יום הולדת בראש השנה

מירה ואבי נשואים כבר כמעט שלושים ושתיים שנה. הם אנשים מאוד מתוכננים וגם בנושא הרבייה חל אצלם סדר למופת מדינת ישראל בואך העמק המערבי.
קצת לאחר שנישאו, עת החליטו על הקמת משפחה, עשו להם מנהג מחושב. לשכור לפי הצורך ב- 24-25 בדצמבר חדר לשני לילות במלון גולדן קראון בנצרת (מחירים סבירים), לספוג את יופיין של חגיגות חג המולד, ובלילה לבצע בנחישות את המשימה.

והעסק דפק לגמרי מעבר לציפיות, כמו שעון טריפוליטאי. ובנוסף, לתדהמת הקרובים והמכרים – מירה הצליחה ללדת את שלושת ילדיהם בול בבוקר שלמחרת ערב ראש השנה.

כך יצא, שבכל ערב ראש השנה הם גם חוגגים לשלושת המתולתלים (הנמתחים כיום בין גיל עשרים ואחד לעשרים ושבע. רווח מדויק של שלוש שנים החתיכה), יום הולדת. אבי תמיד עם אותה הבדיחה. כשכולם מרימים לחיים הוא שואל כבמפתיע –
'רגע, כמה אצבעות?'
ומירה, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שומעת את ההברקה ומתוך צחוק שעל סף השתנה, תמיד מחזירה לו ב –
'רגע, יש פה במקרה מישהו בשם יהושע? אני צריכה נגר'.

אבל השנה, טלטלה. מירה לא עונה. היא גם לא צוחקת מהבדיחה עם האצבעות. הילדים וכמובן אבי, קולטים מיד שנרשמת חריגה מדאיגה במסורת. ואבי לא מאבד עשתונות ונוקש קלות בכוס היין עם המזלג ושואל:
רגע, מירה, את לא צריכה במקרה נגר?
ומירה משפילה מבט ואומרת – לא.
את בטוחה?
בטוחה.

למרות ההלם שנחת על כולם, הרימו לחיים ואמרו מזל טוב בחום, אבל אכלו בשקט יחסי וכל הזמן מירה לא מסתכלת לאף אחד בעיניים ואבי מוטרד. איך זה? הוא לא הרגיש כלום לפני, זאת אומרת שמשהו לא בסדר. כזה כובד מעיק באוויר.

ואז, בקינוח, עוגת דבש עגולה בקומבינת יום הולדת שלאף אחד כבר אין לאן לדחוף, מירה קמה בשקט לפרוס, ואז פתאום עוצרת ואומרת –
יש לי משהו חשוב להגיד לכולם: לא עניתי לאבא כי אני לא צריכה יותר נגר, מצאתי נגר מעולה.
ואבא מרים גבות ולא אופייני מתפרץ: מי זה, הרוסי השמן ממגדל העמק?
והילדים לא יודעים מה קורה ומי זה הרוסי השמן ממגדל העמק ואמא אומרת לאבא –
תגיד השתגעת? ולמעשה נראה שאבא משתגע ממש ברגעים אלו, הפרצוף שלו כמו איש אחר.
ואמא ממשיכה שזה לא נגר כזה, זה נגר אחר.
איזה נגר זה, מירה??? אבא מתלקח.
נגר שמספר בדיחות מצחיקות. לא קרש, אבי.

לפני הבלאגן

'אם לא אכפת לך תמרי, אני רוצה לספר לך עוד סיפור אחד ממש מצחיק, על ליל הסדר אצל דודה מאלי'. האמת שאכפת לי מאוד וכבר תקועות לי מצות באוזניים מרוב שעמום ותסכול. רק לחשוב איפה הייתי יכולה להיות עכשיו במקום כאן – אלא שבזמנו חתמתי כחול על גבי לבן ומאז אני מְרַצָּה. מעבר לכך – מה לא אעשה כדי לספק את רותה, אשתו של בעלי?

רותה ובעלי, שלושת ילדיהם והשניים שלנו, התחייבנו להיות מסוגלים לספר לדור הבא, שאחרי שיצאנו לחירות משפחתית, התחייבנו לחגוג ביחד גם את פסח וגם את ראש השנה. למען ידעו הצאצאים הנבונים לעתיד – שחכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול – אבל בולס כמו משוגע –  הם רק קומבינציית הגשה אחת, לתוכה אדם עשוי להיוולד.

כן, אולי הייתי צריכה להסביר קודם – שבעלי לא לשעבר ושרותה היא לא אני. ועכשיו אני תופסת פוזה רגליים למעלה על ספת הג'ירפה שבעלי הרכיב עבורי, כולל פרווה מלאכותית לכבוד יום הנישואין העשירי שלנו ומעודדת את רותה – נו, תספרי כבר. ספרי, ספרי, אני מתה לשמוע.

ורותה, בעלת הדמיון המופרך והשפה המעט ארכאית (אך העשירה) – יכולה למשל לספר על החופשה הכי מעודכנת עכשווי – בסגנון תנכי, או להקריא פרקי יומן מנערותה, בביאליק סטייל. והנה אחרי הקדמת רקע לאותו ערב חג בתשעים וחמש, היא ממשיכה לתיאור הסינר של מאלי – '…עת עטתה על עצמה דודה מאלי את סינר דגי הקרפיון, היה ישבנה מאיר את אחוריה הנדיבים בתכולת הבית הנקי לכבוד החג ו…', ולפני שאני מצליחה לזייף הקשבה מרוכזת, בעלי נכנס לסלון וזורק לי – בואי נעלה לנוח קצת לפני כל הבלגאן. אני מעירה לו – אבל רותה מספרת עכשיו. הוא עושה את הפרצוף שלו, שאומר: אז מה? ונותן את החצי חיוך שאומר – ש'זה' יותר חשוב מסיפור ומוסיף במודגש מבט מונוגמי.

אני אומרת לו שזה לא יפה. בכל זאת, אשתך. ולמרות שקשה לי לסרב, כי אני עייפה וגם אותי לא ממש מעניין הסיפור של רותה, אני אומרת לו, שיעלה לבד ושעוד מעט אני באה וחוזרת להקשיב לרותה, עד שהיא מתחילה לפרט איך דודה מאלי, שהגיעה בעצם מיציאת תאילנד, הכינה לליל הסדר ההוא, צלי כבש בחלב קוקוס כדי שיהיה כשר. ושם אני נשברת תוך שנייה, ומבקשת מרותה סליחה.

מוכר קוקוס ואישה / אמן לא ידוע / הודו / בערך מ- 1820

אני עולה למעלה ורואה את בעלי רובץ גב על מצעי האביב שלנו, מנומנם עם הבוקסר הכחולים בהדפס סוסוני הים. משהו במראה המגורגר שלו, מאשר לי שאני עושה את הדבר הנכון. אני נשכבת לידו, שולחת כף יד המקיפה את בטנו המוצקה ונצמדת אליו. הוא מסתובב לימין כפית, ונוהם מתוך נינוחות – מה, כבר נגמר? מהר…
לא, עוד לא נגמר, אבל נכנסה בי פתאום דחיפות להזכיר לך, במיוחד לך, שלא תשכח – שגר היית בארץ מצריים.

למסגר את רובִּי

בקבוצת האימון התומכת שלנו – 'אמנים לטובת אמנים' אנחנו מדברים הרבה על הקשיים הכרוכים בלהתמכר לאסתטיקה סובייקטיבית, וגם מחליפים מדי פעם יצירות, אבל בסודיות. שאחרים לא ידעו. בהנחיה שאנחנו מקבלים, מכנים את הפעולה הנדיבה הזו – משוב של יופי פנימי פלסטי. אתה מעניק להוא וההוא מעניק לך. ולא, לא בשביל שפעם – תוך כך וכך, אם וכאשר תהיה שווה אייטם של דקותיים בתכנית תרבות מקומית, או אפילו רבע עמוד בעיתון וישלחו צלם סטודנט לצלם אותך בסטודיו או בסלון המשומש מדי, ויהיו תלויים שם על הקיר עבודות של כל הכאילו חברים המפורסמים שלך, שזרקו לך פעם חתיכת עצם ועכשיו כשהגעת סוף סוף אל הרגע הגדול יותר מנאה לך להשוויץ שהם חברים קרובים שלך, ואתה על סף מזיל דמעה מול המצלמות כשאתה מספר שהעצם הספציפית שלהם שתלויה אצלך, עושה לך את ההשראה ומחזקת בך את האמונה הכי משמעותית בחברות וכו'. אז איכס! בכלל לא משהו כזה!

אבל אם כבר הזכרתי את העצם ואת חברו הטוב ביותר ואת האמונה באדם, אז הנה אירוע שקרה לי באמת בעקבות כל הריטואל היפה הזה:

שוכבות אצלי בחושך של המגירות הנעולות שלוש יצירות של עמיתים מהקבוצה והיום ראיתי בעיתון פרסום משכנע של מסגריה כזו אמנותית. גזרתי שם וכתובת לענק הבולע והמקיא גוגל, ונסעתי. מקום על הצומת וקיבלו את בואי שני קטנים כאלו על ארבע, הכרות שמית זריזה נעשתה, והסתבר שאלו מייק ואחיו, לֵייק – כמו אגם, לא כמו 'אהבתי'. הם ישר זיהו שיש בחיקי עצם, והתחילו לרחרח. קטי – שהזדהתה כבעלים וכממסגרת, אישה חזקה עם שיער אדמוני וכפתורים אפורים על הלב, פתחה את העבודה וזרקה להם למטה – תרגיעו, זה ויז'ואל רזה לגמרי. במקביל הסבירה לי שזה לא כמו שזה נראה – שהם שוחרי איכות לא רק טעם. אני מבינה ומעריכה אבל שואלת כמה הם דיסקרטיים, חרדה לוודא שאם ייראו לא ידליפו, למקומון או משהו. אל תדאגי, היא אומרת אני מקפידה איתם על משמעת.

היא אמרה שהיא נוקטת איתם גישה של – שלם שנתית על כל מה שאתה חייב לי, ותוך כדי שאלה מה דעתי על פרופיל הלפחות עשרים ומשהו שהציעה לציור הקונסטרוקטיבי של רובִּי (שם בדוי כמובן – החשאיות…) איתו בחרתי להתחיל ראשון. זהו פרופיל עץ מעובה בעלי שלכת מייפל במוזהב, עם חן אירופאי וקריצה ברורה. לא רע, קטי, אפילו טוב. בעצם למעלה ממתאים. בול! אפשר למלא הזמנה. ואם את בבקשה מוכנה לפרט יותר לגבי גישת החייב לי שאת נוקטת עם מייק ולייק.

תראי, אני מאכילה אותם? הם רובצים כל היום כמו אריות שהם לא, ומטרידים בלי בושה עצמות של לקוחות? אז פעם בשנה הם משלמים על זה, ולא בכייף, תאמיני לי. הנה בואי תראי בעצמך ומכוונת אותי לתת מבט מתחת לזכוכית שיושבת מדויק על הקצה הימני של הדלפק:

(ונותנת לי גלויה אחת במתנה)

בלי להיות מוכנה אני צוחקת נורא ובדרך חזרה הביתה מהרהרת בלב: ואם הם היו יהודים? מתי היה הכי מתאים לחייב? בכיפור? באחד מימי הזיכרון? בפורים? בחג שמח, או בחג עצוב? הרי בכלל אצלנו – ואני מכלילה לטובת גיבוש עקרוני – בטח לא היו הולכים על כיוון ראוותני של פסל ותמונה, בטח היו מעדיפים שלא כלפי חוץ, שראוי יותר תשלום ערכי בצנעה. במקרים קיצוניים, מצאתי את עצמי מחמירה סוגיה – אולי אפילו מתחת לשולחן.

צום ארבעת המינים

בשדה של תרגילי ממשק פורנוגרפי יש המון אפשרויות. כשלמדתי את התחום, קורס של ארבעה שבועות מרוכזים, בשלב מתקדם למרצה כמעט נפלט הביטוי – 'השמים הם הגבול', אבל ברגע האחרון כאילו התחרט. ייתכן שחשש להסתבך עם מה שקורה למעלה, כי היו שם באזור המון כנסיות. מצד שני – הטרדתי את עצמי – זה שאתה הולך להוציא לאנשים את הריר של המיץ לא בהכרח אומר שאתה לא יכול להיות אדם מאמין, אולי אפילו להפך.

ומחשבות כאלו מאוד מעסיקות אותי מאז שנכנסתי לפרקטיקה של עבודת התכנות המסוימת הזו, במיוחד לקראת יום כיפור – האם שיגרה כמו שלי עשויה להוביל לחתימה רטובה ורוטטת שמתחזקת טוב את הלב, או לישות מיובשת כבויה ובלויה שאלוהים פשוט מתעב.

והשבח לאל שהשנה, במקרה או שלא, צירוף מיקרים או שרצה הגורל ומפגש אנושי מאוד מפתיע הקל עלי ופתח בפני פרשנות פילוסופית מרעננת והכוונה לקשר ארוטי לא מובן מאליו שנגלה מולי בין צום לצום.

בסוף אוגוסט בישיבת צוות לקראת הקמת אתר עבור אנתרופולוג ביזאר מאחת השכונות הטובות של העיר, נחשפתי לראשונה לתיאוריה (שהוא פיתח, דוקטורט והכל) על צום ארבעת המינים. טקס שהוא מפעיל גם על עצמו, גם יהודי – ולמרות שהתוכן לחלוטין פורנוגרפי על פי כל קריטריון, השתכנעתי לגמרי שניתן להפיק ממנו ממש הארה, אפילו תזונה רוחנית אם מותר להתנסח באופן נרגש ופרדוקסלי מבחינה מילולית.

הוא מצא מקבילה גופנית לארבעת המינים שכולנו מכירים ומתנזר ממנה כל כיפור, כמעט יומיים שלמים. אולי לא בשביל כל אחד זו כזו דרמה, אבל על פי הערכתו זה יכול לתפוס חזק מאוד לפחות חמישה עשר – עשרים אחוז מהגברים בביצים ועשרים וחמישה – שלושים אחוז מהנשים באזור נקודת הג'י זווית של שלושים מעלות דרומית מערבית לדגדגן.

הקשבנו לו בענין רב והדברים נשמעו מופשטים בלשון המעטה, אבל אף אחד לא העז לבקש דוגמה – למרות שאנחנו רגילים לחומרים יותר מִקשים. לדעתי וכמו שאני מכירה את עצמי ואת בוב, דיויד וסאלי הפרועה, השילוב של גוף חי עם נשגבות ספירטואלית הלחיץ ושיתק את כולנו, אלא שבסוף לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו ישירות איך הלכה למעשה כל העסק הזה עובד.

הוא הסביר באופן ממש מעודן, על מכסה המנוע שאתה סוגר על עצמך מרצון, כולל אזיקי הפלטינה וכפפות הפוליאטסר ואיך הם חונטים את כל ארבעת. המינים. אחר כך קפץ באלגנטיות, כנראה על מנת לרכך את האווירה (בטח נראינו קצת המומים…) וסיפר על מבחר שופרים לא קונבנציונליים ואיך תוקעים איתם וגם אמר שטוב שהזכרתי לו – הוא רוצה להכניס לחצן אתרוגי לרכישת קרן תאו חשמלית בעמוד השער.

 

לא בארץ בחג

בעברם הלא רחוק יחסית של מאה אחוז הזוג היפה ביותר מבין אלו שהתחילו לארוז שלשום אחר הצהריים וטסו היום לפנות בוקר לדיל מעולה, מאורגן, כולל על ראש השנה חוזרים לפני כיפור, הייתה לכודה עמוק בדיחה גסה, שפשוט הרסה להם מהערב הראשון ששמעו אותה את חיי המין הלוהטים שחלקו משגשג לפניה. אף אחד מהקבוצה שנסעו איתה, חברים טובים מהעבודה ואף אחד מהמשפחה כמובן לא יכול היה לנחש – גם בגלל היופי והרעננות שמפיצה הנוכחות של שניהם (איפה בני חמישים וחמש?… מקסימום ארבעים וחמש!) וגם בגלל הילדים המוכשרים והמדהימים שלהם – הגדול כבר קצר מאסטר מולקולרי והקטנה תלמידה מצטיינת ורוקדת סולו בהופעות של הלהקה התיכונית של גנית הראלי – וגם בסנדוויץ', במיוחד בהשוואה למה שסטראוטיפית מרים ראש במשפחות אחרות, ממש אין במה להתייבש. מותק של ילד.

אז כן, ככה, בהתחלה היא הורידה ביניהם לגמרי את החשק מכל מגע ישיר, כף יד על עור חשוף, סתם, אפילו ליטוף לחי לא היה בא בחשבון. איזה שבועיים של הלם. בהמשך, כשניסו לשכוח כל אחד בדרכו המודעת והמצטנעת אך הלא משתפת, נהייה קושי עצום למשל, בלכבות את האור ולהיכנס לתוך מהלך, גם אם הדרגתי – רק המחשבה על שערה אחת של השני/ה שבגדים בדרך כלל מסתירים ואת/ה לא יכול/ה לוודא בעיניים פקוחות מה נדבק אליה קודם, עשתה קֶצֶר. מנגד – באור מלא, בכלל אסון, הפחד מה ילד יום ובום טראח התרסק היצר. ואלו רק קיצור תולדות בראשי פרקים מרפרפים, לספק רקע ממש חפוז.

אבל ביוני השנה, משהו כמו שש שנים אחרי, אולי בעצם שבע, הצליחו סוף סוף לדבר על זה מבלי להתפקע מצחוק דוחה של הרס עצמי, והגיעו להחלטה מתמודדת ושפויה, לשים לעינוי קץ בחופשה מאורגנת לסלובניה הקסומה. למחרת ראש השנה הם מתכננים לכלות למנוולת את הצורה בטורקיז הצלולים של נהר הסוצ'ה, לה ולכל הקללות שהיא מצלקת על בשרם. וגם אם המים יהיו קפואים, כבר חשבו מלמפרע על איך להטביע אותה מבלי שיראו אותם משקיעים אגבית – כי חס וחלילה להיכנס לאיזה כלא אצל המטורפים שם, צריך מאוד להיזהר, ממה שהם שמעו לסלובנים אין בכלל חוש הומור.

נהר הסוצ'ה (הצילום: Sl-Ziga)

ח"י בסיון

חברה שלי לורה הרגישה שהיא לא מממשת והחליטה להזמין לעצמה כמה אלפי דבורים. לוקח כמה שבועות עד שמגיע, מקליפורניה ובינתיים בכוחות שאף אחד לא ידע שיש לה היא ניגרה כוורת עץ בסגנון צרפתי המאה ה-19 ונתנה לי, לפני שהרכיבה לשלם רק את החתיכה מתחת לגג שאצייר לה דבורה בעירום מלא. כדי שיהיה לי קל לבסס על, היא הוציאה תדפיס של מודל מאיזה אתר מלוכלך באינטרנט. טוב, סיכמנו בתקווה, עוד חזון למועד עד שנזכה לאחת שמורחת את עצמה בדבש ולובשת סנפירים לשחות בשלוליות הגשם שאינן בלעדיות רק לחודשי החורף – זאת אומרת גם, שנכון לעכשיו כולן שוות בפני החוק. ולמרות שהיה באפשרותי לא נצמדתי כמו קרציה לתהליך המסקרן של ההקמה, גם לא כשהכניסו את המלכה. להודות על האמת גם לא הוזמנתי ולא נפגעתי כי זכרתי מה שדבּוּר אחד חכם אמר לי פעם בנסיבות חצי כשרות  – הרוב שמקווים לגדל כנפיים לא מעוניינים בזמזומים מהצד. אבל היום, חודש וקצת אחרי שכבר שישו ושימחו רבתי שם, דבורה לדבורה זאב עם כבש נשברתי, מתתי לראות מה נהיה. הרמתי טלפון ואמרתי שהיום ח"י בסיון ליהודים ואני באה עם עוגת ישעיהו. עוד לא הכרתי אמריקאי שדחה על הסף מסורת עם סוכר.

 

אחרי זמנו

בסרט שעשו עליו הוא לא רצה להשתתף. זה היה סרט לזכרו. לו יכל, היה נלחם על מנת להימנע בכל מחיר מסינדרום ההנצחה המקובל אבל לא הייתה לו דרך, לאחר מותו אחרים שאהבו אותו בחייו החליטו בשבילו וזה טבעי. הוא הבין את זה ובכל זאת חש פער גדול בין מה שהוא היה רוצה לומר למה שאמרו שהוא. הכל אגב דברים טובים.

הוא היה מאותו הכפר שבו גדלתי אבל נולד שלוש עשרה שנה לפני וכבר כילדה, כשהתחלתי לשיר בכל שנה במקהלת יום הזיכרון את 'בלילות שישי כשרוח חרישי בצמרות גבוהות עובר' הקולות היו מלאכיים, הוא עמד לידי וניסה להצחיק אותי. הוא לא עשה את זה לבנות אחרות והרגשתי מיוחדת ופעם אחת כמעט הצליח לו, הייתי על הסף אפילו שהיה כל כך עצוב מסביב לאנדרטה במרכז הכפר ואת שבריריות הקהל שהתכנס היה ניתן ללטף באוויר.

 

 

מאז שאני גרה מחוץ לגבולות ישראל ונעדרת כמעט עשר שנים מהטקסים, אנחנו מתראים הרבה פחות ונפגשים לא בתאריך ידוע מראש, אבל כשזה קורה אנחנו צוחקים הרבה. הפעם האחרונה הייתה בדצמבר נר שני או שלישי של חנוכה, היה ערב קר וגשום במיוחד והוא ביקש שנשמע ביחד את 'נפלת חזק' של 'איפה הילד' בביצוע עכשווי. הוא אמר שהשיר הזה כאילו נכתב עליו, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל למצוא רמז לכך בשום ספר או סרט שנעשה אחרי זמנו. 

 

 

פרשת הולילנד

במקרה פגשתי היום את מייקל בדואר, קשקשן לא קטן והוא באמת ישר התחיל לספר בלי שבכלל שאלתי, שאתמול כשחזר מהסופר עם שתי חבילות מצות ושש צנצנות גפילטע פיש (מזל שאנחנו לא אצלם בסדר), עצר לפני הגשר שמעל נהר הוויצ'יאטה החוצה את העיר ברמזור, איפה שתמיד יש לפחות הומלס אחד שמחכה לך, אולי תתן איזה דולר ופשוט מתוך דחף לא ברור פתח את החלון ונתן חבילת מצות לאחד עם זקן ג'ינג'י שיבה ומבט קורע. הוא אומר שהרגיש שליחות מלמעלה, קדושה, אבל כשנהיה ירוק מהמראה האחורית ראה את ההומלס שלו זורק את חבילת המצות לנהר וקופץ אחריה, ככה מתאבד לו מול העיניים לכבוד החג.

ואני מדבר איתך על מצות הולילנד מישראל מג'רוזלם אורגינל, לא תגידי איזה חיקוי שעושים כאן (סתם מצות, גם אנחנו קונים אותן, הכי זולות), אז המשכתי לנסוע מההלם אבל אחרי שקלטתי עשיתי פרסה. הייתי חייב לראות מה קרה איתו את מבינה? אבל עד שהגעתי לגשר בחזרה כבר חסמו את הצומת, אז לקחתי שמאלה לאחד הרחובות הצדדים ועצרתי וברגל הלכתי עד למסלול שרצים שם ליד הנהר. את לא מאמינה – ירד גשם מטורף ואני רואה את ההומלס שלי ככה מפרפר בזרם מחבק את חבילת ההולילנד כמו מצוף. אנשים הסתכלו מהגשר ותוך משהו כמו חמש דקות הגיעו ועצרו ממש לידי, מכבי אש ואמבולנס וניפחו סירה קטנה במהירות ויצאו לחלץ. והצליחו. הבן אדם נשפך להם על הסירה כמו תינוק מקופל בשמיכות ששמו עליו ובוכה.

ואז אני עומד שם והם מורידים אותו מהסירה ממש לידי ואני מסתכל עליו והוא מזהה אותי ומתאושש כמו רוח רפאים שקמה לתחייה ויורק לעברי – חתיכת כלב קמצן! …קמצן? אני? הרי נתתי לך אוכל ואפילו עשיתי רוורס לראות מה קרה איתך! אבל לפסאובר (סדר פסח) אצלך בבית לא היית מזמין אותי נכון? לא… אבל זו עדיין לא סיבה לקפוץ… ואז נעמד מולי, סחט זקן ותקע אצבע חסרת ציפורן בחזה שלי. אתה לא תגיד לי מהי סיבה טובה או גרועה, טיפוס כמוך לא יאכיל אותי בלוקשים. לידיעתך אני מוכן לסבול את העולם הזה רק בשביל יין אדום מעולה, אז אל תמרח אותי על הכביש בחבילת מצות יבשות במחיר מבצע. נראה אותך חתיכת עבד קפיטליסטי שכמוך, מביא לי עכשיו הכתובת של הבית שלך ובשני בערב ממלא לכבודי עד הסוף את כוס הכסף הגדולה עם הפיתוחים בקיאנטי משובח שאורח פחות קמצן ממך יביא איתו ואני לא סנוב גם פינו נואר מקומי הולך. 

אמנות בכפייה / פסח

החרוסת של סבתא פניה

יעפת רצוצה חלפה בין גבותיה של יאירה כשאדם בחליפה ורודה סימן לה – כאן, כאן תשימי את המזוודה. היא לא זיהתה ברגע הראשון שזהו מיקי גיסה, בעלה של אחותה, האיש שעשה מכה והתנדב לבוא לקחת אותה משדה התעופה של סן-פרנסיסקו באמצע הלילה.

לבד באה לביקור מבלגיה, שם היא מכונסת בעצמה רוב עונות השנה בבית קטן משוקולד צדפות – למעשה רק בתוך חצי צדפה, כי אחרי שהתגרשו לקח בעלה את החצי השני להרים עם הפרחה הקטנה שלו, ילדה בת עשרים וארבע. כולם ישראלים אגב, חוץ מהפרחה, גם הגיס בורוד ועכשיו התזוזות הבין יבשתיות הן בעקבות החג בשבוע הבא.

היא באה לחופשה ארוכה יחסית. שבועיים וחצי אצל אחותה ומקווה לטוב. אי אפשר לדעת אצלן, הכל פתוח – הרמוניה דביקה או בכייה לדורות. דבר אחת הבטיחה בקול רועד לאחותה בטלפון, שאם היא תבוא היא תעשה את החרוסת לפי המתכון של סבתא פניה, החרוסת שהן היו מחסלות כל ליל הסדר בתאווה מטורפת כאילו אין עוד מסובים שמעוניינים בנמצא.

סבתא פניה הייתה בשלנית בינונית לכל הדעות, אבל החרוסת שלה זרקה אנשים לרדיוס שלא יאמן, הרבה מעבר למעגל המשפחתי. פסח אחד נודע שחיילי מילואים על הגבול הסורי נכנסו ממנה לסינדרום ארבעת האחים. מה לעזאזל דחפה סבתא פניה למסורתי תפוחים, אגוזים וקצת קינמון שעבד ככה תחרות קשה בין האחים לסינדרום ירושלים? שנים שאלו אותה והיא סירבה לגלות.

 

 

מזל, למרות שחלק חושבים שההפך, שיאירה עשתה עבודת שורשים רצינית – לא בגיל שתיים עשרה אלא במהלך התואר השני שלה באנתרופולוגיה ואז ראיינה את סבתא פניה וברגע של חסד, סבתא שפכה ששומן חזיר משובח זה מה שהיא מכניסה לתערובת לא לפני שהיא מקפיצה קצת בשמן כשר למהדרין, ניסתה לצמצם הלם ונזקים. וסבא ידע. גם שסבתא פניה גויה. 

כשפרקה את הכמוס בפני נכדתה הזילה לא מעט דמעות נכריות ואמרה שלא עשתה זאת מתוך רוע או כוונה להשיל עטרה מיושנה אלא משום שרצתה להיות נערצת ונאהבת ולו לערב אחד בשנה. ואכן, במידה לא מבוטלת, תהילה שחמקה ממנה ברוב ימות השנה, באה לה כל פסח ובגדול.

באותה ההזדמנות, כשכל הצד הזה של המשפחה נחשף לבעיית הבעיות הלא צפויה – מיהו יהודי – נחשף גם המתכון הסודי, אך מסיבות ברורות הוחלט להשתיק את הגילוי. ואם נוקטים פסיכולוגיה בגרוש, ייתכן שהמחקר היסודי של יאירה, שהוביל לדד-אנד במודעות הקולקטיבית-משפחתית, הוא שהיווה את הגרעין לסיבה שבגינה בחרה כעבור שנתיים להתקפל לתוך שוקולד בגולה. כך או כך, הובטח כאמור מראש, שלפחות השנה שתי האחיות תחגוגנה את ליל הסדר ביחד ועל פי מיטב המסורת.