א' נהג לומר 'בעובי הקורה' ו'חוד החנית', כמעט בכל הזדמנות וכמובן לפני גיחות מבצעיות – לילות שמרוב ערפל מודיעיני לא יכולת לראות כוכב. ולנו זה נתן את התחושה הממכרת שהאיש החזק והנאה ביותר שהכרנו, מלח מסוכר הארץ הולך לעשות זאת שוב, להדהים את כולנו בעיניים פקוחות ואת חלקינו לאחר מעשה ברגליים פשוקות, ושגם אם המזל העצום לא ינחת דווקא בין ירכיה של זו או אחרת, כולנו מפרגנות – כי תחושת ההזדהות והלכידות בתקופה ההיא, הייתה יותר חשובה מהרווח הפרטי. ככה חונכנו. לתת מעצמינו למען הציבורי והנשגב מבינתנו.
ושלא יתפרש אחרת – אף אחת מאיתנו לא הייתה קורבן במונחים פיזיים. נהפוכו – לא מעטות מאיתנו חוו את הגמירה הכי טוטלית שהייתה להן אי פעם, אבל רבות גוררות עד היום את תסמונת הקורה החורקת והחנית המעוקמת. לא עניין שאיזה פלסטיקאי יכול לסדר לך בקליניקה הפרטית שלו בחצי דקה, או אפילו אם את נכנסת בצהריים ויוצאת למחרת בבוקר ומשלמת לו את אמא ואבא שלך ביחד.
זאת כמובן צלקת שלא הרבה מוכנות לדבר עליה מול המצלמות, אבל ר' הסכימה. וזה מה שהיא אמרה: "א' סובב לי כל כך חזק את הברגים באגן הירכיים של המוח הנשי שלי, שעד היום, שלושים וארבע שנים אחרי, כשאני רוצה לצאת מהבית, אני לא נועלת את הדלת מבלי לבדוק שלא השארתי חזייה על הגז. אני לא רוצה להיכנס לפרטים שהכי מעניינים את כולם, רק אומר – שהדפיקה היא קולקטיבית באחורה התרבותי שלנו, ורק בטעות נדמה שיש מי ששרדו אותה בשפיות מתקבלת על הדעת". ור' המשיכה – "אולי לא הסברתי מספיק טוב, אז למי שלא ירד לסוף דעתי: א' אהב לאכול את החזיות שלי, וגם את של אחרות. ידעתי ולא היה לי אכפת, מעולם לא שאפתי ליחידנות, כולנו נשאנו בנטל. אך באופן אישי החמרתי עם עצמי מאוד, לא יכולתי לדמיין או להרשות לעצמי ו/או למדינה כולה, שאחת מהחזיות הטובות שלי לא תהיה מבושלת דיה, או חלילה תישרף בזמן שאני יוצאת לקנות לחם וחלב, או סתם, חולמת את אחד מהחלומות המופרכים שלי… הלחיץ אותי לגמרי וא' באמת היה קורא לי ככה, בחיבה, מבלי לדעת עד כמה אני מקפידה – 'רשלנית שלי' ובתקופה קצת יותר מאוחרת, כשחשבתי שנורא מעניינות אותי תולדות האמנות וניסיתי לדבר איתו על תנועת הדאדא, ז'אנר שממש הדליק אותי – הוא מלמל בעצבנות שאלו נשמעים לו רעיונות משוללי כל הגיון ומטרה ואם אני יכולה לזרוק לו עוד חזייה, הקיבה שלו מתחילה להיות מה זה רגזנית בזמן שהוא משנן תצלומי אוויר של מכתש גללי גמלים בערב הסעודית".
יוהאנס תיאודור בארגלד / 1920 / Johannes Theodor Baargeld
(ייסד יחד עם מקס ארנסט את תנועת הדאדא בקלן)
אתמול צפינו בתכנית ביחד. בניגוד למה שחשבנו שיקרה, לפחות שבע מאיתנו – ברוריה, רותי, דורית, מאיה, דליה, שרית, ואני – הזלנו תוך כדי דמעה ברורה. האוטומט המתוק שלנו השתוקק להתנצל בכל דרך אפשרית בפני א', יפה בלורית ואזור העורף המרכזי – על החרפה שהטילה עליו העדות של ר' וכל שאר הפרטים שהכרנו מקרוב מאוד. גבר מבריק כמוהו! מה זה חשוב עכשיו, מה הוא אהב לאכול, אז? הרי אם לא הוא, איפה כולנו היינו היום?
אומנית זעירה 
