בהתחלה הם הזמינו ממני את היונה הארמנית אז אמרתי להם שאני מאוד מצטערת, להזכירם אני יהודיה וזה קצת יותר מדי מתחרז לי – 'יונה ארמנית' עם 'שואה ארמנית', אז התפשרנו על הודית. הכותרת חשובה פה לפחות כמו התוצר בפועל כי היונה הזאת אמורה למשוך אנשים און לין ובקניונים להוציא הרבה כסף על מוצרי תאגידים בעלי גוון אתני.
נכון, ככה זה כשנותנים ללב להתערב באמנות מגויסת, לא אחת צצים קונפליקטים לא צפויים מבחינה מצפונית. אני מודעת לכך ולוקחת אחריות מלאה. ככה לימד אותי לא רק הניסיון, אלא גם הַאני אמאם, בחור מצרי שהכרתי פה, עת דרכתי את צעדיי הראשונים על אדמת המאוחדות כאינטרנשיונל סטיודנט ('תלמידה מחו"ל').
הוא בא ללמוד כאן עיצוב סביבה, מחלקה מצוינת וכבר ביום השלישי ללימודים נפגשנו בספרייה הגדולה שמעל שתי הכניסות שלה חרוטים שני חצאי משפט עצמתי שנכנס לדם תוך כך וכך ביקורים במקום.
מעל זו שדרכה נכנסים: אתה תדע את האמת
ומעל זו שממנה יוצאים: והאמת תעשה אותך חופשי.
הקליק בין הַאני לביני היה מיידי ודרמטי. מפתיע לגלות עד כמה אקלים מקור מולד הנושב מאורח בארץ זרה, מהווה משיכה מהסוג הביתי משרה הביטחון – אפילו אם במציאות בשטח זאת אומרת בין מדינות האם, דברים רחוקים מלהיות הרמוניים. אוי יוי יוי שלום קר.
הַאני היה באמת מתוק ותמיד חייכו אליו כשהציג את עצמו, מהר מאוד דבק בו גם שם החיבה 'שוּגֶר הַאני'. אינטליגנטי, רגיש ונאה לגמרי לא רצה להסתבך עם ישראלית, ברור, וגם אני לא מי יודע מה התלהבתי כלומר, פחדתי. את המרד בהורים ובמשפחה שלי רבתי, כבר סיפקתי בעצם הנסיעה לכאן ובלא מעט אקטים מוקדמים יותר – הבולט שבהם – פעילותי באגודה למען שחרור אביחי ברניב – 'השמוצניק שמוט הזקן' ככה כינה אותו אבי בבוז גלוי משחר ילדותי, שנים רבות לפני שנכלא בעוון סימון הקו הכחול בגדה.
וכאן, דברים לא התבוססו במקום וכדי להיות מסוגלים להישיר מבט אל עתיד משותף עשינו החלטה שקולה לנקוט בטכניקת קוסמטיקת הזהויות. בשבילי הַאני הפך לתורכי (אפילו הכין ממולאים מעולים ושווארמה בול כמו שאני אוהבת) ואני אימצתי לעצמי בזריזות צדודית של ערביה ישראלית. זה לא היה כל כך קשה כמו שזה נשמע. אני שולטת בערבית מהתיכון, נחשבתי אז לכישרון בשפות והמוטיבציה לשרת בצבא במודיעין הייתה יותר מכשרה ונחשבת, הרי בנות אז לא יכלו להיות קרביות ובטח שלא חלמו על קורס טייס. מעבר למילים, יכולתי וגם היום אני גם יכולה לשדר את הלוּק עם קצת מאמץ ובשביל האני עשיתי הרבה מאמצים. אהבתי אותו מאוד.
לקצר רומן כואב, רעולת פנים מצרייה חטפה לי אותו. כן, ככה בשקט לכאורה, רק עם העיניים, באירועים שהערבים האמיתיים שלומדים כאן עושים לעצמם, היא הרשתה לעצמה ללכת פטריוטי בלי להתבלבל. אחרי שנזרקתי ולא שלא ניסיתי להתנגד באמצעים שעמדו לרשותי ונראו פתאום דלים כל כך, החלפתי מדים והתחלתי ללכת לאירועים של 'הִלל', ארגון הסטודנטים היהודים העולמי. חגים, ריקודי עם, הכל.
שם דבק בי הפן האחר של השלום ונכון להיום, הַאני והרעולה שלו חזרו למצריים ואני שותפה סדרתית בקמפיינים של יונים. עושים אחד והבאים אחריו נגררים כבר מעצמם. הגלובליזציה הופכת את הרצף הזה ללא מאוד מורכב אלא אם, כאמור, אחת ל-, דורכים פתאום על איזו רגישות מילולית שעדיין לא נשחקה דיה. אבל גם בלי קשר, אני חושבת שיונה לא צלחת – 'הודית', מצלצל הרבה יותר טוב מ'ארמנית'.