל של גבר. כגיבוי.

לגמרי מתבקש. איך לא חשבה על כך קודם? שלכל אישה מגיע לאיזון גם פרופיל של גבר, לפחות על פני הרשת. ומבחינה רעיונית בכלל – כל כך מסקרן.

ו-גם מעולה! היא תוכל להעלות לשם את כל השירים החצי אפויים שלה וגם את הכן אפויים כשתכתוב מעכשיו, כגבר, אולי גם קטעי פרוזה, למה לא? כדי לבדוק בביטחון מסוג אחר, איך זה עובד וכמה אטרקטיבית תהיה בתוך גופו הווירטואלי של איש מילים רב רואי, כי בתוך אישה היא כבר יודעת. שנים ארוכות שהיא מפסטת.

חוץ מזה, הרי תמיד תהתה מה היה אילו נולדה במקום בת רביעית להוריה – בן זכר, מה שכולם רצו שיקרה, הנס הזה עם הזרג. ומה עם שם? הוריה בטח היו קוראים לה על שם מישהו שמת. נורא. רק בגלל שנולדה רביעית יצאה מזה בשלום – אחיותיה רותה, ציפי, וראובנה כולן על שמם של קרובי וקרובות משפחה משני הצדדים. למזלה, סבתה, יוכבד, מתה חודשיים אחרי שנולדה, רק ככה יצאה עם שם נקי כמו ענת. אגב הכי נפוץ בשנתון גילה.

אבל בעצם היא לא חייבת שם מלא, אפשר רק אות ראשונה עם נקודה מפרידה ואז שם משפחה. רק חשוב למצוא שם משפחה עם נוכחות וכזה שתרגיש אליו קירבה אולי כמו זה של עדנה. רוזנטל. היא אוהבת את השם הזה הפורח והלא מעוברת. אבל בעצם למה ללכת דווקא על אשכנזי, למה לא אבוטבול? או אטיאס?

ללא זדון. היא לא תזיק לאף אחד. הפייסבוק ממילא מלא בשקרנים אבל היא תתנהג נחמד. כגבר. ממש שווה. שקט עם המון עומק, לא פרובוקטיבי, אבל כן חריף מרוב רגישות. נעימה.

רק לחשוב על לבוא באחורית למי שהיא כבר מכירה וחברה שנים ומלייקקת קבוע ולתת מעכשיו עוד לק זכרי כאילו בתמימות. אוף… קשה לחשוב על משהו יותר מסעיר מזה.

ותמונות, מה היא תשים בתמונות? היא שונאת צילומים נוסטלגיים ועכשווים עוד יותר, גם בפרופיל האמיתי שלה בקושי יש חצי צילום שלה רוכבת על אופניים, מרחוק, והרוב של החתול שלה ג'ירונימו בכל מיני מצבים אבסורדים ובתמונת הפרופיל שלה יש את הציור שציירה אותה פעם איזו אומנית זעירה. לא דומה בכלל. הכי נוח.

אז מה היא יכולה לשים לרוזנטל-אבוטבול-אטיאס שלה בתור תמונת פרופיל? אולי… מיקסר ישן, או טוסטר, או מאוורר שיפזר את כל האוויר הדחוס מכל הנודים החברתיים האלו שעם חלקם הצליחה להסתבך בקוצים ובכשרון. כן, כן, זה מה שהיא תשים שם בריבוע של הנעים מאוד להכיר – מכשיר חשמלי, מעמעם מושג, שיחלמו בלילה כל המיוחמות הפואטיות של פייסבוק איך ניראה המשורר המקסים, הצנוע והמוכשר שלה בריל לייף.

היא מסתכלת במראה וצוחקת בקול. לא מצליחה להפסיק ואף אחד לא הצליח להצחיק אותה מאז שהמלחמה המזוינת הזאת התחילה, אבל עכשיו – היא הצליחה את עצמה. ועוד איך היא צוחקת, כמו תותח וגם מזהה בקו הרוכסן איזושהי התעוררות מפתיעה כלפי מעלה.

תמימותו של הסלפי

את מייגן כבר הטרידו לפחות שישה גברים ברשת. רובם יותר מבוגרים מאבא שלה ואת אשלי – הרבה יותר משישה, גם, בכל הגילאים, אולי בגלל שהיא יותר יפה, אם זה נחשב לתירוץ. שתיהן בנות תשע עשרה וחצי, חברות ממש טובות ולומדות להיות שינניות. וזה טבעי בעיניהן, ההטרדות, כמעט כמו לדפוק סלפי בטבע, למרות שברור שהן מעדיפות בעיר. אולי כי בתכלס, הן באות מבתים ששיניים זה לא הכי חשוב, כלומר, חשוב, אבל יותר חשובה המנה העיקרית, למשל ביצים.

רגע, למה הכוונה ב'הטרידו'? סתם, לא מינית, אינטלקטואלית, זאת אומרת רק במילים. כי הן מפרסמות את הסלפיז שלהן ביחד לפחות פעם בשבוע ומקבלות מאות לייקים. וגברים מהמון מקומות בעולם כותבים להן, ושואלים כל מיני שאלות מאתגרות, אם הן תאומות? ומה הן אוהבות? ואיך הן מעבירות את הזמן? ושולחים להן לינקים לכל מיני דינוזאורים, או מה שיותר דומה במבט של חמודות כמוהן, לעופות על סף שחיטה – לדוגמה אחד בשם רוד סטיוארט ועוד אחד ששולחים להן המון – מיק ג'אגר – וואט דה פאק??? הן מצחקקות במבוכה, זה היה פעם סמל מין???

והכל הלך ממש בכיף ובשליטה עם כל המטרידים האלו, עד ששלשום, אשלי, בשתיים עשרה וחצי בלילה, החליטה משום מה להיכנס ללינקים מלאים ששלח לה איזה סקוטי בן חמישים וארבע, ושמעה פעם ראשונה את 'אנג'י' של האבנים המתגלגלות ואחר כך ישר את 'אני לא יכול להגיע לשום סיפוק' בהופעה חיה. מהתחלה עד הסוף.

באותו הלילה, חלמה שכל השיניים שלה נופלות, מתפזרות ומכתימות בדם טרי סדין עם הדפס של דגל אנגליה ומישהו דוחף לה מנת יתר, עד שהיא עומדת עם הגב לתהום, מצטלמת סלפי עם מייגן ובום מתרסקת אחורה לאפס חתיכות.

כשקמה בבוקר, ממש הרוסה, כתבה לדינוזאור הזקן שלא יכתוב לה יותר, שהיא שונאת את המוזיקה שהוא שלח לה ועל הסיוט שעבר עליה בגלל שהקליקה על הלינקים.

הוא קרא את ההודעה שלה כשהיה באמצע הבירה השלישית שלו, אם סופרים מהצהריים, נפח נוד נוראי, ועיווה את פניו בגועל. כל האמריקאיות הסתומות האלו, הכל יופי חיצוני משעמם וניוון של תרבות רדודה… קצת חושניות אמיתית ותוך שנייה מתפוצץ להן המוח.

אֵיי-בִּי-גִ'י קלסי

הרוב מסביבו חשבו שהוא מטורף והוא אכן קצת. אך אם לקחת בחשבון את כל מה שהתלבש על אורי בקורות הכבדות, ולשקלל עם אשתו וארבעת ילדיו (סקלת הדרישות רק הולכת ועולה) ועם דגי הניקוי באקווריום שעושים עבודה חרה, ככה שנים רק אוכלים ומתים ושום פראיירים לא רוצים להחליף אותם, אז איך, איך שלא יתחיל לבנות לעצמו מעצמה אלטרנטיבית עם קהילת עבדים וירטואלית שתעזור לו להתמודד? וטבעי שבגלל שהוא לגמרי סטרייט אז מהר מאוד עבר למקד גיוס עם עדיפות לשפחות. דבר שלא מצליח מיד, לא ביום אדם מצליח לרכוש אמון שהוא שווה עבדות מסורה ברשת, ולאורי היה עוד יותר קשה מלאחד 'רגיל', כי בנוסף לכל הוא גם אֵיי-בִּי-גִ'י מולד.

נכון שבאבחון אמרו לו שיש הרבה שלא נולדים ככה, שטראומה מעוררת בהם את ההגדרה, אם הוא יכול לחשוב על משהו שהצית אצלו? בטח, הוא יכול לחשוב על מלא דברים, ממש קשה לבחור אבל ברור לו לגמרי שאצלו זה מולד כי מהיום שהוא זוכר את עצמו, ממש גיל צעיר שנתיים-שלוש הוא כבר עמוק בפנים. ככה אמר לשולי פסיכולוגית בת לא יותר מארבעים שעברה איתו על התוצאות. זה היה יום לפני שביקש ממנה חברות ברור איפה והיא נכלאה מרצון בקבוצה הסגורה שלו.

כן היא נכנסה לזה לגמרי מתוך בחירה ומודעות. אשה די יפה שעדיין סקרנית מאוד לגבי אֵיי-בִּי-גִ'יאִים 'מחוץ למעבדה', משום שמבין כל האבחונים שהיא עושה אֵיי-בִּי-גִ'י הכי מעניינים לדעתה ואין בה כמו ברוב הקולגות שלה, שום פחד מהדמיון הבולשיביקי שלהם. ממה יש לה כבר לפחד? הם במקסימום פסיכים לייט ומבחינה זו, ובפרספקטיבה אופטימית על החיים המחורבנים שלה, לדעתה שטופת האמונה בחיובי – הקשה ביותר מאחוריה.

אך עבודה בקבוצה התבררה כטרום הדבר האמיתי והובילה מאוד מהר לאחד על אחד. הוא שאב ממנה מילים, עצות משכילות ומועילות לגבי הדגים המטונפים וכפויי הטובה, תשומת לב עדינה והיא מצצה ממנו לשד עצמות מרוכז, השלמת תזונה. בשום פנים ואופן לא הייתה שם עבדות, אלא סוג מתגמל של מנגנון שכר ועונש וסביר אפילו להניח שרוב הדתות המכונות 'סובלניות', היו יותר ממצדדות.

ואירוני מעט לחבר בין השקפות דתיות למהלך הדברים, כי הכל באמת זרם טוב ויפה עד שאירוע אחד לא חפף מוצלח אירוע אחר ובדיוק בסוף שבוע ששולי טסה לברצלונה, קצת חופש היא רוצה כל כך לראות את הפסיפסים של גאודי, בתו הבכורה הודיעה שהיא מתחתנת עם הדוס השעיר והעשיר, עד כה אפשרות שהייתה מודחקת ובום על כל המשתמע מכך, התנפל עליו התקף חרדה וכמו אֵיי-בִּי-גִ'י קלסי דקר אותו כהתקף לב סופני, פְּניה חדה מזרוע שמאל וחזה מרוסק מכאבים. לו רק יכל להיתמך באותם רגעים מסוייטים במקלדת ובשולי, היה אולי יכול לחסוך מעצמו את הביקור המיותר בחדר המיון של הממשלתי הקרוב ביותר, שם לא מבינים כלום בדגי ניקוי סרבנים ומצנטרים אותך בלי לחשוב דגותיים.

חֲבֵרוּת

כשמשיח בן-דוד, אחד שהכירה דרך פייסבוק אמר לה: 'מותק – שֶׁלְּפִי אידרה, אָת דג משוקולד', הבינה שהם לא מתאימים. זה לא שהיא לא אוהבת להקשיב למוזיקה של קורין אלאל, או נמנעת ממתוקים, או שהלכה רחוק מדי וחשבה שהוא רוצה אותה לסבית – אלא ש-סליחה, לא לשווא קראו לה סתיו – היא מאוד סלקטיבית עם גברים וגם עם נשים. את חברותיה הקרובות אפשר לספור על אצבע אחת: אֵליה כהן-לוי (נכון, מסורתית אז מה?). הברייה היחידה בעולם שהיא יכולה לשאת את מחיצתה ליותר משעה וגם לצחוק איתה. הן מסוגלות להיקרע אותנטי, חסר סנטימנטים, מתובל בסירופ רשעות שקרוב לבכי. ולחשוב שְאליה עובדת כפסיכולוגית, כבר למעלה מחמש עשרה שנה, יותר מעשרים מטופלים בשבוע, שעות על גבי שעות של ריתוש הזיכרון בחוריהם השחורים של אחרים ועדיין מצליחה לגעות כמו מטורפת עם סתיו הסוציופתית. לגמרי לא מובן מאליו.
אז אפילו שכהן-לוי מרוב דיבורים על מצוקות של מטופלים, מנטלית לא יכולה להכניס אפילו עוד שיחה אחת עם חברה על ענייני פנים, היא נאלצה להקשיב איך המשיח העיז לזרוק ככה דגים כמו ישו ולא אהבה בכלל את המאבק התאולוגי שפילח בה מצפון, אגב יחסי חברות שאמורים לשעשע. כי מה שסתיו סיפקה לה בדרך כלל – היה זמן איכות של בדיחות מלוכלכות ואינפורמציות בטלות על חופשות מוזלות (סתיו סוכנת נסיעות).
מצד שני, כהן-לוי אישה סקרנית וחקרנית. כך שכבר באותו הערב, ביקשה חברות פייסבוקית מאותו משיח ועל בונבוניירה ישָנה של לשונות חתול, גרגרה בקול למראה אותם תבשילים חילוניים ומילים טְרפוֹת להכעיס שנעץ אצלו על הקיר.

 

ענין של גאומטריה

בת דודה שלישית שלי, ענת – פזרנית רזה ונמרצת, הזמינה קפוצ'ינו כפול שהגיע בספל רחב כמו מרקיה. כשלגמה ממנו, היה נדמה שהיא תיכף מטביעה את עצמה בתוכו, שוקעת עד מעל הראש בחלב המוקצף מרוב שמחה. בבום זה הזכיר לי, איך כשלמדנו ביחד בתיכון והייתי לפעמים באה לישון אצלה, לפני שהיינו מתחילות לטחון במילים את כל הקולגות המחוצ'קנות אחת אחת, היא הייתה מציעה בטון מתפנק – "בא לך שוקו על חלב חם?", כאילו מובטח בספל המהביל משהו שהוא מעבר לתענוג. לא משנה שאף פעם לא נשביתי בקסמיו של ה"שוקו החם", עכשיו סיפרה לי שהתאהבה בבלוגר אחד מערב-הסעודית. "אחד הכוכבים החזקים של בלוגספוט נקודה קום. חמש עשרה אלף מנויים!"
– "סעודי??? באיזה שפה את קוראת אותו?", מודה – מסרטים אמריקאיים שאבתי את כל הידע המועט שלי על גברים סעודים – באר נפט, שפם, גלביה, כפיה, כסף, גמלים.
– "…. באנגלית, הוא כותב אנגלית מדהימה! תואר שני בארכיטקטורה מברטלט בלונדון", הסמיקה והשוויצה ממש כמו פעם כשהייתה מתפארת בדודים שלה (מהצד השני) שהיו שנתיים בשליחות באוקספורד. אוי-יוי-יוי ….
– "ענת! – ערב הסעודית! – אפילו נאקות לובשות שם רעלות!…"
– "ידעתי שתתחילי עם זה. אז זהו שזה לא מה שאת חושבת בת דודה – הוא פמינסט". היא עמדה לפתוח את הלפטופ החדש שלה, "אני אתן לך לקרוא. בפוסט האחרון שלו הוא כתב על מבנה שהוא מתכנן עכשיו – שלוש קומות ללא פינות עם חדרים עגולים חלונות אליפטים ותאורה עמומה של נורות אגסיות – מקסימום עשרה ואט כל אחת! חלל מיוחד לנשים בלבד. הוא כתב פשוט מקסים על ההשראה הריחמית שמלווה אותו בעבודה על הפרויקט. את לא חושבת שזה מסעיר שגבר יוצר מהרחם?"
… נתתי ביס גדול מדי בגבינת פירורים ופיקפקתי בלב …אהה… בטח איזו אכסנית כלא לכל הנשים שלו, שיסתובבו במעגלים, יחשבו שהן לא רואות טוב בגלל התאורה העמומה יתקלו אחת בשניה ולא יבלבלו לו את המוח… שכחי מזה אחות – המשכתי לכעוס בשקט – אין צ'אנס שאני הולכת לשבור את השיניים על איזה טקסט צבוע על הומניזם נשי באנגלית בריטית מגונדרת ומזויפת.
– "נשמע מענין…"' הצלחתי להוציא.
כבר מזמן היה נראה שפייסבוק לקח מענת את שארית הכבוד העצמי אבל – אדריכל וירטואלי על גמל מוזהב … זה באמת יצירתי… אפשר לומר: הידד! אפילו פואטי.
– "אני מחוקה לגמרי" המשיכה, "זה יותר חזק אפילו ממה שהרגשתי לצביקה. היסטרי. אני לא מסוגלת להירגע בין פוסט לפוסט שלו, כל פעם פוחדת שזו הפעם האחרונה שהוא שם ואז כשהוא מפרסם אני מרגישה כזה אושר, כזו שלווה ואמונה בקיים – דומה קצת למה שהרגשתי באשרם בוראנאסי".
– "אבל זה לא החיים האמיתיים וזה לא וארנאסי – זה כולו בלוג!"
– אז יש לי חדשות בשבילך יקירה: בזמן שכל המדינה הזו תפיץ ריח של עובש מהפה ביום כיפור, אני הולכת לפגוש אותו בכרתים, לראיין אותו למחקר שלי… נכון!" הישירה מבט "הוא גם ממש אוצר …מקצועי בשבילי", גמגמה בחינניות.

השראה ריחמית
ללא פינות

כבר שנים ארוכות היא עובדת על מחקר (לדוקטורט בבאר שבע) על 'צורות גאומטריות ונשים במזרח התיכון'. בפסיכולוגיה בגרוש שברה את הראש איך לשלב את החוש המדהים שלה לעיצוב עם ההערצה הגורפת לדוד מנחם האנתרופולג (אז מאוקספורד, היום בדימוס מחדרה) ולדודה חווה – אישה נקיה מאוד, וזה מה שיצא.
– "לא נכון…" נשמעתי מובסת. אחרי שהתעשתתי, אגב תחושת קינאה קלה ושורפת, ניסיתי לצנן אותה בגורף מהקטע של הבלוגרים.
– "כולם היום, וזה כל כך משעמם כבר להגיד את זה – גרפומנים-מגלומנים ותאבי פרסום והבלוגריסטים הכי גרועים, בחצי קליק כל אחד מזבל על כל דבר, ואין להם אף פעם אמא או אבא זאת אומרת מישהו שמוודא שהם באמת שם. את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אל תפנטזי שמה שאת קוראת זה גם מה שתפגשי – רוב הסיכויים שזה יהיה בדיוק ההיפך. כמו זו ריטה או סימה או איך קראו לה… שכתבה מתכונים עם תמונות נפלאות והכל היה פארש ובסוף הסתבר שזה איזה מוסכניק מובטל שניסה להצחיק את עצמו וגנב את התמונות מספר בישול הונגרי".
היא ביטלה אותי בניפנוף יד – "עם אנשים כמוך לא בונים מדינה, עלי זה לא כל אחד! הוא סוס אציל, דם כחול על אמת!"
כאילו נשארה ברירה, הפכתי דף וראיתי אותם יושבים על החוף. המים היווניים לא מאכזבים – צלולים כמו בפרסומות וכמה נתחי פטה בשמן זית מחכים בסבלנות על השולחן. ענת בביקיני סרוג כמו זה שהיה לה בתיכון, הערבי ביריעת בד לבנה, טבעת זהב ענקית על הזרת ודיבור של פיסטוק חלבי. הוא מתאר לה בנועם את התפיסה האורבנית שלו לגבי הבדלים מגדריים, אחר כך מעמיס מילים רכות על אמו (מוציא תמונה מהארנק) שאופה (עד היום!) את הפיתות-יד הכי טעימות בעולם (‘איזה אישה’) ועל ההרצאות המלאות עד אפס מקום שהוא מעביר בלונדון (‘מת על האנגלים’). הוא צוחק הרבה בזמן שהיא, ציפור גרומה שכמותה, מתבוננת בו בתשוקה, מחשבת בעיניים פקוחות כבר בפעם המי יודע כמה את משפט פיתגורס.