אילנות גבוהים

אחרי שסיימו לאכול, הוא ישב על הכורסה שלו עם הקפה והיא הקריאה לו את הקטע שכתבה וגם תקריא נרגשת מחר בערב החודשי של 'נשים שמות לזה סוף':

הרבה אומרות את זה
סתם.
רק מעטות באמת מתכוונות
ברצינות
ורחלה הייתה
אחת
מאותן בודדות.
כשהיא אמרה
שהיא הולכת לפרום
לחצאית
הזאת
את הצורה
היא התכוונה לזה
ולמחרת בבוקר
כבר לא
היה ניתן
לזהות שאריות מִכפלת
או רמז
למה
היה
האורך המקורי
בעת הקנייה.

ועמוסי ישב על המרפסת והקשיב הכי מרוכז שהוא יודע וכשסיימה להקריא, אמר שהוא לא מבין. מה הפואנטה. עמוסי אתה עושה את עצמך, או מה? לא, לא עושה את עצמי, מה כל כך משנה אורך של חצאית? אין דברים יותר חשובים היום לנשים, זה לא קצת מיושן מִכפלות או שזה משהו סימבולי שאני לא מבין? להסביר לך? כן. רחלה, ביאליק, אריק אינשטיין, שמעת פעם? כן, אז?… השיר 'היא יושבה בחלון'.

אה, קראו לה רחלה… לא זכרתי, מעניין. מעניין שאתה לא זוכר שמות. מעניין וגם קצת מוזר שבטקסט לחברות שלך בחרת להיתלות על אילנות גבוהים כמו ביאליק ואריק אינשטיין. מה זאת אומרת? למה לא הלכת על מישהי כמו יונה וולך, או דליה רביקוביץ'? שהן מה, לא אילנות גבוהים? ברור שכן, אבל הן נשים. כמוכן.

high-trees

אוף איזה אידיוט! מה הקשר בינה לבין יונה וולך או דליה רביקוביץ'? אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא מכיר אותה? אין לה שום עניין להיות חוקרת ג'נדר חד מינית ובכלל מה היא בבית משפט? היא רק רוצה לבוא לידי ביטוי. והוא באמת לא רואה כמה היא מוכשרת או שהוא סתם מקנא? אבל את זה היא בחיים לא תגיד לו, כזאת השפלה, אם הוא לא מבין לבד, מה בעצם יש להם לעשות ביחד?

טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

nana

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.

חיבת ציון, פינת כוכב הבוקר

זה התחיל כשניסיתי לדחוף את בעלי, לקריירה שתעשה לנו מתוק בארנק, לא ברצינות – מה יכולתי לעשות? מהבוקר עד הערב היה דבוק למסך המחשב, מְשָחְמֶט נגד צעירים במדינות קומוניסטיות לשעבר שהזיעו דרך העכבר עד אלינו הביתה. אז כמו רבות מהמגדר חתכתי: עד כאן, אפילו הייתי על סף מים עד נפש. הוא דווקא התלהב, הצירוף 'קונפיטורות בסגנון אירופאי' עשה לו את זה ואני צפיתי לנו עתיד פרובינציאלי כלומר פרובנסלי מזהיר. עוד לא ציינתי שלמרות חוסר האמביציה הבסיסי של מושיקו בעלי, הוא בן אדם אתגרי – אם תתן לו לבחור – ילך בדרך התלולה. אני כמובן לא עד כדי כך ליברלית – וכשהתעקש על חבושים תיקנתי לדובדבנים, כשהציע צנצנות אוקטגון, הִרְצֶתִי לו על סידור מדף וכשאמר – אולי רק שחור לבן נזפתי בו – שכח מזה, פירות זה צבע! כך שאין לצבוע את התקופה הזו בנוסטלגיה מסוכרת, היו המון מריבות – אבל תוך שלושה חודשים של טסטים על משפחה וחברים פתחנו חנות קטנה עם וילונות משובצים ופרחים רעננים בשדרות ירושלים ברמת גן, פינת חיבת ציון ליד הקצב שלנו, יעקב – שפילח בשר עגלים עם הזרת ובז ללקוחות בהבל פה חריף מנקניקי חזיר מעושנים, יבוא ישיר מהונגריה.


נקטנו בסגנון הסנטימנטלי – הוינטאז', שהיה אז בבתוליו. 

ההמשך מוכר – העלנו שומן מהקבבים של יעקב, שדחפנו בלי לחשוב פעמיים אחרי שעות העבודה (הוא היה הלקוח היחיד שהסכים לדחוף את שלנו אם נדחוף את שלו) ו'הניקוי' היומי של סירי הריבה. מצד שני, בעצתו עמוסת הכולסטרול הרע של יעקב, תרגמתי עיצוב של תווית ריבת האגסים שנחלה הצלחה, לאנגלית – כי בני דודים של בֶּן (מבֶּן אנד ג'יריז) גרו ליד, בשכונת מרום נווה, קנו אצלו ואצלנו וסיפרו שבֶּן (כהן) – מעבר לבָּאג שלו עם גלידות, גם חולה על ריבות. לקצר, שלחנו דוגמית נדיבה ובֶּן (אֶנְד גֶ'רִיז) – הזמינו אותנו לוורמונט.

מרוב התלהבות, בקיץ של 2007 הם הוסיפו למדפים טעם שנקרא מושיקו. לא צחוק. אגסים בציפורן, אבל החך האמריקאי לא אהב אותו והם לא ידעו איך להיפטר מחביות הענק של 'מושיקו' ו-מאיתנו. עד מהרה התפתחו בינינו יחסי פאסיב אגרסיב, אך כיוון שבכל זאת לשני המיליונרים – מָצְפּוּן יהודי, הם לא חתכו סופית ושלחו אותנו לפתוח להם סניף בעיירה נידחת בשם לונדון (…) ספרינגס, שבמדינת אורגון, חור של הלַייף.

מניסיוני, אם נכנסת לשוק המתוק – לא בקלות תצא ממנו. אם לא בריבות, אז בגלידות ואם לא בגלידות אז בשוקולד גורמה ואם לא שם – אז כמו שקרה לנו – עמוק בתוך דבש. להיות מובנת, אפשט – יום אחד נכנס לסניף איש ענק וקנה אותנו יחד עם כל המלאי של הגלידות. מלקולם דין, כוורן עם דעות קדומות שהתלהב מאותנטיות ומת על צירופי מיקרים – איך נחתנו לו מול הפרצוף הישר מהקאנטרי של המִילְק וְהַהַאנִי ('מארץ חלב ודבש'). אחר כך כמובן, גילה את פרצופו האמיתי והתחיל להיכנס לפרטי פרטים. בטח שהוא רוצה תוויות חדשות אבל לא, הוא לא רוצה עליהן ציור של חומות ירושלים – הקניט, אלא משהו שישדר נוֹרְת' ווסְטִיוּת (צפון מערביות) לחובבי הז'אנר של הבָּאי לוֹקָאל ('קנה תוצרת מקומית'). על פי כפות ידיו, קלטתי שהוא חובב סקי הישרדותי והצעתי לו שנכניס ברקע את ה-סְרִי פִינְגֶרְד גֵ'ק מָאוּנְטֵין (הר ג'ק-שלושת-האצבעות). לא שרואים אותו מהכוורות של מוֹרְנִינְג סְטָאר ('כוכב בוקר') אבל עדיין, הוא איפשהו כאן בסביבה וכל מקומי ידע לזהות אותו, על פי צורת פסגתו המשוננת.

הר ג'ק שלושת האצבעות (Three Fingered Jack), בקיץ
(2,391 מטר)


בינתיים אנחנו אצלו – ב'חוות כוכב הבוקר', עוקצים דבורים, רודים דבש – בקיץ ומייצרים נרות ללא חומרים משמרים וניחוחות זרים – בחורף. לפעמים, בסופי שבוע כשמזג האוויר מתיר, אני שמה דני גלבוע ומנסה לשחזר בדשא על הגריל, את הקבבים העסיסיים של יעקב. מזל שהוא לא רואה איך מלקולם מטביע את הקבבים שאנחנו מכנים על שמו (גֵ'ייקוֹבְּס קַבָּבְּס) בתערובת חרדל-מיונז-דבש, חונק מתוך בּוּרוּת כל שביב פטרוזיליה.


הדרך לקונסול רצופה פירורי לחם

אולי את התחושה הישראלית ביותר ואת ההוכחה המוחצת שאני בבית קיבלתי דווקא בשגרירות האמריקאית, אתמול כשהלכנו לחדש את הויזה. מיטב בחורינו הציפו את המקום בלבוש אבטחה אפור-כחול מושך. חסונים ויפי בלורית הם קיבלו את פניהם של המבקשים – עוד מחוץ למבנה, בתור המהביל, בתוך המבנה – בבדיקה הבטחונית ובסיום – בואך לעמדת טרום קונסול, ניירת, טביעות אצבעות וראיון. בנימוס תקיף פנו למי שיכולים להיות אחיהם, דודיהם, סביהם או הוריהם – ב"לכאן גבירתי", "להוריד חגורה, אדוני", ונדמה שחרקו שיניים בשפה זרה. אך אל דאגה, בין "אדוני" ל"גבירתי" הם שיחררו שיחה מקבילה בניב טבעי, מקומי.

– "רוצה לצאת עכשיו להפסקה"? שלח גבוה עם פנים זועפות מתחת לגגון בחוץ אל זה שעמד נוקשה, ליד הדלת.

– "רק  עשר וחצי, מה אני אעשה עכשיו עם שניצל ופירה? אי אפשר לדחות קצת?", התבכיין הנמוך והמשיך לאחוז במשורינת.

– "איפה אתה אוכל את השניצל?" שמע אותו זה שפיקח על הכניסה כולה.

– "בקפה אצל השמנה".

– "באמת? פעם שעברה שאכלתי שם לא היה משהו והפירה היה בלי בצל". כעס הזועף.

למרבה השובבות, גם עמוק בפנים, בלב המבנה הבונקרי – איפה שממתינים לקונסול האמיתי מאמריקה עם המבטא והליטוש, חבורת שניצל מסדרת את התור ועוזרת בניירת. לאלו כאן, חזות כבדה יותר של מביני תוכן. התמלילים נוקשים ונוגעים ישר בעובי הקורה:  "כמו שכתוב לך כאן אדוני", הורה בתוקפנות מקצועית אחד שחרחר לאיש מקריח ומשפחתו, "את תמונת הפספורט בתוך טופס ה-DS-160 , ליד טופס דואר שליחים יחד עם הקבלה הירוקה עבור תשלום אגרת הויזה." דברי אלוהים חיים. אבל איך שעברת אותם והתרחשה הפוגה קלה בתור, תוך שניות הם שינו טון ודיסקסו מצב של יום חול, על איך לא – "נרד בשתיים וחצי על איזה שניצל?".  קהל המבקשים שמר על פרופיל נמוך ומשמעת ברזל, ללא צל של חיוך או הזזת גבה. רק לקבל את הויזה בלי עניינים, אז מה אם ילדים עם אוזניה שמחוברת לחוט מזערי מעבירים בינתיים מידע מודיעיני על נתחי עוף מטוגנים בקולי קולות, משחזרים על חוף הים התיכון שבתות הורים בבסיסי הדרום?

מה עוד לא נכתב על תחושת ההשפלה והניכור בדרך אל הויזה הנכספת בשגרירות האמריקאית? בכנות? אין לי מושג למה, אני דווקא ספגתי שם תחושה ביתית בניחוח בית אמא. ועד כמה שזה נעים לחוש בבית, עוד יותר מענג לדמיין את אחד מחבריי האמריקאים צופה פעור פה בהתנהלות החיננית הזו בחשאי בעזרת איזה לווין תקשורת, או שפשוט הרי לא אתאפק ואספר לו או לה איך זה אצלם בשגרירות. הם כפרטים באימפריה בטח יפרשו בלב: סביר, ברומא תן לרומאים לטפל ברומאים, ובקול מתעניין ישאלו אותי בנימוס – "מה זה 'שניצל'?" ולעצמי אסכם מן הסתם: גם בשגרירות האמריקאית ברח' הירקון בתל אביב, ביג בוס הוא בוגר סיירת, רצוי לא צמחוני.