רב מכר שלישי

גשם ברחוב הויט. בטי והסופרת השדופה, שזהו בפוטנציאל הרב מכר השלישי שהיא מסיימת, נפגשות לתה חליטות נטול משהו. בטי בכלל לא אוהבת תה, אבל אסור לה קפאין ושם יש גם את הנטול משהו וגם בלי קפאין שיש גם בהרבה מקומות אחרים.

הסופרת השדופה עשתה מלא כותרות לפני שנה, משהו פוליטי שקשור בסמים, אבל מי זוכר את זה היום? כמעט אף אחד. בטי מקווה שהחדש שלה ישרוף את הרשת האדישה של הקוראים הצעירים וגם של המבוגרים שמחוקים מרוב מדיה, כדי שמשהו ייחרת בזיכרון שלהם ליותר משבוע שבועיים. ואלוהים יודע שלסופרת הזאת יש הרבה שריטות לתת להם, אם רק יאהבו אותה כמו בראשון ובשני, היא תעשה להם את זה. כן, היא כל כך רוצה שהם יאהבו אותה, קוראיה הנזקקים ודאי ישמחו לדעת שניתן יהיה להוריד מהדורה אינטרנטית. 

הן יושבת וממולן קומקום שסגנונו הקרמי יפני וניחוחו לבנדר מקומי. יש לשתיהן זרעי לבנדר בשקיקי בד פרחוניים בארונות, ולא שהבתים שלהן דומים, בכלל לא אבל עכשיו שתיהן לוגמות את הריח של הארונות ובטי אומרת בקול נעים – קראתי. זה מצוין. בגדול יש לי כמה הערות תוכן אבל הן ממש קטנות. והסופרת בוחנת את בטי שמבוגרת ממנה בכשלושים שנה מיותרות. מה היא מסתירה, יש בטח משהו משמעותי שהיא ממש לא אהבה. אבל בטי כן אהבה, היא רק רוצה לסיים את עבודת העריכה כמה שיותר מהר. יש לה עוד את הנסיעה לאיטליה במאי. והיא יודעת מהניסיון מה מחכה לה עד אז – עוד המון גשם והמון תה צמחים תפלים ושיחות חיזוק של – את לא מתפרקת, את חזקה יותר ממה שאת חושבת ואת מוכשרת, כל כך מוכשרת.

אלא שהסופרת הרזה נראית היום אחרת. הרבה פחות פגיעה. היא שותה את התה בשלוקים מתקבלים על הדעת והפוני שלה מסופר פחות קצר מתמיד. אה… היא מאוהבת? כן, היא מאוהבת. בקורא שלה. הוא כתב לה מייל מחמם לב והיא נפגשה איתו. הוא ביקש שהיא תקריא לו פרקים שלמים. והיא הקריאה. אחר כך היא שכבה איתו כמו הדמות הראשית בספרה הראשון (המסופר בגוף ראשון) ומיד אחר כך כמו דמות המשנה בספרה השני (המסופר מנקודת מבטו של כלב).   

ג'יי דאבליו פוד ארט

ג'יי דאבליו פוד ארט (JW.FoodArt) בסיאטל, היא גלריה לאמנות נשים הבוחשות באוכל יהודי, חוגגת שמונים וחמש להיווסדה. אמניות הגלריה (ואני ביניהן) – כולן כאחת נוהגות לאפות ולבשל את יהדותן בטמפרטורה רותחת מהרגיל, התבקשו על ידי האוצרת, ננסי, להכין כל אחת עבודה אחת לכבוד האירוע. העבודות יוצגו בתערוכה מיוחדת שתיפתח בסוף השבוע הקרוב בגלריה. איזו התרגשות!

ובאוכל יהודי, הכוונה בעיקר למה שנחשב בארה"ב ל'אוכל יהודי' – כלומר אשכנזי רחמנא ליצלן ועד כמה שניסיתי לרחרח במקדים אצל עמיתותיי הקרובות יחסית – ג'ניפר מילר מסן-פרנסיסקו וברברה רוזנברג מדנבר, לא הצלחתי לנחש מה הן מתכננות – אלא שאחרי שסגרתי את הטלפון עם ג'ניפר, נותר באפי ניחוח ברור של כבד קצוץ, ותוך כדי שיחה עם ברברה בקעו מקולה פצפוצים נימוחים כמו של קוגל מתוק בקינמון. לא ירושלמי.

כך שלפחות בהבזק של אינטואיציה נשית – השיחות איתן השאירו לי את השטח נקי: ללכת על הרעיון שכבר היה לי – ולארגן צלחת פורצלן אובלית עם קרפעלך כמספר החג. כן, וזה לא שממש עניין אותי מה הן מתכוונות לעשות, אבל בטח לא רציתי להופיע כמו אידיוטית עם אותה שמלה, זאת אומרת עם עבודה דומה, ואני הרי בכלל לא לובשת שמלות.

שמונים ושישה קרפעלך ציירתי על צלחת בסיגנון סבתא, אקריליק על בד – שמונים וחמישה פלוס אחד לשנה הבאה, כמנהג הישראלי שכולו טוב. והיום נסעתי לתלות ואז ראיתי מה כל השאר הביאו. ברברה אגב, בכלל לא הביאה משהו עם קוגל – רחוק מזה – היא סרגה במסרגה אחת, לעטקס ענקית מגומי צימוקים ותלתה אותה מהתקרה באמצע החלל, לעומת זאת – ג'ניפר כן הלכה על כבד קצוץ (וי גדול לאינטואיציה הקווית!) – צילום של קערית קצוץ, עם פטרוזיליה לקישוט שיוצרת תמלול של 'הפי-ברסדיי'.

ננסי האוצרת, נראתה ממש מאושרת. היא לא ביקשה לבדוק איתנו מראש מה כל אחת עושה. מה שתביאו יהיה טוב, סומכת עליכן, ככה היא כתבה לנו למייל, זה יומולדת. בחיי, איזה הימור אמיץ, יש לה ביצים לננסי הזאת, קשות. היא שומרת לעצמה מהחמין המשפחתי בריבית דריבית, לא צחוק, היא סיפרה לי פעם, שזאת מסורת נשית אצלם במשפחה.

מסורת שמסורת, העיקר שמחתי לראות שכל העבודות ברמת הגשה מצוינת, שאני הקרעפלה היחידה ושאין תודה לאל יותר לקרדות מהצפוי. זאת אומרת – חוץ מאצל קטיה זונשטיין מניו יורק, שזו מתמיד אובססיה אצלה – הלקרדות. והפעם גילוף בעץ: שתי לקרדות מרימות לחיים הקרפיון. אין לה גבול לאישה הזו.

מירל'ה שלך

ובחלומי ראיתי הלילה את יוגב גלילי מקפץ על גבעות יפות, מלקט בלוטים מעצי האלון כמו עז. לרגע אף צלצל פעמון מצווארו כאילו יצא מאיורי צדיקים על מנת להאיר באור לפידים את בניני האומה. כל זה התרחש בעולם הפנטזיה, אלא שהמציאות חבטה, לא סתם בא אלי בשינה יוגב גלילי.

יוגב גלילי ישב לידינו במטוס והייתי צריכה להעביר במחיצתו עשר שעות של אוויר יבש, מאמסטרדם לפה. אנחנו מכירים מתקופת הלימודים בבירה, ומסתבר שיוגב עשה 'כברת דרך רצינית' מאז, כך הגדיר את המסלול שהריץ אותו להפוך מסומם בין יבשתי. לא, לא מסומם של סמים, מסומם של מקני צאן. הוא חוקר זנים של כבשים ועיזים. בכל העולם ועכשיו הוא בדרך לעמק הווילמט באורגון, יש שם המון צאן, הוא אומר בהתרגשות. אני יודעת, ואחר כך מספר בהתנדבות שנשוי פלוס שלושה ושאשתו מירל'ה חובצת. גבינות צאן. היא אחת של לעשות בידיים, הוא מוסיף.

אה, באמת?

כן, היא סוג של אמנית ואז המשיך לתאר את כל הדברים שהיא יודעת לעשות לו עם הידיים היפות שלה. ושלמרות החביצה היום יומית, כפות הידיים שלה נראות נהדר, כמו של נערה, יש לה אצבעות גמישות וארוכות וגם חזקות מאוד, היא יכולה לסובב אבטיח על הזרת!

…רגע רגע, יוגב, התחתנת עם מירל'ה מקיבוץ אפיקים?

כן! איך ידעת?

בגלל איך שתיארת את הידיים שלה והכרתי רק מישהי אחת שעושה טריק הזה עם אבטיח.

הרסת אותי עכשיו! איזה עולם קטן, אה? רגע, מאיפה את מכירה את מירל'ה שלי?

זה אומנם דרש ממני לנבור בנבכי הזיכרון המסוכל, ולתמלל אותו. מאמץ. אבל מה היה לי לעשות? נותרו עוד ארבע שעות עד לנחיתה. חשתי בחילה קלה, האוכל שהגישו היה פשוט נוראי ומשה ופרי ישנו כמו דובים.

טוב, אז נפגשנו במחנה גדנ"ע, היתה אז מדיניות למזג בתי ספר, וקיבלנו את אותה מדריכה. ומי הייתה המדריכה?

מי?

מירי ר', כן מספר חמש.

באמת?… לא שמעתי את זה אף פעם… או שאולי כן ואני לא זוכר… החיים שלנו כל כך אינטנסיביים. תמשיכי.

אז מירל'ה שלך, שנראתה כמו קיבוצניקית מגלויה, עם הנמשים על האף והחיוך הרחב שלה, הביאה על ההתחלה למירי ר' את הסעיף העדתי ובת"ס הדי התחלתי, מירי ר' זרקה לה 'את שם, עם הישבן שַיִש, תתחילי לתרגל, למה את מחכה… לכוס קפה?'

ומירל'ה שלך עם הקוקו הג'ינגי, הסתכלה עליה בעיני השממית הכחולות שלה ואמרה – כן, אני מחכה לכוס קפה, עדיף קר עם גלידה, רוצה לערבב לי? לא הבנתי מאיפה היה לה האומץ… בכל מקרה מירי ר' חטפה קריזה והחזירה לה –

כוס קפה? אני אביא לך אבטיח בראש, יא חיוורת! תתחילי לזוז!

מירל'ה שלך התחילה לזוז ותוך כדי אמרה לה – תביאי, אני אראה לך מה שאני יודעת לעשות עם אבטיח… ואתה מבין, שזה שהיה להן את בעצם אותו שם, פשוט חירפן לגמרי את מספר חמש. זה היה ברור לכולם.

ובערב, אחרי שהתקלחנו מכל האבק, מספר חמש נכנסה פתאום עם אבטיח גדול לאוהל שלנו ואמרה למירל'ה שלך – נו, תראי לי מה את יודעת לעשות עם אבטיח. ומירל'ה שלך לקחה את האבטיח, ליטפה אותו מכל הכיוונים עם האצבעות הארוכות שלה ואז העמידה אותו על הזרת היפה שלה וסובבה. הוא הסתובב על הזרת איזה עשרה סיבובים עד שנשבה ממנו רוח. לא יאמן איך, וכולנו מסביב נותרנו עם פה פעור. רק מירי ר' נעצה מבט מלא בוז, ירקה הצידה וזרקה – אוקיי, רשמתי לעצמי, כשאהיה ראש ממשלה אני אזמין אותך לשעשע את הקופים שלי. לילה טוב בנות.

 

 Boris Kustodiev / Merchant's Wife at Tea / 1918

פמיניזם קהילתי

וכולנו, כך נאמר לנו בחדרי חדרים, היינו אהובותיו הבלעדיות של יוחנן. די דומה לסיפור על סבתא בישלה דייסה, כי בסוף תמיד לאביבית הקטנה לא נשאר. ומכולנו, דווקא על אביבית ישבה המניה הכי שווה. מחמישתנו, היא הייתה הכי יפה, הכי חכמה, הכי מוכשרת בבגדים והכי הגונה.
אבל יוחנן אהב את השמנמנות שלו מדושנות. הוא העדיף אותנו שבעות טוטליטרית, ולכן  – מהדייסה שהוא בישל לנו, כשחילק, לא חסך – וככה לאביבית, שהייתה אחרונה חביבה (בגלל שתמיד הסתדרנו לפי הגובה) – הרבה פעמים כמעט לא נשאר. מהדייסה.

אז כשכבר התחילו אצלי ההתלבטויות, יום אחד תפסתי אותה, ככה מדוכדכת מזה שלא נשאר לה בכלל ואמרתי לה – תשמעי זה סתם חרא של סידור, יוחנן משחק עם כולנו. אני בכלל חושבת לפרוש ומצידי תתפסי את המקום שלי (תמיד הייתי שנייה). ואביבית, כאמור לא איזה סתומה, הסתקרנה מיד – לאן אני חושבת ללכת. אמרתי לה שאני עוד לא יודעת, אבל אם היא רוצה היא מוזמנת לבוא איתי. מתמיד חיבבתי את אביבית הרבה יותר מאשר את שרית, או את אחינועם, או את כרמית. שלושתן לטעמי היו המוניות וקולניות מדי במיטה. עם יוחנן הכוונה.

זה היה כבר לפני… כמעט שנה, לפני שאביבית ואני גילינו כמו שאומרים את אמריקה… באמריקה. זה לא מה שגרם לנו חלילה לרדת מהארץ, כי זה קרה הרבה אחרי שירדנו עמוק על מנת לקפוץ על המציאה:
אֶריק הנחמד. חצי היפי חצי קאובוי במראה. אנחנו הבטחנו לרקוח לו מעדן אלים מפטריות אויסטר ושאנטרל טריות שנלקט ביער על בסיס פחות או יותר קבוע – והוא נישק לפנק את שתינו בטיולים נהדרים על האלפקות החמודות שלו (ננסי וג'יימי), פלוס תוספות.
מאז, הוא לוקח אותנו בסופי השבוע למקומות בתוליים שבחיים לא היינו מגיעות אליהם לבד, ובחנית הלילה, אביבית ואני עושות לו נעים ברמות לא קונבנציונלית. בלי לעשות יותר מדי רעש. סולידי, לא תחרותי כמו עם יוחנן, אבל בהוקרה מלאה.

עוד על שירי אלזה נורפלד

הרצל צבי היה מאז ומתמיד צייר נשמה, הוא צייר מהבטן ואם יצא לו משהו יותר מתוכנן, למשל מהראש, הוא מיד מחק. פסל את עצמו מתוך אמונה מכוננת שיצירה מהשכל איננה אותנטית. 'רק מהלב הפעולה ראויה', כך היה אומר למי שהקשיב.

רונית רזי נאמן הייתה מעצבת גרפית מוכשרת. הקו הכללי שלה היה מעט נוקשה, אך מרשים. היא לא לקחה אחריות מאיזה חלק של הגוף זה בא לה. היא עשתה את מה שהזמינו ממנה על הצד הטוב ביותר לדעתה, ולדעת אחרים – אף למעלה מכך. במהלך הלימודים האינטנסיביים שלקחה בבירה, למדה אצל הרצל צבי רישום. היא לא סבלה אותו, הרבה לא סבלו, הוא ניראה לה דביק מבחינה רגשית, טרחן על פרטים וזקן. הוא היה אז בן ארבעים ושבע.

למרות שרונית רזי נאמן בחורה בהחלט נאה ומיוחדת מבחינה חיצונית, הרצל צבי לא זכר אותה כשנפגשו כעבור כעשר שנים, בפתיחת תערוכת מכירה שהצליחה לשלב עיצוב ואמנות ולגרור לכבוד האירוע הרבה אמנים ומעצבים מהמרכז לחור נשכח בנגב. היא כמעט לא הכירה שם אף אחד וניגשה לומר לו שלום, בעיקר משום שלא היה לה מה לעשות עם עצמה, אבל קלטה שהוא לא מזהה אותה והתחרטה על הרגע.

אבל לא הרצל צבי יוותר כשמשהו בלב אומר לו ששווה להתעכב. הוא היה אז פרוד טרי מאשתו השלישית שילדה להם תינוקת לפני פחות משנה והיה רעב לתשומת לב נשית עוד יותר מתמיד. רונית רזי נאמן חייכה במבוכה וכבר פנתה ללכת, אבל הרצל צבי אמר לה – רגע. אל תלכי.

והרי 'אל תלכי' היה השיר שהיא הכי אהבה מבין שירי אלזה נורפלד והיא שמחה כל כך שהוא מזהה! שיר הנושא של פרויקט הגמר שלה – הפרויקט כלל איור ועימוד של שלושים וחמישה שירים של אלזה, ולמקבץ הכרוך כסיפרון נתנה את השם 'אל תלכי'. והנה, הוא נחרט ושורד בזיכרון של אחד מהמורים. גאווה. רונית רזי נאמן התרגשה. תודה, היא אמרה להרצל צבי, המון תודה שאתה זוכר, זה מאוד מרגש אותי.

שם בנגב, הרצל צבי היה בין חמישים ושבע וקצת, ורונית רזי נאמן הייתה בת כמעט שלושים וארבע. ובהתחלה, למרות מרימי הגבה ההמומים, זה הלך די טוב ביניהם. אבל כשרונית רזי נאמן התפרצה עם רגשות הקנאה השורפת שלה, בנוגע ללא מעט תלמידות לשעבר של הרצל צבי שהגיעו להתייעץ, ואז עוד כשהתחילה גם לחוות דעה משויפת על הציורים האחרונים שלו, ולהגיד איזה יותר טובים בעיניה ובעיקר אלו פחות, הרצל צבי נאלץ לומר לה – 'סליחה ילדונת, אבל אמנות זה לא עיצוב. תעזבי'.

וכמו שבאה ככה עזבה, כי לא היה שום שיר שהיא הכירה שנקרא 'תעזבי' והיא ספגה את זה מאוד קשה, כי אהבה את הרצל צבי כמו אבא.

מהר מאוד הרצל צבי חזר לאשתו השלישית ולתינוקת שהפכה לפעוטה, ורונית רזי נאמן זרקה את קריירת הפרילנס שלה לזבל ונרשמה לתואר שני בספרות מגדר עברית. כמה שנים חרוצות אחרי, לקראת סוף הדוקטורט שלה על שירת אלזה נורפלד, קראה ב'גלריה' של 'הארץ' על מותו הפתאומי של הרצל צבי.

רונית רזי נאמן לא ידעה מה להרגיש – מצד אחד שמעה אותו צף מתוך זיכרון מתוק ואומר ברכות מלטפת – 'אל תלכי', ומצד שני – נזפה בעצמה – תעזבי, הוא היה חמור מצוי כמו כל אלו שלא מבינים כלום בשירה.

במידווסט (במערב התיכון)

טארט אישי ממולא בקרם שקדים? כן, כן הולך. במקום איזה סנדוויץ', כי הגעתי לפגישה איתו ממש מתה מרעב, אבל מול גברים שהם לא בעלי אני לא מעיזה לפתוח לוע בעובי שתי פרוסות, אפילו דקות. ככה זה. סוג של קיבעון מגדרי.

חיכיתי לו עד שיבוא לשולחן עם שלו, כי זה לא מקום שמגישים לך והוא בא עם צלחת גדולה ונוטפת – ביצים לא עלינו, עם כמה רצועות בייקון מטוגן וסלסלה עם ארבעה משולשי טוסט ספוגים במלא חמאה.

רנדי. איש מאוד נחמד. חייכן. ונאה. הוא ואשתו התארחו אצלנו לפני כשבועיים לארוחת ערב (פעם ראשונה) ואחרי כמה כוסות יין אשתו הניפה הכרזה (אולי כי הם גרים פה כבר שמונה שנים אנחנו יחסית חדשים פה): פורטלנד זו ה-עיר לאנשים יוצאי דופן.

אנחנו יוצאי דופן? רנדי שואל.

התכוונתי למיוחדים. היא זורקת לו.

אז מיוחדים. אנחנו מיוחדים?

אתה לא. מיוחד.

אני לא?…

לא, אתה רגיל.

…אבל ביחס לאנשים אחרים מהמידווסט (מהמערב התיכון) אני נוסע הרבה מאוד לחו"ל…

זה נכון. אתה נוסע הרבה יותר מרוב האנשים במידווסט. טוב, אבל זה בגלל העבודה שלך…

רנדי עובד בחברה ממשלתית ועושה הדרכות של מערכות מחשבים חדשים בארצות הברית, והרבה באירופה. בכל מקרה, כבר אז, כשראיתי איך אשתו משפילה אותו, היה לי ברור שזה יגמר (או יתחיל, תלוי מאיפה סופרים) – פה בקפה ליד. שאני בטח אזמין איזו עוגה בצורה של כובע ויקטוריאני – אבל באלוהי כל הנשים שלא עושות הנחות – ולמרות שכבר ראיתי פה ארוחות בוקר כאלו אלפי פעמים – בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שהוא ישב מולי עם מנה כל כל כך נושמת, על גבול הפורנוגרפית. זה היה לגמרי סר טעם לסיטואציה מבחינתי. הוא שם לב שאני נועצת מבטים ונבוכים בצלחת שלו ושאל –

מה, מאז שאכלנו אצלכם נהיית טבעונית?

לא.

אז מה העניין?

כלום…

תראי, לא שאני בא להתנצל, אבל זה מה שכל האנשים שנולדו במערב התיכון אוכלים לארוחת בוקר. בים-תיכון שלכם אוכלים משהו אחר?

כן.

מה?

סלט ערבי קצוץ דק ו…

בכלל לא חשבתי שאמרתי משהו מצחיק, אבל רנדי התחיל לגעות מרוב צחוק באמצע הקפה כמו איזה ג'מוס וכשנרגע אמר שהוא פשוט מת על ההומור הישראלי שלי. שהוא כל כך יוצא דופן ומיוחד בעיניו.

חסד של אישה

אולי כדי לעשות עם עצמי סדר, החלטתי לכתוב כרונולוגית תוכן אמיתי. על גרייס, שהייתה בעלת הבית שלנו, ביוג'ין. אשה בשנות השבעים המאוחרות שלה. מוצקה,שיער שיבה פרוע ומבט חשדני של נץ. אמא לארבעה בנים כך סיפרה ואת אחד מהם גם יצא לי לראות, בערך בן גילי, מכוער נורא אבל חזק.

לבית שהיא השכירה לנו ברחוב פּוֹטֶר הייתה רצפה נהדרת, פרקט עץ, אבל אמיתי, כזה שרבים חולמים עליו ומעטים זוכים לדרוך בחיקו. לוחות עץ חם, נושם, מקבל אותך כמו שאת/ה. וגרייס ידעה את זה וכשהראתה לנו את הבית הנחתה את מבטינו – תראו את הרצפה איזו יופי, הלוואי והייתה לי רצפה כזאת בבית, ככה היא אמרה.

את יודעת איך לטפל ברצפת עץ כזו? שאלה.
לא, עניתי.
אסור לשים עליה רהיטים עם רגלי מתכת כי אם גוררים זה עושה שריטות ואז הלך על היופי המושלם הזה ולא לשטוף במים רק לנגב ברכות עם מטאטא מיוחד, זה מספיק. רק אם נשפך משהו אפשר לנגב עם סמרטוט סחוט טוב.

כשהחתימה אותנו על החוזה הסתכלה נוקב באישה של הזוג, שזו אני, וקבעה באמון מחייב: תמר, אני יודעת שאת תשמרי לי טוב על הרצפה. כל כך רציתי את הבית ולא לעורר ספקות מיותרים אז עשיתי כן מאשר עם הראש וגרייס, שהולכת לכנסייה כל ראשון אמרה שהיא תתפלל בשבילינו. מאז בכל טלפון ממנה או אליה, היא אמרה שהיא מתפללת בשבילינו. אף פעם לא שאלתי אותה למה, חששתי להסתבך עם כל העניין של אשמה וחרטה ורצפה.

ולומר דברים על כנותם – אני אדם שממש לא מקפיד על סדר מאורגן מראש, אבל על הרצפה של גרייס השגחתי כמו לביאה. בעלי פקח עליי מדי פעם זוג עיניים של 'השתגעת קצת, לא?'

הוא צדק. החרדה שהרצפה תישרט או שקצת צבע מהציורים שלי יטפטף עליה הבעיתה אותי (מה אני אגיד לגרייס???) אחריות עצומה נחה על כתפיי והייתי צריכה להסביר לאורחים שבאים (ושלרוב, על הכניסה התפעלו היסטרי מהרצפה), למה עליהם להיזהר פה, וגם שם – ושאני מקפידה רק בגלל בעלת הבית, שהיא המטורפת בכל הנוגע לרצפה. אבל בעצם זה כבר היה אצלי כמו שריטה עמוקה: הפרעת רצפה.

ואיך אני יודעת שככה? כי יום אחד אחרי החורף הארוך, שמתי לב שנהיו כתמי רטיבות מאחורי המיטה שלנו שהייתה צמודה לקיר. מן כתמים אפרפרים על הסיד הלבן – מהרצפה עד גובה המיטה. ופעם, אדם עשיר ודי מפורסם ששכרתי ממנו דירת חדר שהייתה צמודה לוילה הענקית שלו במוצא-עלית כמעט שחט אותי אחרי שעזבתי – בגלל שלא אמרתי לו כלום על חלודה קלה שנהייתה סביב אחד הברזים של הטוש. הוא צעק עליי שזה יהרוס לו את כל המקלחת ולמה לא דיווחתי בזמן. אמרתי שאני מוכנה לשלם כמה שצריך על הנזק, אבל הוא כל כך כעס שלא הצליח להגות כן או לא או כמה.

אז עכשיו לא השהיתי עד לתום החוזה והרמתי מיד טלפון לגרייס. תשמעי גרייס אני לא יודעת אם זה משמעותי אבל יש כתמי רטיבות על הקיר בחדר השינה שלנו, כשמזיזים את המיטה רואים. גרייס באה ביום למחרת עם כל האנרגיות החייתיות שלה, ובחנה. היא אמרה זה כלום אבל כדי שיהיה לכם נעים והרגשה נקייה אני ארסס כאן בצבע לבן. היא ביקשה ממני להזיז עוד קצת את המיטה וריססה במרץ. הריח היה נורא אבל יותר מכך המראה. לא של הלבן שמן שלא השתלב בכלל עם הלבן קיר, אלא הצבע שריסס גם חלק מהרצפה. היפה. הכל כך יפה. וראיתי שגרייס ראתה, אבל בכלל לא התרגשה.

בלילה ישנו בחדר אחר. אני יזמתי. גם בגלל הניחוח הרעיל, אבל יותר בגלל הטראומה החזותית. כל הלילה לא ישנתי – איך גרייס במו ידיה החריבה?

בבוקר, פתחתי את המקרר, מזגתי מיץ גזר לכוס גבוהה והודעתי לעצמי: אם בארזים נפלה שלהבת, גמרת עם הפרעת הרצפה! אחר כך נרגעתי וכשעזבנו את הבית היו לא מעט שריטות על הרצפה, אבל גרייס הודתה לי בחום איך שמרתי מקסים על הבית ואמרה שתמשיך להתפלל בשבילינו. תודה רבה לך גרייס, אהבנו מאוד לגור כאן. היית בעלת בית נהדרת. הכל אמת.

אתמול, בדיוק שנה אחרי, לקראת דפוס, עברתי על הטיוטה האחרונה של עבודת הדוקטורט שלי: 'שריטות ונשיות אורבנית'. כשקראתי שוב את פרק ארבע על 'האנונימיות של הפוליש הפנימי', התמוטטתי. למרבה הבנליות, נוכחתי, בפעם המי יודע כמה, שאחת ועוד אחת הן שתיים. נשכבתי על הרצפה ובכיתי.

ללא זדון, רק כגיבוי

באותו ערב נוראי כשהכל התרסק לרסיסים, היא חפרה וחפרה עד שבא לה הרעיון לשכפל לעצמה פרופיל של גבר. כגיבוי.

לגמרי מתבקש. איך לא חשבה על כך קודם? שלכל אישה מגיע לאיזון גם פרופיל של גבר, לפחות על פני הרשת. ומבחינה רעיונית בכלל – כל כך מסקרן.

ו-גם מעולה! היא תוכל להעלות לשם את כל השירים החצי אפויים שלה וגם את הכן אפויים כשתכתוב מעכשיו, כגבר, אולי גם קטעי פרוזה, למה לא? כדי לבדוק בביטחון מסוג אחר, איך זה עובד וכמה אטרקטיבית תהיה בתוך גופו הווירטואלי של איש מילים רב רואי, כי בתוך אישה היא כבר יודעת. שנים ארוכות שהיא מפסטת.

חוץ מזה, הרי תמיד תהתה מה היה אילו נולדה במקום בת רביעית להוריה – בן זכר, מה שכולם רצו שיקרה, הנס הזה עם הזרג. ומה עם שם? הוריה בטח היו קוראים לה על שם מישהו שמת. נורא. רק בגלל שנולדה רביעית יצאה מזה בשלום – אחיותיה רותה, ציפי, וראובנה כולן על שמם של קרובי וקרובות משפחה משני הצדדים. למזלה, סבתה, יוכבד, מתה חודשיים אחרי שנולדה, רק ככה יצאה עם שם נקי כמו ענת. אגב הכי נפוץ בשנתון גילה.

אבל בעצם היא לא חייבת שם מלא, אפשר רק אות ראשונה עם נקודה מפרידה ואז שם משפחה. רק חשוב למצוא שם משפחה עם נוכחות וכזה שתרגיש אליו קירבה אולי כמו זה של עדנה. רוזנטל. היא אוהבת את השם הזה הפורח והלא מעוברת. אבל בעצם למה ללכת דווקא על אשכנזי, למה לא אבוטבול? או אטיאס?

ללא זדון. היא לא תזיק לאף אחד. הפייסבוק ממילא מלא בשקרנים אבל היא תתנהג נחמד. כגבר. ממש שווה. שקט עם המון עומק, לא פרובוקטיבי, אבל כן חריף מרוב רגישות. נעימה.

רק לחשוב על לבוא באחורית למי שהיא כבר מכירה וחברה שנים ומלייקקת קבוע ולתת מעכשיו עוד לק זכרי כאילו בתמימות. אוף… קשה לחשוב על משהו יותר מסעיר מזה.

ותמונות, מה היא תשים בתמונות? היא שונאת צילומים נוסטלגיים ועכשווים עוד יותר, גם בפרופיל האמיתי שלה בקושי יש חצי צילום שלה רוכבת על אופניים, מרחוק, והרוב של החתול שלה ג'ירונימו בכל מיני מצבים אבסורדים ובתמונת הפרופיל שלה יש את הציור שציירה אותה פעם איזו אומנית זעירה. לא דומה בכלל. הכי נוח.

אז מה היא יכולה לשים לרוזנטל-אבוטבול-אטיאס שלה בתור תמונת פרופיל? אולי… מיקסר ישן, או טוסטר, או מאוורר שיפזר את כל האוויר הדחוס מכל הנודים החברתיים האלו שעם חלקם הצליחה להסתבך בקוצים ובכשרון. כן, כן, זה מה שהיא תשים שם בריבוע של הנעים מאוד להכיר – מכשיר חשמלי, מעמעם מושג, שיחלמו בלילה כל המיוחמות הפואטיות של פייסבוק איך ניראה המשורר המקסים, הצנוע והמוכשר שלה בריל לייף.

היא מסתכלת במראה וצוחקת בקול. לא מצליחה להפסיק ואף אחד לא הצליח להצחיק אותה מאז שהמלחמה המזוינת הזאת התחילה, אבל עכשיו – היא הצליחה את עצמה. ועוד איך היא צוחקת, כמו תותח וגם מזהה בקו הרוכסן איזושהי התעוררות מפתיעה כלפי מעלה.

את לא יודעת מה את מפסידה

עם החברות הטובות שלי בארץ, אני מקפידה לדבר בטלפון לפחות אחת לשבועיים. אבל איכשהו יצא שעם דקלה (שם בדוי) קצת התפקשש בזמן האחרון, אבל בהחלט פיצה את עצמו הבוקר, בשיחת טלפון ארוכה ולא צפויה מבחינת עדכונים חמים.

בתשובה לסוגיה אנתרופולוגית שקראתי עליה לפני כמה ימים, היא ללא הכנה מוקדמת הפתיעה ושיחררה ש- כן, היא גם אחת מאלו שקראתי עליהן. נשים כאילו חילוניות לגמרי שהתחילו לשמור נידה.

דקלה, את לא רצינית?

רצינית, רצינית. עומרי (שם בדוי) ואני, כל חודש, לא עושים שבועיים ואני הולכת למקווה. יש אחד מקסים ומה זה נקי בצפון העיר. את לא יודעת איזו הרגשה מדהימה זאת, אחרי. ואיזה ריגוש ליחסים, כאילו חזרנו לתיכון.

הרגת אותי עכשיו….

ידעתי שיהיה לך קשה לעכל, אבל את לא יודעת מה את מפסידה.

טוב… רגע – זה היה הרעיון של עומרי או שלך?

שלי, זאת אומרת חברה שלי שירה (שם בדוי) שסיפרתי לך עליה פעם, זאת שיש לה קונדיטוריה עם פחזניות לא מהעולם הזה ושהוציאה לא מזמן ספר שהצליח אש? זוכרת?

….'פחזניות ללא רגשות אשמה' (שם נדוי), או משהו כזה?

כן, בדיוק. אז היא שומרת נידה כבר ארבע שנים ועבדה עליי חזק שאני חייבת לנסות.

ואיך עומרי קיבל את זה?

קיבל את זה מעולה. אמר שאם אני ממשיכה למצוץ לו במשך שאר הימים בלי להתחשבן, אז לא אכפת לו.

את צוחקת, נכון?

לא.

…וזה חוקי? זה לא נחשב ליחסי מין?…. הרי במקורי אסור בכלל לגעת, לא?

תראי תמרי, את מכירה אותי, רגליים על הקרקע.

מה הקשר?

הקשר הוא שלא השתגעתי להשאיר את עומרי מורעב שבועיים בלי שניצלים בפריזר שאפשר לחמם מתי שבא לו… אם את מבינה למה אני מתכוונת….

מבינה. (עוד איך מבינה, כאילו שאני יכולה לשכוח איך עומרי שלה ניסה במבטים, גם איתי אפילו כשהייתי בהריון ונראיתי כמו חזירה מפוטמת בהעצמה אישית שבקושי מסוגלת להכיל את עצמה).

אז בגלל הצורך שלי להרגיש טהורה – ואני לא חושבת שדיברנו על זה – אבל מאז שאיתי התגייס לצבא, ממש בוער בי להתנקות. אבל הלו – לשמור נידה לא אומר להשאיר את השכל בצד או לאבד את חכמת החיים שלך, רק לשאוף להתעלות קצת מעל השיגרה.

ואת מרגישה שאת מתעלה?

אוהו אני מתעלה… ומיד אחר כך יורדת לעומק, בדיוק כמו בימים המלוכלכים – סליחה – הטמאים, שלי.

אדוארד מייברידג' / אישה ערומה שופכת מים על אישה ערומה /  1884-1886

הכל אצלך – כלב שחור או כלב לבן

טליה, את לא מאמינה – נורית של אסי?
כן?
פגשתי אותה היום ודיברנו קצת, על איך ממשיכים מכאן הלאה ו… היא מטומטמת לגמרי, לא הצליחה לקלוט שג'ק ראסל זה סוג של טרייר, ולא שם פרטי של סופר בלשי, או שחקן נוראי באחת מסדרות הזבל בטלוויזיה.
את ממש מגזימה עדנה, תרגעי, זה לא טמטום זו מקסימום בורות.
זה טמטום. כמה חברות שלנו שלא לקחו את עצמן בידיים וסביב שישים עשו קורס מבוא בכלבי ברך, יצאו בשלום מניוון מנטלי? בדיוק טליה – אפס!
אוי עדנה עדנה, את כזאת קיצונית. הכל אצלך – כלב שחור או כלב לבן, אין אצלך אמצע. יש אנשים שלא ישנים עם הכלב שלהם מתחת לשמיכה, ויש גם כאלו שבכלל אין להם כלב, את בכלל יכולה לדמיין דבר כזה? אם לא הייתי אחותך, הייתי חושבת שאת ממש סוג של חייזר.
כמו אבא?
אל תתחילי.
למה לא?
כי אבא העדיף את שתיכן עליי, אז אין לך מושג מה זה. להיות הפודלית השחורה.
תעשי לי טובה ואל תזכירי את צילי, זה ממש כואב.

צילי, או כמו שאבא שהיה קורא לה צילינקה, הצעירה מהן בחמש ובשמונה שנים, לא מתה חלילה או משהו כזה, היא גרה בצפון הרחוק ולא מדברת עם שתיהן כבר שנים. למה? כמו במשפחות הכי טובות – בגלל כסף. שאבא השאיר אחריו. הוא מת הרבה אחרי אמא וכתב בצוואה הספרותית שלו: לבתי האהובה את הבית ואת הרכוש בכפר סבא. ומה נשאר חוץ מזה? ספרים ותמונות שאף אחד לא צריך.
אבא בחייו היה פטליסט, וגם לאחר שתמו השאיר לבנותיו להתפלש כמו כלבות תועות בגופה. הקנאה עיוורה לחלוטין את עדנה הבכורה ואת טליה הסנדוויצ'ית, וצילי – שהתחתנה עם יוסי המיליונר, ככה כינו אותו במשפחה. סתם רק בגלל שכשהכירו אותו, בערך כשהיה בן עשרים וחמש הוא נהג בוולוו יותר צעירה ממנו.

בכל מקרה צילי, לא התכוונה לריב עם האחיות שלה על רגשות. היא אהבה את אבא ואפילו את אמא, שרק מעטים הצליחו לסבול. בכלל מילדות היא טיפוס אוהב אדם, כפי שנהוג להגדיר מחבקי עצים. מלמדת יוגה ומחזיקה שני צימרים בסגנון טוסקני על פסגת איזה הר בלי אנטנות של הצבא. ולמרות שהיא כבר חמישים פלוס, ערבים נוצרים שגרים בשכנות, חושבים שהיא פייה, ככה השיער שלה ארוך ובלונדיני, ממש כמו ישו בציורים הטובים שלו.

אם עדנה, אחותה הבכורה, שרואה בה כבר למעלה מחמש עשרה שנה סוג של מפלצת, הייתה יודעת שיש להן משהו חייכני אבל מאוד מאוד משמעותי במשותף, היא בטח הייתה מתעלפת על המקום מרוב מבוכה. כבר שלוש שנים שבתה של צילינקה, דניאלה, שנסעה לפינלנד ללמוד זואולוגיה ימית, מתכרבלת עם גוי פיני צהוב כמו אפרוח ועם ג'ק ראסל משגע. והשבוע טלפון – כזו התרגשות, הג'ק ראסל של דניאלה (היא קראה לו צביקה) זכה מקום ראשון בקטגוריית הטריירים בתחרות בעיר קוטקה, אי שם על אחד האיים הקפואים שלהם.

לגמרי צירוף מקרים, ושלא יגידו לה שזה בגנים, תורשתי, כי זה ממש לא. אמא ואבא שלה ושל האחיות הטובות שלה, כלומר סבא וסבתא של דניאלה, פחדו מכלבים עוד יותר משפחדו מהציונות הדתית.