ג'יי דאבליו פוד ארט

ג'יי דאבליו פוד ארט (JW.FoodArt) בסיאטל, היא גלריה לאמנות נשים הבוחשות באוכל יהודי, חוגגת שמונים וחמש להיווסדה. אמניות הגלריה (ואני ביניהן) – כולן כאחת נוהגות לאפות ולבשל את יהדותן בטמפרטורה רותחת מהרגיל, התבקשו על ידי האוצרת, ננסי, להכין כל אחת עבודה אחת לכבוד האירוע. העבודות יוצגו בתערוכה מיוחדת שתיפתח בסוף השבוע הקרוב בגלריה. איזו התרגשות!

ובאוכל יהודי, הכוונה בעיקר למה שנחשב בארה"ב ל'אוכל יהודי' – כלומר אשכנזי רחמנא ליצלן ועד כמה שניסיתי לרחרח במקדים אצל עמיתותיי הקרובות יחסית – ג'ניפר מילר מסן-פרנסיסקו וברברה רוזנברג מדנבר, לא הצלחתי לנחש מה הן מתכננות – אלא שאחרי שסגרתי את הטלפון עם ג'ניפר, נותר באפי ניחוח ברור של כבד קצוץ, ותוך כדי שיחה עם ברברה בקעו מקולה פצפוצים נימוחים כמו של קוגל מתוק בקינמון. לא ירושלמי.

כך שלפחות בהבזק של אינטואיציה נשית – השיחות איתן השאירו לי את השטח נקי: ללכת על הרעיון שכבר היה לי – ולארגן צלחת פורצלן אובלית עם קרפעלך כמספר החג. כן, וזה לא שממש עניין אותי מה הן מתכוונות לעשות, אבל בטח לא רציתי להופיע כמו אידיוטית עם אותה שמלה, זאת אומרת עם עבודה דומה, ואני הרי בכלל לא לובשת שמלות.

שמונים ושישה קרפעלך ציירתי על צלחת בסיגנון סבתא, אקריליק על בד – שמונים וחמישה פלוס אחד לשנה הבאה, כמנהג הישראלי שכולו טוב. והיום נסעתי לתלות ואז ראיתי מה כל השאר הביאו. ברברה אגב, בכלל לא הביאה משהו עם קוגל – רחוק מזה – היא סרגה במסרגה אחת, לעטקס ענקית מגומי צימוקים ותלתה אותה מהתקרה באמצע החלל, לעומת זאת – ג'ניפר כן הלכה על כבד קצוץ (וי גדול לאינטואיציה הקווית!) – צילום של קערית קצוץ, עם פטרוזיליה לקישוט שיוצרת תמלול של 'הפי-ברסדיי'.

ננסי האוצרת, נראתה ממש מאושרת. היא לא ביקשה לבדוק איתנו מראש מה כל אחת עושה. מה שתביאו יהיה טוב, סומכת עליכן, ככה היא כתבה לנו למייל, זה יומולדת. בחיי, איזה הימור אמיץ, יש לה ביצים לננסי הזאת, קשות. היא שומרת לעצמה מהחמין המשפחתי בריבית דריבית, לא צחוק, היא סיפרה לי פעם, שזאת מסורת נשית אצלם במשפחה.

מסורת שמסורת, העיקר שמחתי לראות שכל העבודות ברמת הגשה מצוינת, שאני הקרעפלה היחידה ושאין תודה לאל יותר לקרדות מהצפוי. זאת אומרת – חוץ מאצל קטיה זונשטיין מניו יורק, שזו מתמיד אובססיה אצלה – הלקרדות. והפעם גילוף בעץ: שתי לקרדות מרימות לחיים הקרפיון. אין לה גבול לאישה הזו.

עץ הכפפות

במקומות לא מעטים בעולם ובמחשבה שנייה – אולי במעטים מדי, מקובל לשאול במצבים לא מצבים: מה ג'יזס היה עושה במצב כזה? ולא תמיד התשובה היא הלחי השנייה, כי יש גם לא פחות חשוב את מוטיב הכפפה הנושקת לשמיים.
ואני יודעת בדיוק איפה היא גרה וראיתי אותה מסתובבת לא פעם ולא פעמיים כמו עכברה בין תחנות האוטובוס ברחובות שליד הבית שלנו וגם בין בתי הקפה שבאוניברסיטה ולא תיארתי לעצמי שהיא בעצם אמנית מיצב אדוקה שגונבת על מנת ליצור. מן הסתם על מנת לשמור לעצמה מקום טוב לאחרי – הרוב הרי מאמינים שניתן לשלוט על ידי מה שעושים, באיפה ישימו אותם בהמשך – בכולו טוב או בכולו רע – עם בתולות או במדבר מיני מוחלט.

אז בעודי סובלת משוטטות רגלית בעת המולד, אני רואה שברברה זו, הרימה לה מול הבית לכבוד החג וראש השנה הקרב עלינו לטובה, עץ כפפות. היא אף מסגרה בחסד מיוחד כותרת לטובת קהל תוהה.

'העץ הקטן של הכפפות והכסיות האבודות' 

מתיקות כזו מזמן לא ראיתי ואני מעריצה חן ופשטות מהסוג הזה, אלא שלפתע זיהיתי את הכפפה שלי, תלויה ממש בצמרת. לפני כשבועיים היא נעלמה פשוט מתחת לאף בין דלת הכניסה לחניה של האוטו מרחק מטרים ספורים.
זו בת זוג כפפה שקיבלתי מתנה מהמרצה שלי לתיאוריה של מלאכת היד בסמינר אורנים לפני יותר מעשר שנים, דר' עלמה ניצן-ברקת שרקמה מבפנים באותיות דפוס מקושטות, לכל אחת מאיתנו, נשים חדורות מוטיבציית שחרור על השמאלית – 'חדר משלך' ועל הימנית 'שווה כל דמי שכירות'. היא הייתה משהו מיוחד עלמה ומאז, מדי חורף התחממו ידיי במעשה ידיה אגב יציאה מבתים שכורים ברחבי הארץ והתפוצות. ועכשיו, כבר שבועיים אני ככה, רק עם שווה כל דמי שכירות, מיותמת מחדר משלי ונושאת תסכול ואבדן נורא.

נראה היה שאם אנסה להוריד את הכפפה שלי כדי לבדוק האם זאת באמת היא (למרות שהייתי לגמרי משוכנעת), ענפיו השבריריים של העץ הקטן יקרסו ולא היה לי לב וגם לא מצפון לבוא דווקא במרי קריסמס ולחרב לאדם עיקבי כמו ברברה את החג וקרוב לוודאי גם את הפנטזיה שלו לגבי העולם הבא.

בלתי נמנע וגדול ממני עד שמצאתי את עצמי שואלת – מה ג'יזס היה עושה במצב כזה? מרים את הכפפה? מוותר על הכפפה השנייה? רעם קרע את השמים כאות והעביר חד מגדר ורלוונטיות והוחלפה המתבקשת – מה וירג'יניה וולף הייתה עושה? נכנסת לנהר, או מתגברת על כל העצב? ואוף זה הפך למלחיץ ולמדכא, אז השארתי לברברה את החדר משלה וברחתי משם.

תינוקות כשהתותחים רועמים

את תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, הכרתי לראשונה כילדה בוגרת כיפורים בביקוריי המרעננים אצל דודתי בבאר-שבע, אמנית מיצג וציירת-פסלת שהקפידה לשנן באוזניי את שמם המלא של הזאטוטים, שמא אשכח ולא אבין איך העולם זז – '…ש-ו-ת-ק-ו-ת, תמרי… ש-ו-ת-ק-ו-ת!…', למרות שדווקא אצלה בסטודיו השובבים שאגו צרחות מלאות חיים, אבל רק בתוך הסטודיו, ביטחון שדה של מה יגידו השכנים, הסבירה בלחש – אלו שמעבר לדלת ואלו שמעבר לגבול…. שששששש…. הס פן נאיר (כן, ב-א').

יש לי עדיין כמה צילומים של התינוקות ההם, לא שקשה למצוא כאלו גם היום, אבל בי כבר אין את הסקרנות ההוליסטית שהייתה בי אז ואני מעדיפה חתולים של אחרים, על פני תינוקות של אחרים ודוחקת מציאות שורפת לטובת זיכרונות מתוקים – כי תמיד אחרי שאני והדודה היינו משחקות עם התינוקות החמודים, למשל – באמנות קונספטואלית ללא טקסטים מקדימים, או – בערבוב צבעים נטולי פיגמנטים או – אפילו בכתיבת שירה בכתב ראי, היינו תוקעות להם בקבוק עם תחליף והולכות לבדינו לרדת על מנת שווארמה עסיסית אצל דויד בִּי.גִ'י, בתחנה המרכזית.

צילום מעובד במחשב / שולמית דוידוביץ'

דברים, למרות הניסיון הקבוע ומעורר הרחמים לעשות בהם סדר הגיוני או אסתטי – לא מתחברים אחד לשני, אך לעתים קרובות נדבקים בטרוף עקום, טוב טוב. במילים פשוטות, הביקורים מעוררי ההשראה אצל דודתי עשו להם כנפיים, עד שכשבגרתי, יצאתי ללמוד אמנות חשובה בבירת ישראל. על הסיפתח של הלימודים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, מן הסתם כדי לבחון את המובן מאליו. מיטב אנרגיות חשק הביטוי והאמביציה גויסו בכדי לאטום את כל הפתחים האפשריים בקילומטרים ריבועיים של ניילון חממות וסרטי הדבקה בצבע חאקי. אומנם נמנעו מלדבר על כך גלויות, אבל מי שראה ידע – תוך שניות מהשלמת האטימה, מכל יריעה שקופה למחצה וללא יוצא מן הכלל השתקפה בבואתו של תינוק כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות ואיימה להשתין עליך חזיתית בקשת. דיברתי אז הרבה עם הדודה בטלפון והיו לנו הרבה צחוקים סביב – כמה בכיינים באו אליה בחלון וכמה אלי.

אני לא בטוחה שהרוב קובע אבל מאז, שטפו עוד הרבה מים את העולם וזכויות ילדים, נשים ומיעוטים שודרגו מחד ונרמסו מנגד וחוזר חלילה. במקביל מדהים לגלות, שבכל מקום בו תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, בוכים – תמיד יהיה מי שיתנדב להרים אותם על הידיים.

בגנותה ובזכותה של אמנות אינפנטילית

'אלמנט חיובי-משכר מצוי באמנות אינפנטילית, למרות שברי-סמכא יכולים לטעון בגנותה ובצדק, שהיא מורידה מסך מול נתונים חברתיים מדאיגים ומובילה לדעיכה אינטלקטואלית תלולה. מצד שני – עם הייצוג האופייני לשכזאת – שימחתם שלוחת הרסן של בעלי כנף, עדרי בקר, חתולים, כלבים ומיני עכברים – כמעט שלא ניתן להתווכח'.

זהו ציטוט מתוך דבריה של ד"ר נעימה שדה, ששמעתי פעם ובמפתיע, במסגרת אחת ההרצאות שהוגשו לנו ביום כיף שקטע את לימודי הכושלים בדִינֵי הנהלת חשבונות. האירוע החגיגי חסה תחת מטרייתו של מוסד אקדמי נחשב, שהבטיח לפי כל הקריטריונים לעשות איתי סדר. פשוט להתעלף מלחשוב שנרשמתי לשם רק כדי למרוד בחינוך הפרקטי שביקשו הורי להקנות לי…

טוב, גם אם לעזוב גחמות אוטוביוגרפיות מייגעות – הרי תבנית חוזרת ומוכרת אכן מוכיחה שלא פעם, אסופת משפטים שנאמרים בזמן הנכון, במקום הלא נכון שווים אלף תמונות והַמֶשִיכָה לאמנות אינפנטילית במובן האבסורדי של השיטה, דבקה בי מאז אותו יום עמוס בּורקסים, בּונוסים ובּרכות שחייה (ב.ב.ב) – או כפי שגורסת האִמרה במלואה: בכל יום לומדים דבר חדש ובצמוד אליו גם מאמצים את הזניח והבלתי נחוץ.

ובקפיצה מגמתית לכאן ועכשיו: הקיר שבצילומים חדש פה בעיר ונמרח מולנו השבוע בגוונים טריים. פרשתי לחשוב שבטרם חורף, כדי לסתור באופטימיות את האפור המתמשך שעוד מחכה לנו. באמת כל כך נעים וחינני עד שלא מצאתי בו כל כוונת זדון, למעט העובדה שנושקת לו מסעדה בשיפוצים ומעל דלת הכניסה מתנוססת כרזה זמנית – 'הברביקיו של ביל וטים – יפתח בקרוב'.

לא מעט ריכוז מדיטטיבי נדרש ממני, עד שנזכרתי בשורה התחתונה של הסדנה המפוקפקת שסיימתי לפני שבוע: במקרים בולעים מומלץ לשים דברים ישירים מדי בצד ולנקוט מתוך בחירה בגישה הבלתי משכילה. רוצה לומר: זהו קיר מקסים ואני מאמצת אותו ללבי, נושמת אותו עד קצות האצבעות ומרגישה דרכו את השמש.

אך מכיוון שמה שנחשב לאינטלקט ביקורתי, לא שבק לגמרי וגם התעקש לקחת חלק – התאמצתי והצלחתי לפרקים קצרים למצוא ביצירה המשובצת זיק של חתרנות אמנותית – כלומר, אולי דרך ההנגדה בין אופי הביטוי המחויך לבין מה שעתיד להתרחש שם בפועל, מצויה סוג של מחאה קנטרנית.

אבל לא תפס מים, תהום רגשית נבקעה ונוצר הכרח ברור לפעולה אקטיבית, שליחת מכחול אינפנטילית-עצמית שתחזיר את העונג האבוד שבזיכוך ואשליה. כך, עצרתי פרק זמן על מנת לצייר מספר נאות של כרטיסי יום הולדת שמח – כי אם לעזוב את הממד הרציונלי לרגע – הרי כמה מחתולֵי-חבריי הטובים ביותר, חוגגים באוקטובר-נובמבר.

אוהבים, אוהבים

חתולים אוהבים ציפורים?
מאוד.
וציפורים מקור-ארוך, אוהבות פרחים?
אוהבות, אבל מעדיפות תולעים או דגים.
ולפרחים לא אכפת להיות תחליף?
ממש לא, אם תחשבי על זה,
זה מה שהם בעצם תמיד.
אז על שלושה דברים, עומדת?
לגמרי
ואם באה בחשבון מתכת אצילה
גם נצמדת ללב.
כמו מגנט.

אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5X7.5 סמ').

כמו חיבוק מגבר

בתערוכה בשם החמלה הנשית (מאוגוסט – במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו), בה ישתתפו כחמישים אמניות חתרניות דרך ייצוגים יָלְדִיים, יוצג קולאז' שעשיתי לפני כשנתיים וחצי בחוג לתעשיות זעירות (רקמת תחרוֹת). בגילוי לב זמני – אני מודה שמבחינתי שם גובש האני הבוגר שלי כאגו אמנותי. פשוט התלבשתי טוב על הממדים ובהערת סוגריים – זו גם הסיבה שבגללה קראתי לבלוג שלי 'אומנית זעירה'. דברים קרו בצמידות.

על כל פנים אני מאוד אוהבת להיות מגויסת כנתח רעיוני לפרשנות מגדרית. אולי מפני שאני מתחברת בתשוקה לבישול מסורתי ובמיוחד למרוק פנלים וכשאישה אחרת עושה בשבילי מלאכה קונספטואלית-לוחמת, זה דבר שנוטע בי תחושת ביטחון כמעט כמו חיבוק מגבר. כזאת היא ג'ודי לקמן האוצרת שצדה צילום של הקולאז' שלי – 'על גָבָּן', בפייסבוק. היא כתבה לי בהתרגשות מנוסחת היטב שהוא בול שייך לסוג העבודות שהיא מחפשת וחושבת שכדאי להציג בסמוך לו, כמה הגדלות של פרטים מתוכו – כי לדעתה לצפות לקליטת כל המסרים החבויים מגודלו המקורי (32X42 סמ'), לא בהכרח יביא לסיפוק מלא.

אז היום קבלתי ממנה את הטיוטה של הטקסט שהיא כתבה על גבן של החיות שלי, כולל מה שיופיע מתחת לפרטים המוגדלים ומרוב שאני נבוכה אך גם נסערת מהתרגשות על סף הורמונלית, החלטתי לשתף כאן שברי ספקולציות של אישה רחוקה בנוגע לזהותי המתחדשת פעם נוספת.

"….האם הגדולה הנושאת בעול, המניקה והמזינה, מאופיינת בגב חזק וזוג מחושים המאפשרים לה להסתנכרן עם הדופק של 'האחר' (המיוצג כאן על ידי חתול). רגע אינטימי נדיר ובו זמנית יום-יומי וכל כך מוכר…".

"…האוכף מהתחרה, האלמנט היחיד שאינו עשוי נייר, מייצג את הנשי חוצה הדורות –
מהוויקטוריאני ועד לפוסט-פוסט-פמיניסטי…."

"…שני הזכרים המופיעים בקולאז', כשיקוף מצוי של החיים עצמם, לחלוטין מרוכזים בעצמם. מנותקים לגמרי מהאקט ההרמוני בין הגזעים המתחולל בענק מעליהם ולצידם – האחד מפליג ללא משים מתחת לעטיניה של האם הגדולה, חותר בעצלתיים בתוך נהרות החלב שהיא מנדבת על פי שעון ביולוגי לטבע  –

והשני שקוע בדייג אגב קריאת ספר או עיתון (כמה סימבולי…)…"

"…ולסיום, אולי באופן הישיר ביותר שאפשר לצפות ממחאה הכלואה בַּיָלְדִי, הקומפוזיציה שמובילה את העין דרך קצה הזנב העבות, מנגחת במשפט הרב משמעי המודפס במהופך, שחור על גבי צהוב:
"רק תסתכל החוצה מהחלון שלך (Just look out your window)…"

'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית)

על פי בקשתן של הילה גרין וטליה ולאחר קבלת רשות מחברתי הסופרת ג'יי.בי.רדמונד, אני מביאה פה תרגום (ראשון וחופשי) לעברית, של הספר 'קייפ אליזבת שלי', אותו איירתי ועליו כתבתי בפוסט הקודם שלי 'האווזים המרושעים של קייפ אליזבת'. הספר אומנם נכתב במקור לילדים (מעט טקסט והרבה איורים), אך נמכר בעיקר למבוגרים וזכה לביקורות נלהבות עקב היותו לטענת רבים – 'אייקון ניו-אינגלנדי בלתי מתפשר'.

*

(לג'ספר, בּונו ואווזי מיין)

 

מזל שהיה לנו את ג'ספר החתול ואת בּונו הכלב, כי בקייפ אליזבת, סביב 'מגדלור שני האורות' התקוע לו בשפיץ (לפני שנולדתי היה לו מגדל תאום שגם האיר לסירות), הסתובבו עונות השנה ברדיוס של שפיות רופפת וכוחן של חיות מחמד לצקת מעגל יציב של משמעות, גם אם זמנית – היה קריטי במיין הקרה. תמיד חיכינו, אחותי קייטי ואני לשמש של יולי-אוגוסט. להסתלקותם הסופית של השלגים ולמבטי התיירים שהוציאו אותנו מצריף העץ הטחוב שאמי התעקשה לקרוא לו בשם השקרי: בית המשפחה. אז בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך. קייטי הייתה תמיד בוכה אחרי שהדגים היו נבלעים כבליטה של מעלית יורדת במורד צווארה הארוך של הטורפת. אני לא. רק בבגרותי המאוחרת הצלחתי לפתח רגשות כלפי דגים וגם זה לאחר שנים של טיפול ועבודה סיזיפית על הגדרת זהות אטלנטית שחיברה אותי לאבי, זאת אומרת למי שהיה לפני שהתאדה לתוך בור שחור, שכן על פי סיפוריה החסרים של אימי – בימים הטובים היה מתפנק באכילת אצות וישן עטוף ברשת דייגים. 'רישתו הייתה מבצרו' – כך נהגה לחתום כל שאלה שלנו בנוגע ל'איך קרה ש…'. לעיתים יותר מקרובות ניסיתי לסלוח לה ולשחרר על פי ההנחה המקלה, שאוצר המילים שלה מוגבל. גם של קייטי היה כזה, למרות שיכולתה להתנחמד תמיד גברה על שלי בברור. מצד שני, אני נחשבתי ליפה יותר. היה לי שיער כתום, חלק וארוך ולרוב ארזתי אותו בשתי צמות או קוקיות עד ששמי השני הפך לבילבי. לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי. בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבּונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים. ההמצאות שלה לגבי פעולותיהם הזדוניות של שני המתוקים האלו, סייעו לה להיחלץ לא פעם מלחטוף את מה שהגיע לה – מילוט שזכתה בו לא כתוצאה ממערכת חינוך סובלנית, או ממחסור בביקורי כנסיה ודרשות של הכומר פיטר החרמן שהיה נועץ מבטים – אלא מסיבה שנשגבת מעיניי, כלומר – אני מחפשת אחריה כל חיי. מאז על כל פנים, לא גידלתי שוב שיער לאורך קליעה. כדי לנחם אותי אמרו לי שהחן לא נעלם עם השיער. נו טוב, עד כמה שיופי נוטה להיות מיוחס לילדות נטולות הקשר, זה אולי נכון. אלא שהאווזים המרושעים היו הולכים אחרינו בלהקות מגובשות לכל מקום ומתריסים נגדינו על העדר שייכות ונחיתות מעמדית.

מעבר לכתם השחור לא הגיעו אלינו גברים הבייתה. אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל. זה לא היה שווה הרבה – כי עדיין, גבר מקומי העדיף להעמיס תפוחי אדמה ושימורי בשרים תוצרת בית, כסיבה נאותה שתסביר לו למה להתפלש בחיקה של אישה שאינה פרגית, בנוסף – אמי הייתה צייקנית רגשית לא קטנה. בחלוף השנים, כששקדתי על עבודת המאסטר שלי בנושא ציד המכשפות של סיילם (לא רחוק מקייפ אליזבת שלי), לא אחת התעורר בי החשד שלו חיה אמי באותה התקופה, גורף שהייתה בין השורפות. תחושה שהתבססה תואם, מפאת טינתה לכל מחווה של ביטוי אישי או חופש דעה. ספגתי את זה ועוד איך אבל לא רק ממנה, בכלל אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בּונו ואווזי מיין. לאמי ולקייטי תרמתי בַּסולידי, ספסל עץ מלא, עם לוחית נחושת בספרייה העירונית של בוסטון. שתיהן כבר פרשו לעולם טוב יותר. אמי בשיבה לא מי יודע מה ואחותי תפסה רוח מזרחית והתגיירה.

*

האווזים המרושעים של קייפ אליזבת

פרסומה בא לה, כי כתבה ספרות פרועה לגמרי. בין מילותיה ניתן היה לאתר קברי עקרבים, מורסות חברתיות, איומים גריאטריים והרבה ניבולי פה יצירתיים מאוד. אבל נמאס, כי בסופה של הדפסה, לאן כל זה לוקח? אז החלה בכתיבה טרנדית של ספרי ילדים, מה שעל פניו באמת נשמע כרעיון לא רע וגם כטריגר מקובל לפיתוח מציאות נסבלת. אלא שהנבירה בַּיָלְדִי (לה עצמה אין ילדים, תודה רבה…), הובילה אותה לפשפש עוד יותר בעצמה ורחוק אחורה, אל תוך מערות ילדותה המלנכוליות שבמדינת מיין הצפונית. אל חיקם המלוח של הדמויות שעיצבו את עולמה: אמה הנוקשה והקמצנית, החור השחור שבלע את אביה, אחותה הבכיינית – קייטי המנומשת (שזכתה במעט תשומת הלב שמישהו הואיל לזרוק שם), ג'ספר החתול הזקן, בונו הכלב העצלן וכמובן – אין סוף האווזים המרושעים שהיוו חברה ומטרד בו זמנית.

הכרתי אותה לפני כמה שנים ביוגה ואת הסיפורים הבלתי פורמלים על האווזים של מיין, שמעתי באוזן רעבה בערך מהפעם הראשונה שהחלפנו מילה שאינה כרוכה בנָמָסְטֶה. אולי זה נשמע ציורי מכאן, רוקנה בפני, אבל האמת היא, שזה סוג של נס – שכישרוני המילולי חילץ אותי משם בשיא המקריות של צירוף נסיבות ובקו ישיר ללימודי ספרות אנגלית בהארוורד. מעניין אותך לקרוא?

נמרחתי לגמרי מהטקסט של 'קייפ אליזבת שלי' (My Cape Elizabeth), שהיה ללא ספק מריר מדי לילדים אבל מתוק במידה לטעמם של מבוגרים אינפנטיליים. בקיצור, טבעי שנשפכתי לאייר אותו.

'בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך'.

'לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי.
בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים.'

אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל'.

'אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בונו ואווזי מיין'.

הוא יצא כבר לפני שנתיים ונמכר לא רע (באופן יחסי לכותר שמחוץ למתכון של קטגורית גיל מתוחמת, או חשיבה חיובית). אז למה נזכרתי בו פתאום? כי אתמול, אחרי היוגה היא הזמינה אותי לקפה והודיעה שזהו: היא מפסיקה לכתוב. היא בכלל לוקחת חופש גדול ונוסעת לארבעה חודשים למיין. למיין??? כן, התאהבתי בחוקר אווזים על מילגת חוף מזרחי. אבל זה לא בגלל האהבה, את יודעת שאני לא מאמינה לגברים – אני פשוט חושבת שזה הזמן הנכון בשבילי לעשות רטרו.

ל'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית) לחצו כאן

אם תתנהג יפה

לקראת פתיחת התערוכה שלי בגלריית 'שניצר אנד מורטי' בניו-יורק, בה אציג את צילומי הקליידוסקופ שלי בעוד כשבוע, הוזמנתי להתראיין לתכנית בוקר בתחנת הרדיו הציבורי (NPR) ולספר על אופן עבודתי כדי למשוך מבקרים. אומנם אין דבר יותר מייגע בעיני, מלתאר או לשמוע על תהליך יצירה (ועוד דרך מדיום לא ויזואלי…), אך עם השנים למדתי לומר פחות 'לא' והרבה יותר 'בטח! בשמחה!'. התלבטתי האם לפתוח בפני קהל המאזינים מהזן שוחר התרבות, את פרשת שברי הזכוכית שמכר לי הכלב הצ'כי בתור יהלומים, שתה לי תכניות חסכון וחזר לאשתו ולילדים… ואז – איך ואולי בגלל, המהלומה הרגשית וחבטת הבגידה – הלכתי וצילמתי. כל היום צילמתי… בהתחלה צילום ישיר ואחר כך… הנה אני רק מתחילה לשחזר בראש וכבר באות הדמעות… אז מה? שאני אשב שם בתוך אולפן זכוכית אטום ואתפרק כמו חומר צהוב להמונים?

מתוך סדרת 'הקליידוסקופ' / 2011-2012

המראיין דווקא נחמד, גם נראה לא רע (להוציא את השביל בצד) ולפני שאני שמה את האוזניות, הוא שואל אם אני בסדר ואומר שראה תערוכה שלי בפריז לפני שנתיים ומאוד אהב. מה שסוחט אותי לגמרי. בקולו הרך והמלא, הוא מתוודה באצילות נדירה, שהוא יותר בקיא בתאטרון מאשר באמנות פלסטית ו-נכנס לשידור. על הצילומים שלך נכתב – ואני מצטט מתוך ה'ארט-ריוויו מגזין' – שהם 'פוסט פמיניסטיים ומשלבים באופן חושני את הטכנולוגי עם הגופני'. למה קליידוסקופ?

תגיד, אתה מתחיל עם כל הנשים שאתה מראיין? לא, רק עם חלק. חשבתי שזה רדיו ציבורי. אז מה? צודק וגם לא באמת התרגשתי, אפשר לחשוב… אבל נתתי לו להתפתל קצת לפני שהוצאתי את הקליידוסקופ מהגוני מהתיק, מאה אחוז עבודת יד. איך שהוא נלחץ… זה בולשיט אחד שלם, או מה? הסתכל פנימה ולא האמין. אם תתנהג יפה אני אחבר את הזום המכני ותוכל אחר כך לראות כוכבים ולדבר על אמנות שעות.

חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה

מכורות ונפגשות ללא כסוי פנים או שמות בדויים. אוהבות אותךְ – ג'ני, ריצ'ל, גו'אן, אמילי, ברברה, מישל, לורה, כריסטי, קרין, סילביה… כי עוד משחר ילדותינו אנחנו רדופות ב'פנטזיית החתול הַיָשֶן'. ג'ינג'י, שחור לבן, מנומר, סיאמי, פרסי, בריטי, מצרי – על השולחן בסלון, עדן החלון, מפתן הדלת (על השטיחון) או במובן מאליו – במיטה, מעל או עדיף מתחת לשמיכה.

בואי היי לי אם ואחות ונתאחד לנצח נצחים בחיקו הרך של הנמר הבייתי, נצוף דרך מציאות שוחקת ולא כבורג בקואופרטיב שרירותי, אלא כאוסף יחידני בממלכת יופי. זה בפואטי, אך בישיר מדובר בנשים שהן כבר לא ילדות ולא מוצאות מנוח אלא רק בדימוי נוכח – תנוחת שפם, פאר זנב או ריח פרווה יכולים להניף או לרסק במכה הכל.

ולכן חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה (Cat therapy for women), כך חוזרת ומדגישה סוזנה, מנחת הקבוצה המצויצת שלנו. לא שהשתכנעתי בכזו קלות שעליי להצטרף, אני הרי לוקה בחרדת קבוצות מלידה, אבל לאחר ששרפתי סיר שלישי של אורז וכמעט הקמתי שריפה בגלל בהייה דרוכה בתנומת חתולי, סימנתי לעצמי קו אדום.

כבר חודשיים וחצי שאני שם, עם סוזנה והבנות ולהודות על האמת בצער – ההתמכרות שלי החריפה. במקום להתמודד עם התשוקה באופן פרטי, במחיר מדיד של כמה סירי נירוסטה, שק בסמטי וביטוח דירה כולל – קרה שהשיתוף והאזנה לסיפורן של האחרות –  שחררו בי כל רסן והדחף החל משתלט על כל שעות היממה ביתר עצמה ובנוסף, גם על כל אמצעי הביטוי. לפני שפסעתי אל תוך עולמה השעיר של החָתוּלוֹתְּרָפְּיָה, נהגתי לחטוא במשחקי מחשבות ותצפיות בלתי ראויות, בלבד – ללא ביטוי גשמי, אבל אחרי שחברתי לקהילת הבנות הזו ומן הסתם בהיפוך גמור לתרחיש טיפול אופטימלי – המדרון הפך חלקלק ונשאבתי להיפר חמדנות רב-תחומית של לכידת האוביקט.

בְּצילום:

 בְּציור:

 ועושה רושם שעכשיו גם בכתיבה….

אבל יש גם חריץ בקצה המנהרה, או כפי שנוהגת לנסח סוזנה: יחד נמצא תיעול של חיסרון אובססיבי ליתרון רדיקלי (Together, we will find a channeling of this obsessive disadvantage into a radical advantage.) בכנות, לא חשבתי שמשפטים דמגוגים כאלו יכולים באמת לעבוד במציאות, אך במפגש האחרון שלנו, פתאום הבנתי שזה קורה לי בממשי. אחרי שסיימתי לצייר (בהזמנה) למישל, כרטיס ברכה ליום ההולדת של אחותה (בעצמה ג'אנקי לא קטנה של חתולים), שחל בשבוע הבא והבאתי לה אותו למפגש, נוצרה לפתע בגורף דינמיקה של סחף עתידי, תסיסה וכמעט התנפלות. מסתבר שאוגוסט – ולא במובן המטאורולוגי, הולך להיות חם. לכל אחת מהן, לפחות אריה אחד בבית.

לפוסט ההמשך – סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול), לחצו כאן