טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.

המטריד

דברי איתי על מטרידים סדרתיים, כך היה מתקשר ומבקש ממנה לפחות פעמיים-שלוש ביום. זאת אומרת ממש מטריד אותה. ובאחת הפעמים הוא העיר אותה עם הטלפון באמצע הלילה והיא הסכימה וסיפרה לו וזה הדליק אותו אש אבל אחר כך כשביקש שוב, כלום לא עזר, היא לא רצתה לספר לו יותר. לא היה לה חשק, ככה היא אמרה לו וככה גם הסבירה לעצמה את הסיבה, אולי בגלל שהייתה אז צעירה מאוד וחשבה שחשק זה הכל בחיים וגם הוא אז חשב ככה, שחשק זה הכל בחיים וכל הזמן התחשק לו, לשמוע על מטרידים אחרים. טוב, זה באמת עשה לו חזק נורא ורק בגלל שהיא הייתה כזו עקשנית, היחסים ביניהם נסגרו בסוף בטעם מר של אהבה נכזבת.

אבל עם הזמן, לאחר שסיים את הלימודים, תואר ראשון ושני מצטיין וסטאז' בשטח רווי התחרות והתחיל בפעלולים מקצועיים, הוא ניסה והבין – שאם לבחורה לא מתחשק כשמבקשים יפה אז עוד יש עוד דרכים. ואגב, אפשר להגיד עליו כל מיני דברים: מתחכם חסר תקנה, חוש הומור בּוֹקי, רגליים עקומות, הכל, אבל אי אפשר להגיד שהוא חזיר – כי יאמר לזכותו שהוא מגביל רק עם נשים ובעל טעם בסך הכל די מצומצם ומוגדר: חכמות, לבושות טוב לכיוון האלגנטי (שום גמישות לעיצובים על בסיס אתני) ובעלות הבנה למעלה ממינימלית בקוסמטיקה בין אישית.

פייטר פיטרז / 1541-1603 / גבר ואישה ליד גלגל הטוויה

 

הסקרנות הטבעית שלו לשאול את השאלות בנוגע לאחרים, לא התרופפה עם השנים, נהפוכו ולמרות שכאמור מדי פעם נאלץ לנקוט ביותר ממילים כדי להגיע לסיפוקו, לא התעייף. למשל הייתה את הפעם ההיא שקלט ברדאר שלו את ורדית א. גרושה בת שלושים ושמונה, פרסומאית מבריקה, תחת מושלם, שער קצוץ פלטינה וחיוך ורוד. כן יש דבר כזה חיוך ורוד. מביני דבר כמוהו והוא כבר לא ילד יודעים שמדובר בלוע ששומר בחובו הרבה סיפורים חמים. אז אחרי שעל הפתיח, כשהיא באה להציג סקיצה מתקדמת לקמפיין לחברה שלהם הוא מיקד בה מבט על השפתיים, הוא בא אליה ככה מאחורה בפינת קפה ואמר לה בשקט עמוק: תגידי, אכפת לך לדבר איתי על. והיא שאלה אותו: על מה? על מטרידים שהיו לך. תראה, אם אתה מחפש קשר רציני אז יש מצב, אבל לדבר אני לא אוהבת. הוא חש את הדחייה הישירה בפרצוף ומובן שנפגע ואז כשהיא סיימה להציג להם וירדה לחניון, הוא ירד אחריה וליד המכונית שלה פשוט תפס אותה בפנים והכניס לה שתי אצבעות לתוך הפה וככה פתח אותו ואמר: את תספרי לי או לא?

לא שחלילה נדלקה אצלה נורה אדומה בגלל התוקפנות הפיזית, היא חוותה בעשר השנים האחרונות שלוש לידות מלקחיים, העניין הוא שהיא בכנות שונאת לדבר על דברים, מעדיפה לעשות – מצד שני הקמפיין שהיא הציעה להם ועמד עכשיו ממש לפני אישור סופי היה העסקה הכי שמנה שהייתה לה אי פעם. אז כשהוא הוציא את הכבר שלוש אצבעות שלו, היא אמרה: בסדר, איפה? אני אוהב בטלפון. היא נתנה לו בזריזות את המספר שלה בבית וכבר באותו הערב הוא התקשר. מה שלומך, רגועה? מוכנה לספר לי?

היא סיפרה לו על ב' מהתיכון ועל י' מהצבא ועל ג', גם מהצבא ועל מ' מהאוניברסיטה ועל ח' מהעבודה במשאבי אנוש ועל ז' מהעבודה בדלתא וככה זה לא נגמר כמה חודשים טובים, עד שהיא התמוטטה. הגיעה לתחתית של להרגיש קרבן ונגעלה מעצמה לגמרי ובהמלצת חברה טובה קבעה פגישה ופסיכיאטר רשם לה על המקום אנטי דיכאוניים מעולים. על פסיכולוג כמובן לא היה על מה לדבר כי היא פשוט כבר לא יכלה לדבר יותר, זה היה ממש אונס.

אחרי זמנו

בסרט שעשו עליו הוא לא רצה להשתתף. זה היה סרט לזכרו. לו יכל, היה נלחם על מנת להימנע בכל מחיר מסינדרום ההנצחה המקובל אבל לא הייתה לו דרך, לאחר מותו אחרים שאהבו אותו בחייו החליטו בשבילו וזה טבעי. הוא הבין את זה ובכל זאת חש פער גדול בין מה שהוא היה רוצה לומר למה שאמרו שהוא. הכל אגב דברים טובים.

הוא היה מאותו הכפר שבו גדלתי אבל נולד שלוש עשרה שנה לפני וכבר כילדה, כשהתחלתי לשיר בכל שנה במקהלת יום הזיכרון את 'בלילות שישי כשרוח חרישי בצמרות גבוהות עובר' הקולות היו מלאכיים, הוא עמד לידי וניסה להצחיק אותי. הוא לא עשה את זה לבנות אחרות והרגשתי מיוחדת ופעם אחת כמעט הצליח לו, הייתי על הסף אפילו שהיה כל כך עצוב מסביב לאנדרטה במרכז הכפר ואת שבריריות הקהל שהתכנס היה ניתן ללטף באוויר.

 

 

מאז שאני גרה מחוץ לגבולות ישראל ונעדרת כמעט עשר שנים מהטקסים, אנחנו מתראים הרבה פחות ונפגשים לא בתאריך ידוע מראש, אבל כשזה קורה אנחנו צוחקים הרבה. הפעם האחרונה הייתה בדצמבר נר שני או שלישי של חנוכה, היה ערב קר וגשום במיוחד והוא ביקש שנשמע ביחד את 'נפלת חזק' של 'איפה הילד' בביצוע עכשווי. הוא אמר שהשיר הזה כאילו נכתב עליו, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל למצוא רמז לכך בשום ספר או סרט שנעשה אחרי זמנו. 

 

 

דַרְיָה לא אשמה

דַרְיָה אֶשֶל עושה הון תועפות על גבם של אומללים, אבל היא לא אשמה, ככה היא נולדה – עם לסת צרה וכפית זהב מתחת ללשון. סליחה, אבל לפתח מנקודת מוצא כזו מודעות מה שקוראים 'חברתית', מחייב נטייה לצביעות, או מבנה אישיות קרימינלי פתולוגי – ואת זה תודה לאל, אין לה. היא גם הראשונה שתומכת בלזרום, כלומר – עם זה. ולזרום עם זה, שפך אותה שנים יציבות לפסוע בכפכפי קטיפה מנומנמות, על רצפה מצויירת של בית כנעני ולהתעורר על מיטת אפיריון, מתחת לחיוכן התמידי של קרני אָיָל ארץ-ישראלי בהכחדה כל בוקר טוב.

דַרְיָה אשל בצעירותה / 1992
(ציור על פי צילום)

ועל הבּקרים הרעים היא לא רוצה בכלל לדבר, כי הם פשוט ההפך הגמור מ'לזרום עם זה'. דחוסים במִגרנות שחר מקוללות שמחשמלות בה חזיזים בעקבות המאבקים עם בתה היחידה גבריאלה, שלוּ הייתה נולדת בן – מן הסתם הייתה משתינה על כל מה שנתנו לה דַרְיָה ורחבעם, בְּקֶשֶת – אך מכיוון שנולדה בת, היא פשוט שוכבת עם עובדים זרים במקום. ללא מחשבה קדימה, בלי שום סגנון ועם פס רחב ומכוער על המורשת. ברור – הכל בגלל רחבעם שחיפף עם הכפית כשהיתה ילדה, התקמצן ואמר שגם כסף זה מספיק טוב.
דַרְיָה לא סולחת לו, לעולם לא תסלח. אם הוא רוצה מחילות, הוא יכול לבקש מהבְּלונדה הצפונובּונית שהוא חי איתה עכשיו.

סוף שבוע

שישי – רייצ'ל, סיפרה ביוגה שהכלבה שלה סחבה לה את מכשיר השמיעה מהכיס לפני שבוע ואכלה אותו עד הפירור האחרון. הוטרינר היה צריך לשלוף לא פחות מעשרים ושבע חתיכות של טכנולוגיה זעירה מתוך ביטנה של החיה, בניתוח מתמשך. עכשיו היא בסדר. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי שומעת. במו אוזניי.

שבת – בטלויזיה הציבורית בכל יום שבת בבוקר יש את התוכנית "אירופה של ריק סטיבס" (Rick Steves' Europe). סטיבס הוא אדם מאוד נקי וחייכן, שיער שטני עם שביל בצד ובמקור מאזור סיאטל. ריק, שבמובן מסוים, כמו ששם התוכנית שלו מבטיח, רכש לו את אירופה (הוא בעל חברה להדרכת טיולים ביבשת), ניראה בתוכנית מדלג בעליצות בין ארצותיה. מאביס את עצמו באוסטריה בזאכר טורטים, בצרפת ואיטליה בגבינות ירוקות וצהובות ופה ושם מניח רגל גם באתרי זיכרון או מוזיאונים הנוגעים לתקופה הנוצצת של מלחמות העולם. בסגנון התפעלות אמריקאי הוא לא מפסיק לספור ולדקלם בהתלהבות – כמה קברים יש בבית הקברות בנורמנדי, כמה מאות מדרגות יש בכל טירה שהוא מבקר בה או כמה שטיחים, ציורי קיר או מזלגות זהב יש בכל ארמון שהביקור בו ניראה מתיש כבר בטלויזיה. גורמה, טרגדיות מן העבר ותילי תילים של מספרים, ריק הוא להיט.

טירת שברני (Chateau de Cheverny), עמק הלואר
כמה צלחות עם ישבני טווס יש בטירה, ריק?

ראשון – כשמסיימים את הקנייה בסופר שאנחנו קונים בו ופונים אל הקופות לא ניתן לפספס את הקיר שממול שנקרא "גלריית הלב של מחוז ליין" (המחוז שאנחנו גרים בו). על הקיר תלויים בערך עשרים צילומים מקצועיים, רהוטים וממוסגרים של ילדים בגלאים שבין שנתיים לחמש עשרה שמחייכים הישר למצלמה. לפעמים מדובר בשניים שלושה ביחד, אחים ואחיות. מתחת לכל תמונה מסגרת אדומה נוספת, עם טקסט. הכותרת בכולן זהה: "אני מחפש משפחה לתמיד" (I'm looking for my forever family), אח"כ שם הילד, בן כמה הוא, ופיסקה או שתיים שמספרות עליו (עליה או עליהם) מה הוא אוהב לעשות וכו'. גם און ליין ניתן לראות את התמונות של הילדים האלו, באתר הארגון שמאחורי הגלריה, "משפחה לכל ילד".

אנשים באים לקניות, מחכים שהקופאית תסיים את תיקתוקיה, מנסים לנחש סכום ובינתיים לוטשים מבט בקיר ממול. אחרי שהחליקו את הכרטיס, ממש לפני היציאה הם חולפים קרוב לקיר. אז, אולי ייתפסו על איזו תמונה ויחליטו להיות משפחה אומנת.
בהתחלה זה עורר בי תדהמה והשתאות – איך ?? מה?? משווקים ילד בצרתו כמו חבילת גלידה?? איפה הדיסקרטיות??
קצת אח"כ יצא לי לשמוע על זה מקרוב, זוג ללא ילדים שהכרתי קצת קודם, לא יכל לעמוד בפני תמונה של אחת מהילדות, בת שתיים עשרה. "העיניים שלה פשוט קראו לי מתוך התמונה", אמרה לי קוני בקול רועד ומלא שליחות. הם עשו את כל הבירוקטיות הסבוכות, ההדרכות, השיקולים וכמובן פינוי וסידור חדר. טונות של אנרגיה וכוונות מצוינות. בזמן חגיגי במיוחד, כשבוע לפני חג ההודיה היא עברה לגור איתם. אחרי שלושה חודשים, הקושי היה גדול מנשוא והחבילה התפרקה. עוד איך עצב גדול.
אבל בצד השמאלי של "גלרית הלב", יש גם כמה תמונות של כאלו שהלכו על זה וזה כן הצליח. הצילומים של ההורים החדשים עם הילדים האבודים ניראים כמו מתוך בנק תמונות של ה"משפחה המושלמת". אחת לכמה זמן, שיש עדכון אני עוצרת ליד התמונות עם הסוף הטוב, לקרוא במסגרות האדומות טקסט הרמוני. העטיפה מעט מלודרמטית אבל זה באמת מהחיים ומכווץ ישר בלב.

העתיד שמאחורי הגלימה

זה היה השבוע של הגלימה וההגרלה. גלימה ירוקה מבריקה ונוצצת, כובע עם ציצית צהובה ו"צעיף", בירוק וצהוב – צבעי האוניברסיטה. בטח שמיששתי, הבד הרגיש כמו סאטן גס ואיך לומר, זול, אבל הגיזרה ללא ספק סקסית והחומר מסתבר סופר ידידותי לסביבה, לא סתם איזה פושט שמסרב להתפורר בתום ההליכים. הכל כתוב בטרנדיות אורגנית על התגית המצורפת:
אם תתפלש לה הגלימה טוב טוב באדמה מובטח שתתכלה כעבור לא יותר משנה. הבד עשוי מעצים שגדלו ביער שלא כורתים סתם בשביל להרוס ולהחריב אלא מיער שקוצצים ומחדשים, מן חוות עץ כזו. ומי שהוטרדה נפשו באשר לריצ'רץ ולניתים – הם לגמרי ממוחזרים מבקבוקי פלסטיק (PET).
קיבלנו באהבה, זה כל כך מתלבש מתאים על החיים ביוג'ין שהיא עיר שמתהדרת כל הזמן במיני מיחזורים ואהבת הסביבה, קומפוסטים, מוצרי מזון אורגנים וחלוקת אשפה למיליון קטגוריות. חוץ מזה, זה מה שמכרו בחנות של האוניברסיטה ולא – אין גלימות להשכרה (למה להשכיר אם אפשר להתכלות?)

התגית שהוצמדה לגלימה:

"שמר את העתיד בזמן שאתה מתחיל את (העתיד) שלך"

אהבתי את החדר בספריה הפסאודו עתיקה שבו נערך הטקס ואת הכניסה הדרמטית של המרצים והמסיימים בגלימות ובכובעים לצלילי מוסיקה קלאסית (לראות את הוידאו לחצו כאן). מיני אירופה הקלאסית, בחיי. בטקס המרצים לבשו את הגלימות שלהם שמלוות אותם מהזמן והמקום בו סיימו את לימודיהם, ולכן מדובר בגלימות עם קומבינציות צבעים שונות, כך נוצרה לה מעין תצוגת מניפות. באמת היה יפה, קצת פסנתר כנף, קצת מילות חג, סידורי פרחים במינון נכון, תוכניה, תותים ועוגת שוקולד.

לפני הטקס. משה (בירוקה) עם קן, המנחה שלו (בכחולה) ופרי (בלבנה המשובצת).

(רק בטקס עצמו קן הלביש למשה את "הצעיף").

אחרי.
בעיקבות הקלאסה – משה חושב שהוא צרפתי,
פרי משוכנע שהוא מנסר בסופלה שוקולה.

גם הטקסים של מחלקות אחרות נערכו בערך באותה שעה אך במקומות שונים בקמפוס. חלק בפנים וחלק בחוץ על הדשאים, כך שהעיר כולה קירקרה וצהלה מרוב הורים, אחים ואחיות עם מצלמות, חיוכים רחבים, שמלות קלות (נשים), גרבים לבנים עד הבירכיים (גברים) ומכוניות עם גגות נפתחים בצבעים שמחים שבדרך כלל הצפינו לכאן מקליפורניה. אפילו השמש יצאה באותו יום מבין העננים וזה בכלל לא מובן מאליו, אפילו שכבר אמצע יוני.
לאחר הטקס נסענו לחגוג בארוחת צהרים מחוץ לעיר, ביקב. אוף, היה כל כך טעים ונעים! הזמן רץ ושעות ספורות בלבד נותרו, עד לקרמל האמיתי של היום – הקרנבל של "קרסט דרייב", בית הספר של פרי. ואריציה אמריקאית שכיחה למסיבת סיום שנה, שכמובן מאגדת בחובה, איך לא? אירוע התרמה לבית הספר. כבר התרגלנו, בערך אחת לשבוע יש איזה מס קניה של איזה משהו לא נחוץ שבית הספר מציע להורים לקנות, תחת הכותרת הנעלה "תרומה לבית ספר", אבל בסוף השנה – זה בגדול – קרנבל שלם עם מתקנים מתנפחים למינהם, כל מיני קליעות ומיני גולפים, פיצות, נקניקיות, תאילנדי, גלידה וברד צבעוני ו- גולת הכותרת ה"ראפלס" (ההגרלה!). הכל במחיר רכישת אי אלו עשרות כרטיסים.
חביב עלי מכל היה – מתקן אקדחי המים בין חבילות קש. תמורת כרטיס – אתה יורה בחבריך עד שהמים באקדח נגמרים. מיני מערב פרוע. אנחנו כל כך משתדלים. כבר שלוש שנים. כל קיץ אנחנו מכתתים את רגלינו בנרות ממש, כדי למצוא "אקדח מים" שהוא לא בצורה של אקדח ואז השבוע – הידד! בסוף כיתה א', המרכז החינוכי בחיינו, מחריב את עבודת הנמלים הזו באחת. לא, מה פתאום, אני לא לוקחת את זה קשה, צודקים זיקני צפת – זה בין כה לא משנה כלום, אז מה אם כבר בדרך חזרה הבייתה הילד התחנן לקבל תותחי מים מתנה לחנוכה?
ומה בהגרלות? אהה! אטרקציות שלא מהעולם הזה! כל כתה הייתה צריכה להכין "סל" (בחיים האמיתיים גיגית ענק מפלסטיק) לפי נושא: "כייף במטבח", "ספורט", "ערב משחקים", קבוצת הספורט המקומית והנערצת ה"אורגון דאקס", "אומנות ויצירה" וכו'. במילים אחרות, ההורים קונים איזה קשקוש באותו "הנושא" וכך מתמלא הסל לעייפה. בחישוב זריז – בין 20 ל-25 פריטים נדחסים לכדי עיסה של מיצוי הנושא. ברור, ככל שה"סל" אטרקטיבי יותר – יש להניח שימכור יותר כרטיסי הגרלה. מיני קאפיטליזם, בקטנה.

מתחת לכל "סל" שקית נייר אדומה להכנסת פתקי הגרלה.

על השקית שם "הנושא", הכיתה ושם המורה.

פרסי ראפלס (הגרלה) מתכלים? לא היתה חיה כזו.

אפשר היה לקנות כרטיסי הגרלה לדליים האלו ולפנטז, על זכיה שתרפד את הילד: א – בעוד אמבטיה, ב – בעוד ערימת פלסטיק ריחנית. תמיד מועיל. החלטנו לוותר הפעם. מסר שימור העתיד מהבוקר עדיין היה טרי מדי. בהחלט יתכן שהחיים פה חידדו את רגישותי ליציקות פלסטיק, אבל באמת – איך מסתדרים כל הפיטפוטים שפרי חוזר איתם מבית ספר כמעט כל יום, על חשיבותם של מוצרים מתכלים והמנעות מעודפי שווא בהקשר סביבתי, עם התצוגה הזו?
אהה, עכשיו הבנתי! זה עוד לא הגיל! עד שמסיימים תואר באוניברסיטה לא חייבים לשמר את העתיד או לחנך בפועל עבורו, לעומת זאת – אחרי שמסיימים תואר, ראשון, שני ואפילו שלישי יש להתחיל מיידית, כבר בשלב הגלימה.