זה התחיל כשניסיתי לדחוף את בעלי, לקריירה שתעשה לנו מתוק בארנק, לא ברצינות – מה יכולתי לעשות? מהבוקר עד הערב היה דבוק למסך המחשב, מְשָחְמֶט נגד צעירים במדינות קומוניסטיות לשעבר שהזיעו דרך העכבר עד אלינו הביתה. אז כמו רבות מהמגדר חתכתי: עד כאן, אפילו הייתי על סף מים עד נפש. הוא דווקא התלהב, הצירוף 'קונפיטורות בסגנון אירופאי' עשה לו את זה ואני צפיתי לנו עתיד פרובינציאלי כלומר פרובנסלי מזהיר. עוד לא ציינתי שלמרות חוסר האמביציה הבסיסי של מושיקו בעלי, הוא בן אדם אתגרי – אם תתן לו לבחור – ילך בדרך התלולה. אני כמובן לא עד כדי כך ליברלית – וכשהתעקש על חבושים תיקנתי לדובדבנים, כשהציע צנצנות אוקטגון, הִרְצֶתִי לו על סידור מדף וכשאמר – אולי רק שחור לבן נזפתי בו – שכח מזה, פירות זה צבע! כך שאין לצבוע את התקופה הזו בנוסטלגיה מסוכרת, היו המון מריבות – אבל תוך שלושה חודשים של טסטים על משפחה וחברים פתחנו חנות קטנה עם וילונות משובצים ופרחים רעננים בשדרות ירושלים ברמת גן, פינת חיבת ציון ליד הקצב שלנו, יעקב – שפילח בשר עגלים עם הזרת ובז ללקוחות בהבל פה חריף מנקניקי חזיר מעושנים, יבוא ישיר מהונגריה.
נקטנו בסגנון הסנטימנטלי – הוינטאז', שהיה אז בבתוליו.
ההמשך מוכר – העלנו שומן מהקבבים של יעקב, שדחפנו בלי לחשוב פעמיים אחרי שעות העבודה (הוא היה הלקוח היחיד שהסכים לדחוף את שלנו אם נדחוף את שלו) ו'הניקוי' היומי של סירי הריבה. מצד שני, בעצתו עמוסת הכולסטרול הרע של יעקב, תרגמתי עיצוב של תווית ריבת האגסים שנחלה הצלחה, לאנגלית – כי בני דודים של בֶּן (מבֶּן אנד ג'יריז) גרו ליד, בשכונת מרום נווה, קנו אצלו ואצלנו וסיפרו שבֶּן (כהן) – מעבר לבָּאג שלו עם גלידות, גם חולה על ריבות. לקצר, שלחנו דוגמית נדיבה ובֶּן (אֶנְד גֶ'רִיז) – הזמינו אותנו לוורמונט.
מרוב התלהבות, בקיץ של 2007 הם הוסיפו למדפים טעם שנקרא מושיקו. לא צחוק. אגסים בציפורן, אבל החך האמריקאי לא אהב אותו והם לא ידעו איך להיפטר מחביות הענק של 'מושיקו' ו-מאיתנו. עד מהרה התפתחו בינינו יחסי פאסיב אגרסיב, אך כיוון שבכל זאת לשני המיליונרים – מָצְפּוּן יהודי, הם לא חתכו סופית ושלחו אותנו לפתוח להם סניף בעיירה נידחת בשם לונדון (…) ספרינגס, שבמדינת אורגון, חור של הלַייף.
מניסיוני, אם נכנסת לשוק המתוק – לא בקלות תצא ממנו. אם לא בריבות, אז בגלידות ואם לא בגלידות אז בשוקולד גורמה ואם לא שם – אז כמו שקרה לנו – עמוק בתוך דבש. להיות מובנת, אפשט – יום אחד נכנס לסניף איש ענק וקנה אותנו יחד עם כל המלאי של הגלידות. מלקולם דין, כוורן עם דעות קדומות שהתלהב מאותנטיות ומת על צירופי מיקרים – איך נחתנו לו מול הפרצוף הישר מהקאנטרי של המִילְק וְהַהַאנִי ('מארץ חלב ודבש'). אחר כך כמובן, גילה את פרצופו האמיתי והתחיל להיכנס לפרטי פרטים. בטח שהוא רוצה תוויות חדשות אבל לא, הוא לא רוצה עליהן ציור של חומות ירושלים – הקניט, אלא משהו שישדר נוֹרְת' ווסְטִיוּת (צפון מערביות) לחובבי הז'אנר של הבָּאי לוֹקָאל ('קנה תוצרת מקומית'). על פי כפות ידיו, קלטתי שהוא חובב סקי הישרדותי והצעתי לו שנכניס ברקע את ה-סְרִי פִינְגֶרְד גֵ'ק מָאוּנְטֵין (הר ג'ק-שלושת-האצבעות). לא שרואים אותו מהכוורות של מוֹרְנִינְג סְטָאר ('כוכב בוקר') אבל עדיין, הוא איפשהו כאן בסביבה וכל מקומי ידע לזהות אותו, על פי צורת פסגתו המשוננת.
הר ג'ק שלושת האצבעות (Three Fingered Jack), בקיץ
(2,391 מטר)
בינתיים אנחנו אצלו – ב'חוות כוכב הבוקר', עוקצים דבורים, רודים דבש – בקיץ ומייצרים נרות ללא חומרים משמרים וניחוחות זרים – בחורף. לפעמים, בסופי שבוע כשמזג האוויר מתיר, אני שמה דני גלבוע ומנסה לשחזר בדשא על הגריל, את הקבבים העסיסיים של יעקב. מזל שהוא לא רואה איך מלקולם מטביע את הקבבים שאנחנו מכנים על שמו (גֵ'ייקוֹבְּס קַבָּבְּס) בתערובת חרדל-מיונז-דבש, חונק מתוך בּוּרוּת כל שביב פטרוזיליה.
אומנית זעירה 