את לא יודעת מה את מפסידה

עם החברות הטובות שלי בארץ, אני מקפידה לדבר בטלפון לפחות אחת לשבועיים. אבל איכשהו יצא שעם דקלה (שם בדוי) קצת התפקשש בזמן האחרון, אבל בהחלט פיצה את עצמו הבוקר, בשיחת טלפון ארוכה ולא צפויה מבחינת עדכונים חמים.

בתשובה לסוגיה אנתרופולוגית שקראתי עליה לפני כמה ימים, היא ללא הכנה מוקדמת הפתיעה ושיחררה ש- כן, היא גם אחת מאלו שקראתי עליהן. נשים כאילו חילוניות לגמרי שהתחילו לשמור נידה.

דקלה, את לא רצינית?

רצינית, רצינית. עומרי (שם בדוי) ואני, כל חודש, לא עושים שבועיים ואני הולכת למקווה. יש אחד מקסים ומה זה נקי בצפון העיר. את לא יודעת איזו הרגשה מדהימה זאת, אחרי. ואיזה ריגוש ליחסים, כאילו חזרנו לתיכון.

הרגת אותי עכשיו….

ידעתי שיהיה לך קשה לעכל, אבל את לא יודעת מה את מפסידה.

טוב… רגע – זה היה הרעיון של עומרי או שלך?

שלי, זאת אומרת חברה שלי שירה (שם בדוי) שסיפרתי לך עליה פעם, זאת שיש לה קונדיטוריה עם פחזניות לא מהעולם הזה ושהוציאה לא מזמן ספר שהצליח אש? זוכרת?

….'פחזניות ללא רגשות אשמה' (שם נדוי), או משהו כזה?

כן, בדיוק. אז היא שומרת נידה כבר ארבע שנים ועבדה עליי חזק שאני חייבת לנסות.

ואיך עומרי קיבל את זה?

קיבל את זה מעולה. אמר שאם אני ממשיכה למצוץ לו במשך שאר הימים בלי להתחשבן, אז לא אכפת לו.

את צוחקת, נכון?

לא.

…וזה חוקי? זה לא נחשב ליחסי מין?…. הרי במקורי אסור בכלל לגעת, לא?

תראי תמרי, את מכירה אותי, רגליים על הקרקע.

מה הקשר?

הקשר הוא שלא השתגעתי להשאיר את עומרי מורעב שבועיים בלי שניצלים בפריזר שאפשר לחמם מתי שבא לו… אם את מבינה למה אני מתכוונת….

מבינה. (עוד איך מבינה, כאילו שאני יכולה לשכוח איך עומרי שלה ניסה במבטים, גם איתי אפילו כשהייתי בהריון ונראיתי כמו חזירה מפוטמת בהעצמה אישית שבקושי מסוגלת להכיל את עצמה).

אז בגלל הצורך שלי להרגיש טהורה – ואני לא חושבת שדיברנו על זה – אבל מאז שאיתי התגייס לצבא, ממש בוער בי להתנקות. אבל הלו – לשמור נידה לא אומר להשאיר את השכל בצד או לאבד את חכמת החיים שלך, רק לשאוף להתעלות קצת מעל השיגרה.

ואת מרגישה שאת מתעלה?

אוהו אני מתעלה… ומיד אחר כך יורדת לעומק, בדיוק כמו בימים המלוכלכים – סליחה – הטמאים, שלי.

אדוארד מייברידג' / אישה ערומה שופכת מים על אישה ערומה /  1884-1886

יהושע סתיו

דֶבִּי כָּץ מהעמותה היהודית JFC (יהודים למען חתולים / Jews For Cats ), עימתה אותי עם הצורך בסט מגנטים ללוח השנה (Calendar Magnets), כשהזמינה אחד לכל חגי ישראל ושלפה אותי מ'קונספציית המקרר' המצומצמת והדחוקה. ואגב מצחיק ולא ברור מי התחיל ראשון, אבל – JFC הוא גם סלנג אינטרנטי ללא פחות מ – "Jesus F***ing Christ"…

על כל פנים, אני חברה בעמותה שדֶבִּי כָּץ מנהלת, כבר שנתיים וחצי ומקבלת באהבה את כל ניסוחי המיילים המתוקים שהיא שולחת לפני כל חג לכל החברים ובכלל, זה לא סיפור – כולו, תרומה של חמישים מגנטים בשנה לשני ערבי ההתרמה למען המקלטים שלהם בניו-יורק ובלוס-אנג'לס ואני בפנים ו-כבר יש לי עיצובים עם חתולים, אז רק להדביק ולגזור ברצון שממילא יש, בשביל משהו טוב.

אלא שכנראה מהתת-מודע של הפרטי הווירטואלי, כשהעלתה את הרעיון לסט המסורתי הזה, כמעט עניתי לה במיידי – 'ג'יזס פ**ינג קרייסט, דֶבִּי! אין לנו ארבעה עשר חגים!…', מזל שהתמהמתי ושהיא הספיקה להסביר שיש חגים יותר ארוכים שבשבילם היא רוצה שניים (למשל – סוכות ופסח) וכך מנעה ממני, ברגע האחרון להחריב בטמטום את הדיל בעטיו של החבר הנצרתי.

ועל זה בעצם נתקעתי. שהלוואי ויכולתי לחזור בזמן (…אני יודעת, מחשבה אינפנטילית) ולחגוג עם יושי (יהושע סתיו), שהיה איתי בבסיס מצ'וקמק ליד טבריה (ביסקוויטים עם שוקולד גם בפסח), את החגים הגבוהים כפי שהם נקראים פה – The high holidays. זה היה יכול להיות רנסנס צרוף! לא, מה פתאום רומנטי?… רוחני.

ומי יודע מה נהיה עם יושי מנצרת עילית, כעשרים וחמש שנה אחרי? הפעם האחרונה ששמעתי ממנו הייתה בתשעים ושתיים או שלוש כשהרים טלפון להזמין אותי לחתונה שלו, להציץ בבתולה. כמובן שלא באתי – גם אז, העדפתי חתולים ופרוות על פני פרגיות ונוצות ושלא יאשימו אותי בהעדפות מגדריות, יש חטאים גרועים מאלו.

ולפני כמעט עשור, כשחציתי מערבה ולכאורה התרחקתי, נהיה ברור שנגמר – למרות שבתכל'ס אנחנו מתייחדים בזמן איכות מוזהב, כל עשרים וחמישי ועשרים ושביעי בדצמבר, יום הולדתו ויום הולדתי – ופה, עושים מזה עניין לא קטן.

אלוהים יודע איך גלשתי ממעשים טובים למען החתול האמריקאי לציון חגי ישראל בגולה ולסוגיית המפתח – יושי סתיו הבשרני חסר הפניות מפסגת הר הקפיצה? טוב, אני בטח לא הראשונה ולא האחרונה, שצונחת בְּטרום חג לתוך שטח הפקר נוסטלגי-מלנכולי.

תודה שהרגתם

פ ר ו ל ו ג

יתכן שזה החודש האחרון שלי כחברה בקבוצה היהודית "אטסי-חי" (Etsy Chai) שבאתר אטסי (etsy.com).
למי שלא מכיר, אטסי הוא אתר עצום, עם אין סוף "חנויות" של אנשים פרטיים שמוכרים בהן את יציר כפיהם. קרמיקה, עוגיות, תכשיטים, קולרים לכלבים, סוודרים, ויטראז'ים, מדבקות למכוניות וכו'. תחת קורת הגג החמימה הזו, נוצרות גם שפע של מיני התאגדויות (Teams) של מוכרים שמשהו מחבר את העשיה שלהם. למשל – קבוצה של מוכרים מאותה עיר, קבוצה של חובבי ינשופים, קבוצה של יוצרים למען כדור הארץ, קבוצה של אוהבי מלאכים, וכמובן שיש גם קבוצה יהודית, "אטסי-חי" שמה. הקבוצות (ה-Teams) אמורות לקדם את המכירות של חבריהן על ידי כל מיני מניפולציות, דחיפות, מבצעים ונידנודים במרחב האון לייני. לא חייבים להצטרף לקבוצה, אבל זה בהחלט נראה כמו צעד נכון (לפני טיסה לירח, כמובן) למי שיש לו שם חנות. אז הצטרפתי ל"אטסי-חי", לפני כמה חודשים. למה לא? אני מאה אחוז, פחות או יותר כשרה ויש באמתחתי לא מעט יודאיקות קלילות לעת מצוא.
אבל לאחרונה התעייפתי מהחברות בקבוצה. כדי לתחזק את חברותי בה אני צריכה להיכנס לכל מיני צ'טים תפלים כמה פעמים בחודש ולהקליד בעליצות וחיוניות – מה שלום כולם?, שלומי מצוין, השמש זורחת, השמים כחולים, "גו אטסי-חי גו!" ("קדימה אטסי חי קדימה!"), להשתתף בפגישות (באחד מחדרי הפגישות המפוארים שאתר אטסי מספק) ועוד. בהתחלה זה ניראה כלום, אבל עם הזמן מרגישים שזה סוג של אנרגיה שבהחלט שוחק את המוח.
אז למה בעצם שלא אשוב להיות, כהרגלי מימים ימימה, זאבה בודדה בקניון הענק של החיים וגם של אטסי?

"קדימה אטסי-חי, קדימה!"

לא חלף זמן רב והרפיסות שלי החלה מורגשת. התחלתי לקבל כל מיני מיילים מאיימים מהמנהלת של "אטסי-חי", שמזהירים מפני גירוש קרוב מהקבוצה. זה כמובן, הצית לרגע את המאזניים המיותרים של רווח והפסד. ככה, משקללת לי, חשפתי את המובן מאליו: מאז שאני ב"אטסי-חי" עדיין לא נשפכו עלי מיליונים, אז מה בכל זאת הרווחתי מהחברות בה?…….אה כן, נזכרתי בנוסטלגיה, היא הצליחה לחשוף אותי, לפחות לתופעה אחת מעניינת ולא צפויה.
יום אחד ג'ודית גרין מניו יורק, שללא לאות רוקמת מפיות דרמטיות במיוחד, מחוטים עבים (לרוב בגווני תכלת ולבן עם המילה "חי" במרכזן) החלה פשוט להשתולל מרוב זעם בפורום הסגור של הקבוצה. כותרת ההודעה שלה בפורום הייתה "האם זה מעליב רק אותי ?????", בעצבים רופפים היא הפנתה את כולנו לחנות באטסי בשם Neat things ("אחלה דברים") עם קישורים לכרטיסי הברכה (הפרובוקטיבים שלה) לחגים היהודים.

כרטיס לפסח –
מקדימה:
" הפסח הזה , זכור את הדברים החשובים"
בפנים:
"כמו לשים דם על הדלת שלך"

Remember Important Things

עוד כרטיס לפסח:
מקדימה :
"למה אנחנו אוכלים רק מצות בפסח?
למה אנחנו אוכלים מרור בסדר שלנו?
למה אנחנו מטבילים את האוכל שלנו פעמיים הלילה?
למה אנחנו נשענים על כרית הלילה?"
בפנים:
"האם זה בגלל שאלוהים שונא אותנו?"

הפורום בער כמרקחה, והוחלט לדווח להנהלת אטסי על החנות מדנבר, קולרדו, שעושה ביהדות כבשלה.

א פ י ל ו ג

חברים טובים הזמינו אותנו לארוחת ערב לפני כמה זמן. באו עוד זוג חברים שלהם, טיפוסים קצת אנאלים סליחה, שלא הכרנו קודם. לא, אף אחד לא יהודי. בלי קשר לאתניות, לא היה חיבור ונושאי השיחה דישדשו בכבדות מאולצת במיוחד. כמו שקורה הרבה פעמים במצבים כאלו, במקום לנקוט בצעדים רציונאליים לשיפור המצב, היכולת לעשות את זה רק היטשטשה וככל שנקפו הדקות המדרון נהיה חלק יותר ויותר. כך קרה, שמשהו בהגיון הפנימי שמאפיין דרכים ללא מוצא גרם לי לספר את הסיפור על הכרטיסים של "אחלה דברים". בכוונה כנה לעורר ולהתעורר, האמנתי בכוחו של פלורליזם תרבותי שכזה לחולל שינוי באוירה. אבל זה היה כבר בזמן הקינוח כשהכל למעשה כבר היה אבוד. לורה הגישה את פאי הפקאן המצוין שלה, איך שרצית – עם או בלי גלידה וכולם הקשיבו לי בדריכות ובנימוס כשסיפרתי על הקבוצה היהודית, הפרומו לשערוריה המכורטסת ועד שהגעתי לעובי הקורה – הכרטיס שהכי פוצץ את הפורום של אטסי חי, הכרטיס שלהם לחנוכה: מקדימה, סולידי "חנוכה שמח", ובפנים – "תודה שהרגתם את ישו!"

Happy Hanukkah

קווין בעל הבית, איש גדול וחזק עם הומור הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, התחיל לגעות בצחוק מתגלגל ורם במיוחד, הילדים נבהלו והזוג האורח שרק לפני כמה שנים בילה שנת שבתון רוויית זכרונות מתוקים באוניברסיטה העברית בירושלים (היא בחפירות והוא במגילות), כמעט נחנק ופלט בו זמנית את פאי הפקאן מרוב תדהמה, מבוכה ואי יכולת להכיל יותר את "האחר".
לקח כמה דקות וקיפלנו את עצמנו לאוטו.

* "אחלה דברים" היו אחלה והרשו לי לשים פה צילומים של הכרטיסים מהחנות שלהם.

Humor Passover Card / Remember Important