תמימותו של הסלפי

את מייגן כבר הטרידו לפחות שישה גברים ברשת. רובם יותר מבוגרים מאבא שלה ואת אשלי – הרבה יותר משישה, גם, בכל הגילאים, אולי בגלל שהיא יותר יפה, אם זה נחשב לתירוץ. שתיהן בנות תשע עשרה וחצי, חברות ממש טובות ולומדות להיות שינניות. וזה טבעי בעיניהן, ההטרדות, כמעט כמו לדפוק סלפי בטבע, למרות שברור שהן מעדיפות בעיר. אולי כי בתכלס, הן באות מבתים ששיניים זה לא הכי חשוב, כלומר, חשוב, אבל יותר חשובה המנה העיקרית, למשל ביצים.

רגע, למה הכוונה ב'הטרידו'? סתם, לא מינית, אינטלקטואלית, זאת אומרת רק במילים. כי הן מפרסמות את הסלפיז שלהן ביחד לפחות פעם בשבוע ומקבלות מאות לייקים. וגברים מהמון מקומות בעולם כותבים להן, ושואלים כל מיני שאלות מאתגרות, אם הן תאומות? ומה הן אוהבות? ואיך הן מעבירות את הזמן? ושולחים להן לינקים לכל מיני דינוזאורים, או מה שיותר דומה במבט של חמודות כמוהן, לעופות על סף שחיטה – לדוגמה אחד בשם רוד סטיוארט ועוד אחד ששולחים להן המון – מיק ג'אגר – וואט דה פאק??? הן מצחקקות במבוכה, זה היה פעם סמל מין???

והכל הלך ממש בכיף ובשליטה עם כל המטרידים האלו, עד ששלשום, אשלי, בשתיים עשרה וחצי בלילה, החליטה משום מה להיכנס ללינקים מלאים ששלח לה איזה סקוטי בן חמישים וארבע, ושמעה פעם ראשונה את 'אנג'י' של האבנים המתגלגלות ואחר כך ישר את 'אני לא יכול להגיע לשום סיפוק' בהופעה חיה. מהתחלה עד הסוף.

באותו הלילה, חלמה שכל השיניים שלה נופלות, מתפזרות ומכתימות בדם טרי סדין עם הדפס של דגל אנגליה ומישהו דוחף לה מנת יתר, עד שהיא עומדת עם הגב לתהום, מצטלמת סלפי עם מייגן ובום מתרסקת אחורה לאפס חתיכות.

כשקמה בבוקר, ממש הרוסה, כתבה לדינוזאור הזקן שלא יכתוב לה יותר, שהיא שונאת את המוזיקה שהוא שלח לה ועל הסיוט שעבר עליה בגלל שהקליקה על הלינקים.

הוא קרא את ההודעה שלה כשהיה באמצע הבירה השלישית שלו, אם סופרים מהצהריים, נפח נוד נוראי, ועיווה את פניו בגועל. כל האמריקאיות הסתומות האלו, הכל יופי חיצוני משעמם וניוון של תרבות רדודה… קצת חושניות אמיתית ותוך שנייה מתפוצץ להן המוח.

משהו על יחסי המין של בבון בעל גנים מנצחים

התבקשתי מהעורך הטרי (הוא ממש ינוקא, לא יותר מעשרים ושש) של המגזין שאני שותפה בו ומפרסם יומית למטרות הפסד, לכתוב גם משהו על יחסי המין של בבון בעל גנים מנצחים. מצטערת, אמרתי לו – אתה מותק והייתי עושה בשבילך הכל, רק מה? אתה לא מספיק צעיר בשבילי. אני מְרַצָּה ביותר משמחה עונשים מרצון – אבל רק עם טרום צבא, בני שמונה עשרה ומטה. מוכנה בכיף לבצע הצלפות, החדרות של חפצים לא חדים, נשיקות במקומות לא מקובלים ויותר מזה, אבל לכתוב על בבונים בוגרים? סליחה, גם לי יש גבולות.

ולא סתם אני שמה גבול. לפני כחמש עשרה שנים כשהייתי בת שלושים ואחת ועבדתי בעיתון אחר שהדפיס לגמרי למטרות רווח, נשלחתי לראיין את ת.ל. – מחזאי בינוני אך מקושר, שנשק לשישים וחמש. נפגשנו על הים באחד המקומות היותר מעוררי השראה ביפו. לצהריים עם מלא מאזטים ערביים ורשמתי אז הכל במחברת, מי יכול היום להעלות בדעתו, שפשוט ביד. הוא סיפר על מקורות העשייה שלו, על השואה, טוב הוא דור שני וכל הצגה שהוא מצליח למצוא לה תקציבים באחד מהתאטראות הכושלים, דווקא מצליחה מאוד בגרמניה. ברור, לא שחשבתי לנסוע ולבדוק, פשוט האמנתי לו וכתבתי בהתלהבות אמפתית.

הכתבה התפרסמה במוסף סוף השבוע והוא היה מה זה מרוצה ומרוגש ממנה, התקשר אליי הביתה ואמר – אף פעם לא יצאתי כל כך טוב בראיון. באמת תודה רבה לך, את נהדרת וגם – ממש נהניתי. אמרתי לו סבבה, כולם מרוצים, כי קיבלתי פידבקים מאוד טובים מעוד אנשים ואפילו היה מצב לבונוס שאיכשהו בסוף התמסמס. אלא שאז, תוך כמה ימים התברר לי למה נפלתי. מכיוון שהעיתון בזמנו כבר היה מכור, דברים עברו מפה לאוזן והוא המליץ והביא את כל החברים שלו שילחצו מצב וישלמו בשביל ראיון כזה תומך, ותמר נהייתה מראיינת סדרתית של כישלונות תרבותיים, אם להשתמש בלשון לא מתייפייפת. נכון, הזניתי את עצמי, אבל מה אני חייבת להם היום?

בהתחלה החלקתי בטבעיות, אבל תוך זמן קצר הוזמנתי לכל מיני מסיבות וטובות הנאה אחרות ולא נשארו לי בכלל סופי שבוע פנויים או יכולת לחוות את הפנאי והגיל שלי כמו שהוא, שלא לדבר על לחפש חתן כמו שצריך. פה ספא עם ערב שירה בציבור בים המלח ושם נסיעות לאתרי תיירות מנוונים באוסטריה. את לא אוהבת זאכרטורטה? אוהבת, אוהבת אבל כמה אפשר? את מתוקה, באמת למה לבזבז את הזמן בדיבור על כולסטרול?

ואז אחרי הראיון הממש מריח עם ד.י., פסל שמפסל בכפייתיות אברי מין נשיים, חטפתי את זה בענק, את הפריחה בכפות הידיים. לא פריחה רגילה, אלא משהו מפחיד, מלא שלפוחיות צהובות כמו מוגלה. נגעלתי מעצמי ורצתי הכי מהר שמצאתי לרופא הכי השווה בעיר לענייני עור ואלרגיה. הוא נתן מבט או שניים שאל כמה שאלות ואמר לי חד משמעית: את עם מבוגרים גמרת. לא הבנתי מה הוא אומר לי, אף פעם לא גמרתי איתם, ומנגד כל אמות המוסר שלי רתחו מול הדוקטור הזה על הסוגיה האתית של אפליה על בסיס גיל. מה זאת אומרת? 'מבוגרים' תכף תגיד 'זקנים'? מה הם לא בני אדם?

והרופא הזה היה בערך בגיל של כל המרואיינים האחרונים שלי – בין שישים וחמש לשבעים וחמש. אולי נראה טוב לגילו ואולי לא. ואמר לי – תראי, אין לי מרשם לתרופה לתת לך, זה מקרה קלסי של 'הכל בראש' ויעלם מעצמו אם תימנעי לחלוטין בתוך שבוע, מקסימום שבועיים. את תבחרי מה את מעדיפה – עם הראש או בלי הראש.

המטריד

דברי איתי על מטרידים סדרתיים, כך היה מתקשר ומבקש ממנה לפחות פעמיים-שלוש ביום. זאת אומרת ממש מטריד אותה. ובאחת הפעמים הוא העיר אותה עם הטלפון באמצע הלילה והיא הסכימה וסיפרה לו וזה הדליק אותו אש אבל אחר כך כשביקש שוב, כלום לא עזר, היא לא רצתה לספר לו יותר. לא היה לה חשק, ככה היא אמרה לו וככה גם הסבירה לעצמה את הסיבה, אולי בגלל שהייתה אז צעירה מאוד וחשבה שחשק זה הכל בחיים וגם הוא אז חשב ככה, שחשק זה הכל בחיים וכל הזמן התחשק לו, לשמוע על מטרידים אחרים. טוב, זה באמת עשה לו חזק נורא ורק בגלל שהיא הייתה כזו עקשנית, היחסים ביניהם נסגרו בסוף בטעם מר של אהבה נכזבת.

אבל עם הזמן, לאחר שסיים את הלימודים, תואר ראשון ושני מצטיין וסטאז' בשטח רווי התחרות והתחיל בפעלולים מקצועיים, הוא ניסה והבין – שאם לבחורה לא מתחשק כשמבקשים יפה אז עוד יש עוד דרכים. ואגב, אפשר להגיד עליו כל מיני דברים: מתחכם חסר תקנה, חוש הומור בּוֹקי, רגליים עקומות, הכל, אבל אי אפשר להגיד שהוא חזיר – כי יאמר לזכותו שהוא מגביל רק עם נשים ובעל טעם בסך הכל די מצומצם ומוגדר: חכמות, לבושות טוב לכיוון האלגנטי (שום גמישות לעיצובים על בסיס אתני) ובעלות הבנה למעלה ממינימלית בקוסמטיקה בין אישית.

פייטר פיטרז / 1541-1603 / גבר ואישה ליד גלגל הטוויה

 

הסקרנות הטבעית שלו לשאול את השאלות בנוגע לאחרים, לא התרופפה עם השנים, נהפוכו ולמרות שכאמור מדי פעם נאלץ לנקוט ביותר ממילים כדי להגיע לסיפוקו, לא התעייף. למשל הייתה את הפעם ההיא שקלט ברדאר שלו את ורדית א. גרושה בת שלושים ושמונה, פרסומאית מבריקה, תחת מושלם, שער קצוץ פלטינה וחיוך ורוד. כן יש דבר כזה חיוך ורוד. מביני דבר כמוהו והוא כבר לא ילד יודעים שמדובר בלוע ששומר בחובו הרבה סיפורים חמים. אז אחרי שעל הפתיח, כשהיא באה להציג סקיצה מתקדמת לקמפיין לחברה שלהם הוא מיקד בה מבט על השפתיים, הוא בא אליה ככה מאחורה בפינת קפה ואמר לה בשקט עמוק: תגידי, אכפת לך לדבר איתי על. והיא שאלה אותו: על מה? על מטרידים שהיו לך. תראה, אם אתה מחפש קשר רציני אז יש מצב, אבל לדבר אני לא אוהבת. הוא חש את הדחייה הישירה בפרצוף ומובן שנפגע ואז כשהיא סיימה להציג להם וירדה לחניון, הוא ירד אחריה וליד המכונית שלה פשוט תפס אותה בפנים והכניס לה שתי אצבעות לתוך הפה וככה פתח אותו ואמר: את תספרי לי או לא?

לא שחלילה נדלקה אצלה נורה אדומה בגלל התוקפנות הפיזית, היא חוותה בעשר השנים האחרונות שלוש לידות מלקחיים, העניין הוא שהיא בכנות שונאת לדבר על דברים, מעדיפה לעשות – מצד שני הקמפיין שהיא הציעה להם ועמד עכשיו ממש לפני אישור סופי היה העסקה הכי שמנה שהייתה לה אי פעם. אז כשהוא הוציא את הכבר שלוש אצבעות שלו, היא אמרה: בסדר, איפה? אני אוהב בטלפון. היא נתנה לו בזריזות את המספר שלה בבית וכבר באותו הערב הוא התקשר. מה שלומך, רגועה? מוכנה לספר לי?

היא סיפרה לו על ב' מהתיכון ועל י' מהצבא ועל ג', גם מהצבא ועל מ' מהאוניברסיטה ועל ח' מהעבודה במשאבי אנוש ועל ז' מהעבודה בדלתא וככה זה לא נגמר כמה חודשים טובים, עד שהיא התמוטטה. הגיעה לתחתית של להרגיש קרבן ונגעלה מעצמה לגמרי ובהמלצת חברה טובה קבעה פגישה ופסיכיאטר רשם לה על המקום אנטי דיכאוניים מעולים. על פסיכולוג כמובן לא היה על מה לדבר כי היא פשוט כבר לא יכלה לדבר יותר, זה היה ממש אונס.

נשל הנחשית

שנה ראשונה ולימודיי בפקולטה למדעי החברה במחלקה לסוציולוגיה של נשים נטולות תכלית, הולכים די טוב. הייתי אומרת ואני לא היחידה בבית שחושבת ככה, שמבחינות רבות הם העמידו אותי על הרגליים האחוריות, שזה לא מעט בשביל מי שקיבל חינוך חקלאי ולא הזריק בלילות להודים. והייתה לי אתמול הזדמנות מצוינת לתרגל,  בפגישה שקבעתי עם חברתי צפרירה בן-צבי, כאן כשהסתיו הססגוני של צפון מערב ארצות הברית מגלה כבר בהחלט סימנים.

אז בשלוק השני או השלישי של השייק פירות-יער שרידים אחרונים מהקיץ, הבאתי לה קצת בפרצוף על 'נשל הנחש' – השיר והגעגועים והעדנה וההזדהות הכל כך אינדיבידואלית-ישראלית המלטפת אותנו לאחד שעושה את הדרך ואבא אומר לו. אני לא יודעת כמה שנים אני שומעת את השיר הזה וכנראה מדחיקה, אמרתי לה – אבל לאחרונה חרשתי חזור וקרוא ואין מילוט – מדובר בשיר שמתואר בו באופן ברור אונס.

….

וגם היתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,

…

וצפרירה היא לא סתם אחת, היא רופאת שיניים שמתמחה בכתרי פלטינה אופקיים ומבוגרת ממני באיזה חמש עשרה שנה ובעלה דובי הידוע כדובון, גם היה צנחן מזמר כלומר מנגן, בהתחלת השירות קרבי ובשל פציעה – להקה צבאית ובהמשך האקדמיה למוזיקה בירושלים, הכל כמובן כהקדמה לכך שקיבל פה את המינוי הנחשק לנצח על תזמורת כנסיית השלום הלותרנית. אבל לא משנה עכשיו בעלה, שורה תחתונה שצפרירה סירבה בכל תוקף לקבל את מה שהגשתי לה. היא פטריוטית מוזיקלית שנסחבת עם תקליטים (!), לא רק עם דיסקים – של שלום חנוך, מאיר אריאל ואריק איינשטיין שעושים לה יותר ממה שאפשר להסביר במילים והיא פשוט התנפלה עלי כמו לביאה – מה פתאום אונס? הוא מקסימום דרס אותה!

נו באמת, צפרירה…. וממש לא היה אכפת לי מה יחשבו כל הגויים מסביב, בין כה מה שלא נעשה תמיד נראה ונשמע להם 'טוּ ווּלְגָר' (המוניים מדי) ועליתי על הכיסא הלבן עם כרית הקטיפה הרקומה, כדי לדרוך רגליים אחוריות – איזה דרס אותה, צפרירה? מה זה, פיגוע??? זה יחסים רומנטיים שלא הלכו כמו שהוא רצה והיא הרשתה לעצמה להיות פראית ולא הכי ברורה, אז מה נשאר לו כבר לעשות איתה בתוך המכונית אחרי שהוא השתגע? כלומר אחרי שהיא לדעתו שיגעה אותו? מה זה בדיוק לדעתך 'הרסתי לה את הצורה'? …טוב, את יודעת מה? אולי הוא רק כסח אותה במכות.

ברור, שלא נגמר טוב. צפרירה מאוד כעסה, נעלבה ולקחה את זה באופן אישי. והאמת שאולי בכוונה באתי עם זה דווקא אליה, כי ידעתי שהיא לא תומכת בכך שנשים לא יודעות את מקומן, זאת אומרת לא במובן הפשטני של המטבח והילדים, אלא מהבחינה של לאלץ תכנים ולכופף אותם מחדש, כאילו שדורות לפנינו רוב התכנים והכללים נכתבו והוגדרו רק על ידי גברים. נו וזה לא נכון, צפרירה? אולי זה נכון אבל תגידי לי, מאיפה הבאת עוד זוג רגליים? ניסתה לשנות כיוון. אה, זה הרגליים האחוריות שלי, תמיד לבשתי ג'ינס אז היה קשה לראות אותן, אבל עכשיו כשהבנתי את המשמעות העצומה של לתת להן חופש ביטוי, קניתי כמה זוגות קורדרוי רחבות שיהיה להן נוח. מה את אומרת, יפים לא?

את מנסה להביך אותי בכל הכוח, אני מכירה אותך. אני שואלת אותך שאלה פשוטה ואת מתחילה לברוא לי מחדש את גוף האישה. עכשיו תקשיבי לי טוב טוב תמרי, כי אני רוצה לומר לך משהו בישירות שאני שומרת רק ליחסים עם חברות מאוד קרובות שלי. היית הרבה יותר נחמדה לפני שהתחלת עם הלימודים המיותרים האלו. אני פשוט לא מבינה, למה היית צריכה את זה, מה לא הספיק לך להיות אומנית זעירה?