מַנְיָה

ובחלומי, מכל האנשים בעולם, באה אליי סבתא מניה. פעם ראשונה שהיא באה ולא שלא הזמנתי אותה קודם, הזמנתי אותה המון פעמים, אבל מה? בדלת הכניסה לבית שלנו, דווקא יש מזוזה, אבל עם חיות.
זו תיבת נח, הסברתי לה, אבל היא בסירובה – לא מנשקת חיות. אבל הלילה התגלשה בקלות ישר לחדר השינה בלי למצמץ ואמרה – זה סוף שבוע מיוחד, לכן באתי לבקר.

אוי סבתא מַנְיָה את לא צריכה סיבה, את יודעת שאת תמיד מוזמנת. אבל סבתא מַנְיָה חייכה במרירות ואמרה:

בלי סיבה לא הייתי באה, אבל עכשיו אני במאניה, תמרי. קצת דומה למה שהיה כשהייתי צעירה ונכנסתי בכל הכוח לייבש להם את הביצות, לא מפחדת ומנגבת כל הזמן את היתושים המדממים מהמצח. אני בקריזה תמרי.

בגלל הבחירות סבתא?

בטח שבגלל הבחירות.

את פוחדת שהוא יישאר?

מאוד פוחדת.

גם אני פוחדת, שיתפתי.

כשסבתא מַנְיָה הייתה בת שלושים ושמונה סבא שלי מת, זה היה הרבה לפני שנולדתי. היא לא התחתנה שוב. במשפחה אמרו שהיא לעולם לא תוכל לפתוח את הלב או את הדלת לגבר אחר, וכך היה. היא נפטרה בשנתה בגיל תשעים ושלוש, בבית, על מיטה זוגית, בצד אחד הסדין מגוהץ.

הסקרנות כבשה אותי, לא יכולתי להתאפק יותר ושאלתי – סבתא, איך זה שם בשמים? אתם רואים את כל מה שקורה כאן?

רואים רואים, יותר מדי טוב רואים, תמרי.

וסבתא… נפגשת שם עם סבא?

ראיתי את סבא כמה חודשים אחרי שהגעתי לשם, בתור לתצפית מודרכת על ירושלים. יש לנו טלסקופ מיוחד לזה, אפשר לראות פרטים ממש קטנים, למשל את הפתקים שאנשים תוקעים בכותל, אבל סבא שלך עשה כאילו הוא לא מזהה אותי. טוב, זה נכון שאני כבר לא נראית איך שהוא יכול לזכור אותי, אבל עדיין, זה לא היה לי קל. בכל מקרה הוא ניראה בדיוק כמו שאני זוכרת אותו והיה מחובק איזה פרגית צעירונות. אז עברתי לאפליקציה אחרת, לתור של התצפית על על סן-פרנסיסקו ואז לקחתי קצת צפונה וראיתי שעברתם לכאן. כמו שאת יכולה לחשב, זה כבר היה לפני כמה שנים טובות ואת יודעת טוב מאוד למה לא רציתי לבוא לבקר אותך… בגלל הגן חיות שלא הסכמת להחליף, טוב, היו לי בזמנו כל מיני עקרונות. אבל עכשיו זה כבר לא משנה לי, כי הפסקתי לנשק. מה יעשו לי? יקראו לי גזענית? כאילו שזה משנה למישהו, בין כה אני כבר לא קול של אף אחד.

מירל'ה שלך

ובחלומי ראיתי הלילה את יוגב גלילי מקפץ על גבעות יפות, מלקט בלוטים מעצי האלון כמו עז. לרגע אף צלצל פעמון מצווארו כאילו יצא מאיורי צדיקים על מנת להאיר באור לפידים את בניני האומה. כל זה התרחש בעולם הפנטזיה, אלא שהמציאות חבטה, לא סתם בא אלי בשינה יוגב גלילי.

יוגב גלילי ישב לידינו במטוס והייתי צריכה להעביר במחיצתו עשר שעות של אוויר יבש, מאמסטרדם לפה. אנחנו מכירים מתקופת הלימודים בבירה, ומסתבר שיוגב עשה 'כברת דרך רצינית' מאז, כך הגדיר את המסלול שהריץ אותו להפוך מסומם בין יבשתי. לא, לא מסומם של סמים, מסומם של מקני צאן. הוא חוקר זנים של כבשים ועיזים. בכל העולם ועכשיו הוא בדרך לעמק הווילמט באורגון, יש שם המון צאן, הוא אומר בהתרגשות. אני יודעת, ואחר כך מספר בהתנדבות שנשוי פלוס שלושה ושאשתו מירל'ה חובצת. גבינות צאן. היא אחת של לעשות בידיים, הוא מוסיף.

אה, באמת?

כן, היא סוג של אמנית ואז המשיך לתאר את כל הדברים שהיא יודעת לעשות לו עם הידיים היפות שלה. ושלמרות החביצה היום יומית, כפות הידיים שלה נראות נהדר, כמו של נערה, יש לה אצבעות גמישות וארוכות וגם חזקות מאוד, היא יכולה לסובב אבטיח על הזרת!

…רגע רגע, יוגב, התחתנת עם מירל'ה מקיבוץ אפיקים?

כן! איך ידעת?

בגלל איך שתיארת את הידיים שלה והכרתי רק מישהי אחת שעושה טריק הזה עם אבטיח.

הרסת אותי עכשיו! איזה עולם קטן, אה? רגע, מאיפה את מכירה את מירל'ה שלי?

זה אומנם דרש ממני לנבור בנבכי הזיכרון המסוכל, ולתמלל אותו. מאמץ. אבל מה היה לי לעשות? נותרו עוד ארבע שעות עד לנחיתה. חשתי בחילה קלה, האוכל שהגישו היה פשוט נוראי ומשה ופרי ישנו כמו דובים.

טוב, אז נפגשנו במחנה גדנ"ע, היתה אז מדיניות למזג בתי ספר, וקיבלנו את אותה מדריכה. ומי הייתה המדריכה?

מי?

מירי ר', כן מספר חמש.

באמת?… לא שמעתי את זה אף פעם… או שאולי כן ואני לא זוכר… החיים שלנו כל כך אינטנסיביים. תמשיכי.

אז מירל'ה שלך, שנראתה כמו קיבוצניקית מגלויה, עם הנמשים על האף והחיוך הרחב שלה, הביאה על ההתחלה למירי ר' את הסעיף העדתי ובת"ס הדי התחלתי, מירי ר' זרקה לה 'את שם, עם הישבן שַיִש, תתחילי לתרגל, למה את מחכה… לכוס קפה?'

ומירל'ה שלך עם הקוקו הג'ינגי, הסתכלה עליה בעיני השממית הכחולות שלה ואמרה – כן, אני מחכה לכוס קפה, עדיף קר עם גלידה, רוצה לערבב לי? לא הבנתי מאיפה היה לה האומץ… בכל מקרה מירי ר' חטפה קריזה והחזירה לה –

כוס קפה? אני אביא לך אבטיח בראש, יא חיוורת! תתחילי לזוז!

מירל'ה שלך התחילה לזוז ותוך כדי אמרה לה – תביאי, אני אראה לך מה שאני יודעת לעשות עם אבטיח… ואתה מבין, שזה שהיה להן את בעצם אותו שם, פשוט חירפן לגמרי את מספר חמש. זה היה ברור לכולם.

ובערב, אחרי שהתקלחנו מכל האבק, מספר חמש נכנסה פתאום עם אבטיח גדול לאוהל שלנו ואמרה למירל'ה שלך – נו, תראי לי מה את יודעת לעשות עם אבטיח. ומירל'ה שלך לקחה את האבטיח, ליטפה אותו מכל הכיוונים עם האצבעות הארוכות שלה ואז העמידה אותו על הזרת היפה שלה וסובבה. הוא הסתובב על הזרת איזה עשרה סיבובים עד שנשבה ממנו רוח. לא יאמן איך, וכולנו מסביב נותרנו עם פה פעור. רק מירי ר' נעצה מבט מלא בוז, ירקה הצידה וזרקה – אוקיי, רשמתי לעצמי, כשאהיה ראש ממשלה אני אזמין אותך לשעשע את הקופים שלי. לילה טוב בנות.

 

 Boris Kustodiev / Merchant's Wife at Tea / 1918

משהו על יחסי המין של בבון בעל גנים מנצחים

התבקשתי מהעורך הטרי (הוא ממש ינוקא, לא יותר מעשרים ושש) של המגזין שאני שותפה בו ומפרסם יומית למטרות הפסד, לכתוב גם משהו על יחסי המין של בבון בעל גנים מנצחים. מצטערת, אמרתי לו – אתה מותק והייתי עושה בשבילך הכל, רק מה? אתה לא מספיק צעיר בשבילי. אני מְרַצָּה ביותר משמחה עונשים מרצון – אבל רק עם טרום צבא, בני שמונה עשרה ומטה. מוכנה בכיף לבצע הצלפות, החדרות של חפצים לא חדים, נשיקות במקומות לא מקובלים ויותר מזה, אבל לכתוב על בבונים בוגרים? סליחה, גם לי יש גבולות.

ולא סתם אני שמה גבול. לפני כחמש עשרה שנים כשהייתי בת שלושים ואחת ועבדתי בעיתון אחר שהדפיס לגמרי למטרות רווח, נשלחתי לראיין את ת.ל. – מחזאי בינוני אך מקושר, שנשק לשישים וחמש. נפגשנו על הים באחד המקומות היותר מעוררי השראה ביפו. לצהריים עם מלא מאזטים ערביים ורשמתי אז הכל במחברת, מי יכול היום להעלות בדעתו, שפשוט ביד. הוא סיפר על מקורות העשייה שלו, על השואה, טוב הוא דור שני וכל הצגה שהוא מצליח למצוא לה תקציבים באחד מהתאטראות הכושלים, דווקא מצליחה מאוד בגרמניה. ברור, לא שחשבתי לנסוע ולבדוק, פשוט האמנתי לו וכתבתי בהתלהבות אמפתית.

הכתבה התפרסמה במוסף סוף השבוע והוא היה מה זה מרוצה ומרוגש ממנה, התקשר אליי הביתה ואמר – אף פעם לא יצאתי כל כך טוב בראיון. באמת תודה רבה לך, את נהדרת וגם – ממש נהניתי. אמרתי לו סבבה, כולם מרוצים, כי קיבלתי פידבקים מאוד טובים מעוד אנשים ואפילו היה מצב לבונוס שאיכשהו בסוף התמסמס. אלא שאז, תוך כמה ימים התברר לי למה נפלתי. מכיוון שהעיתון בזמנו כבר היה מכור, דברים עברו מפה לאוזן והוא המליץ והביא את כל החברים שלו שילחצו מצב וישלמו בשביל ראיון כזה תומך, ותמר נהייתה מראיינת סדרתית של כישלונות תרבותיים, אם להשתמש בלשון לא מתייפייפת. נכון, הזניתי את עצמי, אבל מה אני חייבת להם היום?

בהתחלה החלקתי בטבעיות, אבל תוך זמן קצר הוזמנתי לכל מיני מסיבות וטובות הנאה אחרות ולא נשארו לי בכלל סופי שבוע פנויים או יכולת לחוות את הפנאי והגיל שלי כמו שהוא, שלא לדבר על לחפש חתן כמו שצריך. פה ספא עם ערב שירה בציבור בים המלח ושם נסיעות לאתרי תיירות מנוונים באוסטריה. את לא אוהבת זאכרטורטה? אוהבת, אוהבת אבל כמה אפשר? את מתוקה, באמת למה לבזבז את הזמן בדיבור על כולסטרול?

ואז אחרי הראיון הממש מריח עם ד.י., פסל שמפסל בכפייתיות אברי מין נשיים, חטפתי את זה בענק, את הפריחה בכפות הידיים. לא פריחה רגילה, אלא משהו מפחיד, מלא שלפוחיות צהובות כמו מוגלה. נגעלתי מעצמי ורצתי הכי מהר שמצאתי לרופא הכי השווה בעיר לענייני עור ואלרגיה. הוא נתן מבט או שניים שאל כמה שאלות ואמר לי חד משמעית: את עם מבוגרים גמרת. לא הבנתי מה הוא אומר לי, אף פעם לא גמרתי איתם, ומנגד כל אמות המוסר שלי רתחו מול הדוקטור הזה על הסוגיה האתית של אפליה על בסיס גיל. מה זאת אומרת? 'מבוגרים' תכף תגיד 'זקנים'? מה הם לא בני אדם?

והרופא הזה היה בערך בגיל של כל המרואיינים האחרונים שלי – בין שישים וחמש לשבעים וחמש. אולי נראה טוב לגילו ואולי לא. ואמר לי – תראי, אין לי מרשם לתרופה לתת לך, זה מקרה קלסי של 'הכל בראש' ויעלם מעצמו אם תימנעי לחלוטין בתוך שבוע, מקסימום שבועיים. את תבחרי מה את מעדיפה – עם הראש או בלי הראש.

טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.

המטריד

דברי איתי על מטרידים סדרתיים, כך היה מתקשר ומבקש ממנה לפחות פעמיים-שלוש ביום. זאת אומרת ממש מטריד אותה. ובאחת הפעמים הוא העיר אותה עם הטלפון באמצע הלילה והיא הסכימה וסיפרה לו וזה הדליק אותו אש אבל אחר כך כשביקש שוב, כלום לא עזר, היא לא רצתה לספר לו יותר. לא היה לה חשק, ככה היא אמרה לו וככה גם הסבירה לעצמה את הסיבה, אולי בגלל שהייתה אז צעירה מאוד וחשבה שחשק זה הכל בחיים וגם הוא אז חשב ככה, שחשק זה הכל בחיים וכל הזמן התחשק לו, לשמוע על מטרידים אחרים. טוב, זה באמת עשה לו חזק נורא ורק בגלל שהיא הייתה כזו עקשנית, היחסים ביניהם נסגרו בסוף בטעם מר של אהבה נכזבת.

אבל עם הזמן, לאחר שסיים את הלימודים, תואר ראשון ושני מצטיין וסטאז' בשטח רווי התחרות והתחיל בפעלולים מקצועיים, הוא ניסה והבין – שאם לבחורה לא מתחשק כשמבקשים יפה אז עוד יש עוד דרכים. ואגב, אפשר להגיד עליו כל מיני דברים: מתחכם חסר תקנה, חוש הומור בּוֹקי, רגליים עקומות, הכל, אבל אי אפשר להגיד שהוא חזיר – כי יאמר לזכותו שהוא מגביל רק עם נשים ובעל טעם בסך הכל די מצומצם ומוגדר: חכמות, לבושות טוב לכיוון האלגנטי (שום גמישות לעיצובים על בסיס אתני) ובעלות הבנה למעלה ממינימלית בקוסמטיקה בין אישית.

פייטר פיטרז / 1541-1603 / גבר ואישה ליד גלגל הטוויה

 

הסקרנות הטבעית שלו לשאול את השאלות בנוגע לאחרים, לא התרופפה עם השנים, נהפוכו ולמרות שכאמור מדי פעם נאלץ לנקוט ביותר ממילים כדי להגיע לסיפוקו, לא התעייף. למשל הייתה את הפעם ההיא שקלט ברדאר שלו את ורדית א. גרושה בת שלושים ושמונה, פרסומאית מבריקה, תחת מושלם, שער קצוץ פלטינה וחיוך ורוד. כן יש דבר כזה חיוך ורוד. מביני דבר כמוהו והוא כבר לא ילד יודעים שמדובר בלוע ששומר בחובו הרבה סיפורים חמים. אז אחרי שעל הפתיח, כשהיא באה להציג סקיצה מתקדמת לקמפיין לחברה שלהם הוא מיקד בה מבט על השפתיים, הוא בא אליה ככה מאחורה בפינת קפה ואמר לה בשקט עמוק: תגידי, אכפת לך לדבר איתי על. והיא שאלה אותו: על מה? על מטרידים שהיו לך. תראה, אם אתה מחפש קשר רציני אז יש מצב, אבל לדבר אני לא אוהבת. הוא חש את הדחייה הישירה בפרצוף ומובן שנפגע ואז כשהיא סיימה להציג להם וירדה לחניון, הוא ירד אחריה וליד המכונית שלה פשוט תפס אותה בפנים והכניס לה שתי אצבעות לתוך הפה וככה פתח אותו ואמר: את תספרי לי או לא?

לא שחלילה נדלקה אצלה נורה אדומה בגלל התוקפנות הפיזית, היא חוותה בעשר השנים האחרונות שלוש לידות מלקחיים, העניין הוא שהיא בכנות שונאת לדבר על דברים, מעדיפה לעשות – מצד שני הקמפיין שהיא הציעה להם ועמד עכשיו ממש לפני אישור סופי היה העסקה הכי שמנה שהייתה לה אי פעם. אז כשהוא הוציא את הכבר שלוש אצבעות שלו, היא אמרה: בסדר, איפה? אני אוהב בטלפון. היא נתנה לו בזריזות את המספר שלה בבית וכבר באותו הערב הוא התקשר. מה שלומך, רגועה? מוכנה לספר לי?

היא סיפרה לו על ב' מהתיכון ועל י' מהצבא ועל ג', גם מהצבא ועל מ' מהאוניברסיטה ועל ח' מהעבודה במשאבי אנוש ועל ז' מהעבודה בדלתא וככה זה לא נגמר כמה חודשים טובים, עד שהיא התמוטטה. הגיעה לתחתית של להרגיש קרבן ונגעלה מעצמה לגמרי ובהמלצת חברה טובה קבעה פגישה ופסיכיאטר רשם לה על המקום אנטי דיכאוניים מעולים. על פסיכולוג כמובן לא היה על מה לדבר כי היא פשוט כבר לא יכלה לדבר יותר, זה היה ממש אונס.

אופיום לאפונים

למשה בעלי עקרו היום שלוש שיני בינה. הרופא אמר לקרר יום שלם באפונים קפואים משני הצדדים על מנת להחליש דימום ולצמצם נפיחות. כל שעה להחליף ובמקביל להחליק פנימה גלולות עתירות אופיום להכחשת הכאב. נאמר לו גם לרבוץ ראש מוגבה ולנוח, ונאמר לי לא לעזוב אותו כל היום ולהשגיח – הכי חשוב לא לתת לו להתייבש.

איזה להתייבש? נדהמתי לבלות עם בעלי שעות מפתיעות של זמן איכות וגילוי מחדש. למרות שהיה מעט מרוח, עדיין התעקש להניע את הגלגלים, להתעדכן בנוגע לסקרים האחרונים וכמו שהוא לערוך ספקולציות יחסיות דמויות תשבץ.

ניגשתי לקרוא ברשת מה קורה ושמחתי לבשר לו שליחימוביץ' יש כלבה מקסימה ושעל פי המספרים האחרונים הפער מצטמצם. עד כמה שיכל לחייך – חייך ואף הרים יד והניף וי ניצחון עצמתי. שמחתי, אבל אז זה בא בגלים – לפחות חמש פעמים רצוף, שאל איפה מתברגת מפלגת 'כפיים' ולאן נעלם אהוד ברק. השבתי לו בסבלנות שאין מפלגת כפיים אחת, יש כמה ושברק עוד יחזור. האפונים האפירו על לחיו הסמוקות והוא הטיח פתאום בכעס, שאם שרון יהיה ראש ממשלה אנחנו יורדים מהארץ! מתוקון שלי, אריק כבר מזמן ישן ואנחנו לא גרים בארץ… הוא לא מבין – אז איך זה עוד כל כך כואב?

 

 

מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות

יש שלא מאמינים בקולות קולקטיבים המתגלגלים במורדות התודעה ומתופפים אינטואיציה אצל יותר מאדם אחד בו זמנית, או להבדיל – כאלו שאינם רגישים לקולה הצלול של השכינה, או אחרים שמסרבים להרכין ראש מול רעמיו הלכאורה זועמים של ההוא ואני מודה שלמען הסר ספק ועל פי כל העדויות המצטברות אני משתייכת לקבוצה הזו של החרשים ברינה ובמצפון שלם, לא מהיום.

אבל דווקא היום, שמש לא אופיינית לעונה הגיחה ויצאנו לכרמים שמדרום לעיר. הגפנים הפורות שאנחנו מקפידים לבקר לעיתים קרובות, לטעום מבשרן ולשטוף במראן, פרשו את עצמן עירומות על הגבעות הרכות והשינוי החורפי בגוונים אופיין בקסם מיוחד וליווה רוממות רוח שנכרכה טוב טוב ביופי שנותן את עצמו – מחד מחובר היטב למקום ומנגד שאינו כבול לזמן ומקום.

וישבנו לאכול שם צהריים. היין מצוין והאוכל מעולה ונעים מאוד לשבת ודיברנו גם על הבחירות בארץ. משה ציין את הסקרים האחרונים ואני ניסיתי להגות כמה פעמים שֶם כמו 'הבית היהודי' מבלי לאבד את התיאבון וגם צחקנו כשאמרנו ביחד 'התנועה', 'התנועה' ופרי אמר שהוא לא מבין מה מצחיק וניסינו להסביר והיין לקח אותנו עד שעברנו לגדעון סער וגאולה אבן, כי ראינו אתמול את התמונות מההופעה בזאפה ו-בטח פלישה לפרטיות הזוגית… גדול!

ואחרי שאכלנו ושבענו לקינוח טארט פקאן נדיר, יצאנו החוצה והתחלנו ללכת לכיוון החניה ואי אפשר היה לנחש מאיפה הוא בא – כי למרות השמש שכבר החלה לשקוע, היה קר מאוד ודברים נטו לקפוא ולדמום על מקומם. וככל שהתקרבנו לאוטו, הקול התחזק והסתכלנו אחד על השני בחשש דרוך ושאלתי את משה, מי זה יכול להיות? אבל לא ראינו אף אחד.

זה היה קול כל כך מוכר, של מישהו שאולי היית חבר שלו פעם ועכשיו אתה לא סובל, או ההפך – לא סבלת ונהיית חבר שלו מתוך לחץ נסיבות. כך או כך, נחרץ הוא השרה אי נוחות ואף התבוננות פנימית בכפייה ורק לאחר שנכנסנו לאוטו ועשינו רוורס כדי לצאת ומולנו ישבנה של מכונית אחרת שחיכתה, זיהינו את מקורו של השריר הווקאלי.

אין בזה שום דבר רך (רון בן-ישי אמר)

 

 "אין בזה שום דבר רך",
היא אומרת לי
כל יום כשאני עוברת לידה.

היום, סוף סוף, עניתי לה.
דווקא יש.
אצלנו.
רכות.
אבל אצלכם האמריקאים – אין.
רון בן-ישי אמר,
או אלון בן-דוד,
או אולי רוני דניאל,
או יהודה איש-קריות,
אני לא בדיוק זוכרת
אבל מישהו מהם בטוח אמר והסביר וגם נתן דוגמאות,
שאפילו לא הייתם שוקלים דבר כזה.

ארוחת הערב של נועם חומסקי (חלק שני)

אתמול בערב, נערכה באוניברסיטה פה, הרצאה של נועם חומסקי על מדיניות החוץ של ארצות הברית. לאחר שפספסנו (בושה וכלימה!) לפני איזה חודשיים את הרצאת השגריר הישראלי, צחצחנו שיניים והלכנו. מה שזה לא יהיה, זה קשור אלינו. כשהגענו לקרבת מקום לא האמנו איזה תור השתרך לקראת הכניסה. איזה שלוש מאות מטר תור! בקיצור – ביורוקרטיה שרק אמריקאים אופטימיסטים יכולים לשרוד – כי ברור שמקום להניח בסוף את הישבן לא יהיה. מאוכזבים למחצה, חזרנו הביתה לפצח בוטנים. אבל הפתעה. מסתבר שיש מועד ב'. היום בבוקר, משה קיבל את האי מייל הזה (שנשלח לכל המרצים במחלקה שהוא מלמד בה). שוב מוכח שאומנות ובמקרה הזה שירה אלקטרונית, יכולים ועוד איך – להקל באכזבה, לפצות על עגמת נפש ואפילו לבדר שחבל על הזמן.

(חוץ ממחיקת הנמענים ושמו של החתום על המייל, לא נגעתי)

Chomsky Dinner, Part II; 5:30 on Thurs

Dear

If you've never tried the savory delights of a slow-cooked goat bathed in a sweet and savory sauce on huge beds of rice, now's your chance.
Mohamed Jemmali and Mohammed Aldawood made this sumptuous feast for Noam Chomsky last night.  And there's plenty left over!
Come to Pac 115 at 5:30 tonight (thurs) and find out what I'm talking about – you'll be in for a delightful surprise

——-

בתרגום חופשי (וסליחה מראש על הטעויות הבלשניות…)

נושא: ארוחת הערב של חומסקי, חלק 2  ; ביום חמישי ב- 5:30

_____ היקרים,
אם לא התענגתם מעולם על בישול איטי של כבש* ששוחה ברוטב מתוק ומתובל על מצע גדול של אורז, עכשיו זו ההזדמנות שלכם.
מוחמד ג'מאלי ומוחמד אלדאווד הכינו סעודה מופלאה לנועם חומסקי אתמול בערב ויש המון שאריות!
בואו לחדר 115 בשעה 17:30 (יום חמישי) לגלות על מה אני מדבר – צפויה לכם הפתעה מענגת.

* (למרות שנכתב במקור  GOAT – "עז", יש להניח שמדובר בכבש…)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובתרגום משוחרר: מי יותר אוהב כבש – יונה או זאב?

עגבניות

יכל להשפיע במשהו,
שמנמן ובעל מסעדה איטלקית בלי עין הרע,
הקיאנטי נשפך כמו מים.
אבל אין לו זמן.
עסוק עכשיו עד מעל הראש בפסטיבל הצלעות,
שמתוכנן לסוף השבוע הבא.
אז ההם מפגיזים ואלו טובעים…
מעולם לא האיץ באף אחד להשתולל ברחובות,
או לרפד את הגרעיניים.
חוץ מזה הוא תמיד רעב.