ג'יי דאבליו פוד ארט

ג'יי דאבליו פוד ארט (JW.FoodArt) בסיאטל, היא גלריה לאמנות נשים הבוחשות באוכל יהודי, חוגגת שמונים וחמש להיווסדה. אמניות הגלריה (ואני ביניהן) – כולן כאחת נוהגות לאפות ולבשל את יהדותן בטמפרטורה רותחת מהרגיל, התבקשו על ידי האוצרת, ננסי, להכין כל אחת עבודה אחת לכבוד האירוע. העבודות יוצגו בתערוכה מיוחדת שתיפתח בסוף השבוע הקרוב בגלריה. איזו התרגשות!

ובאוכל יהודי, הכוונה בעיקר למה שנחשב בארה"ב ל'אוכל יהודי' – כלומר אשכנזי רחמנא ליצלן ועד כמה שניסיתי לרחרח במקדים אצל עמיתותיי הקרובות יחסית – ג'ניפר מילר מסן-פרנסיסקו וברברה רוזנברג מדנבר, לא הצלחתי לנחש מה הן מתכננות – אלא שאחרי שסגרתי את הטלפון עם ג'ניפר, נותר באפי ניחוח ברור של כבד קצוץ, ותוך כדי שיחה עם ברברה בקעו מקולה פצפוצים נימוחים כמו של קוגל מתוק בקינמון. לא ירושלמי.

כך שלפחות בהבזק של אינטואיציה נשית – השיחות איתן השאירו לי את השטח נקי: ללכת על הרעיון שכבר היה לי – ולארגן צלחת פורצלן אובלית עם קרפעלך כמספר החג. כן, וזה לא שממש עניין אותי מה הן מתכוונות לעשות, אבל בטח לא רציתי להופיע כמו אידיוטית עם אותה שמלה, זאת אומרת עם עבודה דומה, ואני הרי בכלל לא לובשת שמלות.

שמונים ושישה קרפעלך ציירתי על צלחת בסיגנון סבתא, אקריליק על בד – שמונים וחמישה פלוס אחד לשנה הבאה, כמנהג הישראלי שכולו טוב. והיום נסעתי לתלות ואז ראיתי מה כל השאר הביאו. ברברה אגב, בכלל לא הביאה משהו עם קוגל – רחוק מזה – היא סרגה במסרגה אחת, לעטקס ענקית מגומי צימוקים ותלתה אותה מהתקרה באמצע החלל, לעומת זאת – ג'ניפר כן הלכה על כבד קצוץ (וי גדול לאינטואיציה הקווית!) – צילום של קערית קצוץ, עם פטרוזיליה לקישוט שיוצרת תמלול של 'הפי-ברסדיי'.

ננסי האוצרת, נראתה ממש מאושרת. היא לא ביקשה לבדוק איתנו מראש מה כל אחת עושה. מה שתביאו יהיה טוב, סומכת עליכן, ככה היא כתבה לנו למייל, זה יומולדת. בחיי, איזה הימור אמיץ, יש לה ביצים לננסי הזאת, קשות. היא שומרת לעצמה מהחמין המשפחתי בריבית דריבית, לא צחוק, היא סיפרה לי פעם, שזאת מסורת נשית אצלם במשפחה.

מסורת שמסורת, העיקר שמחתי לראות שכל העבודות ברמת הגשה מצוינת, שאני הקרעפלה היחידה ושאין תודה לאל יותר לקרדות מהצפוי. זאת אומרת – חוץ מאצל קטיה זונשטיין מניו יורק, שזו מתמיד אובססיה אצלה – הלקרדות. והפעם גילוף בעץ: שתי לקרדות מרימות לחיים הקרפיון. אין לה גבול לאישה הזו.

עוד על שירי אלזה נורפלד

הרצל צבי היה מאז ומתמיד צייר נשמה, הוא צייר מהבטן ואם יצא לו משהו יותר מתוכנן, למשל מהראש, הוא מיד מחק. פסל את עצמו מתוך אמונה מכוננת שיצירה מהשכל איננה אותנטית. 'רק מהלב הפעולה ראויה', כך היה אומר למי שהקשיב.

רונית רזי נאמן הייתה מעצבת גרפית מוכשרת. הקו הכללי שלה היה מעט נוקשה, אך מרשים. היא לא לקחה אחריות מאיזה חלק של הגוף זה בא לה. היא עשתה את מה שהזמינו ממנה על הצד הטוב ביותר לדעתה, ולדעת אחרים – אף למעלה מכך. במהלך הלימודים האינטנסיביים שלקחה בבירה, למדה אצל הרצל צבי רישום. היא לא סבלה אותו, הרבה לא סבלו, הוא ניראה לה דביק מבחינה רגשית, טרחן על פרטים וזקן. הוא היה אז בן ארבעים ושבע.

למרות שרונית רזי נאמן בחורה בהחלט נאה ומיוחדת מבחינה חיצונית, הרצל צבי לא זכר אותה כשנפגשו כעבור כעשר שנים, בפתיחת תערוכת מכירה שהצליחה לשלב עיצוב ואמנות ולגרור לכבוד האירוע הרבה אמנים ומעצבים מהמרכז לחור נשכח בנגב. היא כמעט לא הכירה שם אף אחד וניגשה לומר לו שלום, בעיקר משום שלא היה לה מה לעשות עם עצמה, אבל קלטה שהוא לא מזהה אותה והתחרטה על הרגע.

אבל לא הרצל צבי יוותר כשמשהו בלב אומר לו ששווה להתעכב. הוא היה אז פרוד טרי מאשתו השלישית שילדה להם תינוקת לפני פחות משנה והיה רעב לתשומת לב נשית עוד יותר מתמיד. רונית רזי נאמן חייכה במבוכה וכבר פנתה ללכת, אבל הרצל צבי אמר לה – רגע. אל תלכי.

והרי 'אל תלכי' היה השיר שהיא הכי אהבה מבין שירי אלזה נורפלד והיא שמחה כל כך שהוא מזהה! שיר הנושא של פרויקט הגמר שלה – הפרויקט כלל איור ועימוד של שלושים וחמישה שירים של אלזה, ולמקבץ הכרוך כסיפרון נתנה את השם 'אל תלכי'. והנה, הוא נחרט ושורד בזיכרון של אחד מהמורים. גאווה. רונית רזי נאמן התרגשה. תודה, היא אמרה להרצל צבי, המון תודה שאתה זוכר, זה מאוד מרגש אותי.

שם בנגב, הרצל צבי היה בין חמישים ושבע וקצת, ורונית רזי נאמן הייתה בת כמעט שלושים וארבע. ובהתחלה, למרות מרימי הגבה ההמומים, זה הלך די טוב ביניהם. אבל כשרונית רזי נאמן התפרצה עם רגשות הקנאה השורפת שלה, בנוגע ללא מעט תלמידות לשעבר של הרצל צבי שהגיעו להתייעץ, ואז עוד כשהתחילה גם לחוות דעה משויפת על הציורים האחרונים שלו, ולהגיד איזה יותר טובים בעיניה ובעיקר אלו פחות, הרצל צבי נאלץ לומר לה – 'סליחה ילדונת, אבל אמנות זה לא עיצוב. תעזבי'.

וכמו שבאה ככה עזבה, כי לא היה שום שיר שהיא הכירה שנקרא 'תעזבי' והיא ספגה את זה מאוד קשה, כי אהבה את הרצל צבי כמו אבא.

מהר מאוד הרצל צבי חזר לאשתו השלישית ולתינוקת שהפכה לפעוטה, ורונית רזי נאמן זרקה את קריירת הפרילנס שלה לזבל ונרשמה לתואר שני בספרות מגדר עברית. כמה שנים חרוצות אחרי, לקראת סוף הדוקטורט שלה על שירת אלזה נורפלד, קראה ב'גלריה' של 'הארץ' על מותו הפתאומי של הרצל צבי.

רונית רזי נאמן לא ידעה מה להרגיש – מצד אחד שמעה אותו צף מתוך זיכרון מתוק ואומר ברכות מלטפת – 'אל תלכי', ומצד שני – נזפה בעצמה – תעזבי, הוא היה חמור מצוי כמו כל אלו שלא מבינים כלום בשירה.

הכדור עכשיו אצלנו

בספריה בסלון, מאחורי מילון אבן שושן, היו מסודרות בקומות חוברות פורנוגרפיות בכיכובם של שחקני כדורסל מהליגה הראשונה. קראנו במבוא לתחקיר, שקהל האוהדים היה בעיקר גברים, אם כי לכאורה יכל להיות גם ההפך. והיו לא מעט מנויים, כחמשת אלפים בשנות השישים, והמספר הכפיל את עצמו לכעשרת אלפים בשנות השבעים. עסק שבמושגים מקומיים שגשג כמו אלומות בשדה שיבולים, מפה לאוזן ומכתף לישבן.

כן, עצוב, עד שהגיע האינטרנט וחיסל הכל. לא עוד חילוץ מתוך ניילון בתולי, אחת שטרם דפדפו בה אחרים – ומנגד, גם לא עוד חומריות נייר דהוי ומשופשף בפינות מרוב שימוש.

אז עכשיו, חודשיים לאחר שג' נפטר ובתוך חגיגות אליפות אירופה, הכדור אצלנו ואולי אפשר להתחיל לפרק פומבית – כי ג' לא היה סתם עוד ספורטאי אהבל, הוא גם היה איש תרבות וחובב טבע מושבע. בתוך כרכי אבן שושן שנשענו משני הצדדים על ספרים יפהפיים עם רפרודוקציות איכותיות של לאונרדו וקאראווג'ו – מצאנו אלפי פרחי בר שהוא ייבש במשך שנים.

מה לעשות עם כל אלפי הסביונים והנוריות שמעוכים בין הדפים ואיך לטפל אופטימלית בכל הצילומים האסורים הללו?

רותם הציעה שנעשה קולאז' לזכרו של ג', היא אמרה שלא תהיה בעיה למצוא מקום שיציג דבר כזה. שתינו אמניות לא רעות ומכירות טוב את המאטריה, אז למה לא בעצם? אפשר לחשוב…. והרי ג' חף ממשפחה שתסרב לפלורליזם.

נוכל להשתמש בצילומים בחופשיות, כי למרות ההחפצה יש בהם תמימות מסוימת, כמו לכל דבר מלפני שלושים-ארבעים שנה ומעלה.

ואולי נשלב עם הפרחים? הצעתי לרותם – מה דעתך שבמקום קולאז' – רקמה. רקמה? אפילו רקמה דיגיטלית, משהו שמייצג בורגנות אריסטוקרטית מדוכאת, כי בעצם מה היה ג', אם לא פמיניסט שכלוא בגוף חדיר של אתלט?

רותם סיננה חיוך צר ואמרה לי: אל תהיי כל כך קלה על ההדק של הפמיניזם.

ייתכן שהיא צודקת ולאחרונה נהייתי יותר מדי קלה על השטרונגול המגדרי, אז חיכיתי שהיא תעבור למיין את החומרים בחדר השינה ויהיה לי מרחב לעיין יותר לעומק בחוברות בהן הוא משתתף. שלפתי אחת שיצאה בינואר שישים ושש, בול בשנה שנולדתי.

עמוד אמצע כפול. מדהים! אסור שיצירה כזו תיגרס חלילה לתוך בליל של תודעה לאומית מוכחשת. ג' זורק לסל. הגוף שלו מבריק וחלק לגמרי למעט פזורת שערות באזור החזה. שלושה שחקנים של קבוצה לכאורה יריבה חוסמים אותו עד נגיעה. שניים מקדימה ואחד מאחורה. הוא אוחז במתח אצבעות בכדור המחוספס, אך עיניו עצומות ושקוף שעל פניו שפוכה הבעה של הסנפת זיעה.

קמעות טבור תאומים של שבט Lakota, בערך מ-1885, הצילום: Wolfgang Sauber

בעצם אולי יותר מרקמת חוטים, מתאים ללכת על טכניקה מסורתית של השחלת חרוזים, יש עבודות כאלו של אינדיאנים, מקסימות. רק השבוע ראיתי במוזיאון. גם אותם וגם את המורשת שלהם, הזמן והטכנולוגיה מאיימים למחוק.

בבית האמנים

ג' שירתה כקצינת נפגעים וחודשיים לפני השחרור, דילגה בלי לנשום כמעט, בין המשפחות של האסון ההוא, ואז זה קרה לה. בת עשרים ואחת וכמו בבום אחד, נפסק לה המחזור. כנראה שדם המכבים סחט אותה לגמרי ולא השאיר לה אפילו טיפה.

היא לא דיברה על זה עם אף אחד, אך באופן טבעי החליקה מהצבא, ללימודי פסיכולוגיה בַּעברית של ירושלים. מצטיינת. ראשון ואחר כך שני קליני ובאחד הבקרים כשעלתה על קו תשע להר הצופים התיישב לידה מ.ר. האמן החצי מפורסם שמצייר עקדות כבר כמעט עשרים שנה ולפעמים גם מפסל. שכיח למצוא אותו על האוטובוס הזה, הוא מלמד בבצלאל ומאז המלחמה שחתכה אותו לחתיכות, הוא לא נוהג על כלום.

בהתחלה שאל שאלות והסתכל בעיניים, אחר כך מדד במבט את הגוף ובסוף הצית וביקש האם אפשר יהיה לצייר אותה. לו כבר הייתה בתוך המקצוע, מוסמכת, ברור שלא הייתה מסכימה אבל בגלל שטרם, הסכימה.

הוא ביקש ממנה לשבת על שרפרף שדה, ליד ערימה של ענפים שרופים ולהחזיק סכין גדולה בתנועת מגל של מלח הארץ. הוא צייר נורא לאט ורק באדומים ובלבנים, אבל השתמש בהמון עוביים של מכחולים.

הפסל: אישה משגיחה על האש. מצרים 2134-1991 לפנה"ס

היא חששה שיהיה לה קשה, אבל בכלל לא היה לה קשה לא לזוז, רק שאחרי שעה וקצת התחיל לה כאב בטן נוראי והיא בקשה להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת, או בכמה פעמים שהוא צריך כדי לגמור את מה שהוא התחיל.

בסדר גמור, רק לפני שאת הולכת אם אפשר להעביר לך יד על הבטן. לא משהו מיני, הסביר, אני פשוט חייב להרגיש מה עובר לך בראש עכשיו.

בתערוכה קבוצתית בשם 'דם' שנפתחה לפני כשבוע בבית האמנים, מ.ר. מציג שלוש עבודות וג' מופיעה בשלושתן. מזהים טוב מאוד שזאת היא – כי מ.ר. הוא לא עוד אחד מהאמנים שמבזבזים לאנשים את הזמן או מבלבלים להם את המוח עד שהם שלא מבינים כלום. מבינים לגמרי – חלק מהמבקרים בתערוכה אפילו חושבים שיותר מדי. מבינים.

רשלנית שלי

א' נהג לומר 'בעובי הקורה' ו'חוד החנית', כמעט בכל הזדמנות וכמובן לפני גיחות מבצעיות – לילות שמרוב ערפל מודיעיני לא יכולת לראות כוכב. ולנו זה נתן את התחושה הממכרת שהאיש החזק והנאה ביותר שהכרנו, מלח מסוכר הארץ הולך לעשות זאת שוב, להדהים את כולנו בעיניים פקוחות ואת חלקינו לאחר מעשה ברגליים פשוקות, ושגם אם המזל העצום לא ינחת דווקא בין ירכיה של זו או אחרת, כולנו מפרגנות – כי תחושת ההזדהות והלכידות  בתקופה ההיא, הייתה יותר חשובה מהרווח הפרטי. ככה חונכנו. לתת מעצמינו למען הציבורי והנשגב מבינתנו.

ושלא יתפרש אחרת – אף אחת מאיתנו לא הייתה קורבן במונחים פיזיים. נהפוכו – לא מעטות מאיתנו חוו את הגמירה הכי טוטלית שהייתה להן אי פעם, אבל רבות גוררות עד היום את תסמונת הקורה החורקת והחנית המעוקמת. לא עניין שאיזה פלסטיקאי יכול לסדר לך בקליניקה הפרטית שלו בחצי דקה, או אפילו אם את נכנסת בצהריים ויוצאת למחרת בבוקר ומשלמת לו את אמא ואבא שלך ביחד.

זאת כמובן צלקת שלא הרבה מוכנות לדבר עליה מול המצלמות, אבל ר' הסכימה. וזה מה שהיא אמרה: "א' סובב לי כל כך חזק את הברגים באגן הירכיים של המוח הנשי שלי, שעד היום, שלושים וארבע שנים אחרי, כשאני רוצה לצאת מהבית, אני לא נועלת את הדלת מבלי לבדוק שלא השארתי חזייה על הגז. אני לא רוצה להיכנס לפרטים שהכי מעניינים את כולם, רק אומר – שהדפיקה היא קולקטיבית באחורה התרבותי שלנו, ורק בטעות נדמה שיש מי ששרדו אותה בשפיות מתקבלת על הדעת". ור' המשיכה – "אולי לא הסברתי מספיק טוב, אז למי שלא ירד לסוף דעתי: א' אהב לאכול את החזיות שלי, וגם את של אחרות. ידעתי ולא היה לי אכפת, מעולם לא שאפתי ליחידנות, כולנו נשאנו בנטל. אך באופן אישי החמרתי עם עצמי מאוד, לא יכולתי לדמיין או להרשות לעצמי ו/או למדינה כולה, שאחת מהחזיות הטובות שלי לא תהיה מבושלת דיה, או חלילה תישרף בזמן שאני יוצאת לקנות לחם וחלב, או סתם, חולמת את אחד מהחלומות המופרכים שלי… הלחיץ אותי לגמרי וא' באמת היה קורא לי ככה, בחיבה, מבלי לדעת עד כמה אני מקפידה – 'רשלנית שלי' ובתקופה קצת יותר מאוחרת, כשחשבתי שנורא מעניינות אותי תולדות האמנות וניסיתי לדבר איתו על תנועת הדאדא, ז'אנר שממש הדליק אותי – הוא מלמל בעצבנות שאלו נשמעים לו רעיונות משוללי כל הגיון ומטרה ואם אני יכולה לזרוק לו עוד חזייה, הקיבה שלו מתחילה להיות מה זה רגזנית בזמן שהוא משנן תצלומי אוויר של מכתש גללי גמלים בערב הסעודית".

 יוהאנס תיאודור בארגלד  / 1920 / Johannes Theodor Baargeld
(ייסד יחד עם מקס ארנסט את תנועת הדאדא בקלן)

אתמול צפינו בתכנית ביחד. בניגוד למה שחשבנו שיקרה, לפחות שבע מאיתנו – ברוריה, רותי, דורית, מאיה, דליה, שרית, ואני – הזלנו תוך כדי דמעה ברורה. האוטומט המתוק שלנו השתוקק להתנצל בכל דרך אפשרית בפני א', יפה בלורית ואזור העורף המרכזי – על החרפה שהטילה עליו העדות של ר' וכל שאר הפרטים שהכרנו מקרוב מאוד. גבר מבריק כמוהו! מה זה חשוב עכשיו, מה הוא אהב לאכול, אז? הרי אם לא הוא, איפה כולנו היינו היום?

למסגר את רובִּי

בקבוצת האימון התומכת שלנו – 'אמנים לטובת אמנים' אנחנו מדברים הרבה על הקשיים הכרוכים בלהתמכר לאסתטיקה סובייקטיבית, וגם מחליפים מדי פעם יצירות, אבל בסודיות. שאחרים לא ידעו. בהנחיה שאנחנו מקבלים, מכנים את הפעולה הנדיבה הזו – משוב של יופי פנימי פלסטי. אתה מעניק להוא וההוא מעניק לך. ולא, לא בשביל שפעם – תוך כך וכך, אם וכאשר תהיה שווה אייטם של דקותיים בתכנית תרבות מקומית, או אפילו רבע עמוד בעיתון וישלחו צלם סטודנט לצלם אותך בסטודיו או בסלון המשומש מדי, ויהיו תלויים שם על הקיר עבודות של כל הכאילו חברים המפורסמים שלך, שזרקו לך פעם חתיכת עצם ועכשיו כשהגעת סוף סוף אל הרגע הגדול יותר מנאה לך להשוויץ שהם חברים קרובים שלך, ואתה על סף מזיל דמעה מול המצלמות כשאתה מספר שהעצם הספציפית שלהם שתלויה אצלך, עושה לך את ההשראה ומחזקת בך את האמונה הכי משמעותית בחברות וכו'. אז איכס! בכלל לא משהו כזה!

אבל אם כבר הזכרתי את העצם ואת חברו הטוב ביותר ואת האמונה באדם, אז הנה אירוע שקרה לי באמת בעקבות כל הריטואל היפה הזה:

שוכבות אצלי בחושך של המגירות הנעולות שלוש יצירות של עמיתים מהקבוצה והיום ראיתי בעיתון פרסום משכנע של מסגריה כזו אמנותית. גזרתי שם וכתובת לענק הבולע והמקיא גוגל, ונסעתי. מקום על הצומת וקיבלו את בואי שני קטנים כאלו על ארבע, הכרות שמית זריזה נעשתה, והסתבר שאלו מייק ואחיו, לֵייק – כמו אגם, לא כמו 'אהבתי'. הם ישר זיהו שיש בחיקי עצם, והתחילו לרחרח. קטי – שהזדהתה כבעלים וכממסגרת, אישה חזקה עם שיער אדמוני וכפתורים אפורים על הלב, פתחה את העבודה וזרקה להם למטה – תרגיעו, זה ויז'ואל רזה לגמרי. במקביל הסבירה לי שזה לא כמו שזה נראה – שהם שוחרי איכות לא רק טעם. אני מבינה ומעריכה אבל שואלת כמה הם דיסקרטיים, חרדה לוודא שאם ייראו לא ידליפו, למקומון או משהו. אל תדאגי, היא אומרת אני מקפידה איתם על משמעת.

היא אמרה שהיא נוקטת איתם גישה של – שלם שנתית על כל מה שאתה חייב לי, ותוך כדי שאלה מה דעתי על פרופיל הלפחות עשרים ומשהו שהציעה לציור הקונסטרוקטיבי של רובִּי (שם בדוי כמובן – החשאיות…) איתו בחרתי להתחיל ראשון. זהו פרופיל עץ מעובה בעלי שלכת מייפל במוזהב, עם חן אירופאי וקריצה ברורה. לא רע, קטי, אפילו טוב. בעצם למעלה ממתאים. בול! אפשר למלא הזמנה. ואם את בבקשה מוכנה לפרט יותר לגבי גישת החייב לי שאת נוקטת עם מייק ולייק.

תראי, אני מאכילה אותם? הם רובצים כל היום כמו אריות שהם לא, ומטרידים בלי בושה עצמות של לקוחות? אז פעם בשנה הם משלמים על זה, ולא בכייף, תאמיני לי. הנה בואי תראי בעצמך ומכוונת אותי לתת מבט מתחת לזכוכית שיושבת מדויק על הקצה הימני של הדלפק:

(ונותנת לי גלויה אחת במתנה)

בלי להיות מוכנה אני צוחקת נורא ובדרך חזרה הביתה מהרהרת בלב: ואם הם היו יהודים? מתי היה הכי מתאים לחייב? בכיפור? באחד מימי הזיכרון? בפורים? בחג שמח, או בחג עצוב? הרי בכלל אצלנו – ואני מכלילה לטובת גיבוש עקרוני – בטח לא היו הולכים על כיוון ראוותני של פסל ותמונה, בטח היו מעדיפים שלא כלפי חוץ, שראוי יותר תשלום ערכי בצנעה. במקרים קיצוניים, מצאתי את עצמי מחמירה סוגיה – אולי אפילו מתחת לשולחן.

'אדם דואג' / אילת כרמי במשכן לאמנות בעין-חרוד

פעם, בערך מאה וחמישים שנה אחורה אנשים היו גוזרים את הדאגות שלהם בשרשרות מסורתיות ואת היחסים שלהם עם אלוהים וגם מגדירים 'מזרח' ותולים על הקיר שידעו איפה. מי שצלח, גלגל דורות והגיע בהמשך לארץ הקודש, אחדים הצליחו להביא איתם לכאן מזכרות, מגזרות אמנותיות הנמצאות באוספים שמורים, למשל במשכן לאמנות בעין-חרוד. יש לכך הוכחות תלויות.

יאסי, רומניה / 1846/ אמנים לא ידועים (תצוגת היודאיקה במשכן לאמנות בעין חרוד)

אילת כרמי, חברתי, הזמינה גם אותי להיכנס בשערי העמק המזרחי דרך 'אדם דואג' שלה, פרויקט שער יפיפה, ציור שמן על יריעות פלסטיק שקופות, המתבסס על מגזרות נייר של אחרים – לוקח מלאכת יודאיקה מסורתית שהייתה שמורה לאמנים גברים ומפשיט אותה לטובת עירום נשי חלקי. בוחר את המילים ומשאיר את האריות.

ברור שלא לשווא גזר עבורנו אמן מיאסי שברומניה, את המשפט המשובש 'אדם דואג על אובד דמיו ואני דואג על אובד ימיו / דמיו אינם עוזרים ימיו אינם חוזרים' על פני 'אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו…' – הוא גזר וגזר כדי שנמשיך לדאוג גם בהווה, יחידני וקבוצתי, על מנת שהדברים הנחוצים יעשו ביעילות, בדיוק ובתשוקה מול הרצף החולף.

שער הרחמים, או שער האריות? ולא בירושלים, אלא סמוך לשרידי יזרעאל, בירת ישראל הצפונית, כשמונה מאות שנה לפני הספירה, בתקופת אחאב. מלך רע (ואשתו זבל).

ולמה על שדיהן של הנשים כרוך סרט צר בד לוחץ? לא, לא משום שלקו בצניעות מיותרת, אלא בשל הצורך בתנועה חופשית, ככה מסבירה לי האחראית. העבודה פיזית מאוד אז שיהיה יותר נוח (והרי גם אֵל שַׁדַּי יודע להכביד).

האם בנייה? האם פירוק? האם משחק מתוחכם בדוּקים? לא ברור, מה שכן – כולם דואגים. רגע, אולי חוץ ממנו. כן, ההוא על הקיר ממול, מי זה?

כן, הזכר, עסוק בטקס משלו ישבן זקור, זנב מורם. לגמרי לא ניראה כמו אחד שגוזר, לגמרי אחד שמניף. תָחוּם בְּמרחב מקביל. רק שלא יפריע עכשיו, הן יודעות מה צריך לעשות. בתום לופ המעשה חסר הסוף, אולי יפגשו נטולי דאגות.

כנרת, לא מה שחשבתי

באחד מציוריו של ג.פ., זיהיתי (ברשת, נראה שהוא מפרסם כל מה שהוא מטִיל, כמויות) את דמותה של בת דודתי כנרת, הוא מצייר בסגנון ראליסטי. אני מכירה את ג.פ. עוד מהלימודים, ספגתי את קיומו ארבע שנים לא תמימות. בפיקחותו תפס די מהר ובשתי זרועות משכילות את הטריק של להעמיד נשים, אז צעירות והיום 'בשלות' כמודל מעורר, לרוב יושבות ליד איזה אגרטל פרחים אתני (ערבי), קערת קרמיקה (כנענית) עם כמה בננות איזה תפוח ואשכול ענבים (בצורים) או בנועז אף מחבקות אלומת שיבולים. לאלץ אותן מתוך מודעות שניתן לפרק למילים, לערוך תחרות ייצוגית עם דימויים הנחשבים לארוטיים ואז לקדם דיון עם כל השאלות הלעוסות על המבט הגברי (ואוצרים מסוימים אף הפליגו בשאלות חודרניות על המבט הגברי-ציוני). נכון שזהו טריק ששועבד כבר ביוון העתיקה לטובת מעמדו של 'הגבר האמן' כפילוסוף, אבל עדיין – בימינו ובפרט בתוך המשפחה דברים עשויים לפגוע גם אחרת.

וכנרת, בת דודתי, בערך בת גילי היא אישה יפה מבפנים אך כבדה, מכל הבחינות. בחיים לא הייתי מאמינה שתשב ותחזיק ענף סחלבים סגלגל חיקוי מפלסטיק, סליחה לא בעיה לזהות גם דרך ציור שמן מסורתי, בשמלת כתפיות מתפקעת כדי שג.פ., כבר בעצמו לא ילד, יימרח עליה עם המכחול שלו.

ז'אן לואי דויד / אפלס מצייר את קמפספה בנוכחות אלכסנדר הגדול

בעלי אמר לי, אל תתקשרי, זה ממש לא עניינך, אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי וכן התקשרתי. היא בירושלים ואני כאן. היי כנרת, מה קורה? הכל טוב. ככה כמה שאלות סרק על המשפחה והילדים ורק אחר כך – תגידי מה את עושה אצל ג.פ. על הבדים? מה שאת עשית, קולה הפך חנוק מהפתעה ומכעס. נו באמת כנרת, מה את משווה, זה היה כל כך מזמן… וחלק מתרגול של חילופי מכחול, אבל עכשיו?… אנחנו כבר גדולות, לא?

מה גדולות? את גמדה לידי ואל תרצי לי על פמיניזם ויזואלי בבקשה, כי אין לי שום סבלנות לשמוע למה אני כנועה מול תקרת זכוכית האפשרויות כשאני יושבת עם השמלה הכי סקסית שלי ועם אורכידאה פעורה, ותאמיני לי שגם אני יודעת מה הצורה שלה מזכירה. ולידיעתך אני עושה עוד כמה דברים כאלו שמפנקים לי את הדימוי הנשי, אבל תשכחי מזה, אני לא הולכת לספר לך. בחיי, את כזאת צדקנית לפעמים!
אני צדקנית???
כן, מאוד ויותר מכך – צדקנית מיליטנטית – מה אכפת לך שם באמריקה? מה את המכ"ית שלי?
כל כך שונאת שמעבירים לי מסרים דרך מטאפורות צבאיות אז הייתי על סף פיצוץ, חוץ מזה – איך מכ"ית? אני הרי פרצתי בבכי היסטרי בטירונות כשכולן התחילו לרסס יריות במטווח הקרטונים.

אבל לומר את האמת, הבנתי למה היא מתכוונת. כי היה לי אז, גם את המזל לזכות במכ"ית טרור שהקפידה שנתכלב לא פחות מגברים, בלי קוסמטיקה של נסיכות גועל נפש ובלי שום פינפונים. היא הייתה עוברת לידינו כל ערב ממרחק של לא יותר מעשרים סנטימטר, מסתכלת לנו בתוך הנקבוביות של עור הפנים והקו של העפעפיים ואומרת בקול שקט מבשר סכנה – גם אני אישה, אז שאף אחת לא תנסה לעבוד עלי בקטע של איפור. אני יודעת בדיוק איך ניראה איפור – דקה, שעה ואפילו יום אחרי שמורידים אותו.

חברתי המעושרת

מקרסוליה העבים נשרו אצות ים תיכוניות והוא אמר לה ככה אני הכי אוהב אותך, אסלית. בת של פרופסור לדגים בשוק מחנה יהודה שהפך לאימפריה ושנאה את המילה 'אסלית' תאומתה המאוחרת של המילה 'גזעית' שהייתה כל כך שכיחה בנערותה. אבל הידקה שיניים, גם בלילות, רק לא לתקן את החזיר האשכנזי וכשהתקשרה לספר לי עד כמה נמאס לה לצאת מהמים היקרים של חוף קיסריה, הפרטי, בחלוק מגבת לבן שרוך זהב רק כדי שהוא ירגיש שיש לו בבית כוסית מהמיתולוגיה, לא ממש הקשבתי לעומק דבריה, כי כל המחשבות שלי היו מרוכזות בפרויקט הנחל ובכך שאגף הנוער של המומה בניו יורק הציע לי שלשום להציג את הציורים הקטנים של הנחל אצלו כתערוכה מתחלפת. ממרץ!

מרחתי אותה ב-אחותי והתכוונתי חברתי הקרובה רחוקה – מה אכפת לך מילים? מושיק אוהב אותך ואת אוהבת ים ותמיד רצית מרפסת לים אז תחליקי. עצה כזאת מטומטמת אני לא זוכרת מתי נתתי למישהו, אבל באמת שלא מתוך רוע זדון, יותר בגלל העדר יכולת לחלוקת משאבים, אם אפשר לכנות כך בצניעות, את ההצלחה הפוטנציאלית שהתחילה לעלות לי לראש.

ולא שחמוטל ומושיק העשירים מאוד, אי פעם התענינו באמנות שלי או חשבו לתמוך במאבקי לצוף מעל הביצה החזותית הלא מפרנסת. מעולם לא, אבל כן קיבלו ממני תחריט נחושת מקורי משהו כמו מטר על שבעים נייר עבודת יד, מקורי שהבאתי להם לחתונה – שלו השנייה ושלה הראשונה ומעולם לא ראיתי אותו תלוי אצלם אפילו לא באחד מחדרי השירותים ויש להם שלושה ברב מפלסי.

(מתוך פרויקט 'הנחל')

באמצע הלילה תפסתי את עצמי. אולי חמוטל לשעבר מיכאלי עכשיו XXXXX אומרת לי בשפה של גאוגרפיה מקומית, שהיא בעצם אישה מושפלת אולי אפילו מוכה. ומחר בבוקר לפני שאספיק 'קריסטל קריק' למי שירצה לכל מי שיסתקרן לגבי נחל המודל האמיתי, חמוטל כבר תהיה איזה כותרת עצובה בעיתון. אז אני מתקשרת אליה כשאצלנו שלוש לפנות בוקר ובקיסריה אחת בצהריים. את בסדר? בטח מתוקה, למה? אמרת אתמול משהו על מושיק….? מה אמרתי? על זה שהוא קורא לך… חשבתי שאולי את רומזת ש…? שמה? לא יודעת ולא ידעתי איך לצאת מזה באמצע הלילה… אז אמרתי שחלמתי חלום רע והייתי צריכה לבדוק אם הכל בסדר.

אני לא קוראת מגזינים לגברים, מה יש לי לחפש שם? גולשות גלים עם חוטיני? אבל בעלי הפנה אותי היום לראות את הכתבה על מושיק XXXXX, שהוא לא סובל, אבל מכיר כמובן דרך חמוטל. מושיק מספק שם חומר מצטבר מניסיון אישי בנוגע לסקס חלומי על יאכטות ומברבר על כמה חשובה התפאורה לנשואים מושלמים ואז מפליג כמשורר בתיאורי החוף הנשקף מחדר השינה שלו ושלה. הצילומים המגוונים את הטקסט המאלף מהיאכטה שלהם ובאחד מהם, אני פשוט המומה – מה תלוי מעל המיטה הזוגית בענקית קינג סייז בכיסוי הדפס שחפים? לא, לא, מצחיק מאוד, לא התחריט ההוא שצרבתי בציפורניים שחורות – צילום בגווני סֵפְּיה רכים, בו חמוטל בעירום מרומז מנשקת צרפתית דג.

מעודף שֵׂכֶל לא

לחברה קרובה של ההורים שלי היה קטע אינטנסיבי עם ינשופים, היא הייתה לפי כל הגדרה ינשופאית מאוד כבדה. המדפים בסלון שלה היו תמיד על סף קריסה וכשהיו מעירים לה – 'סילבי, רחמנות על המדפים', היא הייתה אומרת – הם נהנים מזה, חוץ מזה מעודף שֵׂכֶל אף אחד עוד לא מת. תשאלו את צבי.

מי יכל לשאול את צבי? תמונתו המוגדלת בשחור לבן הייתה ממוסגרת בעץ טבעי, תלויה בסמוך לקבוצת הינשופים האפריקניים. מאז שאני זוכרת את סילבי, שזה בערך מגיל שבע, הוא כבר היה מת. והיה להם ילד אחד, דרור. תמיד כשבאנו לבקר אצלם או שהם אצלנו, ציפו מאיתנו שנשחק ביחד כי היינו בערך באותו גיל.

דרור תראה לתמר את אוסף החיפושיות שלך. לא רוצה, אמא. למה לא? תמר אוהבת חיות, נכון תמר?
נכון, עניתי, אבל לא רציתי לראות את החיפושיות של דרור, רציתי שהוא יספר על אבא שלו ולמה הוא פרש בשיא – זאת אומרת מת בגיל שלושים ושתיים. באוטו, בדרך חזרה מהביקורים אצלם (הם גרו בכפר סבא), אמא שלי תמיד הייתה אומרת – צבי היה גבר כל כך נאה ואבא שלי היה נאנח כאילו שזה לא נכון, אבל לא מתווכחים על מי שכבר איננו ולא יכול להגן על עצמו.

נאה או לא, אני לא שאלתי ודרור לא סיפר לי. עד השבוע כשזיהיתי את דרור קלמנוביץ', כחבר בקבוצת 'אמנים וציפורים' בפייסבוק. בהתחלה לא נפל לי האסימון שזה הוא, למרות שהוא לא מסתתר כמו הרבה אחרים מאחורי שם חלקי או כל מיני כינויים מצויצים כמו – 'החוחית', 'הבולבול הגדול', 'חסידה שמביאה תינוקות' וכאלו.

ופתאום אני קוראת את מה שהוא כתב על אמא שלו, שהייתה מכורה לכל אמנות שנוגעת בינשופים ומוסיפה כל שבוע שבועיים, עוד ינשוף לאוסף שלה ואומרת מה שאומרת לכל מי שמעיז לשאול עד מתי, על החכמה שאינה יכולה להמית.

והחוחית שההתנהלות שלה בקבוצה מאופיינת בחשפנות פרובוקטיבית, שאלה אותו בתגובה – ומה אבא שלך היה אומר על זה? כי אבא שלי ממש שנא את האוספים של אמא שלי, הם היו רבים על זה המון, שהיא סותמת את הבית. כל הסלון שלנו היה מלא בחנוכיות.

ודרור קלמנוביץ' השיב לה מהר מאוד, תוך דקות ספורות, שאבא שלו נפטר כשהוא היה בן שש. הוא היה רופא אף אוזן וגרון אבל הצליח למות מדלקת ריאות שהסתבכה. אמא שלו התחילה לאסוף ינשופים רק כשהוא היה בן שמונה, בערך שנתיים אחר כך.