במידווסט (במערב התיכון)

טארט אישי ממולא בקרם שקדים? כן, כן הולך. במקום איזה סנדוויץ', כי הגעתי לפגישה איתו ממש מתה מרעב, אבל מול גברים שהם לא בעלי אני לא מעיזה לפתוח לוע בעובי שתי פרוסות, אפילו דקות. ככה זה. סוג של קיבעון מגדרי.

חיכיתי לו עד שיבוא לשולחן עם שלו, כי זה לא מקום שמגישים לך והוא בא עם צלחת גדולה ונוטפת – ביצים לא עלינו, עם כמה רצועות בייקון מטוגן וסלסלה עם ארבעה משולשי טוסט ספוגים במלא חמאה.

רנדי. איש מאוד נחמד. חייכן. ונאה. הוא ואשתו התארחו אצלנו לפני כשבועיים לארוחת ערב (פעם ראשונה) ואחרי כמה כוסות יין אשתו הניפה הכרזה (אולי כי הם גרים פה כבר שמונה שנים אנחנו יחסית חדשים פה): פורטלנד זו ה-עיר לאנשים יוצאי דופן.

אנחנו יוצאי דופן? רנדי שואל.

התכוונתי למיוחדים. היא זורקת לו.

אז מיוחדים. אנחנו מיוחדים?

אתה לא. מיוחד.

אני לא?…

לא, אתה רגיל.

…אבל ביחס לאנשים אחרים מהמידווסט (מהמערב התיכון) אני נוסע הרבה מאוד לחו"ל…

זה נכון. אתה נוסע הרבה יותר מרוב האנשים במידווסט. טוב, אבל זה בגלל העבודה שלך…

רנדי עובד בחברה ממשלתית ועושה הדרכות של מערכות מחשבים חדשים בארצות הברית, והרבה באירופה. בכל מקרה, כבר אז, כשראיתי איך אשתו משפילה אותו, היה לי ברור שזה יגמר (או יתחיל, תלוי מאיפה סופרים) – פה בקפה ליד. שאני בטח אזמין איזו עוגה בצורה של כובע ויקטוריאני – אבל באלוהי כל הנשים שלא עושות הנחות – ולמרות שכבר ראיתי פה ארוחות בוקר כאלו אלפי פעמים – בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שהוא ישב מולי עם מנה כל כל כך נושמת, על גבול הפורנוגרפית. זה היה לגמרי סר טעם לסיטואציה מבחינתי. הוא שם לב שאני נועצת מבטים ונבוכים בצלחת שלו ושאל –

מה, מאז שאכלנו אצלכם נהיית טבעונית?

לא.

אז מה העניין?

כלום…

תראי, לא שאני בא להתנצל, אבל זה מה שכל האנשים שנולדו במערב התיכון אוכלים לארוחת בוקר. בים-תיכון שלכם אוכלים משהו אחר?

כן.

מה?

סלט ערבי קצוץ דק ו…

בכלל לא חשבתי שאמרתי משהו מצחיק, אבל רנדי התחיל לגעות מרוב צחוק באמצע הקפה כמו איזה ג'מוס וכשנרגע אמר שהוא פשוט מת על ההומור הישראלי שלי. שהוא כל כך יוצא דופן ומיוחד בעיניו.

חסד של אישה

אולי כדי לעשות עם עצמי סדר, החלטתי לכתוב כרונולוגית תוכן אמיתי. על גרייס, שהייתה בעלת הבית שלנו, ביוג'ין. אשה בשנות השבעים המאוחרות שלה. מוצקה,שיער שיבה פרוע ומבט חשדני של נץ. אמא לארבעה בנים כך סיפרה ואת אחד מהם גם יצא לי לראות, בערך בן גילי, מכוער נורא אבל חזק.

לבית שהיא השכירה לנו ברחוב פּוֹטֶר הייתה רצפה נהדרת, פרקט עץ, אבל אמיתי, כזה שרבים חולמים עליו ומעטים זוכים לדרוך בחיקו. לוחות עץ חם, נושם, מקבל אותך כמו שאת/ה. וגרייס ידעה את זה וכשהראתה לנו את הבית הנחתה את מבטינו – תראו את הרצפה איזו יופי, הלוואי והייתה לי רצפה כזאת בבית, ככה היא אמרה.

את יודעת איך לטפל ברצפת עץ כזו? שאלה.
לא, עניתי.
אסור לשים עליה רהיטים עם רגלי מתכת כי אם גוררים זה עושה שריטות ואז הלך על היופי המושלם הזה ולא לשטוף במים רק לנגב ברכות עם מטאטא מיוחד, זה מספיק. רק אם נשפך משהו אפשר לנגב עם סמרטוט סחוט טוב.

כשהחתימה אותנו על החוזה הסתכלה נוקב באישה של הזוג, שזו אני, וקבעה באמון מחייב: תמר, אני יודעת שאת תשמרי לי טוב על הרצפה. כל כך רציתי את הבית ולא לעורר ספקות מיותרים אז עשיתי כן מאשר עם הראש וגרייס, שהולכת לכנסייה כל ראשון אמרה שהיא תתפלל בשבילינו. מאז בכל טלפון ממנה או אליה, היא אמרה שהיא מתפללת בשבילינו. אף פעם לא שאלתי אותה למה, חששתי להסתבך עם כל העניין של אשמה וחרטה ורצפה.

ולומר דברים על כנותם – אני אדם שממש לא מקפיד על סדר מאורגן מראש, אבל על הרצפה של גרייס השגחתי כמו לביאה. בעלי פקח עליי מדי פעם זוג עיניים של 'השתגעת קצת, לא?'

הוא צדק. החרדה שהרצפה תישרט או שקצת צבע מהציורים שלי יטפטף עליה הבעיתה אותי (מה אני אגיד לגרייס???) אחריות עצומה נחה על כתפיי והייתי צריכה להסביר לאורחים שבאים (ושלרוב, על הכניסה התפעלו היסטרי מהרצפה), למה עליהם להיזהר פה, וגם שם – ושאני מקפידה רק בגלל בעלת הבית, שהיא המטורפת בכל הנוגע לרצפה. אבל בעצם זה כבר היה אצלי כמו שריטה עמוקה: הפרעת רצפה.

ואיך אני יודעת שככה? כי יום אחד אחרי החורף הארוך, שמתי לב שנהיו כתמי רטיבות מאחורי המיטה שלנו שהייתה צמודה לקיר. מן כתמים אפרפרים על הסיד הלבן – מהרצפה עד גובה המיטה. ופעם, אדם עשיר ודי מפורסם ששכרתי ממנו דירת חדר שהייתה צמודה לוילה הענקית שלו במוצא-עלית כמעט שחט אותי אחרי שעזבתי – בגלל שלא אמרתי לו כלום על חלודה קלה שנהייתה סביב אחד הברזים של הטוש. הוא צעק עליי שזה יהרוס לו את כל המקלחת ולמה לא דיווחתי בזמן. אמרתי שאני מוכנה לשלם כמה שצריך על הנזק, אבל הוא כל כך כעס שלא הצליח להגות כן או לא או כמה.

אז עכשיו לא השהיתי עד לתום החוזה והרמתי מיד טלפון לגרייס. תשמעי גרייס אני לא יודעת אם זה משמעותי אבל יש כתמי רטיבות על הקיר בחדר השינה שלנו, כשמזיזים את המיטה רואים. גרייס באה ביום למחרת עם כל האנרגיות החייתיות שלה, ובחנה. היא אמרה זה כלום אבל כדי שיהיה לכם נעים והרגשה נקייה אני ארסס כאן בצבע לבן. היא ביקשה ממני להזיז עוד קצת את המיטה וריססה במרץ. הריח היה נורא אבל יותר מכך המראה. לא של הלבן שמן שלא השתלב בכלל עם הלבן קיר, אלא הצבע שריסס גם חלק מהרצפה. היפה. הכל כך יפה. וראיתי שגרייס ראתה, אבל בכלל לא התרגשה.

בלילה ישנו בחדר אחר. אני יזמתי. גם בגלל הניחוח הרעיל, אבל יותר בגלל הטראומה החזותית. כל הלילה לא ישנתי – איך גרייס במו ידיה החריבה?

בבוקר, פתחתי את המקרר, מזגתי מיץ גזר לכוס גבוהה והודעתי לעצמי: אם בארזים נפלה שלהבת, גמרת עם הפרעת הרצפה! אחר כך נרגעתי וכשעזבנו את הבית היו לא מעט שריטות על הרצפה, אבל גרייס הודתה לי בחום איך שמרתי מקסים על הבית ואמרה שתמשיך להתפלל בשבילינו. תודה רבה לך גרייס, אהבנו מאוד לגור כאן. היית בעלת בית נהדרת. הכל אמת.

אתמול, בדיוק שנה אחרי, לקראת דפוס, עברתי על הטיוטה האחרונה של עבודת הדוקטורט שלי: 'שריטות ונשיות אורבנית'. כשקראתי שוב את פרק ארבע על 'האנונימיות של הפוליש הפנימי', התמוטטתי. למרבה הבנליות, נוכחתי, בפעם המי יודע כמה, שאחת ועוד אחת הן שתיים. נשכבתי על הרצפה ובכיתי.

ללא זדון, רק כגיבוי

באותו ערב נוראי כשהכל התרסק לרסיסים, היא חפרה וחפרה עד שבא לה הרעיון לשכפל לעצמה פרופיל של גבר. כגיבוי.

לגמרי מתבקש. איך לא חשבה על כך קודם? שלכל אישה מגיע לאיזון גם פרופיל של גבר, לפחות על פני הרשת. ומבחינה רעיונית בכלל – כל כך מסקרן.

ו-גם מעולה! היא תוכל להעלות לשם את כל השירים החצי אפויים שלה וגם את הכן אפויים כשתכתוב מעכשיו, כגבר, אולי גם קטעי פרוזה, למה לא? כדי לבדוק בביטחון מסוג אחר, איך זה עובד וכמה אטרקטיבית תהיה בתוך גופו הווירטואלי של איש מילים רב רואי, כי בתוך אישה היא כבר יודעת. שנים ארוכות שהיא מפסטת.

חוץ מזה, הרי תמיד תהתה מה היה אילו נולדה במקום בת רביעית להוריה – בן זכר, מה שכולם רצו שיקרה, הנס הזה עם הזרג. ומה עם שם? הוריה בטח היו קוראים לה על שם מישהו שמת. נורא. רק בגלל שנולדה רביעית יצאה מזה בשלום – אחיותיה רותה, ציפי, וראובנה כולן על שמם של קרובי וקרובות משפחה משני הצדדים. למזלה, סבתה, יוכבד, מתה חודשיים אחרי שנולדה, רק ככה יצאה עם שם נקי כמו ענת. אגב הכי נפוץ בשנתון גילה.

אבל בעצם היא לא חייבת שם מלא, אפשר רק אות ראשונה עם נקודה מפרידה ואז שם משפחה. רק חשוב למצוא שם משפחה עם נוכחות וכזה שתרגיש אליו קירבה אולי כמו זה של עדנה. רוזנטל. היא אוהבת את השם הזה הפורח והלא מעוברת. אבל בעצם למה ללכת דווקא על אשכנזי, למה לא אבוטבול? או אטיאס?

ללא זדון. היא לא תזיק לאף אחד. הפייסבוק ממילא מלא בשקרנים אבל היא תתנהג נחמד. כגבר. ממש שווה. שקט עם המון עומק, לא פרובוקטיבי, אבל כן חריף מרוב רגישות. נעימה.

רק לחשוב על לבוא באחורית למי שהיא כבר מכירה וחברה שנים ומלייקקת קבוע ולתת מעכשיו עוד לק זכרי כאילו בתמימות. אוף… קשה לחשוב על משהו יותר מסעיר מזה.

ותמונות, מה היא תשים בתמונות? היא שונאת צילומים נוסטלגיים ועכשווים עוד יותר, גם בפרופיל האמיתי שלה בקושי יש חצי צילום שלה רוכבת על אופניים, מרחוק, והרוב של החתול שלה ג'ירונימו בכל מיני מצבים אבסורדים ובתמונת הפרופיל שלה יש את הציור שציירה אותה פעם איזו אומנית זעירה. לא דומה בכלל. הכי נוח.

אז מה היא יכולה לשים לרוזנטל-אבוטבול-אטיאס שלה בתור תמונת פרופיל? אולי… מיקסר ישן, או טוסטר, או מאוורר שיפזר את כל האוויר הדחוס מכל הנודים החברתיים האלו שעם חלקם הצליחה להסתבך בקוצים ובכשרון. כן, כן, זה מה שהיא תשים שם בריבוע של הנעים מאוד להכיר – מכשיר חשמלי, מעמעם מושג, שיחלמו בלילה כל המיוחמות הפואטיות של פייסבוק איך ניראה המשורר המקסים, הצנוע והמוכשר שלה בריל לייף.

היא מסתכלת במראה וצוחקת בקול. לא מצליחה להפסיק ואף אחד לא הצליח להצחיק אותה מאז שהמלחמה המזוינת הזאת התחילה, אבל עכשיו – היא הצליחה את עצמה. ועוד איך היא צוחקת, כמו תותח וגם מזהה בקו הרוכסן איזושהי התעוררות מפתיעה כלפי מעלה.

את לא יודעת מה את מפסידה

עם החברות הטובות שלי בארץ, אני מקפידה לדבר בטלפון לפחות אחת לשבועיים. אבל איכשהו יצא שעם דקלה (שם בדוי) קצת התפקשש בזמן האחרון, אבל בהחלט פיצה את עצמו הבוקר, בשיחת טלפון ארוכה ולא צפויה מבחינת עדכונים חמים.

בתשובה לסוגיה אנתרופולוגית שקראתי עליה לפני כמה ימים, היא ללא הכנה מוקדמת הפתיעה ושיחררה ש- כן, היא גם אחת מאלו שקראתי עליהן. נשים כאילו חילוניות לגמרי שהתחילו לשמור נידה.

דקלה, את לא רצינית?

רצינית, רצינית. עומרי (שם בדוי) ואני, כל חודש, לא עושים שבועיים ואני הולכת למקווה. יש אחד מקסים ומה זה נקי בצפון העיר. את לא יודעת איזו הרגשה מדהימה זאת, אחרי. ואיזה ריגוש ליחסים, כאילו חזרנו לתיכון.

הרגת אותי עכשיו….

ידעתי שיהיה לך קשה לעכל, אבל את לא יודעת מה את מפסידה.

טוב… רגע – זה היה הרעיון של עומרי או שלך?

שלי, זאת אומרת חברה שלי שירה (שם בדוי) שסיפרתי לך עליה פעם, זאת שיש לה קונדיטוריה עם פחזניות לא מהעולם הזה ושהוציאה לא מזמן ספר שהצליח אש? זוכרת?

….'פחזניות ללא רגשות אשמה' (שם נדוי), או משהו כזה?

כן, בדיוק. אז היא שומרת נידה כבר ארבע שנים ועבדה עליי חזק שאני חייבת לנסות.

ואיך עומרי קיבל את זה?

קיבל את זה מעולה. אמר שאם אני ממשיכה למצוץ לו במשך שאר הימים בלי להתחשבן, אז לא אכפת לו.

את צוחקת, נכון?

לא.

…וזה חוקי? זה לא נחשב ליחסי מין?…. הרי במקורי אסור בכלל לגעת, לא?

תראי תמרי, את מכירה אותי, רגליים על הקרקע.

מה הקשר?

הקשר הוא שלא השתגעתי להשאיר את עומרי מורעב שבועיים בלי שניצלים בפריזר שאפשר לחמם מתי שבא לו… אם את מבינה למה אני מתכוונת….

מבינה. (עוד איך מבינה, כאילו שאני יכולה לשכוח איך עומרי שלה ניסה במבטים, גם איתי אפילו כשהייתי בהריון ונראיתי כמו חזירה מפוטמת בהעצמה אישית שבקושי מסוגלת להכיל את עצמה).

אז בגלל הצורך שלי להרגיש טהורה – ואני לא חושבת שדיברנו על זה – אבל מאז שאיתי התגייס לצבא, ממש בוער בי להתנקות. אבל הלו – לשמור נידה לא אומר להשאיר את השכל בצד או לאבד את חכמת החיים שלך, רק לשאוף להתעלות קצת מעל השיגרה.

ואת מרגישה שאת מתעלה?

אוהו אני מתעלה… ומיד אחר כך יורדת לעומק, בדיוק כמו בימים המלוכלכים – סליחה – הטמאים, שלי.

אדוארד מייברידג' / אישה ערומה שופכת מים על אישה ערומה /  1884-1886

חבק דג

ג'נה, מהרופאות האלו ללא גבולות, הגיעה לסייע מעבר למחסומים ולהתמודד עם הזוועות בקור רוח יעיל של אנשים ממדינות בהם שוחים במים קפואים בלי לבלבל יותר מדי את המוח, בשקט.

למרות שמלאו לה חמישים ושתיים השנה, העצמות שלה גמישות והיא מסוגלת לישון חפוז בכל תנאי שנדרש, על ריצפה חשופה אם צריך, והיא גם לא אוכלת הרבה – אין לה שום דחף לפוצץ את עצמה מבפנים, חוץ מזה, היא מקפידה תמיד לשמור מקום – הצורך שלה בנתינה לאחר הוא עצום, הרבה מעבר למה שיכול לעלות בדעתו אדם ממוצע שמוחו שקוע בסכסוך.

ובקיץ של המזרח התיכון, על קו החוף, יצא לה לבקר כבר יותר מדי פעמים, למעשה כמעט עשרים שנה, בהפוגות. היא מאוד סובלת מהחום, אבל יותר מהדגים, מהריח שלהם – שהוא יותר גרוע עבורה מריח הדם הזר העובר לה בכמויות בין הידיים.

אבל אפילו שריח בעלי הסנפיר יכול להרוג אותה, אחרי שלושה שבועות ללא יום ולילה, בלבוש קל ובדרך הומניטרית להחלפת כוחות, כמה מטרים לפני מעבר אללה ירחמו, הסכימה להצטלם לעוד כרזה אנטי מלחמתית, אף שלמיטב ניסיונה סיכוי אפסי שתעזור.

הכל אצלך – כלב שחור או כלב לבן

טליה, את לא מאמינה – נורית של אסי?
כן?
פגשתי אותה היום ודיברנו קצת, על איך ממשיכים מכאן הלאה ו… היא מטומטמת לגמרי, לא הצליחה לקלוט שג'ק ראסל זה סוג של טרייר, ולא שם פרטי של סופר בלשי, או שחקן נוראי באחת מסדרות הזבל בטלוויזיה.
את ממש מגזימה עדנה, תרגעי, זה לא טמטום זו מקסימום בורות.
זה טמטום. כמה חברות שלנו שלא לקחו את עצמן בידיים וסביב שישים עשו קורס מבוא בכלבי ברך, יצאו בשלום מניוון מנטלי? בדיוק טליה – אפס!
אוי עדנה עדנה, את כזאת קיצונית. הכל אצלך – כלב שחור או כלב לבן, אין אצלך אמצע. יש אנשים שלא ישנים עם הכלב שלהם מתחת לשמיכה, ויש גם כאלו שבכלל אין להם כלב, את בכלל יכולה לדמיין דבר כזה? אם לא הייתי אחותך, הייתי חושבת שאת ממש סוג של חייזר.
כמו אבא?
אל תתחילי.
למה לא?
כי אבא העדיף את שתיכן עליי, אז אין לך מושג מה זה. להיות הפודלית השחורה.
תעשי לי טובה ואל תזכירי את צילי, זה ממש כואב.

צילי, או כמו שאבא שהיה קורא לה צילינקה, הצעירה מהן בחמש ובשמונה שנים, לא מתה חלילה או משהו כזה, היא גרה בצפון הרחוק ולא מדברת עם שתיהן כבר שנים. למה? כמו במשפחות הכי טובות – בגלל כסף. שאבא השאיר אחריו. הוא מת הרבה אחרי אמא וכתב בצוואה הספרותית שלו: לבתי האהובה את הבית ואת הרכוש בכפר סבא. ומה נשאר חוץ מזה? ספרים ותמונות שאף אחד לא צריך.
אבא בחייו היה פטליסט, וגם לאחר שתמו השאיר לבנותיו להתפלש כמו כלבות תועות בגופה. הקנאה עיוורה לחלוטין את עדנה הבכורה ואת טליה הסנדוויצ'ית, וצילי – שהתחתנה עם יוסי המיליונר, ככה כינו אותו במשפחה. סתם רק בגלל שכשהכירו אותו, בערך כשהיה בן עשרים וחמש הוא נהג בוולוו יותר צעירה ממנו.

בכל מקרה צילי, לא התכוונה לריב עם האחיות שלה על רגשות. היא אהבה את אבא ואפילו את אמא, שרק מעטים הצליחו לסבול. בכלל מילדות היא טיפוס אוהב אדם, כפי שנהוג להגדיר מחבקי עצים. מלמדת יוגה ומחזיקה שני צימרים בסגנון טוסקני על פסגת איזה הר בלי אנטנות של הצבא. ולמרות שהיא כבר חמישים פלוס, ערבים נוצרים שגרים בשכנות, חושבים שהיא פייה, ככה השיער שלה ארוך ובלונדיני, ממש כמו ישו בציורים הטובים שלו.

אם עדנה, אחותה הבכורה, שרואה בה כבר למעלה מחמש עשרה שנה סוג של מפלצת, הייתה יודעת שיש להן משהו חייכני אבל מאוד מאוד משמעותי במשותף, היא בטח הייתה מתעלפת על המקום מרוב מבוכה. כבר שלוש שנים שבתה של צילינקה, דניאלה, שנסעה לפינלנד ללמוד זואולוגיה ימית, מתכרבלת עם גוי פיני צהוב כמו אפרוח ועם ג'ק ראסל משגע. והשבוע טלפון – כזו התרגשות, הג'ק ראסל של דניאלה (היא קראה לו צביקה) זכה מקום ראשון בקטגוריית הטריירים בתחרות בעיר קוטקה, אי שם על אחד האיים הקפואים שלהם.

לגמרי צירוף מקרים, ושלא יגידו לה שזה בגנים, תורשתי, כי זה ממש לא. אמא ואבא שלה ושל האחיות הטובות שלה, כלומר סבא וסבתא של דניאלה, פחדו מכלבים עוד יותר משפחדו מהציונות הדתית.

הכדור עכשיו אצלנו

בספריה בסלון, מאחורי מילון אבן שושן, היו מסודרות בקומות חוברות פורנוגרפיות בכיכובם של שחקני כדורסל מהליגה הראשונה. קראנו במבוא לתחקיר, שקהל האוהדים היה בעיקר גברים, אם כי לכאורה יכל להיות גם ההפך. והיו לא מעט מנויים, כחמשת אלפים בשנות השישים, והמספר הכפיל את עצמו לכעשרת אלפים בשנות השבעים. עסק שבמושגים מקומיים שגשג כמו אלומות בשדה שיבולים, מפה לאוזן ומכתף לישבן.

כן, עצוב, עד שהגיע האינטרנט וחיסל הכל. לא עוד חילוץ מתוך ניילון בתולי, אחת שטרם דפדפו בה אחרים – ומנגד, גם לא עוד חומריות נייר דהוי ומשופשף בפינות מרוב שימוש.

אז עכשיו, חודשיים לאחר שג' נפטר ובתוך חגיגות אליפות אירופה, הכדור אצלנו ואולי אפשר להתחיל לפרק פומבית – כי ג' לא היה סתם עוד ספורטאי אהבל, הוא גם היה איש תרבות וחובב טבע מושבע. בתוך כרכי אבן שושן שנשענו משני הצדדים על ספרים יפהפיים עם רפרודוקציות איכותיות של לאונרדו וקאראווג'ו – מצאנו אלפי פרחי בר שהוא ייבש במשך שנים.

מה לעשות עם כל אלפי הסביונים והנוריות שמעוכים בין הדפים ואיך לטפל אופטימלית בכל הצילומים האסורים הללו?

רותם הציעה שנעשה קולאז' לזכרו של ג', היא אמרה שלא תהיה בעיה למצוא מקום שיציג דבר כזה. שתינו אמניות לא רעות ומכירות טוב את המאטריה, אז למה לא בעצם? אפשר לחשוב…. והרי ג' חף ממשפחה שתסרב לפלורליזם.

נוכל להשתמש בצילומים בחופשיות, כי למרות ההחפצה יש בהם תמימות מסוימת, כמו לכל דבר מלפני שלושים-ארבעים שנה ומעלה.

ואולי נשלב עם הפרחים? הצעתי לרותם – מה דעתך שבמקום קולאז' – רקמה. רקמה? אפילו רקמה דיגיטלית, משהו שמייצג בורגנות אריסטוקרטית מדוכאת, כי בעצם מה היה ג', אם לא פמיניסט שכלוא בגוף חדיר של אתלט?

רותם סיננה חיוך צר ואמרה לי: אל תהיי כל כך קלה על ההדק של הפמיניזם.

ייתכן שהיא צודקת ולאחרונה נהייתי יותר מדי קלה על השטרונגול המגדרי, אז חיכיתי שהיא תעבור למיין את החומרים בחדר השינה ויהיה לי מרחב לעיין יותר לעומק בחוברות בהן הוא משתתף. שלפתי אחת שיצאה בינואר שישים ושש, בול בשנה שנולדתי.

עמוד אמצע כפול. מדהים! אסור שיצירה כזו תיגרס חלילה לתוך בליל של תודעה לאומית מוכחשת. ג' זורק לסל. הגוף שלו מבריק וחלק לגמרי למעט פזורת שערות באזור החזה. שלושה שחקנים של קבוצה לכאורה יריבה חוסמים אותו עד נגיעה. שניים מקדימה ואחד מאחורה. הוא אוחז במתח אצבעות בכדור המחוספס, אך עיניו עצומות ושקוף שעל פניו שפוכה הבעה של הסנפת זיעה.

קמעות טבור תאומים של שבט Lakota, בערך מ-1885, הצילום: Wolfgang Sauber

בעצם אולי יותר מרקמת חוטים, מתאים ללכת על טכניקה מסורתית של השחלת חרוזים, יש עבודות כאלו של אינדיאנים, מקסימות. רק השבוע ראיתי במוזיאון. גם אותם וגם את המורשת שלהם, הזמן והטכנולוגיה מאיימים למחוק.

בבית האמנים

ג' שירתה כקצינת נפגעים וחודשיים לפני השחרור, דילגה בלי לנשום כמעט, בין המשפחות של האסון ההוא, ואז זה קרה לה. בת עשרים ואחת וכמו בבום אחד, נפסק לה המחזור. כנראה שדם המכבים סחט אותה לגמרי ולא השאיר לה אפילו טיפה.

היא לא דיברה על זה עם אף אחד, אך באופן טבעי החליקה מהצבא, ללימודי פסיכולוגיה בַּעברית של ירושלים. מצטיינת. ראשון ואחר כך שני קליני ובאחד הבקרים כשעלתה על קו תשע להר הצופים התיישב לידה מ.ר. האמן החצי מפורסם שמצייר עקדות כבר כמעט עשרים שנה ולפעמים גם מפסל. שכיח למצוא אותו על האוטובוס הזה, הוא מלמד בבצלאל ומאז המלחמה שחתכה אותו לחתיכות, הוא לא נוהג על כלום.

בהתחלה שאל שאלות והסתכל בעיניים, אחר כך מדד במבט את הגוף ובסוף הצית וביקש האם אפשר יהיה לצייר אותה. לו כבר הייתה בתוך המקצוע, מוסמכת, ברור שלא הייתה מסכימה אבל בגלל שטרם, הסכימה.

הוא ביקש ממנה לשבת על שרפרף שדה, ליד ערימה של ענפים שרופים ולהחזיק סכין גדולה בתנועת מגל של מלח הארץ. הוא צייר נורא לאט ורק באדומים ובלבנים, אבל השתמש בהמון עוביים של מכחולים.

הפסל: אישה משגיחה על האש. מצרים 2134-1991 לפנה"ס

היא חששה שיהיה לה קשה, אבל בכלל לא היה לה קשה לא לזוז, רק שאחרי שעה וקצת התחיל לה כאב בטן נוראי והיא בקשה להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת, או בכמה פעמים שהוא צריך כדי לגמור את מה שהוא התחיל.

בסדר גמור, רק לפני שאת הולכת אם אפשר להעביר לך יד על הבטן. לא משהו מיני, הסביר, אני פשוט חייב להרגיש מה עובר לך בראש עכשיו.

בתערוכה קבוצתית בשם 'דם' שנפתחה לפני כשבוע בבית האמנים, מ.ר. מציג שלוש עבודות וג' מופיעה בשלושתן. מזהים טוב מאוד שזאת היא – כי מ.ר. הוא לא עוד אחד מהאמנים שמבזבזים לאנשים את הזמן או מבלבלים להם את המוח עד שהם שלא מבינים כלום. מבינים לגמרי – חלק מהמבקרים בתערוכה אפילו חושבים שיותר מדי. מבינים.

להרגיל את הלב

הן לא התראו המון זמן אבל עדיין מצליחות למצוץ אחת מן השנייה השראה לטווח ארוך. ג'יני מרגישה, אפילו דרך צילומים על מסך, שהשמלות של אוליביה כובשות לה את כל הגוף , עד שממש נגמרות לה המילים מלהביע וזה מאוד עוזר לה עם הכתיבה. היא כותבת ספר.

ונכון שג'ני היא חתיכת רגשנית סנטימנטלית ואם נותנים לה, היא יכולה לבלבל את המוח שעות על יחסי חברות לא נורמליים וגם על הכלבים, היא נורא אוהבת כלבים. בעיקר טריירים. אוליביה פחות אוהבת כלבים, אבל משוגעת על ג'ני, היא רואה בה סמן של מעידה לקצוות שאף אחד לא רוצה להגיע אליהם מרוב שהם מתוקים וזה מסעיר אותה לגמרי – האומץ, נקרא לזה.

היא ניסתה כמה פעמים לדבר על כך עם רובּ, כלומר לשתף ולחלוק איתו, אבל לא הייתה לו שום סבלנות להקשיב – הוא חתך ואמר שהוא לא מבין איך זה בדיוק מקדם אותם, מה שג'ני אומרת. בסופו של דבר – ג'ני רחוקה גאוגרפית וג'ני זאת ג'ני – לא יפה במיוחד, לא חכמה במיוחד ומלאה בנמשים, גם על השפתיים.

ואוליביה – את יודעת מה אני חושב על נמשים. עוד איך היא יודעת, למעלה מטוב מאוד – שלמרות שהוא נטורליסט כפייתי, הוא למען האמת די גבולי בכל הנוגע לפיגמנטציה מוּלדת. ולו עצמו – יש כתם לידה בצורת ברווז מקיא, ממש בהיר, קצת מעל התחת, מצד ימין של הגב התחתון – ופעם, והיא לא סיפרה את זה לאף אחד מרוב מוזרות – כשהם טיילו באגם 'הדב השחור', בצפון קליפורניה, מקום שנחשב קדוש לאינדיאנים – המים היו קפואים ולא היו שם כמעט אנשים. רובּ לבש את בגד הים שלו מעל קו המותן והמקור הפעור של הברווז בקושי הציץ, ולפני שהוא נכנס למים, לאט לאט כדי להרגיל את הלב האומלל שלו לטמפרטורה, הוא עצר לרגע, הצמיד כפות ידיים לחזה, התבונן בעיניים עצומות בשמים וביקש מאלוהים סליחה על כך שהברווז שלו מכער את הטבע.

לפני הבלאגן

'אם לא אכפת לך תמרי, אני רוצה לספר לך עוד סיפור אחד ממש מצחיק, על ליל הסדר אצל דודה מאלי'. האמת שאכפת לי מאוד וכבר תקועות לי מצות באוזניים מרוב שעמום ותסכול. רק לחשוב איפה הייתי יכולה להיות עכשיו במקום כאן – אלא שבזמנו חתמתי כחול על גבי לבן ומאז אני מְרַצָּה. מעבר לכך – מה לא אעשה כדי לספק את רותה, אשתו של בעלי?

רותה ובעלי, שלושת ילדיהם והשניים שלנו, התחייבנו להיות מסוגלים לספר לדור הבא, שאחרי שיצאנו לחירות משפחתית, התחייבנו לחגוג ביחד גם את פסח וגם את ראש השנה. למען ידעו הצאצאים הנבונים לעתיד – שחכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול – אבל בולס כמו משוגע –  הם רק קומבינציית הגשה אחת, לתוכה אדם עשוי להיוולד.

כן, אולי הייתי צריכה להסביר קודם – שבעלי לא לשעבר ושרותה היא לא אני. ועכשיו אני תופסת פוזה רגליים למעלה על ספת הג'ירפה שבעלי הרכיב עבורי, כולל פרווה מלאכותית לכבוד יום הנישואין העשירי שלנו ומעודדת את רותה – נו, תספרי כבר. ספרי, ספרי, אני מתה לשמוע.

ורותה, בעלת הדמיון המופרך והשפה המעט ארכאית (אך העשירה) – יכולה למשל לספר על החופשה הכי מעודכנת עכשווי – בסגנון תנכי, או להקריא פרקי יומן מנערותה, בביאליק סטייל. והנה אחרי הקדמת רקע לאותו ערב חג בתשעים וחמש, היא ממשיכה לתיאור הסינר של מאלי – '…עת עטתה על עצמה דודה מאלי את סינר דגי הקרפיון, היה ישבנה מאיר את אחוריה הנדיבים בתכולת הבית הנקי לכבוד החג ו…', ולפני שאני מצליחה לזייף הקשבה מרוכזת, בעלי נכנס לסלון וזורק לי – בואי נעלה לנוח קצת לפני כל הבלגאן. אני מעירה לו – אבל רותה מספרת עכשיו. הוא עושה את הפרצוף שלו, שאומר: אז מה? ונותן את החצי חיוך שאומר – ש'זה' יותר חשוב מסיפור ומוסיף במודגש מבט מונוגמי.

אני אומרת לו שזה לא יפה. בכל זאת, אשתך. ולמרות שקשה לי לסרב, כי אני עייפה וגם אותי לא ממש מעניין הסיפור של רותה, אני אומרת לו, שיעלה לבד ושעוד מעט אני באה וחוזרת להקשיב לרותה, עד שהיא מתחילה לפרט איך דודה מאלי, שהגיעה בעצם מיציאת תאילנד, הכינה לליל הסדר ההוא, צלי כבש בחלב קוקוס כדי שיהיה כשר. ושם אני נשברת תוך שנייה, ומבקשת מרותה סליחה.

מוכר קוקוס ואישה / אמן לא ידוע / הודו / בערך מ- 1820

אני עולה למעלה ורואה את בעלי רובץ גב על מצעי האביב שלנו, מנומנם עם הבוקסר הכחולים בהדפס סוסוני הים. משהו במראה המגורגר שלו, מאשר לי שאני עושה את הדבר הנכון. אני נשכבת לידו, שולחת כף יד המקיפה את בטנו המוצקה ונצמדת אליו. הוא מסתובב לימין כפית, ונוהם מתוך נינוחות – מה, כבר נגמר? מהר…
לא, עוד לא נגמר, אבל נכנסה בי פתאום דחיפות להזכיר לך, במיוחד לך, שלא תשכח – שגר היית בארץ מצריים.