מַנְיָה

ובחלומי, מכל האנשים בעולם, באה אליי סבתא מניה. פעם ראשונה שהיא באה ולא שלא הזמנתי אותה קודם, הזמנתי אותה המון פעמים, אבל מה? בדלת הכניסה לבית שלנו, דווקא יש מזוזה, אבל עם חיות.
זו תיבת נח, הסברתי לה, אבל היא בסירובה – לא מנשקת חיות. אבל הלילה התגלשה בקלות ישר לחדר השינה בלי למצמץ ואמרה – זה סוף שבוע מיוחד, לכן באתי לבקר.

אוי סבתא מַנְיָה את לא צריכה סיבה, את יודעת שאת תמיד מוזמנת. אבל סבתא מַנְיָה חייכה במרירות ואמרה:

בלי סיבה לא הייתי באה, אבל עכשיו אני במאניה, תמרי. קצת דומה למה שהיה כשהייתי צעירה ונכנסתי בכל הכוח לייבש להם את הביצות, לא מפחדת ומנגבת כל הזמן את היתושים המדממים מהמצח. אני בקריזה תמרי.

בגלל הבחירות סבתא?

בטח שבגלל הבחירות.

את פוחדת שהוא יישאר?

מאוד פוחדת.

גם אני פוחדת, שיתפתי.

כשסבתא מַנְיָה הייתה בת שלושים ושמונה סבא שלי מת, זה היה הרבה לפני שנולדתי. היא לא התחתנה שוב. במשפחה אמרו שהיא לעולם לא תוכל לפתוח את הלב או את הדלת לגבר אחר, וכך היה. היא נפטרה בשנתה בגיל תשעים ושלוש, בבית, על מיטה זוגית, בצד אחד הסדין מגוהץ.

הסקרנות כבשה אותי, לא יכולתי להתאפק יותר ושאלתי – סבתא, איך זה שם בשמים? אתם רואים את כל מה שקורה כאן?

רואים רואים, יותר מדי טוב רואים, תמרי.

וסבתא… נפגשת שם עם סבא?

ראיתי את סבא כמה חודשים אחרי שהגעתי לשם, בתור לתצפית מודרכת על ירושלים. יש לנו טלסקופ מיוחד לזה, אפשר לראות פרטים ממש קטנים, למשל את הפתקים שאנשים תוקעים בכותל, אבל סבא שלך עשה כאילו הוא לא מזהה אותי. טוב, זה נכון שאני כבר לא נראית איך שהוא יכול לזכור אותי, אבל עדיין, זה לא היה לי קל. בכל מקרה הוא ניראה בדיוק כמו שאני זוכרת אותו והיה מחובק איזה פרגית צעירונות. אז עברתי לאפליקציה אחרת, לתור של התצפית על על סן-פרנסיסקו ואז לקחתי קצת צפונה וראיתי שעברתם לכאן. כמו שאת יכולה לחשב, זה כבר היה לפני כמה שנים טובות ואת יודעת טוב מאוד למה לא רציתי לבוא לבקר אותך… בגלל הגן חיות שלא הסכמת להחליף, טוב, היו לי בזמנו כל מיני עקרונות. אבל עכשיו זה כבר לא משנה לי, כי הפסקתי לנשק. מה יעשו לי? יקראו לי גזענית? כאילו שזה משנה למישהו, בין כה אני כבר לא קול של אף אחד.

פמיניזם קהילתי

וכולנו, כך נאמר לנו בחדרי חדרים, היינו אהובותיו הבלעדיות של יוחנן. די דומה לסיפור על סבתא בישלה דייסה, כי בסוף תמיד לאביבית הקטנה לא נשאר. ומכולנו, דווקא על אביבית ישבה המניה הכי שווה. מחמישתנו, היא הייתה הכי יפה, הכי חכמה, הכי מוכשרת בבגדים והכי הגונה.
אבל יוחנן אהב את השמנמנות שלו מדושנות. הוא העדיף אותנו שבעות טוטליטרית, ולכן  – מהדייסה שהוא בישל לנו, כשחילק, לא חסך – וככה לאביבית, שהייתה אחרונה חביבה (בגלל שתמיד הסתדרנו לפי הגובה) – הרבה פעמים כמעט לא נשאר. מהדייסה.

אז כשכבר התחילו אצלי ההתלבטויות, יום אחד תפסתי אותה, ככה מדוכדכת מזה שלא נשאר לה בכלל ואמרתי לה – תשמעי זה סתם חרא של סידור, יוחנן משחק עם כולנו. אני בכלל חושבת לפרוש ומצידי תתפסי את המקום שלי (תמיד הייתי שנייה). ואביבית, כאמור לא איזה סתומה, הסתקרנה מיד – לאן אני חושבת ללכת. אמרתי לה שאני עוד לא יודעת, אבל אם היא רוצה היא מוזמנת לבוא איתי. מתמיד חיבבתי את אביבית הרבה יותר מאשר את שרית, או את אחינועם, או את כרמית. שלושתן לטעמי היו המוניות וקולניות מדי במיטה. עם יוחנן הכוונה.

זה היה כבר לפני… כמעט שנה, לפני שאביבית ואני גילינו כמו שאומרים את אמריקה… באמריקה. זה לא מה שגרם לנו חלילה לרדת מהארץ, כי זה קרה הרבה אחרי שירדנו עמוק על מנת לקפוץ על המציאה:
אֶריק הנחמד. חצי היפי חצי קאובוי במראה. אנחנו הבטחנו לרקוח לו מעדן אלים מפטריות אויסטר ושאנטרל טריות שנלקט ביער על בסיס פחות או יותר קבוע – והוא נישק לפנק את שתינו בטיולים נהדרים על האלפקות החמודות שלו (ננסי וג'יימי), פלוס תוספות.
מאז, הוא לוקח אותנו בסופי השבוע למקומות בתוליים שבחיים לא היינו מגיעות אליהם לבד, ובחנית הלילה, אביבית ואני עושות לו נעים ברמות לא קונבנציונלית. בלי לעשות יותר מדי רעש. סולידי, לא תחרותי כמו עם יוחנן, אבל בהוקרה מלאה.

בורינג

לספר עניין די פרטי – באחד מהחלומות היותר חגיגיים שלי הייתי זמרת בלהקה צבאית, במופע בבסיס מאובק בדרום. אני הסולנית והקול שלי נרקיסים, אבל באמצע ההופעה פונים אליי לא מעט לוחמים שנהיה להם כאב ראש נוראי מהשירה שלי ומתחננים שאשתוק קצת ואעזור להם בבקשה לבכות. 

בחלום אני רוצה אבל לא מצליחה להפסיק לשיר בשבילם. אני זוכרת את המילים של חורף שבעים ושלוש ממשיכות להישלף מעצמן, אבל מה שכן – לאט לאט הקול שלי הנמיך לכדי קול של זאבה זקנה, עד ליקיצה מבועתת אך משחררת.

היום, יום לגמרי נעים וחילוני ממלנכולית סתיו, חלפתי דרך העיירה שעמום (Boring, Oregon) ובצומת היחידה במקום, אור ירוק להולכי רגל וחוצה את הכביש זאב. 

איך שאני קולטת אותו חוצה, החלום הזה בא לי מול הפרצוף. ולמרות שהוא חלום חוזר, שמופיע לפחות אחת לשנה (לרוב לקראת סוף ספטמבר), אני לא נוהגת להיכנס איתו לדיאלוג. 

אלא שכנראה בגלל הקול הצרוד של הזאבה, הזאב הזה, שכבר כמעט מת פה משעמום, נפנף בהתרגשות שיא בזנב שאעצור ולא ויתר. אז עצרתי.

הוא שאל – האם? 

ואני עניתי – לא זוכרת.

אני אחד מאלו שלא הצלחת לשתוק בשבילם. עד לשעמום ברחתי מהקול שלך ועכשיו באת לחפש אותי? כנראה שיש לנו פה משהו לא פתור, את לא חושבת?

נו באמת, זאביק השועל… גם אם תבטיח לי להתעלף מסיפורי סבתא נוסטלגיים ותשבע על הדגל שהייתי אז כוסית לא נורמלית – אני לא שרה לך עכשיו את חורף שבעים ושלוש, כדי שתוכל לבקש ממני שוב לשתוק ונרוויח ביחד איזשהו טריגר לסשן טיפולי.

נו, אל תהיי כזאת…

מצטערת זאביק, לחיות את החלום זה אאוט לגמרי מבחינתי.

במידווסט (במערב התיכון)

טארט אישי ממולא בקרם שקדים? כן, כן הולך. במקום איזה סנדוויץ', כי הגעתי לפגישה איתו ממש מתה מרעב, אבל מול גברים שהם לא בעלי אני לא מעיזה לפתוח לוע בעובי שתי פרוסות, אפילו דקות. ככה זה. סוג של קיבעון מגדרי.

חיכיתי לו עד שיבוא לשולחן עם שלו, כי זה לא מקום שמגישים לך והוא בא עם צלחת גדולה ונוטפת – ביצים לא עלינו, עם כמה רצועות בייקון מטוגן וסלסלה עם ארבעה משולשי טוסט ספוגים במלא חמאה.

רנדי. איש מאוד נחמד. חייכן. ונאה. הוא ואשתו התארחו אצלנו לפני כשבועיים לארוחת ערב (פעם ראשונה) ואחרי כמה כוסות יין אשתו הניפה הכרזה (אולי כי הם גרים פה כבר שמונה שנים אנחנו יחסית חדשים פה): פורטלנד זו ה-עיר לאנשים יוצאי דופן.

אנחנו יוצאי דופן? רנדי שואל.

התכוונתי למיוחדים. היא זורקת לו.

אז מיוחדים. אנחנו מיוחדים?

אתה לא. מיוחד.

אני לא?…

לא, אתה רגיל.

…אבל ביחס לאנשים אחרים מהמידווסט (מהמערב התיכון) אני נוסע הרבה מאוד לחו"ל…

זה נכון. אתה נוסע הרבה יותר מרוב האנשים במידווסט. טוב, אבל זה בגלל העבודה שלך…

רנדי עובד בחברה ממשלתית ועושה הדרכות של מערכות מחשבים חדשים בארצות הברית, והרבה באירופה. בכל מקרה, כבר אז, כשראיתי איך אשתו משפילה אותו, היה לי ברור שזה יגמר (או יתחיל, תלוי מאיפה סופרים) – פה בקפה ליד. שאני בטח אזמין איזו עוגה בצורה של כובע ויקטוריאני – אבל באלוהי כל הנשים שלא עושות הנחות – ולמרות שכבר ראיתי פה ארוחות בוקר כאלו אלפי פעמים – בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שהוא ישב מולי עם מנה כל כל כך נושמת, על גבול הפורנוגרפית. זה היה לגמרי סר טעם לסיטואציה מבחינתי. הוא שם לב שאני נועצת מבטים ונבוכים בצלחת שלו ושאל –

מה, מאז שאכלנו אצלכם נהיית טבעונית?

לא.

אז מה העניין?

כלום…

תראי, לא שאני בא להתנצל, אבל זה מה שכל האנשים שנולדו במערב התיכון אוכלים לארוחת בוקר. בים-תיכון שלכם אוכלים משהו אחר?

כן.

מה?

סלט ערבי קצוץ דק ו…

בכלל לא חשבתי שאמרתי משהו מצחיק, אבל רנדי התחיל לגעות מרוב צחוק באמצע הקפה כמו איזה ג'מוס וכשנרגע אמר שהוא פשוט מת על ההומור הישראלי שלי. שהוא כל כך יוצא דופן ומיוחד בעיניו.

חסד של אישה

אולי כדי לעשות עם עצמי סדר, החלטתי לכתוב כרונולוגית תוכן אמיתי. על גרייס, שהייתה בעלת הבית שלנו, ביוג'ין. אשה בשנות השבעים המאוחרות שלה. מוצקה,שיער שיבה פרוע ומבט חשדני של נץ. אמא לארבעה בנים כך סיפרה ואת אחד מהם גם יצא לי לראות, בערך בן גילי, מכוער נורא אבל חזק.

לבית שהיא השכירה לנו ברחוב פּוֹטֶר הייתה רצפה נהדרת, פרקט עץ, אבל אמיתי, כזה שרבים חולמים עליו ומעטים זוכים לדרוך בחיקו. לוחות עץ חם, נושם, מקבל אותך כמו שאת/ה. וגרייס ידעה את זה וכשהראתה לנו את הבית הנחתה את מבטינו – תראו את הרצפה איזו יופי, הלוואי והייתה לי רצפה כזאת בבית, ככה היא אמרה.

את יודעת איך לטפל ברצפת עץ כזו? שאלה.
לא, עניתי.
אסור לשים עליה רהיטים עם רגלי מתכת כי אם גוררים זה עושה שריטות ואז הלך על היופי המושלם הזה ולא לשטוף במים רק לנגב ברכות עם מטאטא מיוחד, זה מספיק. רק אם נשפך משהו אפשר לנגב עם סמרטוט סחוט טוב.

כשהחתימה אותנו על החוזה הסתכלה נוקב באישה של הזוג, שזו אני, וקבעה באמון מחייב: תמר, אני יודעת שאת תשמרי לי טוב על הרצפה. כל כך רציתי את הבית ולא לעורר ספקות מיותרים אז עשיתי כן מאשר עם הראש וגרייס, שהולכת לכנסייה כל ראשון אמרה שהיא תתפלל בשבילינו. מאז בכל טלפון ממנה או אליה, היא אמרה שהיא מתפללת בשבילינו. אף פעם לא שאלתי אותה למה, חששתי להסתבך עם כל העניין של אשמה וחרטה ורצפה.

ולומר דברים על כנותם – אני אדם שממש לא מקפיד על סדר מאורגן מראש, אבל על הרצפה של גרייס השגחתי כמו לביאה. בעלי פקח עליי מדי פעם זוג עיניים של 'השתגעת קצת, לא?'

הוא צדק. החרדה שהרצפה תישרט או שקצת צבע מהציורים שלי יטפטף עליה הבעיתה אותי (מה אני אגיד לגרייס???) אחריות עצומה נחה על כתפיי והייתי צריכה להסביר לאורחים שבאים (ושלרוב, על הכניסה התפעלו היסטרי מהרצפה), למה עליהם להיזהר פה, וגם שם – ושאני מקפידה רק בגלל בעלת הבית, שהיא המטורפת בכל הנוגע לרצפה. אבל בעצם זה כבר היה אצלי כמו שריטה עמוקה: הפרעת רצפה.

ואיך אני יודעת שככה? כי יום אחד אחרי החורף הארוך, שמתי לב שנהיו כתמי רטיבות מאחורי המיטה שלנו שהייתה צמודה לקיר. מן כתמים אפרפרים על הסיד הלבן – מהרצפה עד גובה המיטה. ופעם, אדם עשיר ודי מפורסם ששכרתי ממנו דירת חדר שהייתה צמודה לוילה הענקית שלו במוצא-עלית כמעט שחט אותי אחרי שעזבתי – בגלל שלא אמרתי לו כלום על חלודה קלה שנהייתה סביב אחד הברזים של הטוש. הוא צעק עליי שזה יהרוס לו את כל המקלחת ולמה לא דיווחתי בזמן. אמרתי שאני מוכנה לשלם כמה שצריך על הנזק, אבל הוא כל כך כעס שלא הצליח להגות כן או לא או כמה.

אז עכשיו לא השהיתי עד לתום החוזה והרמתי מיד טלפון לגרייס. תשמעי גרייס אני לא יודעת אם זה משמעותי אבל יש כתמי רטיבות על הקיר בחדר השינה שלנו, כשמזיזים את המיטה רואים. גרייס באה ביום למחרת עם כל האנרגיות החייתיות שלה, ובחנה. היא אמרה זה כלום אבל כדי שיהיה לכם נעים והרגשה נקייה אני ארסס כאן בצבע לבן. היא ביקשה ממני להזיז עוד קצת את המיטה וריססה במרץ. הריח היה נורא אבל יותר מכך המראה. לא של הלבן שמן שלא השתלב בכלל עם הלבן קיר, אלא הצבע שריסס גם חלק מהרצפה. היפה. הכל כך יפה. וראיתי שגרייס ראתה, אבל בכלל לא התרגשה.

בלילה ישנו בחדר אחר. אני יזמתי. גם בגלל הניחוח הרעיל, אבל יותר בגלל הטראומה החזותית. כל הלילה לא ישנתי – איך גרייס במו ידיה החריבה?

בבוקר, פתחתי את המקרר, מזגתי מיץ גזר לכוס גבוהה והודעתי לעצמי: אם בארזים נפלה שלהבת, גמרת עם הפרעת הרצפה! אחר כך נרגעתי וכשעזבנו את הבית היו לא מעט שריטות על הרצפה, אבל גרייס הודתה לי בחום איך שמרתי מקסים על הבית ואמרה שתמשיך להתפלל בשבילינו. תודה רבה לך גרייס, אהבנו מאוד לגור כאן. היית בעלת בית נהדרת. הכל אמת.

אתמול, בדיוק שנה אחרי, לקראת דפוס, עברתי על הטיוטה האחרונה של עבודת הדוקטורט שלי: 'שריטות ונשיות אורבנית'. כשקראתי שוב את פרק ארבע על 'האנונימיות של הפוליש הפנימי', התמוטטתי. למרבה הבנליות, נוכחתי, בפעם המי יודע כמה, שאחת ועוד אחת הן שתיים. נשכבתי על הרצפה ובכיתי.

את לא יודעת מה את מפסידה

עם החברות הטובות שלי בארץ, אני מקפידה לדבר בטלפון לפחות אחת לשבועיים. אבל איכשהו יצא שעם דקלה (שם בדוי) קצת התפקשש בזמן האחרון, אבל בהחלט פיצה את עצמו הבוקר, בשיחת טלפון ארוכה ולא צפויה מבחינת עדכונים חמים.

בתשובה לסוגיה אנתרופולוגית שקראתי עליה לפני כמה ימים, היא ללא הכנה מוקדמת הפתיעה ושיחררה ש- כן, היא גם אחת מאלו שקראתי עליהן. נשים כאילו חילוניות לגמרי שהתחילו לשמור נידה.

דקלה, את לא רצינית?

רצינית, רצינית. עומרי (שם בדוי) ואני, כל חודש, לא עושים שבועיים ואני הולכת למקווה. יש אחד מקסים ומה זה נקי בצפון העיר. את לא יודעת איזו הרגשה מדהימה זאת, אחרי. ואיזה ריגוש ליחסים, כאילו חזרנו לתיכון.

הרגת אותי עכשיו….

ידעתי שיהיה לך קשה לעכל, אבל את לא יודעת מה את מפסידה.

טוב… רגע – זה היה הרעיון של עומרי או שלך?

שלי, זאת אומרת חברה שלי שירה (שם בדוי) שסיפרתי לך עליה פעם, זאת שיש לה קונדיטוריה עם פחזניות לא מהעולם הזה ושהוציאה לא מזמן ספר שהצליח אש? זוכרת?

….'פחזניות ללא רגשות אשמה' (שם נדוי), או משהו כזה?

כן, בדיוק. אז היא שומרת נידה כבר ארבע שנים ועבדה עליי חזק שאני חייבת לנסות.

ואיך עומרי קיבל את זה?

קיבל את זה מעולה. אמר שאם אני ממשיכה למצוץ לו במשך שאר הימים בלי להתחשבן, אז לא אכפת לו.

את צוחקת, נכון?

לא.

…וזה חוקי? זה לא נחשב ליחסי מין?…. הרי במקורי אסור בכלל לגעת, לא?

תראי תמרי, את מכירה אותי, רגליים על הקרקע.

מה הקשר?

הקשר הוא שלא השתגעתי להשאיר את עומרי מורעב שבועיים בלי שניצלים בפריזר שאפשר לחמם מתי שבא לו… אם את מבינה למה אני מתכוונת….

מבינה. (עוד איך מבינה, כאילו שאני יכולה לשכוח איך עומרי שלה ניסה במבטים, גם איתי אפילו כשהייתי בהריון ונראיתי כמו חזירה מפוטמת בהעצמה אישית שבקושי מסוגלת להכיל את עצמה).

אז בגלל הצורך שלי להרגיש טהורה – ואני לא חושבת שדיברנו על זה – אבל מאז שאיתי התגייס לצבא, ממש בוער בי להתנקות. אבל הלו – לשמור נידה לא אומר להשאיר את השכל בצד או לאבד את חכמת החיים שלך, רק לשאוף להתעלות קצת מעל השיגרה.

ואת מרגישה שאת מתעלה?

אוהו אני מתעלה… ומיד אחר כך יורדת לעומק, בדיוק כמו בימים המלוכלכים – סליחה – הטמאים, שלי.

אדוארד מייברידג' / אישה ערומה שופכת מים על אישה ערומה /  1884-1886

רק בגלל שכולם כבר מתים על הגבעה

רק בגלל שכולם כבר מתים על הגבעה, אני מסכימה לספר לך.
טוב, הוא היה אחד מהרומנטיקנים היחידים בעמק – ככה היו מכנים אז גבר שידע להגות את המילה 'אהבה' ונחשב לציפציף גדול בכל הנוגע לעבודת האדמה. תביני, בראשית הישוב, אם היית חכם גדול באמנות ובפילוסופיה זה לא ממש עזר לך. וליוסקה זה לא עזר בכלל. לא אני, אני אולי לא אובייקטיבית, אבל אחרים שבאו איתו מאירופה לארץ, אמרו שהוא גאון בתחום שהוא למד שם, הוא גם הספיק קצת ללמד, בוינה, איזה שנה או שנתיים.

מה הוא לימד?

מבוא לפילוסופיה של הזמן. זה גם מה שאני למדתי אצלו. לבדוק את הזמן אחרת, לא דרך השעון ולא דרך לוח שנה, בטח לא העברי.

למה לא העברי?

כי העברי מכניס לבעיות של חישובים, שמי היה מעלה בדעתו. ואני הייתי יפה נורא, זה לא כמו היום, מה שאת רואה עכשיו. היו לי צמות ארוכות, שחורות, ועור פנים חלק ובאביב הלחיים שלי היו נהיות וורודות. טבעי. ובלי שום בושם היה לי ריח נהדר, כי ידעתי איך לטפל בעצמי, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

אני לא בטוחה שאני מבינה.

לא נורא, אולי עוד מעט תביני, כשנדבר עוד קצת. אז יוסקה, סבא שלך, בהתחלה כשרק הגענו לכפר, בכלל לא שם לב אליי. הייתי נמוכה, כמוך. אבל בתחילת הקיץ של שנת שלושים ושמונה, כשדוד שלך היה בן שמונה וכשאבא שלך היה בערך בן חמש, אם אני מחשבת נכון, הוא פתאום התחיל לשים לב אליי. הייתי אז בהריון עם דוידי, בחודש השישי. הלכתי לקטוף קצת תאנים כדי להכין ריבה, וסבא שלך, יוסקה – היינו שכנים, מרחק של שני בתים, ניגש אליי עם החמור הזקן שלו ושאל אותי מה אני חושבת על הזמן.

את יודעת, הייתי אז בהריון והשאלה הזאת בלבלה אותי. ויענקל'ה בעלי, היה באותה שעה בשדה ואני רציתי לומר ליוסקה – שאני בכלל לא חושבת על הזמן, אבל במקום זה הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי ולפני שהספקתי להבין מה קורה, דוידי נתן לי בעיטה חזקה בתוך הבטן, והבכי שלי נרטב ישר לתוך הכתף של החולצה האפורה של יוסקה. מתחת הייתה לו גופייה לבנה, למרות שכבר היה מאוד חם, אז. יוני.

כמה חודשים אחרי שילדתי את דוידי, יענקל'ה בעלי, נפל מהסוס ומת כמעט במקום. שכב עוד יום בבית, לפני שמת. אמרו לא להזיז אותו לשום מקום. מאז סבא שלך לא שאל אותי יותר על הזמן, הוא פשוט בא הרבה, או כפי שהוא ניסח את זה – מתי שהוא הרגיש שנכון. ככה הוא הסביר לי, יודעים להכיר הכי טוב את הפילוסופיה החשובה של החיים, עם הרגש של הלב.

ומה עם סבתא שלי, פסיה?

סבתא שלך הייתה אישה טובה, אבל אף פעם לא אהבה אותי. עוד מלפני ההריון שלי עם דוידי. היא חשבה שאני יותר מדי נהנתנית, כי כל יום שישי הייתי מכינה לעצמי גיגית מים עם שמן קוקוס שקיבלתי מאחי שבא לבקר אותי מאמריקה. הייתי שמה בגיגית את כפות הרגליים העייפות שלי, שינוחו ככה, איזה שעה על המרפסת. היא חשבה שאני גם עצלנית, כי לא הסכמתי לשחוט עופות, זה הגעיל אותי, אבל אחרי שנהיתי אלמנה היא ריחמה עליי וביקשה מיוסקה לעזור לי בכל מיני דברים של גברים. והוא עזר. כמו שאמרתי, עוד יותר מקודם.
עד שיום אחד בא לכפר איש לבוש יפה, עם כמה מצלמות ועוזרים שקרקרו מסביבו. הוא היה במאי שעשה סרטים לקולנוע הצרפתי וצילם אותי עם הגיגית והכניסו את זה לסרט קצר וגם על גלויוית בשביל הציונות. בהתחלה הייתי מאושרת, הרגשתי מפורסמת, אבל אחר כך הבנתי שנהייתי בת שלושים ושתיים ושחוץ מלפשוט גופיות לבנות שאשה אחרת מכבסת, אני רוצה ללמוד עוד משהו על הזמן.
כשנהיה דצמבר מכרתי את המשק לאריה ושרה זוסמן. את מכירה את משפחת זוסמן?

כן.

סרט כחול או פרס ראשון

בִּרְאותה שוב את פניה העייפות, כבר כמעט עשר שנים ביחד, אמרה לה שאהבה אותה יותר, כשהייתה צוחקת. זה הספיק כדי שמאיה תתפרק לגמרי. גם ככה היא מחוסלת, אמא שלה שוב מתנתקת בלי שום אזהרה מראש וקריירת ליהוק שחקנים בני כלאיים שהיא דוחפת כבר שנים, שוברת רוורס בעלייה ועכשיו בנוסף – נראה די ברור – שגם האהבה, ועוד לאישה ששמה אהובה. 'אהובה היפה', ליתר דיוק. הרבה רצו אותה ומעטות (יחסית לביקוש) קיבלו – כך שמאיה, נחשבת לאחת מברות המזל של גוש דן, בואך סמטת הדובדבניות.

ואהובה זאת, אשפית עם תעודות הצטיינות מהקורדון בלו – 'סרט כחול' ו'פרס ראשון' בריבות. מעולות. יש לה רשת של חנויות מתוקות-מתוקות ואחרי שהיא מורידה איזה ליטר שניים בשישי בערב, היא מתחילה עם הסיפורים על כל המצפוּנפנוֹת שבאות לקנות אצלה בשביל 'לפנק את הילדים והבעל…'. מאיה אומנם לא צחקה בפעמים שלוש האחרונות, אבל היא יודעת לספר כל כך מצחיק, שזה לרוב מדבק, אפשר ממש להיקרע. והשבוע, אחרי שסגרה עם עוד ארבעה בתי מלון בוטיק אספקה לשנתיים, ארוחות בוקר, הלשון שלה בכלל קלה ואם מסתכלים עליה בזוית של שעת שקיעה, אפשר אפילו להאמין ששעון הקמטים עצר אצלה מלכת.

כל העניין הזה עם המצב רוח המחורבן של מאיה, הצעירה ממנה בשמונה שנים, היה אולי פחות מעיק, אם בעוד שבוע לא היו אמורים לבוא לצלם אותן לסדרה דוקומנטרית על זוגות גייז שמלקקים הצלחה בגדול. פרק שלם מתכננים עליהן ועל יורם ד. וגלעד מ., שעשו לא מזמן אקזיט זוגי עד להוליווד עם עיצוב התכשיטים המכוערים וחגורות עור הצבי שלהם.

לכאורה – שיווין בנטל הלחימה על הזכות לחיות את חייך כפי שמתאים לך, מול ציבור גזעני על רקע לאומני/מיני ברובו – ויחד עם זאת, קשה לא לחוש בתחרות ובבחילה. כשאהובה ראתה את גלעד מ. לפני כמה חודשים מתראיין בטלוויזיה על ליין נזמי הדונג שלהם, היא צרחה למאיה מהסלון – 'מתוקה, את יכולה בבקשה לפתוח את הוודקה ולמזוג לי עם הרבה לימון לפני-שאני-מקיאה-פה-על-השטיח-טווס?'

ככה שהיא רוצה את מאיה שלה במיטבה לפני הצילומים. ועכשיו גם בא לה רעיון איך לשפר לה את החיוך – לבשל לה גורמה ים במקום לדחוף לה מתוקים, זאת אומרת – את מה שמאיה הכי אוהבת ורק אצל ההומו הערבי המקסים מיפו אפשר לקנות באיכות סבירה.

מאיה נולדה במושב דור, במקור היא נערה של ים והים של תל אביב בהתחלה עשה לה, אבל עכשיו, באמת נכון שהיא כבר לא שמחה כמו פעם. ועוד אהובה עם ההעלבות המרושעות שלה… 'לא מספיק צוחקת', נו באמת? מה היא חושבת שהיא? תינוקת בת ארבעים וחמש? היא השתדלה בשבילה, שמה לב, וברור שלא תודֶה – אבל הרסה את הצדפות, או שקנתה אותן חצי מתות אצל הערבי השקרן שהיא תמיד מפלרטטת איתו על נסיעה משותפת לפריז, ואולי פשוט איבדה את הטאץ' למלוחים מרוב שביעות רצון עצמית.

כך או כך, מסתמן שאין לה ברירה, היא חייבת להרים טלפון לקלודיה. היא לא מתה על לבגוד באהובה היפה – אבל אין מצב, שכמו שהיא עכשיו, היא תצליח להחזיק פוזה סבירה מול מצלמה.

גבר מערבי

במרכז הרומן הטרי שלו מיהרה צעירה אסייתית ברחובותיה של העיר הכי גשומה בארצות הברית. הוא מת על חינניות של נערות מזדרזות, במיוחד כשהן אוחזות סל קטן או מטרייה, וברור שתמיד הסתקרן לגבי מה שסיפרו לו על נשים אסייתיות.

והוא בכלל ישראלי מרמת גן. למד בבליך ובצבא קידד מודיעין על איזה הר בדרום ואחרי שנמרח בארץ שנתיים מה לעשות עם עצמו, נסע לארצות הברית ללימודים עם החברה שלו מיכלי. למעשה מתמיד נסחב אחריה, הם מגיל שבע עשרה ביחד. יש לה ביצים של תאו ומה שהיא אמרה – עשו והכל היה יופי. עד שהתחיל לו הקסם הזה עם הכתיבה באנגלית. הוא מעולה באנגלית, טוב אמא שלו, אמריקאית, ודיברו בבית מגיל אפס. אז יום רטוב אחד, מיכלי פתחה דלת וזרקה אותו לכל הרוחות של צפון מערב החוף. היא אמרה שהוא כבר ממש מצחין מרוב זחיחות, והאמת שהיא פשוט לא יכלה לפרגן לו על ההצלחה שליקקה לו ככה את כל הגוף בלי אזהרה מוקדמת, בזמן שהיא נאבקה בשיניים בלימודי משחק. היה לה בראש להיות אילת זורר השנייה, לא שיש לה את הנתונים, אבל מצד שני היא גם צדקה – נהיה לו מן ריח חמצמץ שהתגבר אחר הצהריים והגיע לשיא בסביבות שמונה בערב, גם אחרי מקלחת, כלום לא עזר.

אלו היו בדיוק השעות שבהן הוא שם את התחת לכתוב את הסיפורים הקצרים שלו שהתפרסמו די קבוע, אחת לחודש במגזין המקביל במעמד שלו לניו-יורקר רק עם קריקטורות פחות מוצלחות. והתחילו לעודד אותו מכל הכיוונים לכתוב רומן ואז בכלל, רק מהמילה 'רומן' התחיל להיפלט לו הריח הזה הנורא.

הוא נדלק על הרעיון של ספר אמיתי – והבחורה, הכמובן מאוד יפה שהוא תקע במרכז הרומן הטירון שלו, השתוקקה להכיר גבר מערבי. ככה לגמרי גם הוא החשיב את עצמו – 'מערבי'. היא חשבה שזה יסדר אותה בחיים. באה ממלזיה לארצות הברית על מילגה, לזמן מוגבל והייתה בלחץ של זמן. אם תמצא אחד עם אזרחות ותעשה לו מה שתעשה, החיים שלה על המסלול הנכון.

אבל אופס! לא, לא יכול להיות אחד סופר או אמן, מה פתאום? זה סותר לגמרי את קווי האופי הסטראוטיפים שהוא תפר עליה בפתיחה. ופה נכנסה לו בעיה שהוא לא ידע איך לצאת ממנה. בסיפור קצר הוא כבר היה מעלה אותה על רכבת אווירית לטהרן ומוציא לה בצ'יק את כל השטויות מהראש – אבל כאן בתוך עיסת הקיטש היומרני שהוא טווה לעצמו, שאגב – גם הפך אותו לאקסטרה חרמן אתני  – הוא לא רק הסריח, הוא גם איבד את כל חדות הראייה מרוב גשם.   

אהבה וסליחה

לפני כחודשיים איים עליה שיזמין מישהו לכתוב את הביוגרפיה שלה, כולל התקופה שקדמה להיכרותם, אותו זמן אפל בו החליטה לשנות את שמה לשם של פרח – ואז היא לא תוכל יותר להסתיר מאף אחד, כלום. זה יהיה מרוח גם איפה שלא רוצים, כי הוא ידאג לקחת מישהו שכותב ממש טוב, או לפחות אחד שהרבה אנשים משוכנעים שהם אוהבים לקרוא אותו.

יתכן שאדם רגיל, אם יש חיה כזו, לא היה חושב שיש לה מי יודע מה להסתיר, אך בשבילה זה היה האיום הכי אכזרי שאלכס השמיע כלפיה אי פעם. לו היה מכוון אליה סכין אמיתית אפילו משוננת, למשל לכיוון הצוואר, זה לא היה הרבה פחות מפחיד. אז היא הסכימה.

למרות ששנאה קור מכל סוג, הסכימה לנסוע איתו אל איי אראן הפרושים במערב אירלנד וליתר דיוק אל הקטן מביניהם – אינישיר (Inisheer), באמצע פברואר, על מנת לבקש ממנו סליחה. אגב – לא זה היה הפרט שביוגרפיה מלאה הייתה חושפת עליה ומשאירה אותה עירומה מול כל העולם – אבל רק שם מבחינתו, בקשת סליחה מצידה עשויה הייתה להיות בעלת ערך. כי לרבוץ מול הטלוויזיה או המחשב ולומר לו מדי כמה ימים, מעבר לכתף – '…נו צ'ומפי, אני מצטערת, תשכח מזה כבר…', היה נטול לב בעיניו. העדיף שתקרא לו בשמו האמיתי – אלכס, ותסתכל לו בעיניים, ואם לא, שלפחות תשפיל את עצמה מול אותם גלים מתנפצים של אז.

היא לא בגדה בו, מה פתאום? זה בכלל לא משהו כזה. אבל היא כן עשתה אהבה עם דולפין לא חוקי בירח הדבש שלהם וישר אחר כך נכנסה להריון. מבחינת החינוך שהוא קיבל, לא היה ראוי לפתוח מחדש את הנושא הכאוב הזה, עד שהתאומים לא יצאו מהבית, כלומר בתחילת השנה. שניהם ללימודי אקולוגיה וסביבה.
אז הבוקר, הם עמדו שם על שפת הים האפור ושבור הגלים ורוח קרה פילחה ביניהם רווח מוחשי.

'צ'ומפי…'
'תקראי לי פה – אלכס, דייזי'.
'אלכס, אני ממש מצטערת והילדים לא ממנו, אתה יודע את זה טוב מאוד – שניהם כל כך דומים לך ומלאני ממש קופי של אמא שלך. אני הרי אוהבת אותך הכי בעולם. זה היה חסר משמעות'.

דמעות לחלחו את עיניו הכחולות והוא לא אמר דבר, אז היא המשיכה. 'הרבה נשים ובמיוחד נשים צעירות, כך קראתי, משתוקקות לסטייק כריש בזמן הביוץ ולמסופקות מביניהן רק סטייק דולפין יעשה את זה. ואני הרי הייתי צעירה ומסופקת מאוד…', כף ידה חיפשה את כף ידו שהזיעה למרות הקור.

Matthäus Kern / 1841

צייד דולפינים, כבר אז לא היה חוקי באירלנד ומה שהזדמן להילעס בעונג רב ומופגן בין לסתותיה הרחבות של דייזי, נלעס בעיקר מתוך מחווה אימהית כלפי דייג צעיר מאוד, אולי בן שש עשרה. נער יתום עם חיוך עצוב שניסה ללא הצלחה רבה למכור יונקים עם סנפירים בפינה שכוחה.

אלכס התאמץ מאוד לסלוח, וזה היה משמעותי ושווה כל גרוש מסע, כי אולי בפעם הראשונה הוא קלט שזה לא ילך עם אשתו, היא מנותקת לגמרי מהזמן. איזו אישה משכילה בת זמננו, אֵם לשני מחוננים, תודה בקול נעים ומלא בטחון, שתאוותה לסטייק מחיית מחמד ימית חיממה לה את הרחם?