דברים קצת יצאו מפרופורציות

למרות שאני דבקה בגישה המטריארכלית של נקיטת אמנות בכפייה (עם דגש על טרום חגים) וחד משמעית תומכת בתיאור אירועים כהווייתם – כשהלכנו לצבוע, שכחתי בבית את משקפי הציור-קריאה שלי ודברים קצת יצאו מפרופורציות –

במיוחד מבחינה מילולית, עד שהתפוחים הקטנים שרשמתי בעצמי כמסגרת, נראו לי כישבנים ואפילו אמרתי לפרי 'כמו תַּחַתִּים'… 'ותאר לעצמך את 'ראש-התַּחַתִּים'…. והצחקתי את הילד שלי.

אלא שאז, כמו כדור שלג חלה התדרדרות קונספטואלית והדגים הם הראשונים שנקלעו ללופ. באחת – נדונו לחוג במעגלים אינסופיים לנצח ובשנייה – יאלצו לשחות ראש בראש בשלולית סמיכה של דבש ויש הטוענים שזה יותר גרוע מחיי אקווריום. אז מה? בגישה הפטריארכלית היה יוצא להם יותר טוב? שם בטח היו לוכדים אותם בברכות מחושמלות על פי חוק –  'אוכלי חינם', 'קרפיונים' או 'דגי רקק', ומסנגרים ב – 'שיגידו תודה שנתנו להם חותמת הכשר ולא הפרדנו להם זנב מראש, למרות שמסורתית מותר לנו, כבר שנים שקוצצים בכל העולם והים שותק'.

ולמי שסקרן דווקא לראות (בהמשך לפוסט הקודם שלי), איך ניראה תהליך של בישול קוגל בקרח דובים, אז ככה:

למעשה על השולחן, דומה מאוד לכמה מחבריו הטובים ביותר שנאפו בתנור רגיל ויותר מכך: לדעתי הלחלוטין לא אובייקטיבית, אם הוא לא היה ממלא את כל הבית בריח של דובים, אפשר היה לחשוב שהוא הבן של השכן.

אמנות בכפייה

כן, אני בעד אמנות בכפייה ולו הדבר היה תלוי בי, הייתי מושיבה את כל הַתָחָתִים השמנים של העולם, סליחה אבל זה רק ביטוי לא תקין פוליטית, שיחזיקו מכחול איזה חצי שעה ביום ו/או ימרחו שמיים בצבעי מים לפני שהם מתחילים. אבל מכיוון שבדיחה טובה, אף אחד לא שואל אותי ואי לכך שהשלום מתחיל מהבית, שם נואשתי מלחכות ליצירה כמובנת מאליה – אז אני מכריחה. אז שאני לא אתפלא מהסלט שהכנתי לעצמי ובאמת בשעת המעשה סיממתי את חושי פעם נוספת בהברשה איטלקית של עגבניות. אחרת גדול עלי –  שוב הנחיתי לציור חופשי על עץ ושוב קיבלתי שכפול של הלוגו של לגו. לא נורא, ניחמתי את עצמי קונספטואלית רטרואקטיבית – אולי מדובר בכישרון פוסט-פוסט פופ ארט עתידני שיתפרסם בבשלותו ויהווה בפירוש את מודל חלומה של כל אם שהיא אומנית זעירה.

שאני אביא לך גלידה??? לך תיקח בעצמך! בינתיים להזכירך, שנינו תלויים על אותו קיר.

המטרה: פרספקטיבה

שנת הלימודים מסתיימת. לא לפני שלימדו את ילדי כיתה ב' את חוקי הפרספקטיבה. חשוב. פרי חזר הבייתה עם שתי פרספקטיבות מעוררות השראה. אחת בצבע מלא והשנייה מינימליסטית בשחור-לבן-אדום. אחרי שפרצתי בצחוק – נכנסה התדהמה, אחריה תחושת הביזיון ובסיומה החרדה. שלוש מאות שישים מעלות של תהליך זריז ומעמיק.

כלקוח נאמן של חברת לגו, בשביל פרי, גן העדן המצוי – הן חנויות הענק של טרגט (Target). שם מחכים לו שני מעברים (ארבע קומות של מדפים כל אחד), שלא נגמרים, עם פסגת המוח הדני שמומחה בלרקום פנטזיות מחלקיקי פלסטיק.

 

חנויות טרגט – הלוגו

1,750 סניפים בכל רחבי ארה"ב! (נכון לינואר 2011)

 

 

אם לקית במצפון חברתי, אפילו רדום, בסופו של יום לא תוכל לטשטש את העובדה שחנויות כמו טרגט, מייצגות את תמצית הרוע הקפיטליסטי – תאומות כמעט זהות, של חנויות וולמארט (שאותן אנחנו מחרימים, הידד יש לנו אופי!). בקיצור אותה משפחה של תאגידים במובן הכי שפל של המילה. רק ביוג'ין (אורגון), שהיא עיר בגודל של רמת-גן גבעתיים – יש שני סניפי ענק של טרגט, כל אחד בגודל של מגרש כדורגל. חסידי ומלכי חנויות ההכל כלול ("חנויות לכל המשפחה"), יודעים להשוויץ שלא משנה איפה תכנס לחנות של טרגט, וולמארט וכו' – בפינה הדרומית של טקסס, או מתוך סבך מיוער במישגן, על גבול קנדה – הסידור הפנימי יהיה זהה – כלומר מובטחת לך התמצאות קלי קלות, ובמחירים שהדעת נגנבת.

אנחנו משתדלים מאוד להמנע, אך כשנוצר לחץ על סט ש"צריך" למצוא, ואיתו איזה חג שיוצק לקניה משמעות מסורתית – אני מודה שלא אחת אנחנו נכנעים, בכלל אנחנו הורים לא מושלמים ואני לא גאה בזה בכלל. מצד שני מה שמגיע מגיע – לזכותינו יאמר, שרחוקים מאוד מלהיות לקוחות קלים למשווקי מותגים או לדוחסי סחורות סיניות בגרוש וחצי. מעדיפים לקנות מקומי ולתמוך בשכנינו ומכרינו. אבל לא עלינו העניין, אלא על סוגיית הפרספקטיבה הרחבה שהפכה לחד מגוזית.

רנסאנס בביתך

מי זו מדונה? ואיך קוראים לתינוק? ואיפה גרה ליזה? ומה זה חולד?
תעשי את כולם חתולים.
ביחד לצבוע בטושים ובפנדות ובעפרונות שנמרחים במים.
מצחיק, מצחיק מאוד עם לאונרדו.

*

לאונרדו דה וינצ'י / מדונה ליטה 1488-1490

לאונרדו דה וינצ'י / הגבירה עם החולד 1488-1490

לאונרדו דה וינצ'י / מונה ליזה 1503-1519

אנשי הלגו מכים שנית

על משולש היחסים המורכב בין פרי, חברת לגו וביני סיפרתי כבר לפני כמה חודשים בפוסט מתחת לחגורה. כמו בהרבה קונפליקטים, דברים לא משתנים מהותית, הם רק מתקדמים טכנולוגית. לכבוד חנוכה – הובטח וקויים ופרי הוסיף לנכסיו עוד כמה סטים מרשימים וגדולים של לגו. קפצנו דור במורכבות הבניה, נשלפנו מהספר ("המילון הויזואלי" ההוא) אל האמיתי. ולומר את האמת? הרגשתי נחת לא צפויה כשפרי ישב כמה שעות טובות על כל סט ובנה את כל החלליות האלו לגמרי בעצמו. הילד מהנדס! הילד אריכיטקט! הילד גאון! הם צירופים שעושים לך משהו. אבל עידן הבניה המרשים תם, ינואר הקר הגיע ונוצר ואקום שטיבעו הרבה פחות נהיר מסיפרוני ההוראות המובנים שמצורפים לכל סט ולחלקיקים הצבעוניים שלכודים בהגיון בשקיות נפרדות.

שעת אחרי הצהריים. בסוף הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. שנצלם את ספינת החלל הצהובה (זו של אנאקין עם הכנפיים בצורת האות Y מסידרת מלחמת הכוכבים, כמובן) ואח"כ נתיישב על הפוטושופ ונכניס לתוכה אותו ואת שני החברים שלו – פרנסיסקו וטיי, פנימה. שלושתם ("הטובים") נגד ספינת החלל האיימתנית של דארת' ויידר הרשע.

זה אומנם תהליך יצירתי שאני למעלה מתומכת בו, אבל בפועל מה לעשות, תמיד מגיעים לסקריפט מלווה בצעקות, נביחות ואיומים. אולי זה שייך לתוכן ואולי אבוי – לגג ביתנו. הנה ככה, אפילו אחרי שהפרדנו את האובייקטים מהרקע והכל כבר עומד לא רע בכלל, שוב הרטינות:

– "אוף! את לא מבינה כלום!"
-"אז תסביר יפה ובסבלנות אחרת אני לא עוזרת לך (כלומר עושה את כל העבודה)…", אני מאיימת בפעם המי יודע כמה…
– "תהפכי אותנו להראות כמו אנשים של לגו!"… נהדר! הילד שואף לביטול עצמי לטובת תאגיד שמייצר דמויות פלסטיק חסרות זהות ואני – אמא שלו, שותפה פעילה לפשע…. שוב הגזמה… וחוץ מזה עדיף לחנך לרעיונות משודרגים מאשר לשינאה. לופ השינון וההרגעה בשיאו.
– "איך בדיוק?" נסיון להיות עניינית.
– "תעשי חיפוש בגוגל ל'לגו פאטרן' "…רק בן שבע וכבר סומך על גוגל שתספק לו כל תשובה… כמה פעמים ביום אפשר להגיע למסקנה – צריך לזרוק מהבית גם את הטלוויזיה וגם את המחשב ?!….נובאמת? כולנו מכורים, ומדובר הרי על עקרון החיקוי ותהיה.
– "אהה! אתה רוצה שאכניס לכם כמה בליטות עגולות כמו בחלקים של לגו? זה לא בעיה…. כאלו?",  נכנעתי ואולי הבנתי.
– לא אמא, את לא מבינה כלום! …", עכשיו הוא נוחר בעצבים וג'סטות של יאוש קיומי מקמטות את גופו ופניו.
– "פרי!!! אני תיכף סוגרת את הכל…" זו בפירוש כבר צרחה, סף שפיותי מגלה סימני קריסה… למרות זאת, בו זמנית אני עושה זום על הפנים של כל אחד מהם ומצווה עליו בנוקשות – "לך תביא מהחדר שלך איזה איש לגו וניראה מה אפשר לעשות". עכשיו שנינו בוחנים את הדמויות סתומות המבט.
– "קודם כל תמחקי לנו את האוזניים, לאנשים של לגו אין אוזניים…" הטון שלו מתון והוא בטוח שזה מאוד נחמד מצידו.
– "בסדר, זה קל…" אני תוהה: למה באמת הם לא טורחים לעשות להם אוזניים?
– "וגם את השיער… כמו של האנשים של לגו"… הוא שוב הוגה בקדושה קשה את שמו של התאגיד.
– "אהה… לבטל גוונים ולעשות להם שיער כמו קסדה?…."
– "כן!" הוא דרוך כולו "….עבודה טובה (Great job) אמא!…." באמת תודה רבה…
– "עכשיו את העור שלנו – תהפכי לצהוב…"  הוא רוצה להאמין שיש לי את היכולת אבל עדיין לא נשמע משוכנע.
– "לא, לא צהוב בהיר! צהוב כמו של האנשים של הלגו…" נחוש במטרתו אבל נזהר לא לעבור את הגבול.
– "כזה צהוב?"
– "כן בדיוק! מושלם!" הוא מחייך. עצבי רופפים לחלוטין אבל אני לוגמת את המחמאה בצמאון. בנוסף מסתמן שאני מסוגלת להתנפל עליו בנשיקות ולשכוח הכל.
– "זהו? סיימנו?"
– "לא אמא, עכשיו נכתוב את הסיפור".

ההרפתקאה של לוחמי ספינת הקרב של לגו
ספינת הקרב של לוחמי לגו והלוחמים בפנים היו בסדר. אבל פתאום ספינה מוכרת הגיחה מחלל העל. זו הייתה ספינת הקרב של דארת' ויידר מסוג טאי. פתאום הצוות גילה שהיא יורה טיל ישר לאחד מהמנועים שלהם. דבר נוסף שהם גילו שזה היה טיל רובוטי. פתאום הם הגיעו לחלל העל. אז הם היו מוגנים.
סוף

מתחת לחגורה

סליחה שאני במצב רוח מגדרי, אוקיי אוקיי… נכון מאוד – כבר ההתנצלות לא במקומה. תודה על הערה. "תחתון מחטב", "תחתון מחטב" – מנקר במוחי שם המוצר הלוהט הזה שראיתי לפני כמה ימים, נדמה לי שב YNET , כחלק מהכותרת "כיצד תבחרי לך תחתון מחטב?". אפילו ביום כיפור לא הניח לי לנפשי  "התחתון המחטב" הזה. לא צירוף מקומם? קודם כל למה "תחתון" ולא "תחתונים" שזה הרבה יותר כמו שם חיבה, הרבה יותר ידידותי ויוניסקסי ושנית מה זה "מחטב"? מה זה "אישה חטובה"? זה אומר שמה? מישהו בא וניסר אותה לפי מידה?
לא פחות נחשקת (עם או בלי פעולת חיטוב) היא הורסיה המרוטה. אבל האמת, זו מעוררת בי נוסטלגיה לימים שגרנו בגבעתיים. כל שבוע היה מגיע המקומון הקטן בנייר מבריק וזול עם אותה פרסומת בסגנון קצבי להסרת שיער (לא משנה הטכניקה… וכמובן שלא לפני האוכל… חשמל וכאלו…) עם איזו תמונה מטושטשת ורשימת איברי מטרה לביצוע החגיגה: "רגליים, ידיים, שחי, מפשעות…", כבר בטקסט הסירו את המילה "בתי" מאחותה "שחי" ואח"כ הפתיעו בשוס אסטרטגי: "מפשעות". התחלתי לספור – כמה מפשעות יש לי: אחת? שתיים? אולי שלוש? ומה כאילו, אפשר להוריד מפשעה אחת ולהשאיר את הנותרות שעירות ומשתוללות? ככה זה, התפרצויות מגדריות כאלו לפעמים מוציאות אותי מהכלים (!) ואין לי פה בבית מי יודע מה איזון בנושא הזה – הנקבה הנוספת בבית היא חתולה שמעולם אפילו לא טרחה להתגלח ושני הגברים פה חזק חובקים את המגדר שלהם: גבות מחוברות, שחמט, לגו. אז זהו שבעצם לגו הוא הדבר שרציתי לנעוץ בו את המזלג. איזה דבר. לא הספיק לחברת לגו שהיא איכותית מכל מתחרותיה, מוכרת ומוכרת בכל העולם טונות, הלכה וכבשה את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים ותירגמה אותם לחלקי הפלסטיק האלו עם הבליטות והשקעים העגולים. מלאכת מחשבת והצלחה היסטרית פה בבית. פרי, שלא צפה מעולם בסרט אמיתי של מלחמת הכוכבים (הוריו חושבים שזה מוקדם מדי) פשוט מעריץ את הדמויות המרובעות והמגוחכות של כל החברים שם, כולל ספינות החלל הדורסניות שלהם. מיותר לציין אך ראוי להתוודות שאין לי מושג במיתולוגית "מלחמת הכוכבים", ומעולם לא שיחקתי בלגו. ענין של ביולוגיה אני מניחה, ובכל זאת זה משתלב כל כך יפה. אותי מפתים במפשעות ובמחטבים למינהם ואותו מפתים בפנטזיות פלסטיק חסונות.
לקראת סוף שנת הלימודים שעברה היה מן יריד ספרים קטן כזה בבית הספר. חמישים אחוז הולך לתרומות לבית הספר. למרות שלא מדובר באיכות, אין דרך מילוט – מדובר במעשה צדקה. בתום יום לימודים מתיש אני באה לקחת אותו, חובב קטן מאוד של ספרים. אנחנו כמעט חולפים את האולם המרכזי בשלום, רק שאז ממנו מציצה ממנו תצוגה כל כך צבעונית של ספרים, איך אפשר לדלג? אפשר שלא יתחנן שיקנו לו, אפילו שמדובר "רק" בספר?
אז הלכתי איתו לשוטט בין המדפים עם שאר ההורים הכנועים. הוא בדרך כלל מעדיף דברים מיניאטורים אבל הפעם לקח לו בערך חצי דקה לצוד ספר גדול ועבה במיוחד ולהכריז בהתלהבות: "אני רוצה את זה!".  מלחמת הכוכבים, המילון הויזואלי (!) ( Star Wars – The Visual Dictionary). מממ…….מילון ויזואלי….נשמע מענין… זה לקח עוד כמה שניות אבל כבר היה מאוחר מדי, כשהבנתי שאני עומדת לרכוש קטלוג ענק של מוצרי לגו – סדרת מלחמת הכוכבים, עם כל המשמעויות הנילוות לכך. בעשרים דולר החתיכה הם הצליחו למכור לי פרסומת עבת כרס. אח אח, אם הייתי לובשת באותו יום תחתון מחטב זה בטוח לא היה קורה לי.

מתוך המילון – אובי וואן קאנובי ואבירי הג'דיי

אבל הקניה עצמה היא כמובן לא המלכודת העיקרית. ברור שהיא מובילה לשרשרת רכישות עתידיות, הבטחות והתמקחויות שיתחדשו כל ערב כשפרי יבחר שאקריא לו (רק) מהספר הזה, יפסיק אותי אחרי כל רבע עמוד ויצביע על שנים שלושה סטים שהוא מזמין לחנוכה (חג המתנות של היהודים באמריקה – או – חג קנאת העץ). אבל ציני מכך הוא שינוי צורתו של "זמן האיכות" שלפני השינה. הרי הקראת סיפור טרם תנומה היא אחד מהדברים הכי קסומים וקרובים ביחסים בין ילד להוריו, אז אצלינו איך לומר – האקט הזה הפך לאחרונה לקריקטורה גרוטסקית. בחדר מלא עד אפס מקום בחלקי לגו מפוזרים מעשרות סטים אני יושבת עם פרי על המיטה שלו, שוברת את השיניים באנגלית רצוצה במיוחד, נאבקת בתיאורים טכניים של רכיבי פלסטיק (אורך, רוחב ו-מספרים קטלוגים) וכמובן שמותיהם מלאי החן והאופי של גיבורי המקור עד ליריקת מילים שאף דובר אנגלית, (חוץ מפרי) לא היה מזהה. מאה עמודים של יאוש מתמשך. אפילו "רוני ונומי והדוב יעקב" או "הגשם של סבא אהרון" של מאיר שלו, להיטי העבר הקרוב, לא מצליחים לחלץ אותי מהברוך התאגידי והמביך הזה.

עד אפס מקום

ויש גם סטים לאספנים

אחרית דבר:
לכבוד חג המולד הבא עלינו לטובה בדצמבר, מייסיס (Macy's) ודומיה גם, מוציאים "מילונים ויזואלים" שכמובן מיועדים בעיקר לנשים וליצר המולד שלהן לרצות את משפחתן בחג הכי רגשני והכי מוזהב בשנה. בלי קשר לדת ומסורת, בטח ממש בקרוב יגיע גם אלינו לפחות אחד כזה שמן, בהדפסה איכותית, ישר לתיבת הדואר. אולי זה יכול להיות רעיון טוב – לא לזרוק אותו הפעם ישר למיחזור, אלא לשמור ולקרוא אותו ביחד עם קיטי, כל בוקר עמוד. אחרי הכל, אף פעם לא מאוחר מדי ויש לי (ובפירוש גם לה), עוד הרבה מה ללמוד בתוך טווח תפקידינו הניקביים. ממש כך  – זו יכולה להיות תחילה של שותפות מגדרית מופלאה.

העתיד שמאחורי הגלימה

זה היה השבוע של הגלימה וההגרלה. גלימה ירוקה מבריקה ונוצצת, כובע עם ציצית צהובה ו"צעיף", בירוק וצהוב – צבעי האוניברסיטה. בטח שמיששתי, הבד הרגיש כמו סאטן גס ואיך לומר, זול, אבל הגיזרה ללא ספק סקסית והחומר מסתבר סופר ידידותי לסביבה, לא סתם איזה פושט שמסרב להתפורר בתום ההליכים. הכל כתוב בטרנדיות אורגנית על התגית המצורפת:
אם תתפלש לה הגלימה טוב טוב באדמה מובטח שתתכלה כעבור לא יותר משנה. הבד עשוי מעצים שגדלו ביער שלא כורתים סתם בשביל להרוס ולהחריב אלא מיער שקוצצים ומחדשים, מן חוות עץ כזו. ומי שהוטרדה נפשו באשר לריצ'רץ ולניתים – הם לגמרי ממוחזרים מבקבוקי פלסטיק (PET).
קיבלנו באהבה, זה כל כך מתלבש מתאים על החיים ביוג'ין שהיא עיר שמתהדרת כל הזמן במיני מיחזורים ואהבת הסביבה, קומפוסטים, מוצרי מזון אורגנים וחלוקת אשפה למיליון קטגוריות. חוץ מזה, זה מה שמכרו בחנות של האוניברסיטה ולא – אין גלימות להשכרה (למה להשכיר אם אפשר להתכלות?)

התגית שהוצמדה לגלימה:

"שמר את העתיד בזמן שאתה מתחיל את (העתיד) שלך"

אהבתי את החדר בספריה הפסאודו עתיקה שבו נערך הטקס ואת הכניסה הדרמטית של המרצים והמסיימים בגלימות ובכובעים לצלילי מוסיקה קלאסית (לראות את הוידאו לחצו כאן). מיני אירופה הקלאסית, בחיי. בטקס המרצים לבשו את הגלימות שלהם שמלוות אותם מהזמן והמקום בו סיימו את לימודיהם, ולכן מדובר בגלימות עם קומבינציות צבעים שונות, כך נוצרה לה מעין תצוגת מניפות. באמת היה יפה, קצת פסנתר כנף, קצת מילות חג, סידורי פרחים במינון נכון, תוכניה, תותים ועוגת שוקולד.

לפני הטקס. משה (בירוקה) עם קן, המנחה שלו (בכחולה) ופרי (בלבנה המשובצת).

(רק בטקס עצמו קן הלביש למשה את "הצעיף").

אחרי.
בעיקבות הקלאסה – משה חושב שהוא צרפתי,
פרי משוכנע שהוא מנסר בסופלה שוקולה.

גם הטקסים של מחלקות אחרות נערכו בערך באותה שעה אך במקומות שונים בקמפוס. חלק בפנים וחלק בחוץ על הדשאים, כך שהעיר כולה קירקרה וצהלה מרוב הורים, אחים ואחיות עם מצלמות, חיוכים רחבים, שמלות קלות (נשים), גרבים לבנים עד הבירכיים (גברים) ומכוניות עם גגות נפתחים בצבעים שמחים שבדרך כלל הצפינו לכאן מקליפורניה. אפילו השמש יצאה באותו יום מבין העננים וזה בכלל לא מובן מאליו, אפילו שכבר אמצע יוני.
לאחר הטקס נסענו לחגוג בארוחת צהרים מחוץ לעיר, ביקב. אוף, היה כל כך טעים ונעים! הזמן רץ ושעות ספורות בלבד נותרו, עד לקרמל האמיתי של היום – הקרנבל של "קרסט דרייב", בית הספר של פרי. ואריציה אמריקאית שכיחה למסיבת סיום שנה, שכמובן מאגדת בחובה, איך לא? אירוע התרמה לבית הספר. כבר התרגלנו, בערך אחת לשבוע יש איזה מס קניה של איזה משהו לא נחוץ שבית הספר מציע להורים לקנות, תחת הכותרת הנעלה "תרומה לבית ספר", אבל בסוף השנה – זה בגדול – קרנבל שלם עם מתקנים מתנפחים למינהם, כל מיני קליעות ומיני גולפים, פיצות, נקניקיות, תאילנדי, גלידה וברד צבעוני ו- גולת הכותרת ה"ראפלס" (ההגרלה!). הכל במחיר רכישת אי אלו עשרות כרטיסים.
חביב עלי מכל היה – מתקן אקדחי המים בין חבילות קש. תמורת כרטיס – אתה יורה בחבריך עד שהמים באקדח נגמרים. מיני מערב פרוע. אנחנו כל כך משתדלים. כבר שלוש שנים. כל קיץ אנחנו מכתתים את רגלינו בנרות ממש, כדי למצוא "אקדח מים" שהוא לא בצורה של אקדח ואז השבוע – הידד! בסוף כיתה א', המרכז החינוכי בחיינו, מחריב את עבודת הנמלים הזו באחת. לא, מה פתאום, אני לא לוקחת את זה קשה, צודקים זיקני צפת – זה בין כה לא משנה כלום, אז מה אם כבר בדרך חזרה הבייתה הילד התחנן לקבל תותחי מים מתנה לחנוכה?
ומה בהגרלות? אהה! אטרקציות שלא מהעולם הזה! כל כתה הייתה צריכה להכין "סל" (בחיים האמיתיים גיגית ענק מפלסטיק) לפי נושא: "כייף במטבח", "ספורט", "ערב משחקים", קבוצת הספורט המקומית והנערצת ה"אורגון דאקס", "אומנות ויצירה" וכו'. במילים אחרות, ההורים קונים איזה קשקוש באותו "הנושא" וכך מתמלא הסל לעייפה. בחישוב זריז – בין 20 ל-25 פריטים נדחסים לכדי עיסה של מיצוי הנושא. ברור, ככל שה"סל" אטרקטיבי יותר – יש להניח שימכור יותר כרטיסי הגרלה. מיני קאפיטליזם, בקטנה.

מתחת לכל "סל" שקית נייר אדומה להכנסת פתקי הגרלה.

על השקית שם "הנושא", הכיתה ושם המורה.

פרסי ראפלס (הגרלה) מתכלים? לא היתה חיה כזו.

אפשר היה לקנות כרטיסי הגרלה לדליים האלו ולפנטז, על זכיה שתרפד את הילד: א – בעוד אמבטיה, ב – בעוד ערימת פלסטיק ריחנית. תמיד מועיל. החלטנו לוותר הפעם. מסר שימור העתיד מהבוקר עדיין היה טרי מדי. בהחלט יתכן שהחיים פה חידדו את רגישותי ליציקות פלסטיק, אבל באמת – איך מסתדרים כל הפיטפוטים שפרי חוזר איתם מבית ספר כמעט כל יום, על חשיבותם של מוצרים מתכלים והמנעות מעודפי שווא בהקשר סביבתי, עם התצוגה הזו?
אהה, עכשיו הבנתי! זה עוד לא הגיל! עד שמסיימים תואר באוניברסיטה לא חייבים לשמר את העתיד או לחנך בפועל עבורו, לעומת זאת – אחרי שמסיימים תואר, ראשון, שני ואפילו שלישי יש להתחיל מיידית, כבר בשלב הגלימה.

הכל פסיכולוגיה

כל מה שידעתי עד לפני כחודש על דג סלמון שהוא מלא באומגה 3 ומאוד טעים בתנור. אפילו שידרגתי לפני כמה זמן בהשראת מתכון שקראתי ברגע של קהות חושים וזיגגתי בלימון, שום, סויה, דבש וקצת רוזמרין ובאמת יצא נפלא!

אחרי הסתגלות קצרה לאזור בו אנחנו גרים (צפון מערב ארה"ב), דגים מכל כיוון, השכלתי קצת בנושא והבנתי שיותר נחשב לבטוח ובריא לאכול את הדגים שמסומנים בחנויות כ- WILD (פרא), כלומר מהטבע הפתוח. כי אלו מהחוות ניזונים ממי יודע מה והסלמונים בחוות מקבלים תוספת שהופכת את הבשר שלהם ליותר כתום, כדי שיצאו לחנויות כמו שצריך! סופר נוצצים ואטרקטיבים.
על כל פנים, הבורות היחסית שלי בנושא ויש שיאמרו הגסות, הגולמיות, הנון שלנטיות או העדר הקונפליקטים – מאחורי. הכל בזכות התחקיר על סלמון מסוג קוקני, "החיה" שפרי בחר לעשות עליה מחקר שהתחיל כפי שכבר כתבתי כאן, בנסיעה לאקווריום עם מלפפוני הים שבעיר החוף ניו-פורט והמשיך בסיפריה העירונית ובבית, בין דפי הספרים העבותים, תחת מנורות הקריאה הכבדות, בעיצוב פוסטר גדול לתצוגה, ציור ציורים, רישום הסברים וצילום צילומים. היום סוף סוף הסתיים התהליך בתקיעת חצוצרה ובפרזנטציה חסרת תקדים ולמרבה הרגשנות נחשף דג סנטימנטלי, שכניראה לא יהיה לנו קל לכרסם שוב בקלות שכזו – לצד ברוקולי, פסטה בפסטו, או פירה בטטה ותפוחי אדמה בזעפרן.
כי הנה סיפור מהחיים, כן, עוד סיפור מבית היוצר המרטיט של "האחר":
סלמונים מזנים שונים נולדים באיזה אמבטית מי שלגים שוצפת, אי שם באחד הנהרות בהרים. אחרי שהם מעלים קצת בשר ואי אלו שרירים הם מתחילים להרגיש דחף חזק לנדודים (אלא מה?). חדורי רוח נעורים ומלאי סקרנות, אנרגיה וזריזות הם שוחים עד לאוקינוס! (חוץ מקוקני שלנו שנודד רק עד לאגם גדול של מים מתוקים).
כניראה שמעו לפני מיליוני שנים שיש שם פלנקטון שחבל על הזמן ויאללה מאז בקבוצה או בבודדים, בקפיצות וזינוקים מעל סלעים ומפלים, הם על המסלול. חוץ מהמזון המשובח יש כמובן את הסטלבט, כייף לקחת את הזמן באיזי, לשחות כמה שנים, בין לויתנים, צוללות גרעיניות ואפילו כרישים, בלי אחריות ובלי כובד לאומי, ככה עד שממצים (בערך אחרי 3-4 שנים, מעידים החברים). מה עושים אז? אחורה פנה ו-הבייתה, בדיוק אל אותו הזרם הקריר והפרובנציאלי בו בקעו לעולם. איך? הכל לפי הריח. אכן, מסתבר שלדג המדהים הזה יש אף ולנהרות יש ריח.

הפרזנטציה

הדרך חזרה הבייתה לא קלה וגם לוקחת יותר מיום יומיים אבל כשמגיעים – זוכים בעדנה – מטילים ביצים ומתים.
בטח, בכל הסיבוב הזה – דובים, כלבי ים, דייגים, סכרים וכמובן זיהומי מים בלי עין הרע – מחכים להם בפינות, לחמוד את נעוריהם. רק אחד או שניים מתוך 100 סלמונים, שיצאו למסע הזה יחזרו בשלום לנקודת ההתחלה להטיל את הביצים שלהם ולמות בשיבה טובה.
איזה יהלום, זה פשוט מדהים! כי אם מסננים לרגע את סכנות ההכחדה שמלוות מן הסתם בתחושות חרדה ופחד זו הרי פסיכולוגיה מהפכנית: רוב החיים שלך הם מסע הרפתקאות מסעיר וגם אקרובטי שרובו בשוטטות באוקינוס (במושגים של דג – "העולם הגדול"). רק כשאתה מרגיש שמיצית, אתה עושה פרסה, נותן גז, חוזר לקן, מטיל את דור העתיד ומסתלק.

זה ממש מטלטל לא? עד עכשיו כששמעתי את הביטוי השחוק והדביק "לזרום עם זה" ירקתי הצידה בבוז, עכשיו אני מתחילה לחשוב: אולי יש בזה משהו.

כל יום דבר חדש

מיסיס ריקן הראתה תמונות ונתנה לכל ילד לבחור חיה שהוא ירצה לעשות עליה "מחקר" (research).
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.

אחד מהדברים החביבים עלינו בטיול בחוף, הוא חיפוש אוצרות במה שנקרא "בריכות השפל" (Tide pools ). זה אומנם נשמע בעברית כמו תאור של מצב פסיכולוגי גבולי, אבל בפועל מדובר במשהו הרבה יותר מהנה. בזמן השפל, באזורי החוף הסלעיים נוצרות בריכות קטנות עם כל מיני יצורים כמו כוכבי ים, מלפפוני ים, דגים קטנים צדפות וצמחים פרועים לגמרי. זה כייף גדול ללכת בין הבריכות האלו, להציץ ולהתמלא פליאה.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים – אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.

סלע כלבי הים

(שהיו במים בזמן שביקרנו)

עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף אבל פה ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה….המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?

"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" – שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " … בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.

ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"

(איפה הייתם בצבא? מכירים את שחר מפלוגה ב'?)

לא היו בצבא ואף אחד לא מכיר את קוקני.

אבל הנה בחור חיוור שמסביר בשקט, "קוקני סלמון זה סלמון מזן די נדיר, הוא חי באגמים מתוקים ובנהרות, אני לא בטוח שיהיה אותו באקווריום, רוב הדגים שם הם דגי ים".

אחד מהדליים של הסטודנטים

כוכבי הים

יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי – גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי בעיניי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.

אטרף

האמת – לא היה מאוד צווחני הפעם באקווריום. עוד חידוש / שידרוג נוסף לכלא הימי מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת – פינת ליטוף ימית – עכשיו אפשר גם ללטף את כוכבי הים ומלפפוני הים שהיגרו לכאן לא מרצון, כמה נחמד. בריכת שפל כזו הם אפילו לא דימינו לעצמם בחלומות הכי אפלים שלהם, הרהרתי בשקט.

פינת הליטוף

בעיקר כוכבי ים ומלפפוני ים (הכמו פרחים הירוקים)

ממש לפני שיצאנו מהמקום, מודע לעובדה שאני פשוט חייבת כבר להסתלק מהמקום, משה אומר לי: "חכו לי פה עוד שניה", הסתובב ואץ בצעדים נמהרים למקום ממנו יצאנו. כשהוא חוזר אני שואלת :

"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"

חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.

עץ התפוח (פאסה)

כיוון שפרי הוא חיית מסיבות, הוא עסוק רוב השנה בלהבין ולחשב מתי כבר תהיה היומולדת שלו. נוח וגם אלגנטי להמחיש לו שיום ההולדת שלו יהיה כשעץ התפוח שממול הבית שלנו יפרח. רוב השנה העץ הזה בשלכת קשה אבל בול לקראת תחילת מאי הוא פוצח בפריחה מנצחת. כל כך נעים להעניק לילד שלך את השעון הביולוגי הצח הזה כסמן למשהו שהוא כל כך מחכה לו. טבע פורח, תפוח, יומולדת – מריח מצוין לא?

עדכון: לקראת גיל 7 – דבר אל העננים והאבנים – אירוע היומולדת מחובר לכמיהה למלחמת הכוכבים ולאינדיאנה ג'ונס יותר מאשר לאמא ואבא או לעץ התפוח.

פאסה – עץ התפוח פורח ממול הבית שלנו

לא הייתי אף פעם טום בוי ומעולם ולא חשתי חיבור כלשהו (בלשון המעטה) לשני להיטי הענק האלו. הייתי ילדה שאהבה לשחק בברבי, שמה לא נאמר עדיין בגנותה? והכל נכון – הברבי בתכלס היא כלבה סקסיסטית עם פרופורציות מדהימות וכיוון שכך היא גם מכונת מכירות משומנת – הייתה ונשארה. עם זאת עדיין היא מצלצלת לי עדיף ממלחמות כוכבים וציידי נחשים – שמאיימים לגזול את תמימותו של בני, ובהחלט מעודדים אותו להיות ייצור עוד יותר קופצני שמדמה קולות ותנועות קרב במקום להתרכז למשל – במשחקי לוח, צפיה בתוכניות מדעים, איסוף בולים, או חקר נמלים.
אבל מה לעשות שזה השיח הכי חם אצל בני כיתה א' פה? לבודד אותו ולקבע אותו על אהבת דינוזאורים? …זה הרי לקטנים. אגב זה באמת לא יאמן איזה קאמבק עושים הדינוזאורים ויחד עם זאת בגיל 5-4 אפילו ילדים צחורים במיוחד ממצים שלא לומר מואסים בכל מערכת השלדים הזו, הפאזלים, החולצות, הסרטים וערכות היצירה של האבות הקדומים האלו עד דק. כי כמה אפשר?

רשימת הלגואים של "אינדיאנה ג'ונס" ו"מלחמת הכוכבים" נמסרה לא מכבר לסבים ולסבתות.
מאה אפס לטובת חברת הילדים ותעשית המשחקים. משה לא עושה ענין, "גם אני בגיל הזה…", נכנעת אני פועלת, כאלמנט מאזן לאלף את קיטי, הפרטנרית הנקבית היחידה שלי בבית הזה,  למלאכות כמו סריגה, גובלן וטיפוח הבית. איך הולך? אנחנו עובדות על זה….זה לא פשוט כשיש לך ארבע רגליים.

עם פרי במקביל כבר זמן, יש לנו (לו ולי) תבנית עבודה על כרטיסי ברכה שהוא מעצב בעזרתי המאוד אדיבה. בדרך כלל הוא בונה משהו בבלוקים של העץ, אנחנו מצלמים את זה ומעבדים את זה ביחד במחשב. יותר מדויק אני עובדת כביצועיסטית של רעיונאי ומעצב גרפי חסר פשרות או רחמים, שמדקדק בכל פרט ופרט בפאנטיות לא ילדית וכרגע פשוט נעדר את היכולות הפוטושופיות. לרוב בסוף התהליך אני על סף התמוטטות עצבים, אבל לאחר כמה דקות ושוקולד, אני חשה גם שביעות רצון מסוימת – צלחתי בשלום ו"חינכתי" ל"יצירה"! ברור – היומולדת שלו היא אירוע שיא מבחינת ישום מערכת יחסי העבודה האלו וכל שנה אנחנו מכינים את ההזמנה ביחד וביתר חגיגיות.

כאמור גיל 7 למרבה ההקדמה מביא עימו התקרנפות זכרית, לא מלהיבה. מצד שני חברים, הילד ועוד איך הפתיע:
בלי שבכלל שמתי לב מה קורה, בחדר אחר, הוא בנה חלקים חלקים את שתי דמויות המפתח של מלחמת הכוכבים הלא הן הרובוט אר.טו.די.טו (R2D2) ולוק סקייווקר – צעיר ענוג וחזק. כשסיים קרא לי שאביא את המצלמה, הורה לי לצלם והסביר:  עכשיו נלך לחבר אותם במחשב – כי אי אפשר לחבר אותם (פיסית) פה (באמיתי). גאווה הציפה אותי! הבאתי בזריזות את המצלמה והנחתי ברצון רב את ישבני אל מול המחשב.

החלקים לפני החיבור:

הראש של אר.טו.די.טו, הרגליים של אר.טו.די.טו, הראש של לוק, הגוף של לוק

כשחיברנו – נדהמתי יש להודות, מהתיכנון ומבנית החלקים באופן מושלם ותואם כל כך.

איזה רובוט חינני ולוק סקייווקר כל כך נאה !

(פרי הנחה אותי בהמשך לצבוע את שערו של לוק לצבע "חיטה")

(…חבל שהוא לא החליט לבנות את אינדיאנת הריסון פורד מחדש – כי יש למה להתגעגע…)

בהחלט – הייתי לוקחת את המצב הזה של שני אלו נטו, עץ על רקע שחור – ללא כל תוספות ושולחת –  כהזמנה, כהשווצה, כניצחון על חברת לגו וכגאוות-אם נקודה. אבל לגיל 7 שלי, יש תוכניות מדויקות וטעם משלו וזאת היא ההזמנה הסופית:

לוק ואר.טו.די.טו הצטמקו (פרי חובב חזק מניאטורות)

והוספנו את הפאנטזיה:  ספינת חלל של מלחמת הכוכבית תוצרת ענקית הילדים "לגו".

* וכן, לחובבי הכוכביות. בסוף הטקסט של ההזמנה הייתי חייבת להכניס כוכבית ולבקש ישירות – "בבקשה ללא מתנות נשק".

יש הורים, בלי שמות, שאת תעשיית הצעצועים של אקדחי ורובי "הכאילו" שמציפה את ביתם, הם חשים רק כרעד קל בכנף. מה לעשות, לא קורצתי מהחומר העמיד הזה ובשבילי זה רעד כבד במוח. אם לא אציין שאנחנו לא בעניין מראש, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו גרים בתוך מחסן נשק מפלסטיק אחרי היומולדת.

משה אומנם מצא אצלי פינה ואמר שזה קצת מגוחך בהתחשב בזה שבהזמנה לוק מחזיק את הלייט סייבר שלו בפוזה שאינה משתמעת לשתי פנים. אבל אני יודעת שזה בעצם רק לייט סייבר מעץ, מעץ תפוח.