קמפינג – פרק 91: הַטְרִיק

לקמפינג – פרק 90: האוצר מְאָסוּאָן / תמר המר

הראיון שהוזמנתי אליו (בעזרת קשרים כמובן), נערך בפאזה טרופית, עם נוף לים. תעני על השאלות מהר. הכי זריז שאת יכולה. זה הטריק. כבר אין לי אוויר, אני בן אדם איטי.

היית נשואה פעם לגרמני, נכון? כן. איך היית מתארת אותו? נאצי, עבר בריגול. נאצי-נאצי או סתם חזיר? חזיר נאצי. אז מה מצאת בו? רציתי לשנות אותו. סוג של אתגר? כן. האמנת בכושר השכנוע שלך? האמנתי – בלשון המעטה. את אישה שתלטנית? תגיד לי, מה זה השאלות האלו? חשבתי שנדבר על הממצאים בסכר אָסוּאָן? אם את רוצה תרומות לפרויקט שלכם, מתוקה, אז תסמכי עלי שזו הדרך. אל תקרא לי מתוקה, אין לי איתך כלום. בסדר, תרגיעי… ועם הגרמני, יש לך עוד קשר? לא. מתי ראית אותו בפעם האחרונה? הוא בא לביקור לפני שנה ולקחתי אותו לכנרת. עשיתם גלים? מצחיק מאוד… לֶמה הוא בא? לא שאלתי. שכבת איתו? כן, במלון ארט פלוס ברח' בן יהודה, קרוב לבית שלי. את סתם אומרת. לא, זו האמת. עדיין ניסית לשנות…? לא. אז מה? אתה לא תבין. למה? כי הפסיכולוגיה שלך פוליטית. מה זה אומר? שאתה דמגוג. לפחות אני לא מזדיין עם נאצים… זאת אומרת, נאציות. אבל – הומופובּ שחבל על הזמן…! לא אהבתי את זה, תמרי. גם אני לא אוהבת 'את זה' ותשמע – אם הם ממשיכים כל הזמן לצלם, אני הולכת. אין צורך לאיים. אנחנו עורכים אחר כך ולא נסגור פינות לשידור אם לא תאשרי ו-אל תחשבי שאם אני מרגיז אותך זה בהכרח מחבל במטרה שאת רוצה להשיג. היו פה כבר מפורסמים ממך, שלקחו כדורים לפני שהתחלנו ועברו את זה יופי, הפליגו בול ליעד, כמו גדולים. רגע, את רוצה להגיד לי שלא לקחת כלום? לא. אז את רוצה הפסקה למים? לא.

מתי הגעתְּ לאָסוּאָן? בתשעים וארבע. כבר אחרי שהתגרשת מהגרמני? אחרי. ושם הצטרפת לקבוצה הסקנדינבית? כן. מה עשיתם שם? תרגלנו טכניקות חפירה תת מימיות, ייחודיות למדבר – כי מתחת לסכר מצוי אזור שלם שטרם… טרם, מה? אתה יודע, חפרו בו. נשמע כאילו את אומרת דבר אחד ומתכוונת למשהו אחר… מסתירה משהו? ממש לא, אבל נכון שבאָסוּאָן – משמעויות התחילו להתרוקן. מצלצל מאוד רומנטי… היו דברים? היו. ספרי. אני לא חושבת שכדאי. למה? אתה תמצא את זה אנטי ציוני. איך את יודעת? קלטתי אותך. מה – ערבי? לא, בכלל לא הכיוון. טוב… ואת תמרי, ציונית? הסבים שלי היו סוציאליסטים שהגיעו לארץ בשנות ה-20. אז מה? תבין לבד.

קמפינג – פרק 90: האוצר מְאָסוּאָן

לקמפינג פרק 89: למען יראו וייראו / תמר המר

צבי מתקשר לראות אם הכל בסדר. מצוין ואצלכם? דברים מתגלגלים יותר מיופי, אפילו פנטסטי! לא צריך לתפור חליפות, תמרי, מסתבר שאלזה שלו כבר תפרה לכולנו. צריך לדעת עם מי להתחתן, ממי להתגרש ועל מי לכתוב ספר ו-במבי עשה זאת! הפעם הוא ידע על מי לכתוב. אתמול ישבנו בארוחת ערב עם המו"ל והכותב של הספר  'זמנים רקובים' – מיסטר אֶם דִי אוליבר בכבודו ובעצמו! מאמינה? ….באמת? נורא מתרגשת! תביא רגע את במבי. אה… לא בטוח שכדאי, תמרי. למה, מה קרה? הוא קצת… זה בסדר, צבי – אפשר לחשוב מה עוד לא ראיתי, תן אותו. טוב, רק תגידי, את זוכרת להשקות את הפיקוס?

מה קורה גורדין? בול קליעה, תמרי – ותראי מה זה – כמה שנים לקח לי לשחרר אותה מהסחי הגרמני? עשרים שלושים שנה והנה – עכשיו היא מחזירה בגדול, על כל ניצוֹל היא מודה לי! והיום, לא ממציא – היא באה אלי לחדר במלון – פעמיים(!), כאילו כלום. וצבי? לא ראה אותה, מה את חושבת שאני דפוק לגמרי? ההפך, אבל פעמון רינג רינג, במבי – היא רק חתיכת גֶנוֹם נאצי שגזרת מז'ורנל של הרייך השלישי – כל השאר שלך.

השיחה הזאת רבצה עלי במשך כל היום – ועוד האינטרנט מרוח בתחזיות על ג'וזפין, סופת חורף שהולכת, כך מבטיחים – לכסח מחר לקראת הצהריים, את החוף המזרחי של ארצות הברית והם עכשיו בפילדלפיה. פעם לקחתי סדנה על תורת האנרגיות בין זוגות תאומים, כך שלפנות ערב נכנסתי למצב חירום – רוקנתי את הסוּפֶּר מסָייפנים ואוזני-פיל ובישלתי מרק גרגירי אוֹדֶם-הַגדִי עם הרבה פטרוזיליה. מתכון שתומך מערכתית בכל מי שנולדו בדצמבר-ינואר, דוּךְ כמו שור על הסימון הכוכבי של הנער הַתנ"כי עם הקרניים. מוטרדת, ניסיתי ללכת לישון מוקדם. אם פה ערב, אצלם עכשיו בוקר – זמן קלסי לסיים חלום לח על רוח פרצים וְגָרְזֶנִים ספרותיים שמוחתמים בכל רחבי העולם ושיהיה לכולם לבריאות, כי אם שחיטה – אז עדיף במתורגמת לקול מקצבֵי תוף מרים.

קלישאה קשישה היא, שהמוח האנושי בנוי באופן אסוציאטיבי ודברים שמרגישים בבטן סוחבים אותך לנבור בשאריות. ככה, שהרתחתי מים לתה ולמרות שהיה קפוא בחוץ, יצאתי למרפסת ושלפתי אותו מתוך אדמת עציץ הבטון עם הנענע. שטפתי בזהירות והנחתי על השולחן. כל כך הרבה זמן עבר. לא סתם סחבתי אותו מְאָסוּאָן – הוא יפיפה, פשוט אוצר! איך שבוע שלם בסיני, היינו כמו מוטציה של זיווג תרבותי לא מוצלח, אבל כשהגענו למעבר טאבה כבר לא ראו עלי כלום.

קמפינג – פרק 89: למען יראו וייראו

לקמפינג פרק 88: מאמר אורח / עופר גורדין

הטקס ברחוב שמעוני הכה גלים עד כדי כך שבאו לצלם מהטלוויזיה. הפעילים מתחילים אותו בסביבות חמש – חמש וחצי, כשהרבה אנשים חוזרים מהעבודה. גם אני. היום גם מחלקים חינם את הגליון הראשון של 'כתובים' – אחד מראשי המארגנים הוא פעיל מילולי באוניברסיטה העברית וכנראה שהם נתקעו שם על הר הצופים, עם יותר מדי סרחי עודף. אני לוקחת אחד ומביאה דיפדוף. על ההתחלה  – שני עמודים ריקים, בטח איזו הברקה קונספטואלית – 'המשורר הוא עירום' או משהו בסגנון, לך תבין…

'למען יראו וייראו' מסביר לי שוּלי, המוכר המסטול בפיצוציה. קריירת מוסיקה מרוסקת ועל סף חזרה בתשובה. כשהוא מתכופף כדי לחפור לי ארטיק מהפריזר, סוס נחשף מעל מכנסיו. 'למען יראו וייראו' מקועקע בפונט מקראי בסמוך לזנבו. ממתי הסוס, שולי? אה… ראיתְ? …יָשָן… הודו אחותי, חב"ד, מחזור תשעים ותשע. תגידי, בא לך שְנָאפָּלֶה? שנים לא הציעו לי שְנָאפָּלֶה ועכשיו לצלילי נגינת חלילים למען משוררים וסופרים, זו הצעה שמקבלת מימד סוריאליסטי. תודה, שום דבר שוּלי, יש לי עוד ארטיק שלם על הראש.

את הַשְנָאפָּלֶה הראשונה למעשה חטפתי – לא קיבלתי. זה היה לפני תשעים ותשע כשעדיין לא דיקדקו במושגים כמו 'כבישה ראשונה' (Extra Virgin) או 'בתולה שניה'. אז, לא היה צורך להגר ליבשת אחרת כדי לזכות במכורה. מה פתאום בלילה? שוּלי ניראה מבולבל. טוב, כבר יותר מעשרים דקות שהוא צריך לתחזק קשר עין ולמעלה משעה שלא לקח סְנִיפָה מהחומר הוורוד שהוא מחזיק ליד הקופה. טיימינג עלוב, כי בדיוק כשאני חושבת לנטוש אותו לנפשו השרוטה, סלסולי מוזיקה מזרחית, כפי שהוא מתוודה על המקום – מביאים לו את הגָּ'נָנַה והוא נמס ליותר מסך חלקיו. שלולית עכורה של שוּלי מציפה את רצפת הפיצוציה וכאילו מעצמו נופל מִיָדַיי גליון 'כתובים' וצולל כמו סמרטוט אל תוך הנוזל השמנוני. פרסות דהירה רומסות את נייר הכרומו הלבן ושועטות הישר לַכּיכר, לחמוד את הדבר האמיתי. מילא… בין כה אין סיכוי שב'כתובים' מצוי מידע על איך להחזיר שבר כלי למצב מוצק.

קמפינג – פרק 87: וידוי

לקמפינג – פרק 86: צבי ובמבי יוצאים לחופשה / תמר המר

חברוֹת שכמעט אין לי והדודה, מאיצות בי לאסוף את עצמי. זו הזדמנות פז מרחיקת לכת, ששני הגברים המיותרים שפלשו ליום יום הבסיסי שלך, מטרידים כעת ביבשת אחרת. הם רק בחופש, בעצם עבודה, התגוננתי. אז מה? את יכולה וכמובן צריכה לעשות חושבים…מה זאת אומרת אין לך חשק?…את בדיכאון, תמרי? הדודה מחשמלת בי מבט נטול אמפתיה. היא לא אוהבת תירוצים (כך היא נוטה לפרש בורות רגשיים) ומבטיחה לי שמכבש צילומים הידראולי, יעשה עלי את העבודה. תחשבי רחב, תמרי – את יכולה להשליך הצידה את ההבל היהודי ולבצע וידוי קתולי כמו שצריך – וזה גם בדיוק מה שאת הולכת לעשות אצלי מול העדשה! קבעה.

אני אוהבת את הדודה, אך נרתעת ממה שמוגדר כ'רוח אמנותית' ומאמנים בכלל. הביטחון הפיקטיבי שלהם במה נכון ומה לא – תמיד כרוך בפעולות גרוטסקיות. באמנות בתוך המשפחה זה הכי בולט ושום הכשרת מדעים כקונטרה, לא תצליח להוות מפלט.

אין לך זמן? אז בסוף השבוע.
ככה, בשבת – שבע וחצי בבוקר, אמצע החורף, היא גוררת אותי לחוף ליד קיסריה. את רואה את הארובות האלו? (הלוואי ואפשר היה לא לראות …), אני רוצה שתחשבי – 'מה היה אילו' – הכל פתוח, את נכנסת פנימה עם מטריה ותיק – או את יודעת, נו, תדמייני כבר לבד… מה זאת אומרת אין לך מושג? את עובדת כל היום עם סופרים, לא?

קר שם בחוץ, אבל הדודה לא מניחה. היא מורה לי לשכב על החול ולעשות עם הידיים. כאילו את ציפור. דרור. הביאה איתה גם שולף-רשע חשמלי, עשרים וארבעה קארט (בטח מזוייף), שקנתה במבצע אצל אברהם הקטן בשוק בבאר שבע. עד כאן דודה! לא תגררי אותי לפולקלוריזם בְּלִירָה. ממש מזיז לה… תוך כדי הרכבת מגן האוזניים וחבישת הכפפות האלסטיות, היא ממשיכה להטיף – ביקשת? אז הנה לך בבקשה – פסיכולוגיזם במאות שקלים (בפולנית קוראים לזה נשק יום הדין בקינוח וידוא הריגה): תחשבי על ההורים שלך ועל כמה את חייבת להם. אם אמא שלי, סבתא שלך, הייתה רואה אותנו עכשיו, היא הייתה מאוד מאוד גאה בי, תמרי… זאת אומרת בשתינו. לא שהייתי מעזה לספר לה שלקחתי אותך לטייל באחו של ארובות… קרקרה צחוק קצר ותפסה זווית זריזה מאחורי הַחָצוּבָּה. כן, בדיוק ככה – נקי את עצמך עד פירור הזכוכית הקטן ביותר… לא לזוז!

לקמפינג – פרק 88: מאמר אורח / עופר גורדין

קמפינג – פרק 86: צבי ובמבי יוצאים לחופשה

לקמפינג פרק 85: מָרָק מקפיא / עופר גורדין

הלכתי איתו, עם מבקר התאטרון הרזה, להצגת הליצנים והכרבולות הקולנית וצריך לקחת בחשבון שאני קלאוסטרופובית וישבנו בול באמצע של השורות הטובות. כשתם הקרנבל המאולץ, נדדנו ל'כרישה של סבתא' בגשם, אז חובה להזמין מרק – חוק בסיס שכל אישה יודעת. רַן בא בעניבת היום החדש, עליה מרוח ארלקינו על רקע משבצות שחמט. בדיוק כשאני תוהה אם יש לו עניבה מיוחדת לכל הצגה, הוא מתוודה בהיסוס כובש, שחבריו קוראים לו 'רַן-רַן' – כמו באנגלית 'רוץ-רוץ', הוא מתרגם ומצמק מן הסתם את התכלית המקורית הטמונה ב'ברח-ברח'. אני משלימה לו בדיבור על חופש, יותר נכון חופשה ועל לאן נכון לכוון בפעם הבאה – קרחות יער עליהן כף רגל אדם טרם דרכה, או עיר ענק צפופה, ללכת בה לאיבוד. באמת לא יודע על מה אני מדברת ומה זה משנה, הוא מיתמם. בשבילו, בשיא הכנות – תחושת חירות גלומה בדמיון או ביצירה שזורקת אותו למקום אחר ו-בסקס, ברור. ברור שברור, רן-רן.

בבוקר אני שוב מקבלת את זה מתחת לחגורה. כי לא, לא אני הולכת לצאת לחופשה, אבל צבי ובמבי כן. קנדה וארצות הברית. חגיגה גדולה – הספר של במבי, 'אלזה: אישה וחשמל', מטיס אותם למסע הכרות ומכירה במיידי, הזמנה לא צפויה. תמרי, זה יכול להרים עם ג'ק את 'צרצר' ולשנות דברים שאת לא מאמינה! תוכלי לטפט את המרצפות בסחלבים, אבל עד אז, מישהו חייב להישאר. אם מאוד נחסר לך תוכלי להתקשר לעופר, יש אחד כזה, לא? צבי חידד מילולית. אני גם יכול לבקש מזיוון שתבוא לעזור לך, אבל לא הייתי בטוח שתרצי. אולי, תן לי לחשוב על זה. אז מתי ולכמה זמן? רביעי בבוקר, שלושה וחצי שבועות ואומרים ששני פיט שלג באטלנטה! ג'ורג'יה?

דווקא מתאים לי פסק זמן מהם, אני רק מוטרדת שלהשתלט על הדברים פה לבד, עלול בפועל, לדחוק לפינה את השיחות המתדלקות עם פרנסואה, המאפשרות לי מילוט לזמנים אחרים – חוויה, שעבור כל ארכיאולוג, ימי או יבשתי, היא כמו אוויר לנשימה – כך כתב פעם ריש לקיש מציפורי העתיקה וצדק מאות אחוזים באדמה.

קמפינג – פרק 84: מבקר התאטרון

ארבע דמויות קומדיה דל'ארטה / קלוד ג'ילו (1673-1722) 

לקמפינג פרק 83: פגישה במילאנו / עופר גורדין

עד שבוע הספר אנחנו ב'צרצר', במירוץ אחרי הזמן. השנה, נביא אותה לראשונה בסדרת חוברות צביעה אקולוגיות לילדים. כל הטקסטים של סופרת הננסים העולה – מעין ניצני, שכותבת בלופ בלתי נגמר על בעלי חיים, מיחזור ואהבת הסביבה. גם החבר שלה, עושה במלאכה. מאייר חיות מוסמך מתוך זיקה חריפה למקורות – המערה הספרדית אלטאמירה, עם ציורי הביזונים המחוקים – בציפורניו (טיפוס שעיר…).

בעזרת טכנולוגיה עולמית שפותחה – כן, כן 'אצלנו בטכניון בחיפה', בסוף השימוש ניתן יהיה להתיך את החוברות בטמפרטורה החדר. תספיק התלהמות מינורית אחת בסלון הביתי, אפילו אם אין בו טלוויזיה – על מנת להתחיל את פעולת ההתפוגגות. חינוך היום, הוא אובייקט מתכלה וצריך להכיל את זה בשתי ידיים, תמרי. בחיי, צבי …אני לא מאמינה שגם אתה כבר אומר 'להכיל את זה'!

הם מביאים איתם את הסקיצות לחוברת על הזברות. מעבר חציה מתעתע. איכשהו, הפגישה עם הזוג הכותב והמצייר, שולפת ממני אגרסיות דרגה ראשונה. בערך אחרי עשרים דקות, אני שמה לב שתוך כדי הקשבה מאופקת לגחמותיו של הזכר התניני שלה, הלסת שלי – פיזית על חריקת שיניים. נפרדנו חפוז בכיכר מסריק ובצעדים מהירים חתכתי לקפה פּוֹמוֹדוֹרוֹ, בכיכר מילאנו. בדרך נשרו דמעות, תירצתי אותן לעצמי בסיבה הקלושה שטרם ביקרתי במילאנו האמיתית. אפשר לחשוב… מה יש שם? תיקים ונעליים??? טוב, ברור שלא זה הענין ושבעצם מדובר ברגישות טריביאלית, המאורסת לַתחושה הפוסט-מחזורית שהעולם על סף נמס.

אחד רזה מאוד מתיישב בשולחן מולי וחובק לפטופ. בגלל הצנימות וקו הפרופיל המחודד, הוא מזכיר לי את הקמצן החתיך מירושלים, שפעם הייתי חברה שלו כמעט חודשיים. סרט הוא לא שילם עלי, אבל מי סופר? באופן הפוך מהמקובל, הוא מתמקם לו ומיד משכיב את הלפטופ לישון בתוך תיק עור בחיקוי נמר. זורק בי כמה מבטים, נכנס בלהט במשולש פאי פקאן וקינמון ומגיח לבצע הכרות. עוד שם חסר זהות המאחד שתי אותיות אקראיות – 'רן'. למה אני מסבכת? הוא לא רוצה לשמוע מילה ומזמין לי גם אחת. הם אלופים פה, את חייבת לטעום.

מי האיש? מתקן עולמות על פי דוחות אישיים מן העבר? לא, הוא מבקר תאטרון בעקמומון של האוניברסיטה. 'בעקמומון של האוניברסיטה???' כמעט חנק אותי הקינמון מצחוק ואותת לו – אם אני פנויה היום בערב, יש לו כרטיס כפול להצגת רטרו בסגנון הקומדיה דל'ארטה – קרקס להטוטים עם שני קופים, אריה, פילה לבנה, ליצנים ומסכות קרמיות. פעם לקחתי קורס בחירה על הקומדיה דל'ארטה ו-אני בודאות לא סובלת את הז'אנר, אבל בסיכומו של משולש פקאן, ערכתי התלבטויות וסיננתי – מדובר בספרות מקצועית!

לקמפינג פרק 85: מָרָק מקפיא / עופר גורדין

קמפינג – פרק 82: נעמה זְהָב-פַּרְוַיִים

לקמפינג – פרק 81: שרימפס עצבני / עופר גורדין

'נעמה זְהָב-פַּרְוַיִים", קראנו לה בטירונות. אני לא הולכת להסביר למה – כי לגופו, הרבה יותר משמעותי שבצבא היא כיכבה כצלפית אלפא בגזרת מערת המכפלה. בכל פעם שכיסחה סהר של מסגד, אפילו על יבש, הרגישה (כך התרברבה ברב קווי) כאילו נעצה טייס. כמו רבים וטובים שמסווגים כעשבים שוטים, גם פַּרְוַיִים מוברגת כיום כמנכ"לית ריאליטי מאובזרת. 'שיחות דוט קום – הפורטל הכי ממוקד ברשת', ככה היא קוראת לעצמם.

מצאה אותי דווקא בפייסבוק, 'על בסיס נוסטלגי' – החניפה באייקונים מחויכים. אולי ההוצאה שאני עובדת בה – שבלול? ('לא, צרצר'), מעונינת בכתב היד של אחיה – זוכרת את גל? הייתה מגילה לא פשוטה איתו, החליף כמה פיוזים בהודו. בקיצור, לא בדיוק קו ישר אבל גאון בכתיבה, תמרי. עקב עשר שנים אחרי מאובנים וכתב רשמים. מדהים! תדלקי לגמרי על הראש שלו. יש לך תואר בארכיאולוגיה ימית, לא? יופי, קצת קשור ושניכם רציניים כאלו… תצחקי קצת, תמרי! תגידי, את אוהבת שרצים על האש? אז תשמעי – יש מסגד מקסים, טורקיז של הלייף בכיכר מאעלש בג'לג'וליה עם כל הקונסטלציות. שבת בשתיים עשרה וחצי, תביאי אתך מישהו?

עכשיו, כשפרנסואה נסע, אני מוכנה לעשות רוורסים בלתי מושכלים. הרי כל אמא פולניה היתה שולפת בשניות את העצה השחוקה והמשומשת – זה לא זמן לומר 'לא' לאירועים חברתיים, שיכולים לעזור להשכיח ולהתמודד באופן רציונלי עם מגוון אי האפשרויות.

במבי הסכים להצטרף אליי, הוא יביא איתו את הקילשון, זה התנאי. בטפילים לא כשרים הוא מעדיף לטפל באכזריות סלבית, שמפיקה על פי נסיונו – אפילו מחַמוֹר – מיצי רגשות מעוררי השראה. הוא זקוק לזה דחוף עכשיו, תקוע לגמרי עם הרומן החדש שלו. בסדר, רק תשים צנוע את הקטע שלך עם טיסות, אחרת זְהָב-פַּרְוַיִים יכולה לטרוף אותך יחד עם הקילשון. במבי צחק – אישה בפרוות זהב… מרים את כל השאלטרים של הדימיון! שתטרוף…

המסגד אכן זרח למרחוק, טרנדי ואיכותי. מוקף דקלים, גפנים ועצי זית – כמעט טוסקנה, ניתן למכור בעגה נופשונית. זְהָב-פַּרְוַיִים, קיבלה כמובן את המקום לצהרי שבת בחינם, קשרים אישיים, קרצה כשלצידה מעשן משהו, גל, אחיה החיוור שהשתדל לפקס מבט. ניסיתי ללכוד את עיניו, אבל באחת – קול המואזין שחרר משמלתה החשופה של נעמה עורב גדול ועוד לפני שהספקתי למלמל 'על הדבש ועל העוקץ' – קילשונו של במבי כבר דקר בעובי השריטה הכהה שקילפה את השמים.

לקמפינג פרק 83: פגישה במילאנו / עופר גורדין

קמפינג – פרק 80: ביקורו של פרנסואה

לקמפינג פרק 79 – הנשר נחת / עופר גורדין

פרנסואה בא לעשרה ימים. אולי הזמן הכי מזוקק שהיה לי מזה שנים. כמו ללטף חתול לבן ולשכוח. עם זאת לא חסרו אנשים שהרימו גבה – למה בת ארבעים פלוס משלהם (ממש…), צוחקת בקול רם מדי עם נער לבוש מחויט, רחוק מכאן ועכשיו. לא הזיז לי, אפילו ההפך ואני זוכרת היטב זמנים שבהם כל אישה מלאה עם שפתון וורוד שעיקמה פנים, יכלה למוטט בי בניין קלפים של שלום ובטחון. אפרופו – דודה שלי סיפרה לי שבבאר-שבע עיצבו כיכר תנועה, על פי אותו עיקרון. טנק מוקף בנרקיסי בר בגווני שלכת. לא בדיוק בול קליעה, כי החלטתי, על אף הקושי האובייקטיבי ולמרות שפרנסואה, מת כחייל – לעשות לו הכרות בלתי צבאית עם הארץ.

על הבוקר כשירדנו דרומה, לבשתי גלביה שחורה ברקמה נבטית ושילחתי בו את המיתולוגי, 'בייגלה גמל' הממוקם בכניסה לעיר עוד מאז שהייתי ילדה. בצהריים החלפתי למעיל רוח ועלינו על העפיפון האקרובטי של הדודה, כדי להתערבל בסופת חול מעל המכתש הקטן. יומיים צפונה, כבר האזנו לצווחות עגורים באגמון של החולה. אבל הכי היה לנו באמצע – חלקה תלושה מנוף נעורי – הגן הלאומי בבית שערים העתיקה. לא העליתי בדעתי, שמערות קבורה יכולות להצית ווליום כזה גבוה של חזיז רומנטי, כי את הפסל של אלכסנדר זייד עם הסוס, ליד, על גבעות שייח אב'ריק, תצפית כאילו – כבר בדקתי בתיכון. שום תירוץ מוסרי, פרט לשעמום המתמשך הכרוך בשינון לבגרויות. אני גם קצת דיסלקטית. פרנסואה התמוגג! בתקופת הרקע שלו, עוד לא הומצאו הדיסלקציה ומניפת הפרעות הקשב. הוא חושב שזה נורא חמוד. בעיקר בתוך מערה. על גבן של הגלוסקמאות הכבדות. ריח הטחב לא הפר נשימה קלה וכצפוי במצב בו האהבה נוזלת, עטלפים קדומים התחזו ליונים.

ברור שהגשתי לו גם את כל מסת הקוֹנְטְרִילְיוּס-אֵייג'. הרי בסופו של יום, אני תוצר של פמיניזם דעתני ותוכן מקצועי הוא חלק בלתי נפרד מהזהות הקיומית שלי – כך שאכן, מובן מאליו – את הצלילות עשינו בקיסריה. מסורת זו מסורת ועדיין התאפקתי. לא רציתי להיכנס בנכסי צאן ברזל ובסוגיות פטריוטיות מול תייר. מי שכאן ומהתחום, יודע טוב מאוד שפעילות השייטת באתר לא השאירה הרבה ברירות מחדל, חוץ מליפול לחיקה החלול של תיירות זולה שמצנזרת אופקית פרקטיקה היסטורית.

לפני שטס חזרה, התעקש לבשל. חייב להכין לנו – קדירת צלופחי פרובאנס. היו לי תכניות אחרות ולא שאני נלהבת להתנסח באופן המוני – אבל, זרמתי עם זה והתבוננתי בו כשרקח. גופו ניראה שקוף כשטיפל ביצורים החלקלקים, דקות ארוכות לפני שהשרה אותם במחית הערמונים, היין הלבן ועשבי התיבול ושלח בחרס לתנור. לא חדש וגם מיותר לנדנד – כשמשחקים במימד הזמן, עשויות להיווצר בועות אוויר ואפילו ואקום. בשתיים וחצי לפנות בוקר התעוררנו שלובי איברים – אוי! הצלופחים!!!

לקמפינג – פרק 81: שרימפס עצבני /עופר גורדין

קמפינג – פרק 78: קוֹנְטְרִילְיוּס-אֵייג'

לקמפינג פרק 77: יותר אוונגרד / עופר גורדין

בחפירות הארכאולוגיות בתל כרם-שיקמה, ניתן ליהנות ממראה הקימורים בסגנון הקוֹנְטְרִילְיוּס-אֵייג', המאפיין את הבנייה השיבטית באזור אגן הים-התיכון, במאה השביעית לפנה"ס. אפשר כמובן לראות מוטיבים קוֹנְטְרִלִיים אחרים גם בבניה שלאחר מכן, כמו למשל עיטור הקשתות בעופרים במבצר סיגורנדי ברמת הגולן או בתרשיחא תחתית שבנגב המערבי. עובדה מרתקת היא, שבשרידי ארמונות שנמצאו מתחת למים מאותה התקופה, אין זכר לקווים קוֹנְטְרִלִיים. בתת-מימי, אנשים פשוט הרשו לעצמם להשתולל בכל מיני שעטנזיים אחרים. זהו ידע בסיס בלימודי ציוויליזציה ימית בארץ ופיקנטריה שכל סטודנט בחוג בחיפה (לפחות בן זמני), ינפנף להשוויץ בה: אצלנו הקיטלוג על סקלת הזמן הוא סיפור מורכב, לא כל אחד יכול. אולי נזכרתי בזה, בגלל הקאמבק של הזיכרונות – הרעיון של במבי, שאתעד זיכרונות שלי. עכשיו? בגיל ארבעים וכמעט חמש, להתחיל לכתוב יומן? זיכרון זה לא פיסקה ביומן, תמרי, זיכרון זה קוד ואת חזקה בסִיסְטֶם, הגזים והחמיא לשוללת סיסמאות סדרתית. שאגלוש חסרת אחריות מעיסוק בעריכה, למצב של כתיבה? זה נשמע לי גבולי, כמעט כמו עיתונאי שמחליט יום חורפי בהיר, להגר לפוליטיקה… אבל כיוון שתוך כדי, חיסלנו במהירות שווה את זרועותיו הבשרניות של צ'ילי ירוק חריף שמציף עכשיו את השוק – סמכתי עליו, שיש משהו במה שהוא אומר ושהוא לא דוחף הצעה כזו מסיבות לא טהורות.

מפתיע שאיך שפותחים את המִמשק, המערכת שולפת סימונים כרונולוגיים די בקלות. מהתקופה הפוסט לאומית: את זכרו המדמם של צוקי הנמר – אל ימי בין המייצרים ולידתו של אפקט הלגיטימציה ללָהג מעבר חד, בואך חיים יששכר – פרופסור נשוי לחקר מצולות האוקיינוס ההודי (אדם מלא חן ובעל גב חזק), שמה לעשות? המציאות ציוותה ירידה תלולה מביתו שברחוב יפה-נוף על הכרמל, אל הבלתי מתקבל על הדעת – עולם המילים של ישראל שפריר, מתרגם כפייתי מיבוסית לפורטוגזית (לפחות עשרה תרגומים עבי כרס בשנה), שהכרתי, עוד לפני שעשה הסבה לצילום והתחיל להסתובב כמו סוטה עם עדשות מקרבות, ארוכות מדי.

באמת נכון, שחריף מעורר תיאבון – נלכדתי קלי קלות במלאכת ליקוט רישומים משורבטים בדיו מסורתי ועל היום הראשון, פרקתי את שלושת סיפורי האהבה האלו בהקלדת רצף. אינטנסיבי, אבל מספק – תחושה שגם לי יש היסטוריה. בשבת בבוקר, באתר העתיקות הביזנטי שליד חוף ירושלים בתל-אביב, הוא לא מסוגל להתאפק – מתרגם מיבוסית…? אמיתי, תמרי? אמיתי לגמרי. איך לא סיפרת לי קודם? נו… אתה שוב מאלץ אותי לצטט מן המקורות… 'רק בתולות חושפות ארגזי תחמושת ישנים בצהרי שרב'.

לקמפינג פרק 79: הנשר נחת / עופר גורדין

קמפינג – פרק 76: צוּקִי הנמר

לקמפינג פרק 75: עפיפוני מלחמה / עופר גורדין

כששירתתי (כפי שמקובל להגדיר) בעגמומית, זו כבר הייתה ראשית העת החדשה של פוסט נעלי הגולדה. בנות הורשו לנעול נעליים שחורות עם אופציות לעיצובים שובביים, פה ושם. כך נגררתי לרכוש על רגל אחת, נעלי פרפר מחומש שראיתי באחד מחלונות הראווה בטבריה (ליד התחנה המרכזית, בדרך לגבעה עם האנטנות). איך שיצאתי מהחנות, ניגש אלי חייל מפיל, כל כך יפה, כמו מסרט. אני הולך לעבור את הגבול בעוד עשרים וארבע שעות, אולי את מסכימה להיות חברה שלי?

לדבר איתי על שטח אויב כשהייתי בת שמונה-עשרה וחצי, היה כמו לגרוב שתי גרביים שמאליות על אוזניים ערלות (ככה אומרים?), כי כל מה שעניין אותי אז היה, שלנעל יהיה שפיץ אפנתי ושהמכנסיים המגוחכים יהיו תלויים עלי, באופן שיעיד על ירידה במשקל ולא ההפך. החזיק זמן קצר, המוטיב של העדר גבולות – ותוך שבועות עף ברוח כשקית גרעיני חמניות והושלך ללא משים כקליפת קלמנטינה.

קוראים לי צוּקִי, לא קיצור של כלום. נחמד מאוד, לי תמר. מה אתה אומר על הנעליים החדשות שלי, צוקי? משונות קצת. אכפת לך אם אקרא לך 'צוקי הנמר'? למה? סתם, אני אוהבת חברבורות.
אי אפשר לומר על סיפור האהבה שלנו – הוא לא ידע את שמה, או את שם אביה, אמה, אחיה, אחותה וכן הלאה – כי ידע גם ידע, כמעט שנה שלמה. למרות זאת, מחץ אותו חילזון הסכסוך על אדמת השכנה הצפונית בסוף אוגוסט צלוי.

כיווצתי את כל החבילה הזו, עמוק וקומפקטי אל תוך המחסן התת-קרקעי שאני שוכרת ברחוב יעקב הישמעאלי – איפה שאני מחביאה גם את הקוד האנטיספטי – ללא הנשמות מפה לפה, שמירת מכתבים קשורים בסרט, תקליטים או פרחי לענה מיובשים. מצד שני, השלום מתחיל מבפנים ועד היום כשאני רואה חייל ממש מקרוב, משתלט עלי דחף חריף לקנות נעליים שחורות ולהיות מוכנה.

זה קרה לי בצרפת עם פרנסואה ואתמול, באלנבי המלך ג'ורג'. הוא שלח לעברי מבט עייף. הייתי חייבת למצוא מהר משהו לשאול אותו, או כל סיבה אחרת לפתוח בשיחה – לא יכולתי להניח לו שוב, לחצות את הקווים לבדו. רק שנסו ממני כל השאלות (חוץ מאלו שהיו עשויות לרמוז על טירוף…) וכמו שתמיד קורה לי במצבי לחץ – שלפתי ספר מהתיק – את החדש והמצוין שהוצאנו לכרכום גולן לפני שבועיים – "בעצבותה בישלה לו זרדים". עבד כמו חוט להט ביום בהיר – הוא כיוון אלי את עיניי המכ"מ שלו ב'גבירתי' והמשיך עם 'סליחה, מה זה הספר הזה?'

לקמפינג – פרק 77: יותר אוונגרד / עופר גורדין