חיתוך מושלם

לא עשו את לזלי שלנו באצבע ועדיין היא גמרה כספרית ברשת היבשתית 'חיתוך מושלם' (Perfect Cut). ביום ממוצע קצצה יותר מעשרים ראשים וכעבור חצי שנת עבודה, חמישה לפעמים שישה ימים בשבוע, ליז המכוערת צמות חמצן עזבה לפתוח לעצמה פרטי ושמו אותה אחראית על הזמנה וסידור המוצרים הנלווים, תמיד יש מבצע ממש שווה ולפני שבועיים המותג 'ראש רע' (Bad head) החדיר את המוצר הלוהט 'אפטר פארטי' (המסיבה שאחרי המסיבה), קרם לשיער ללא טיפת תום, שבזמן ובמקום נטע בה את האומץ לפנות ישיר לג'יימסי שבא לגזור אצלה ותמיד גם קנה כל מיני מחליקים מפנקים וג'לים והשאיר טיפ נדיב.

נהג משאית בין מדינות, גרוש עם שני ילדים כל סוף שבוע שני, התחתן צעיר ועדיין מקפיד לשמור על לוק קרוב לשל ג'וני דפ, כי מי יודע והוא בא לקצוץ אצלה בפעם הראשונה, במקרה – הן עובדות שם כל משמרת ארבע לפחות, טוב זה הסניף המרכזי. עם הזמן התקשר לפני וקבע במיוחד אליה, זיהה טוב מאוד את הטאץ' שלה בין הנסיעות הארוכות שלו. הוא מוביל מיצים טבעיים לפחות תשעים אחוז פרי מרוכז מקליפורניה לקולורדו ובחזרה דגנים אריזות עם ציורים של חיות ספארי, גאה שהוא מסיע מזון שלפחות מפורסם בעיתונים ובטלוויזיה כמזין ובריא. ברור, חושב כל הזמן על הילדים שלו, שלוש וחמש, אוהב אותם מאוד.

ואז היום, כשבא במצב חייתי (אחרי חודשיים הקצוות עוברים כל גבול) שתסדר אותו, שאל אותה כמו תמיד מה שלומה ומה חדש והיא חייכה והחליטה לעשות לו פרזנטציה עם מסר, אצבע משתיקה שפתיים שששש……. אמרה לו לעצום את העיניים וניגשה למדף התחתון והביאה איתה ולחשה לו קרוב לאוזן שְבֶּד-הֵד הוציאו תכשיר סיכה אלוהי לאפטר פארטי. ודיבור כזה כבר הצית בו כל מיני מחשבות מפותלות, טוב במי לא, אבל כשהיא אמרה לו – עכשיו אתה יכול לפתוח, והוא פתח וראה את הפלסטיק הורוד מזדקר בין האצבעות שלה, על כל ציפורן לק סגול עם קישוט אחר, בבת אחת ירד לו.

מה היא כבר רוצה ממנו? עוד לפני ההתחלה להניף כזה סימן שאלה ענק? אז סליחה, אבל אין על מה לדבר. לאשתו לשעבר היו אינסוף כאילו 'הצעות לשיפור' שבעצם היו טענות גסות וזה הספיק לו לגמרי.

שיפון עם זיתים

מהרבה בחינות זה היה שדרוג חיי היום יום הקהילתיים, מאז שהתחילו להביא את הסחורה המעולה של 'מאפיית הנהר הגדול', מה שקרה אגב, די בסמיכות להתחלת המשלוחים של פטריות השיטאקי המיובשות והאיכותיות שגדלות על גדות נהר האקדח. וג'יימי ורייצ'ל שאחראיות על הסידור של הלחמים, הבאגטים והעוגות וזה אומר לבדוק אחת לשעה שהכל ניראה יפה ושלא התרוקן מדף ואם כן אז למלא מחדש. הן בחורות מאורגנות מאוד, גם מבחינה משפחתית פלוס ילדים בבית ספר עד חטיבת ביניים.

אבל אירוע חריג הפר את השיגרה הפחממתית הזו, כשבשישי המשאית של מאפיית הנהר הגדול, לא טמנה בקרבה את הכיכרות של שיפון עם זיתים וכך החלה התרת שרשרת פנינים, רצף אקראי של פאניקה לא משתקת – כי הורמו מיידית טלפונים ואפילו התלבטו אם לעשות משלוח מיוחד, אבל מה הטעם? עד שהוא יגיע מהעיר השכנה מרחק שעה וחצי נסיעה, כבר יהיה אמצע היום ובסוף יישארו עם רוב הכמות.

אבל לך תגיד את זה לזוג ישראלי שתכנן כבר חודשים מראש ערב גבינות ופשטידות צמחוני ויין מקומי בשפע לכבוד סיום התיכון של הבת הבכורה שלהם, מסיבה קטנה לחברים וחברות קרובים של המשפחה. הילדה מטורפת על השיפון עם הזיתים של הנהר הגדול (וגם על אלכוהול אבל זה עדיין לא לגמרי על פני השטח) ולא סתם שהיא אוהבת זיתים, זיתים נהיו עבורה הסמל לקשר ההדוק והרגשי שלה עם הארץ.

בכל פעם שהם נוסעים לבקר היא מחבקת זיתים, זאת אומרת עצי זית, כמה שיותר עתיקים ככה יותר נוגע ויש איזה מטע מדהים על הכביש, היא לא זוכרת בדיוק איפה, ליד איזה כפר ערבי אחרי מקדונלדס, שלא יוצא לה מהראש – הם נסעו שם בפעם הראשונה כשהיא הייתה בת תשע, צפונה לכיוון קרית שמונה. צביקה, אבא שלה רצה להראות לה את הגבול עם לבנון, כדי שהיא תדע לא רק במילים מה הוביל לתלישה הזאת לאמריקה.

ועוד שבועיים בדיוק יש לה כרטיס הלוך לארץ, בפעם ראשונה בלי חזור. היא הולכת לקחת חלק במסלול מיוחד עם עוד חבר'ה בני ישראלים מהחוף המערבי שסיימו עכשיו תיכון ורוצים לשרת. למעשה הם כבר התחילו, עובדים איתם על זה כבר כמה שנים, מחנות קיץ נהדרים, מכירים אחד את השני כמו אחים. יש כל מיני הטבות וזה לא קשה כמו שירות צבאי רגיל. היא כבר מתה לטוס מכאן.

אז כשאפרת, אימא שלה, באה על הבוקר לסופר להעמיס את הכיכרות של הנהר הגדול – חשבה מראש על שלושה כפרי עם רוזמרין, שלוש ג'בטות וחמישה מהשיפון עם הזיתים, היא פשוט נטרפה כשאמרו לה שהן ורי סורי (מאוד מצטערות), אבל קרה מה שקרה ומחר יביאו כרגיל. מה יעזור לה מחר??? היא הרגישה את החולשה העוקצת בברכיים ואז את הדופק באוזן ימין והיה ברור לה מניסיון רב שנתי, שהיא תכף צועקת גבול צורחת. יש לה את הכדורים האלו שהיא כבר לא לוקחת, אבל הם לא איתה, תקועים בארון תרופות בבית.

ג'יימי היא זאת שדיברה איתה ורייצ'ל תוך כדי סידרה לחמניות והתחילה להציע אלטרנטיבות. הכי גרוע שזרים מנסים להגיד לך שיש עוד דברים אחרים טובים בעולם, שלא הכל הלך, שיהיה בסדר, שמה שהילדה שלך הכי צריכה עכשיו לפני הקולג' והמרוץ לקריירה, זה לחזור למקורות שלה, לחזק את הקשר עם המשפחה בארץ ועם התרבות הישראלית. ממש…. סליחה, אבל בעיניה זה רעיון לגמרי מטומטם! וכאילו שהיא לא יודעת, הכל בגלל צביקה והפוסט טראומות מהמלחמות שלו. יחסי האהבה-שינאה-געגועים הפתולוגים שלו. והם – הבת והאבא כולל שאר הילדים יודעים טוב מאוד שהיא פשוט מתעבת את כל הרעיון הזה של חיילים בודדים ביבוא כאילו אישי, אבל מה זה עוזר לה? ועכשיו, בנוסף לבידוד הרגשי שמציף אותה בבית מאז שכל הפרויקט הזה השתלט להם על החיים, כשהיא תחזור הביתה עם הבשורה שלא היה את הטעים עם הזיתים – היא על בטוח גם תיחשד במוטיבציה להרס מסיבות ולשותפות בקונספירציה.

ברווז פרא

משה נסע לקנדה לשבוע, ללמוד איך להכניס תכנים שהוא מלמד לתוך סלולרי, כשיעורים למשתמש. זה כנראה העתיד אבל בינתיים נותרנו, פרי, החתולים, אני והבית ללא מבט גברי בוגר. נשארנו עם השקפת עולם ילדית, חתולית ונשית על הסביבה שגלגלה אותנו מהר מאוד לארוחת צהריים לא מחייבת שטיפת כלים והברשת מחבתות במסעדת 'ברווז הפרא' שהיא כמסעדת בת לקבוצת הדאקס (The Ducks / ה'ברווזים') הנערצת של העיר. מכיוון שאנחנו אתאיסטים מוחלטים בכל הנוגע לספורט באנו רק כדי לאכול, אבל את המבט שלנו לקחנו איתנו (החתולים לא הצטרפו, העדיפו לצוד ברווזים מסביב לבית).

פרי העדיף כרגיל לשבת בִּפְנִים למרות שסוף סוף שמש ומזג האוויר נעים ובחוץ יש שמשיות והכל בצל. לא התווכחתי רק ניסיתי לכופף וכשלא הלך נכנסנו פנימה וביקשתי ליד החלונות עם האנשים שיושבים בחוץ כאילו לידינו. איך שהביאו לנו תפריטים פרי התחיל לעשות פרצופים של גועל. מתתי מרעב ותחלתי להתעצבן, זאת אומרת להתלקח. מה??? מה מגעיל??? הוא מתפקע מצחוק ולא אומר. נו??? תגיד כבר, מה הבעיה??? ואז הוא מצביע החוצה ואני מסובבת ראש ורואה ו….יוזמת בוא נחליף צדדים! ואנחנו מחליפים ואני מצלמת באטרף, כי המבט הנשי שלי נדהם, פשוט נדהם. ליד האוכל???

אני מנסה להתמקד בקריאת התפריט אך תעלת השיער המקורזלת קורצת לעברי ומפלחת את תודעתי בתיאוריות מיגדר חד צדדיות, מקוטעות, כי מדי פעם הסועד הקייצי מואיל בטובו למתוח את החולצה עם היד ככה מאחורה כאילו כדי להסתיר. אולי הרגיש את המבט שלנו, מי יודע, גם לישבן יש לב ובטח גם אינטואיציה.

פרי מתלהב כשהוא מאבחן אצלי ניצוץ ושואל אם אני מצלמת כל כך הרבה כדי לכתוב על זה. טוב שהוא שואל ואני מסתערת על ההזדמנות להבהיר לו את עמדתי המוסרית ככותבת כולל כיבוד צנעת הפרט קודש קודשים. ברצינות של צדקנים אני מפרטת בפניו שאם לאיש הזה שהפך עבורנו ארוחת צהרים לאתגר, לא רואים בצילומים את הפנים רק התחת, אז לגיטימי לפרסם עדויות מוחשיות ולכתוב על זה.

קצת לפני שסיימנו לאכול האובייקט שילם, קם והלך, משאיר חלון עירום מאחוריו ואותנו, שתוך דקות ספורות נאלצים להתמודד עם סוגיה לא פשוטה נוספת: קינוח – כן או לא ומובן מאליו שמוחלט כן. וייתכן שלא קשור, אבל ברוב הגורף אין הפתעות – פרי תמיד בוחר את אחד מהקינוחים שרווים ויזואלית בכמות נאותה של שוקולד – מוס שוקולד, או עוגת-שוקולד, או עוגת-מוס-שוקולד, אך הפעם למרות שהיה להם, ברור שהיה להם, הוא הפתיע בבחירה מהירה ולחלוטין לא שגרתית: עוגת גבינה.

 

חי ונושם ומוכר הרבה

כשהקיץ מתחיל להראות את הסימנים הרותחים שלו וחתולים בארץ מתחילים לחשב את קיצם לאחור חלקם שוחרים עליהום ואפילו שמעתי לינץ' וירטואלי, אבל פה מקפצים על גגות פח לוהט כאילו שלא מדובר בתיאור מטאפורי ועם פרוץ יוני אני מוצאת את עצמי נכנסת לסופר כמרחפת נמשכת למדפים עם מוצרי ניומן.

כמו כל אישה שיודעת את מקומה השכלתי להעריך פנטזיה לא מסוכנת שנס ליחה ובו זמנית, חייבת להתוודות שכשאני שותה את לימונדת התותים הוורודה שלו, או מכניסה אריזת צימוקים אישית אורגנית לתיק האוכל של בית ספר, או שולקת רוטב מרינרה כדי לרקוח פסטה פרות-ים לארוחת ערב אני יודעת שהוא לא באמת מת. איזה מת, חי ונושם ומוכר הרבה.

 

'גם זו דרך להיות מונצח', מרגיזה אותי באירוניה טיפוסית לא מפרגנת חברתי פרופ' ארנונה למדן שמלמדת תולדות האמנות באוניברסיטה הפתוחה ומדי פעם גם לוקה במאמר פסאדו פרשני פילוסופי בקולנוע. לא שאני לא מרגישה את זה בכל חלקי גופי ובכל זאת אני חושבת שזו ראיה שטחית שעושה עוול עצום, כמו שחטאו עם האיורים על התוויות, הם לא יפים כמו שהוא היה ואני לא מדברת רק על יופי חיצוני הרי את כל הרווחים של המוצרים של 'של ניומן עצמו' (Newman's Own) למעלה מ-370 מיליון דולר משנת 1982 ועד היום נתרמו על פי היוזמה שלו לצדקה. אבל את ארנונה זה לא מרשים, היא טוענת שמדובר בנארטיב של גיבור אמריקאי מעמד הפועלים. חתיכת פרובינציאלית סנובית.

על אותה סקלה היא כמובן מעדיפה את רוברט רדפורד שהקים את פסטיבל סאנדנס. המאבק הערכי בינינו על אותם שניים מיתולוגיים חוזר על עצמו בטלפון בערך כל תחילת עונה ולפעמים מתהפך כחרב פיפיות – גם אני אהבתי את רדפורד החתיך הבלונדיני הלבן המושלם ב'כך היינו' ולא פעם אחת או פעמים כשאני מבשלת במיוחד בחורף אני שרה בקול רם מאוד ובלי לזייף בכלל את –

Memries, may be beautiful and yet…
What's too painful to remember
We simply choose to forget

…זכרונות, יכולים להיות יפים, ובכל זאת מה שכואב מדי לזכור, אנחנו פשוט בוחרים לשכוח

ואגב אני מעדיפה פי מאה את רדפורד צחור החיוך ב'כך היינו' מאשר את ניומן כארי בן כנען באקסודוס, נארטיב אולטרה ציוני – במילים גולמיות אלו לא פחות אני תמיד מחזירה לה, לארנונה המתחכמת שמעולם לא סלחה לי שעברתי לגור כאן.  

אביב ללא שפם

לאחר התלבטויות לא מעטות, הצטרפתי לפרויקט אמנות אביב. אתה מחתים כרטיס בסוף פברואר ומתחיל לצייר תכני טבע מצויצים לפי הזמנות של אנשים שמפנה אליך עמותת אמנות אביב (Spring Art Nonprofit) שהקימה פרופסור סנדרה אדוארדס, מרצה בכירה באוניברסיטת אורגון בפורטלנד. הפרויקט הזה הוא הבייבי שלה, זאת אומרת טענה גורפת בפועל למה ששפכה במאמרים שלה בעשר השנים האחרונות, על תום עידן האמנות הלאומית והמגדרית ותחילת השתלטותה הגועשת של האמנות העונתית, כן – סתיו, חורף, אביב וקיץ. ללא ספק, עוד ענף מילולי שצמח מתוך פריחתו העולה של הז'אנר הסביבתי באקדמיה.

בכל מקרה עד כמה שמפתה להמריא על גליו של מזג אוויר נוח יחסית, כמובן שחששתי להיתפס כשרלטנית עונות. מכחול לכל עת. מאוד הטריד אותי עניין המוניטין, עד שהפנו אלי את ג'יימסי וויט. אמרו לו עלי, כך סיפר לי בטלפון, שאני משוגעת אמיתית על חתולים, אחת שיודעת לצייר עם השפם והוא יותר ממסוקרן. זה הביך אותי, לא משהו שאני מדברת עליו או עושה אותו בכל סיטואציה, אבל נמס במהירות כי כדי לדסקס את מה שהוא רוצה, הוא לקח אותי לשתות שייק פסיפלורה על השפיץ הכי גבוה בעיר, איזו מחט שמזדקרת ממגדל תצפית עם מסעדה מסתובבת. עולים ויורדים עם רכבל ובשמים הכחולים שהאירו במפתיע באותו אחר הצהריים, ניתן היה לראות לפחות שלוש פסגות מושלגות.

אז מה? יש לו בבית פנתר ורוד והוא חולה על האביב ושאני לא אחשוב לי מחשבות. לא חשבתי. ג'יימסי וויט לא השתמע לשתי פנים, הוא ידע מה הוא רוצה ורציתי מאוד לעזור לו. אחרי המחט הלכנו ישר אליו הביתה והפנתר בסבר פנים יפות. בבוקר הוא החליט שהוא אוהב אותי, ככה בפירוש אמר: התאהבתי בך. ג'יימסי וויט הצליח לשכנע אותי שהאביב השנה הגיע מוקדם מהרגיל ומלאת פרחים שבלב, יום אחרי כבר חזרתי אליו עם כל הציוד  כדי לצייר בשבילו את הפנתר.

מפאת יושר אמנותי אודה, שזו הייתה עוד אחת מהפעמים המתסכלות של – אשר יגורתי בא לי. לא רק שהוא לא אהב את הסגנון, חמור מכך, הוא הרגיש שהוליכו אותו שולל. את בכלל לא מציירת עם השפם! ואני האמנתי שהוא נחמד באמת ומתעניין בי ובאמנות ולא בגימיקים שמוכרים להמונים וביני לביני זה היה סוג של מבחן – דווקא לא לעשות את הטריקים עם השפם. הייתה עגמת נפש ובכי ולא השארתי לו את הציור, יש גברים שפשוט לא שווים את זה.

 

פרשת הולילנד

במקרה פגשתי היום את מייקל בדואר, קשקשן לא קטן והוא באמת ישר התחיל לספר בלי שבכלל שאלתי, שאתמול כשחזר מהסופר עם שתי חבילות מצות ושש צנצנות גפילטע פיש (מזל שאנחנו לא אצלם בסדר), עצר לפני הגשר שמעל נהר הוויצ'יאטה החוצה את העיר ברמזור, איפה שתמיד יש לפחות הומלס אחד שמחכה לך, אולי תתן איזה דולר ופשוט מתוך דחף לא ברור פתח את החלון ונתן חבילת מצות לאחד עם זקן ג'ינג'י שיבה ומבט קורע. הוא אומר שהרגיש שליחות מלמעלה, קדושה, אבל כשנהיה ירוק מהמראה האחורית ראה את ההומלס שלו זורק את חבילת המצות לנהר וקופץ אחריה, ככה מתאבד לו מול העיניים לכבוד החג.

ואני מדבר איתך על מצות הולילנד מישראל מג'רוזלם אורגינל, לא תגידי איזה חיקוי שעושים כאן (סתם מצות, גם אנחנו קונים אותן, הכי זולות), אז המשכתי לנסוע מההלם אבל אחרי שקלטתי עשיתי פרסה. הייתי חייב לראות מה קרה איתו את מבינה? אבל עד שהגעתי לגשר בחזרה כבר חסמו את הצומת, אז לקחתי שמאלה לאחד הרחובות הצדדים ועצרתי וברגל הלכתי עד למסלול שרצים שם ליד הנהר. את לא מאמינה – ירד גשם מטורף ואני רואה את ההומלס שלי ככה מפרפר בזרם מחבק את חבילת ההולילנד כמו מצוף. אנשים הסתכלו מהגשר ותוך משהו כמו חמש דקות הגיעו ועצרו ממש לידי, מכבי אש ואמבולנס וניפחו סירה קטנה במהירות ויצאו לחלץ. והצליחו. הבן אדם נשפך להם על הסירה כמו תינוק מקופל בשמיכות ששמו עליו ובוכה.

ואז אני עומד שם והם מורידים אותו מהסירה ממש לידי ואני מסתכל עליו והוא מזהה אותי ומתאושש כמו רוח רפאים שקמה לתחייה ויורק לעברי – חתיכת כלב קמצן! …קמצן? אני? הרי נתתי לך אוכל ואפילו עשיתי רוורס לראות מה קרה איתך! אבל לפסאובר (סדר פסח) אצלך בבית לא היית מזמין אותי נכון? לא… אבל זו עדיין לא סיבה לקפוץ… ואז נעמד מולי, סחט זקן ותקע אצבע חסרת ציפורן בחזה שלי. אתה לא תגיד לי מהי סיבה טובה או גרועה, טיפוס כמוך לא יאכיל אותי בלוקשים. לידיעתך אני מוכן לסבול את העולם הזה רק בשביל יין אדום מעולה, אז אל תמרח אותי על הכביש בחבילת מצות יבשות במחיר מבצע. נראה אותך חתיכת עבד קפיטליסטי שכמוך, מביא לי עכשיו הכתובת של הבית שלך ובשני בערב ממלא לכבודי עד הסוף את כוס הכסף הגדולה עם הפיתוחים בקיאנטי משובח שאורח פחות קמצן ממך יביא איתו ואני לא סנוב גם פינו נואר מקומי הולך. 

סימנייה בכל מגדלור

פאביו הוא אולי הישראלי היחיד שעבד כמאה אחוז מתחזק מגדלור זאת אומרת שומר, אם אפשר לקרוא לו ישראלי. הגיע לארץ בדצמבר שישים ושש בול כשנולדתי ועזב בשבעים וחמש כשהייתי בכיתה ג' אחרי המחדל. בכל מקרה הוא פה קרוב באורגון, כבר לא משגיח על מגדל, אבל כן חורש את רצועת החוף הצפון מערבית, בכיר בשירות הפארקים הלאומיים-ימיים וגם שומר על קשר עם הקיבוץ, במיוחד עם עדינה ויוסק'ה וגם עם רונית שהייתה חברה שלו תקופה קצרה. הוא הגיע מארגנטינה וסגנון החיזור שלו הסעיר בקלות. אפילו בנות כמוה, אקסטרה זיוניות, הייתה הולכת יחפה על חיפושיות הוא אומר במבטא שגם אותי מדליק.

הכרתי את פאביו לפני שנה ביאחץ (Yachats), עיר החוף-נופש בפסטיבל מוזיקה אירית. ממש במקרה גינס ליד גינס ושיחה עם קצף. ולפני כמה חודשים הוא סידר לי להיכנס למכרז של הפרויקט 'סימנייה בכל מגדלור' ולחשוב שרק באורגון יש שבע עשרה מגדלורים! בתחילת החודש היה צריך להגיש את ההצעות בשני פורמטים – ככרטיסי ברכה וכסימנייה (שני צדדים) ואתמול קיבלתי טלפון שזכיתי. הסימנייה שלי תחולק לכל מבקר שיבקר באחד מאתרי החוף הכרוכים בתשלום וישנה אופציה עתידית להוציא גם ככרטיסי ברכה בעותקים שנתיים. אף פעם לא זכיתי בתחרויות מקום ראשון ואני מאושרת לגמרי!

 

ייתכן שפאביו עזר לי לזכות בגלל הרקע הישראלי, או בגלל שבחרו עכשיו אפיפיור מהמולדת שלו והוא שמח, או סתם בגלל שאנחנו חברים על בסיס בירה מוזיקלית – אז מה? תמיד אחרים זוכים אפילו כשלא מגיע להם. נתתי לדחף חגיגי להציף אותי ובלי שום התלבטות הזמנתי אותו לליל הסדר כולל לינה.

הוא שאל אם הוא יכול לבוא עם הכריש שלו, שניהם צמחוניים שאוכלים דגים. ברור שאתה יכול ואני מתה להכיר. כחול אשר על שפת הים אני הולכת להוציא את נשמתי עבור האיש הצנוע הזה, ששחרר אותי ממרור דביק אכזבות מקצועיות של שנים. ומרוב רצון לתגמל כבר לא ישנתי כל הלילה – אם פורלים ממולאים בשקדים מנות אישיות או סלמון שלם במלח ים.

ליידי באג במאפיית השוק

זה הטאץ' הייחודי של פטרישה, בקיצור טיש. לאף אחד אין את זה בקצות האצבעות כמו שלה יש וגם לא בראש. למרקט בייקרי ('מאפיית השוק'), יש מזל גדול שהיא נתקעה אצלם בקצה העולם עם היכולת הזאת. הבייקרי שלהם מגלגלת פי ארבע מכפי שחזו כשפתחו וכולם יודעים שיותר מבגלל התוכן, בגלל הקישוטים.

טוב, היא לא בדיוק נתקעה, יותר באה לכאן לגמרי במודע כדי להיתקע ולא עם סינר ומזרק קצפת, אלא עם אליסון. אליסון היפה עם החזה המושלם שאוהבת לרדוף אחרי פטריות שדבוקות לגזעים לחים בגשם, נולדה פה ומחוברת לאזור הזה כמו לביאה עבת קרסוליים וטיש עזבה קריירת משחק מבטיחה בשבילה ופה אין תאטרון רציני אבל יש הרבה ימי הולדת, יותר מבכל מקום אחר שהכירה. וביום ההולדת של אליסון במרץ לפני שלוש שנים, הראשון שלהן כאן, היא הכינה עוגה עם מרציפן אירוסים סגול ושתי אוגרות וכולם התעלפו וההמשך ברור, ברחוב ליד. בבייקרי החדשה של מרקט.

שני גברים עובדים במאפייה אבל הרוב נשים שנראות לא רע ועוד בהתחשב במה שקורה שם ואליסון לחוצה מזה שלוש שכבות. מה יש לך להילחץ? כולן סטרייטיות. נו באמת?… אליסון מתחילה עם תיאורית המיניות המפוקפקת שלה כאילו שהיא אי פעם נגעה בגבר ויש לה מושג. עם דמעות בעיניים היא מתחילה לדקלם את הנאום החוזר שאין אישה סטרייטית, טיש הַאנִי, זאת המצאה של גברים. תמיד מפתיע שדווקא את, עם הכישרון האדיר שלך בדקויות לא קולטת את זה.

ויש בזה משהו. גם טיש עצמה נחשבה פעם בעיני רבים לאשה של גברים, וסנדי? זאת שעושה את הבצקים של הפאי, עם הישבן המאוגס, שהולכת להתחתן בקיץ? שולחת מבטים ומסרים ואתמול למשל ביקשה שאם אפשר היא רוצה ללמוד ממנה איך עושים את הליידי-באג (חיפושית משה רבנו) טראפלס. מתי היא עושה שוב? ברור שזה קוד – ליידי באג… כולם יודעים מה זה אומר. ויש גם את סופי שעושה את הקרמים, נשואה פלוס שניים קטנים, שתמיד כאילו במקרה נוגעת, במיוחד בזמן שהיא מתעסקת עם הוניל.

כל מי שמכיר מקרוב יודע שבשביל אליסון, טיש תהיה מוכנה להחזיר למצב של עיסה, את כל פרחי המרציפן ואת כל החיפושיות המטפוריות והאמיתיות ואת כל החזירים המסוכרים ולטשטש זהות. ולמרות שהיא אפילו לא אחת שמתאפרת או מורידה שערות מהרגליים, יש לה את זה בענק והיא יודעת שדינמיקת החיזורים סביבה הכרחית כדי שהעוגות שלה ימשיכו לפרוח והקאפקייקס לחייך ורק כדי שאליסון לא תשתגע, היא משחקת את הלא קולטת. 

על הספה של ג'ורג'י קיי

התחלתי השבוע, כמו בכל שנה בעונה הזאת, טיפול קצר מועד אצל פסיכולוג הכרכומים ג'ורג'י קיי. כשגשום הוא לא מקבל אבל אם התחזית מדייקת אפשר לקבוע איתו יום יומיים לפני, הוא לא מאוד עמוס. הטרנד של שיטת הטיפול הייחודית שפיתח תפס חזק בסוף השישים שבעים וכיום לא מי יודע מה בעייתי לשבת אצלו על הספה כי הרוב מעדיפים מסורתי או להתאמן.

יותר משאני אוהבת את ההתמודדות הישירה תחת כיפת השמים, לא אחת ציפור עוברת ומטילה גורל שמשאיר עכבות, אני אוהבת את הדרך אליו. כבר עשרות שנים שכל העצים והדרכים המובילות אליו זרועות בפקעות כרכומים וגם אם לא שמעת עליו, בסוף פברואר תחילת מרץ השאלה כבר תצא עצמה – למה יש כאן כל כך הרבה כרכומים?

אז שכבתי על הספה וג'ורג'י שכב מולי בתוך הערסל שלו. הוא שם ברקע מוזיקת חלילים דרום אמריקאית ושאל מה שלומי. אני עצובה, ג'ורג'י אבל אני לא חושבת שתרצה לשמוע. למה? כי זה קשור לענייני אקטואליה. אה… את שוב מחוברת לכל מיני ניוז רעים מהארץ שלך? כן, ג'ורג'י.

ג'ורג'י לא מאמין באקטואליה. הוא מוכן לדבר איתך על הכל ולתת אבקות של כרכומים בכמויות מסחריות רק לא לדבר על ענייני יום קולקטיביים. אני מכבדת את זה שיש לו גבולות ולא הכל מותר ולא באתי אליו כדי לדבר על איך לשנות את העולם. באתי אליו, אלף – בגלל האבקות, בית – בגלל המוזיקה וגימל – כדי שהוא יגיד לי לשים את הראש על הכרית הרטובה מהגשם של תמול שלשום, ויבקש ממני לספר לו רק דברים לא חשובים.

בחדר האדום

אדי גרר אותה לכל מיני מוזיאונים נשכחים בגלל מילון המונחים לציור ופיסול של המאה התשע עשרה. הוא כותב אותו כבר למעלה מעשר שנים. תחביב שהפך לאובססיה והיא נסחבת אחריו. ננסי שלו (נֶנְס) מכילה את טעמו הנוקשה, את התנהלותו האיטית עת הוא נכנס לאולמות הדחוסים חסרי החלונות ואת מצבי רוחו הבלתי צפויים כשהוא לא בא על סיפוקו, כלומר אם לא הצליח ללקט פרט חדש שיוכל לדחוף בהמשך לאחד הערכים.

לאחרונה קרא באתר של אספנים זוטרים על החדר האדום במוזיאון העירוני של ניופורט, עיר חוף רדומה אם כי בהשוואה לסביבתה ערה והם נסעו לשם לסוף שבוע ארוך, חמישי עד שני. אך דבר ברוטינה האפרורית הזו של נסיעות על בסיס מחקר ללא קצה, לא הכין לכך שדווקא ננסי, שמעדיפה טיול עם כלב על פני ביקור בתערוכה, קולנוע על פני תאטרון, תה על פני קפה וקווילט על פני תחרה, תתמוטט מול יצירת אמנות.

החדר האדום לא היה שונה בהרבה מהחדר הסגול בוולטהאם, או מהחדר הירוק בשרידֶן, או מהחדר החום בגלנדוויל. גם הוא היה ספוג באווירה פומפוזית אירופאית ועובדתית רוב היצירות בו לא היו אירופאיות, אבל אדי היה מכור לגמרי לאשליה הזאת, החסכונית לכל נפש.

ובזמן שאדי סקר לעומק עוד קיר עם ברבורים וספינות נאבקות בסערות לב אוקיינוס והתיישב על ספסל מרופד עור לבצע רשימות במחברת השחורה – בקיר הנגדי התחוללה סערה אמיתית וננסי שלו טבעה מול ציור לא גמור ועברה טרנספורמציה.

Arthur Von Ferraris / הקהל האחרון של ההבסבורגים / 1918 

אולי בגלל ילדות דפוקה ולננסי אכן הייתה ילדות דפוקה. לגמרי דפוקה. לא, לא התעללות מינית או משהו כזה, אבל היא כן נמסרה מיד ליד בתוך המשפחה וזו הייתה משפחה גדולה מאוד והמראה הזה של יתומים מלחמת העולם הראשונה משורטטים בקו דק מול צבע, נשות ארגון הסנדקיות שאימץ אותם אך סבל מאי יציבות תקופתית פרקו אותה ללא אזהרה מוקדמת.

כשאדי שם לב כבר היה מאוחר מדי, נֶנְס שלו התמזגה פיזית עם ההיסטוריה של הסיפור שמאחורי הציור והיה ברור לחד עין כמותו, שגם עם שפכטל של ציירים אי אפשר יהיה לשלוף אותה משם. הוא לא איבד עשתונות כבר שמע על מקרים כאלו למרות שלא האמין ומרוכז כולו קרא את הטקסט ליד הציור אולי ימצא קצה חוט שיסביר יותר ובאמת כתוב שם שהציור גולגל בתוך שטיח וכך הוברח לארצות הברית מאוסטריה בשנים ההן, הבוערות.

גנוב את הציור, קראה נֶנְס מתוך הבד. תצאי כבר, השתגעת? אני לא יכולה. תגנוב אותי, אדי, תגנוב אותי!המוזיאון ריק לגמרי ונכון שעד עכשיו הוא לא ראה אף שומר. לרגע עוברת בו המחשבה שאולי אין פה בכלל שמירה, כזה חור ובעיקרון הוא יכול להוציא מהמסגרת, לגלגל ולקחת אותה הביתה, איך שהיא. הרי זה לא הציור הראשון שהוא גונב, רעיונית הכוונה.

למרות שלכאורה אדי אדם רציונלי, לא חסרות אצלו פינות חשוכות והוא גם אוהב את ננסי. מאוד אוהב. אבל ברור שאירוע כזה יכול לחסל את השם שלו בתחום ובטח את המילון. כל העבודה שהוא השקיע. מצד שני הקול הדק שהיא ממשיכה להפיק '…גנוב אותי, גנוב אותי', ינקב אוטוטו את הקנבס. כל רסטורטור מתחיל יודע שטונים גבוהים מכלים יצירות בצבע שמן. ועוד שניה הוא פשוט יוצא מדעתו! באמת נֶנְס, מה קרה לך???

שעון חול, או שהוא גונב את הקנבס שלם או שהיא והקנבס מתפוררים לו מול העיניים ומשניהם לא יישאר זכר. הוא מוריד את הציור הכבד מהקיר והופך אותו , אדי מאוד חזק, כבר סחב בחיים לא מעט על הכתפיים הרחבות שלו. עם האולר שיש לו תמיד בכיס מתחיל לפרק את המסגרת. הוא עושה את זה בכזו זריזות כאילו שהוא מקצוען. אבל נראה שלהפריד את הבד מלוח העץ שתקוע מאחורה זו הבעיה העיקרית. דבוק איכשהו. וכל הזמן היא ממשיכה להגיד לו -אדי, אדי, אל תפסיק… הוא כועס עליה כל כך! נֶנְס, למה את עושה לי את זה? אבל זה חזק ממנו, להציל אותה.

ואז לתוך האינטימיות הזו בחדר האדום, פורץ סיור מאורגן והמדריכה מופתעת וקולטת ומחווירה, כל ההדרכה שלה בנויה על 'הקהל האחרון של ההבסבורגים'. אדי קופא על מקומו והאנשים מהסיור פותחים אוזניים לא מאמינות כשננסי מתחילה להתנשף מאושר, כי הוא כבר גלגל אותה. ובחור צעיר עם קוקו לוחש לחברה שלו, זה מדהים, לא? מה? היא שואלת רועדת. שהם עושים מייצגים כאלו מדליקים בתצוגות קלסיות.