הכדור עכשיו אצלנו

בספריה בסלון, מאחורי מילון אבן שושן, היו מסודרות בקומות חוברות פורנוגרפיות בכיכובם של שחקני כדורסל מהליגה הראשונה. קראנו במבוא לתחקיר, שקהל האוהדים היה בעיקר גברים, אם כי לכאורה יכל להיות גם ההפך. והיו לא מעט מנויים, כחמשת אלפים בשנות השישים, והמספר הכפיל את עצמו לכעשרת אלפים בשנות השבעים. עסק שבמושגים מקומיים שגשג כמו אלומות בשדה שיבולים, מפה לאוזן ומכתף לישבן.

כן, עצוב, עד שהגיע האינטרנט וחיסל הכל. לא עוד חילוץ מתוך ניילון בתולי, אחת שטרם דפדפו בה אחרים – ומנגד, גם לא עוד חומריות נייר דהוי ומשופשף בפינות מרוב שימוש.

אז עכשיו, חודשיים לאחר שג' נפטר ובתוך חגיגות אליפות אירופה, הכדור אצלנו ואולי אפשר להתחיל לפרק פומבית – כי ג' לא היה סתם עוד ספורטאי אהבל, הוא גם היה איש תרבות וחובב טבע מושבע. בתוך כרכי אבן שושן שנשענו משני הצדדים על ספרים יפהפיים עם רפרודוקציות איכותיות של לאונרדו וקאראווג'ו – מצאנו אלפי פרחי בר שהוא ייבש במשך שנים.

מה לעשות עם כל אלפי הסביונים והנוריות שמעוכים בין הדפים ואיך לטפל אופטימלית בכל הצילומים האסורים הללו?

רותם הציעה שנעשה קולאז' לזכרו של ג', היא אמרה שלא תהיה בעיה למצוא מקום שיציג דבר כזה. שתינו אמניות לא רעות ומכירות טוב את המאטריה, אז למה לא בעצם? אפשר לחשוב…. והרי ג' חף ממשפחה שתסרב לפלורליזם.

נוכל להשתמש בצילומים בחופשיות, כי למרות ההחפצה יש בהם תמימות מסוימת, כמו לכל דבר מלפני שלושים-ארבעים שנה ומעלה.

ואולי נשלב עם הפרחים? הצעתי לרותם – מה דעתך שבמקום קולאז' – רקמה. רקמה? אפילו רקמה דיגיטלית, משהו שמייצג בורגנות אריסטוקרטית מדוכאת, כי בעצם מה היה ג', אם לא פמיניסט שכלוא בגוף חדיר של אתלט?

רותם סיננה חיוך צר ואמרה לי: אל תהיי כל כך קלה על ההדק של הפמיניזם.

ייתכן שהיא צודקת ולאחרונה נהייתי יותר מדי קלה על השטרונגול המגדרי, אז חיכיתי שהיא תעבור למיין את החומרים בחדר השינה ויהיה לי מרחב לעיין יותר לעומק בחוברות בהן הוא משתתף. שלפתי אחת שיצאה בינואר שישים ושש, בול בשנה שנולדתי.

עמוד אמצע כפול. מדהים! אסור שיצירה כזו תיגרס חלילה לתוך בליל של תודעה לאומית מוכחשת. ג' זורק לסל. הגוף שלו מבריק וחלק לגמרי למעט פזורת שערות באזור החזה. שלושה שחקנים של קבוצה לכאורה יריבה חוסמים אותו עד נגיעה. שניים מקדימה ואחד מאחורה. הוא אוחז במתח אצבעות בכדור המחוספס, אך עיניו עצומות ושקוף שעל פניו שפוכה הבעה של הסנפת זיעה.

קמעות טבור תאומים של שבט Lakota, בערך מ-1885, הצילום: Wolfgang Sauber

בעצם אולי יותר מרקמת חוטים, מתאים ללכת על טכניקה מסורתית של השחלת חרוזים, יש עבודות כאלו של אינדיאנים, מקסימות. רק השבוע ראיתי במוזיאון. גם אותם וגם את המורשת שלהם, הזמן והטכנולוגיה מאיימים למחוק.

סרט כחול או פרס ראשון

בִּרְאותה שוב את פניה העייפות, כבר כמעט עשר שנים ביחד, אמרה לה שאהבה אותה יותר, כשהייתה צוחקת. זה הספיק כדי שמאיה תתפרק לגמרי. גם ככה היא מחוסלת, אמא שלה שוב מתנתקת בלי שום אזהרה מראש וקריירת ליהוק שחקנים בני כלאיים שהיא דוחפת כבר שנים, שוברת רוורס בעלייה ועכשיו בנוסף – נראה די ברור – שגם האהבה, ועוד לאישה ששמה אהובה. 'אהובה היפה', ליתר דיוק. הרבה רצו אותה ומעטות (יחסית לביקוש) קיבלו – כך שמאיה, נחשבת לאחת מברות המזל של גוש דן, בואך סמטת הדובדבניות.

ואהובה זאת, אשפית עם תעודות הצטיינות מהקורדון בלו – 'סרט כחול' ו'פרס ראשון' בריבות. מעולות. יש לה רשת של חנויות מתוקות-מתוקות ואחרי שהיא מורידה איזה ליטר שניים בשישי בערב, היא מתחילה עם הסיפורים על כל המצפוּנפנוֹת שבאות לקנות אצלה בשביל 'לפנק את הילדים והבעל…'. מאיה אומנם לא צחקה בפעמים שלוש האחרונות, אבל היא יודעת לספר כל כך מצחיק, שזה לרוב מדבק, אפשר ממש להיקרע. והשבוע, אחרי שסגרה עם עוד ארבעה בתי מלון בוטיק אספקה לשנתיים, ארוחות בוקר, הלשון שלה בכלל קלה ואם מסתכלים עליה בזוית של שעת שקיעה, אפשר אפילו להאמין ששעון הקמטים עצר אצלה מלכת.

כל העניין הזה עם המצב רוח המחורבן של מאיה, הצעירה ממנה בשמונה שנים, היה אולי פחות מעיק, אם בעוד שבוע לא היו אמורים לבוא לצלם אותן לסדרה דוקומנטרית על זוגות גייז שמלקקים הצלחה בגדול. פרק שלם מתכננים עליהן ועל יורם ד. וגלעד מ., שעשו לא מזמן אקזיט זוגי עד להוליווד עם עיצוב התכשיטים המכוערים וחגורות עור הצבי שלהם.

לכאורה – שיווין בנטל הלחימה על הזכות לחיות את חייך כפי שמתאים לך, מול ציבור גזעני על רקע לאומני/מיני ברובו – ויחד עם זאת, קשה לא לחוש בתחרות ובבחילה. כשאהובה ראתה את גלעד מ. לפני כמה חודשים מתראיין בטלוויזיה על ליין נזמי הדונג שלהם, היא צרחה למאיה מהסלון – 'מתוקה, את יכולה בבקשה לפתוח את הוודקה ולמזוג לי עם הרבה לימון לפני-שאני-מקיאה-פה-על-השטיח-טווס?'

ככה שהיא רוצה את מאיה שלה במיטבה לפני הצילומים. ועכשיו גם בא לה רעיון איך לשפר לה את החיוך – לבשל לה גורמה ים במקום לדחוף לה מתוקים, זאת אומרת – את מה שמאיה הכי אוהבת ורק אצל ההומו הערבי המקסים מיפו אפשר לקנות באיכות סבירה.

מאיה נולדה במושב דור, במקור היא נערה של ים והים של תל אביב בהתחלה עשה לה, אבל עכשיו, באמת נכון שהיא כבר לא שמחה כמו פעם. ועוד אהובה עם ההעלבות המרושעות שלה… 'לא מספיק צוחקת', נו באמת? מה היא חושבת שהיא? תינוקת בת ארבעים וחמש? היא השתדלה בשבילה, שמה לב, וברור שלא תודֶה – אבל הרסה את הצדפות, או שקנתה אותן חצי מתות אצל הערבי השקרן שהיא תמיד מפלרטטת איתו על נסיעה משותפת לפריז, ואולי פשוט איבדה את הטאץ' למלוחים מרוב שביעות רצון עצמית.

כך או כך, מסתמן שאין לה ברירה, היא חייבת להרים טלפון לקלודיה. היא לא מתה על לבגוד באהובה היפה – אבל אין מצב, שכמו שהיא עכשיו, היא תצליח להחזיק פוזה סבירה מול מצלמה.

תרפיה אורגנית

חברות שמכירות אותי טוב אומרות עלי ש – עוד באירופה לא הייתי בנויה לקונפליקטים, כן, שלושתן בוגרות החמישייה ההיא מהטלוויזיה, אבל האמת היא, שמעולם לא הייתי באירופה. אם כבר בחרתי לצאת מגבולות ישראל זה היה ליותר רחוק – פעמיים לסין פעמיים לדרום אמריקה ופעם אחת לניו-זילנד. ולגבי העדר המוטיבציה להלחם על משהו, הרי היא זו שגרמה לי לקפל זנב כשאשתו של האחרון דפקה לי יום אחד על הדלת ואמרה לי ישיר בין העיניים שאסתלק להם מהחיים. ולא שלא אהבתי את בנימין, אהבתי אותו מאוד, אבל להילחם עליו דם ושריטות? לא היה במצבת האדם שלי ובמבט לאחור טוב שכך – אם הייתי נלחמת עליו לא הייתי משתתפת בתכנית הגמילה 'מאהבות שפג תוקפן', שאומנם השם שלה קצת משפיל אבל קיבלתי אותה בחמישים אחוז הנחה ועוד אחרי שהייתי מקום עשירי ברשימת המתנה. היא זו שהובילה אותי טבעי וזורם להיכנס לתחום התרפיה האורגנית (Organic Therapy) ולהכיר את סנדרה, אהבת חיי.

ואיך לתאר את סנדרה? ממתק. רחת לוקום. היא באה אלי יום אחד לקליניקה שאטפל לה בירך, נעקצה בטיול קניות מיותר על ידי כריש נדל"ן ומקלוני הקינמון יבוא בלעדי מצ'ילה עשו נפלאות. יפה וצעירה ממני בשמונה עשרה שנה, בת עשרים ושמונה ולא רק הגוף המדהים שלה לעשות איתו אהבה שלוש – ארבע פעמים בשבוע לפחות, אלא גם לחשוב פרקטית כלומר על העתיד, הפוטנציאל הלא דמיוני להקים משפחה אמיתית, שלושה ארבעה שמחים כאלו מסביב לשולחן. אני בזבזתי את רוב חיי על להיות מאהבת של אבות משפחה אחרים ובאמת לא יודעת מה עשיתי טוב שנפלה עלי ככה כמו מלאך. אז אתמול, אחרי שנה וחצי ביחד לקחתי אותה לאיטלקית שהיא הכי אוהבת, דגים והקינוחים המהממים שלהם כדי להעלות את הנושא של חתונה.

אם היא הייתה אומרת שזה פער הגילאים שמפריע לה בטח הייתי נשרפת כמו יתוש על נורה, אבל מה שהיא אמרה היה – שאם, אז היא רוצה עם רב אמיתי, זה חשוב לה. אבל איזה רב יעשה את זה בשבילנו? שאלתי אותה, בשבילינו רק מדינות משוחררות או איזה מוטציה, אולי אמריקאית רפורמית. ואז היא התחילה לבכות ולהוציא מעצמה קולות שלא הכרתי וגם משהו שנשמע כמו טקסט תפילה בארמית או שפה עתיקה אחרת ואני, שבמקור נרתעת מכל דבר דתי הייתי מוכנה לנסוע על הרגע להביא לה איזה רב על חמור גם מהשטחים העיקר שתירגע, אין בי שום מסוגלות לראות אותה בוכה.

סנדרה, ואם זה יהיה רב מתנחל זה בסדר? כי שם זה את יודעת, כמו מערב פרוע. שאלתי למרות הסיכון של גול עצמי –  היא בקטע שמאלני חזק ולפי המבט שהיא תקעה בי הבנתי שטעיתי, אבל לא בגלל פלג דתי כזה או אחר, אלא בגלל שמדובר בתירוץ – זה לא רק העניין הטקסי, זו גם המהות – משהו שחסר לה בי, אותו הדבר שבגללו נמנעתי מלנסוע לאירופה, למשל לברלין ולומר כמו גבר, כבר לפרצוף הראשון של הדיילת – מגיע לי! לקחתם, עכשיו תחזירו.

נדב פה

כשנדב אחי (הגיע שלשום לביקור), שאל אותי אם זה רציני – אמרתי שכן, מאוד רציני, הכי רציני שאפשר. שאלה קצת מוזרה, בהתחשב בעובדה שלא כל יום אני עומדת מול פָּיילה מלאה בסלמונים טריים עם קרח יבש ואוחזת בלהב פראי שכבר לא רואים כאלו היום ונדב הבכור, מכיר אותי מאז שנהייתי, יותר מארבעה עשורים ויודע שאני לא מאלו שחומדות אידרות לשווא, או חוגגות על אומגה 3 יד ראשונה – כי כמה שדגי סלמון בריאים, טריוויה יומיומית שהם בהכחדה ונשמרים מצוין במקפיא.

זו פשוט בת זוגי כבר כמעט שנה, רוזטה, שביקשה ראשי סלמונים לשולחן ראש השנה. היא יהודיה למחצה וציידת דובים במקצועה, אבל לא מבשלת בכלל. מה שכן, מאוד חשובה לה, המסורת. ריסיה הג'ינג'ים נפערו מולי ופיזזו כשחיברה בשובבות שאם אין קרפיון, יאכלו סלמון וחוץ מזה היא מוכנה בתמורה לעשות כל מה שאבקש.
…כולל גם לחצות איתי את המאוחדות מזרחה לאחת מהמדינות שבהן מותר, כדי למסד את הקשר? הרי אין דבר שאני רוצה יותר, איתה. כמובן שלא העליתי את הסוגיה, כי למדתי כבר שכשרוזטה מדברת על מילוי משאלות היא לא מתכוונת לחוזים או הסכמים. אני יודעת אותה בכף ידי חמש אצבעות.

ולמרות שספטמבר כבר פצח והמעמד של חזרה לשורשים בדרכים מיימיות קצת מביך, ממש נהדר שנדב פה. אחי האהוב והמועדף יישאר איתנו עד אחרי הכיפורים. מן פרויקט קירבה/הימלטות שהוא הטיל על עצמו, לאחר ששרית גיסתי הפָּרה, מצאה אותו יורק רסיסים בעבודה והלשינה עליו לממשלה. ולשמוע איך הוא עוד עושה לה הנחות ומסביר שאפשר כאילו להבין – כי הרי היא זו, שבאמצעות קשרים אישיים מאומצים סידרה לו את העבודה באלביט.

סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול)

סוזנה דוגאן חרשה את לימודי הדוקטורט שלה במחלקה למגדר באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל. במהלך הלימודים, כמו סטודנטים אחרים במדעי הרוח, הפגינה למען לגליזציה של מריחואנה והתנדבה במקלט לחתולים וכלבים שברחוב מיין (Main). וטרינרית בשם קלאודיה שבאה לתת חיסונים, פתחה צוהר כשהתיישבה איתה בוקר אחד על כמה דנישים, שתיהן משתעשעות בסוגיה המהפנטת – על מה חולמים חתולים כשהם מקפיצים בעצבנות את השפם מתוך שינה. למרות שניתן לכאורה להשיב על כך בקצרה (ביס בציפור או בעכבר…), דר' קלאודיה לא הניחה לדברים לחמוק לממד שטחי ועד מהרה התפתח בין השתיים רומן יסודי, כולל מגורים משותפים. אך הזמן טמן בורות לא צפויים ולקלאודיה, אישה יצרית מאוד אך לא פרטנרית באליפות לשיחות נפש – נמאס. או שאת מפסיקה לשיר שירי ערש לחתולים שלנו, כדי לבהות בהם ישנים בתור תירוץ לא לשכב איתי, או שאת מיישרת קו. סוזנה דווקא אהבה מין וניסתה ליישר, אבל הדחף לראות חתול מכורבל בשנתו היה חזק ממנה.

זו רק תקופה כזו, שתעבור, ניסתה לרכך. אך קלאודיה לא בזבזה זמן וביקשה ממנה לעזוב את ביתה שבפרברה הצפוני של העיר. כמה אפשר? גם היא אוהבת חיות, זה הרי המקצוע שלה, אבל היא קצה בכך שסוזנה צובטת אותה כל פעם כדי לראות את בלקי נוחר על המקרר ואיך מושי נרדמה על המקלדת וכמה מצחיק שאוליביה ישנה על האסלה. מצטערת, זה פשוט אינפנטילי! מעבר לעובדה המוחצת שכבר חודשים שהיא לא מקיימת את החוזה הבסיסי. ולא, היא לא מחשיבה משהו כמו להחזיק ידיים מול הטלוויזיה. סליחה, אבל לא בשביל זה היא יצאה מהארון ובכסאח עם ההורים שלה מגיל עשרים ושלוש. אוקיי?

סוזנה בכתה הרבה. היא הבינה שיש לה בעיה אך גיששה בערפל ומשלא יכלה לשים את האצבע הרחיקה למחוזות נואשים כמו – אולי בכל זאת היא צריכה לנסות עם גברים. בחיים לא!!! וממש מזל שפקולטות של מדעי הרוח עדיין מסוגלות לעיתים נדירות לספק מענה פרקטי למשברים אמיתיים. בכנס שהתקיים שם באוניברסיטה, במרץ אלפיים וחמש על נשים וחיות מחמד, היא הייתה אחראית על האירגון והתיאום של כל ארוחות הערב עם המרצים האורחים וקלטה אותה בישיר, את פרופ' קלהון מאוניברסיטת אורגון ביוג'ין. ברור שמהקהילה. קלהון הרצתה בהתלהבות על הדינמיקה בין נשים ובעלי חיים מההיבט הפסיכותרפי וסוזנה נדלקה עליה שורף מהשורה העשירית של אודיטוריום קנדי. לפני שתם החורף ולך תחלום על שמש, הסתמנו בברור ענינים שבלב ובסוף השנה סוזנה העבירה את עצמה ואת כל חתוליה, ליוג'ין, אורגון. בסתיו, התחילה פוסט דוקטורט אצל קלהון: נשים מעל גיל ארבעים, חיות מחמד והתמכרויות. כשעבדו על פילוח ומיקוד נתונים מתוך אלפי הראיונות שערכו בכל רחבי ארצות הברית, מספר מסקנות מכוננות עלו וצפו ראשונות:

לנשים יש נטיה לפתח התמכרות (בניגוד לגברים) מול התנהגויות של חתולים. משמעותית יותר מאשר מול כלבים, איגואנות, אוגרים, נחשים ארסיים, עופות דורסים וכו'.
מתוך מגדלות החתולים – יותר משמונים אחוז מהנשים שנשאלו העידו שאחת ליום (או יותר) הן מתאמנות על חיקוי מיאו ספציפי של לפחות חתול אחד שהן מגדלות. הסיבה שנתנו: תקשורת רגשית/מילולית, היא הכל בשבילן ולרוב לא מחזיקה מים עם בן/בת הזוג. ויותר מתשעים אחוז (!) הודו שהן היו מגדירות את עצמן כ'מכורות לפוזת החתול הישן' (זו הייתה כמובן שאלה שסוזנה חיברה).

בהתמכרות כמו בהתמכרות – חשוב וצריך לטפל. איכות חיים זו לא קופסאת שימורים של אוכל רטוב או רצועה נגד פרושים. צעד אחד לאישה מכורה, צעד גדול לשוחרות המחמד באשר הן. סוזנה וקלהון התגייסו ופיתחו שיטת טיפול בנשים המכורות לפוזת החתול הישן (חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה) על פי ממצא העומק המוביל – שרוב רובן של הנשים שפוזה זו מחבלת בתפקודן התקין, שיחזרו שבילדותן אספו מפיות מתוצרת ארמגדון / סדום ועמורה. לא קל. ו-סוזנה כזאת מותק, עם כל קבוצה, על המפגש הראשון, היא פותחת ומשתפת בסיפורה האישי ששוב ושוב פוצע בה מחדש – כי למרות שקלהון נהדרת והן מאושרות ועובדות מעולה ביחד, קלאודיה הווטרינרית עם הכתפיים הרחבות וזנב הסוס בגוון חיטה, הייתה אהבת חייה.

(* פוסט זה הנו המשך לפוסט  חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה  ומוקדש בתודה למגיבים: ז'אן קלוד, טליה, הילה גרין ודודו פלמה).