רב מכר שלישי

גשם ברחוב הויט. בטי והסופרת השדופה, שזהו בפוטנציאל הרב מכר השלישי שהיא מסיימת, נפגשות לתה חליטות נטול משהו. בטי בכלל לא אוהבת תה, אבל אסור לה קפאין ושם יש גם את הנטול משהו וגם בלי קפאין שיש גם בהרבה מקומות אחרים.

הסופרת השדופה עשתה מלא כותרות לפני שנה, משהו פוליטי שקשור בסמים, אבל מי זוכר את זה היום? כמעט אף אחד. בטי מקווה שהחדש שלה ישרוף את הרשת האדישה של הקוראים הצעירים וגם של המבוגרים שמחוקים מרוב מדיה, כדי שמשהו ייחרת בזיכרון שלהם ליותר משבוע שבועיים. ואלוהים יודע שלסופרת הזאת יש הרבה שריטות לתת להם, אם רק יאהבו אותה כמו בראשון ובשני, היא תעשה להם את זה. כן, היא כל כך רוצה שהם יאהבו אותה, קוראיה הנזקקים ודאי ישמחו לדעת שניתן יהיה להוריד מהדורה אינטרנטית. 

הן יושבת וממולן קומקום שסגנונו הקרמי יפני וניחוחו לבנדר מקומי. יש לשתיהן זרעי לבנדר בשקיקי בד פרחוניים בארונות, ולא שהבתים שלהן דומים, בכלל לא אבל עכשיו שתיהן לוגמות את הריח של הארונות ובטי אומרת בקול נעים – קראתי. זה מצוין. בגדול יש לי כמה הערות תוכן אבל הן ממש קטנות. והסופרת בוחנת את בטי שמבוגרת ממנה בכשלושים שנה מיותרות. מה היא מסתירה, יש בטח משהו משמעותי שהיא ממש לא אהבה. אבל בטי כן אהבה, היא רק רוצה לסיים את עבודת העריכה כמה שיותר מהר. יש לה עוד את הנסיעה לאיטליה במאי. והיא יודעת מהניסיון מה מחכה לה עד אז – עוד המון גשם והמון תה צמחים תפלים ושיחות חיזוק של – את לא מתפרקת, את חזקה יותר ממה שאת חושבת ואת מוכשרת, כל כך מוכשרת.

אלא שהסופרת הרזה נראית היום אחרת. הרבה פחות פגיעה. היא שותה את התה בשלוקים מתקבלים על הדעת והפוני שלה מסופר פחות קצר מתמיד. אה… היא מאוהבת? כן, היא מאוהבת. בקורא שלה. הוא כתב לה מייל מחמם לב והיא נפגשה איתו. הוא ביקש שהיא תקריא לו פרקים שלמים. והיא הקריאה. אחר כך היא שכבה איתו כמו הדמות הראשית בספרה הראשון (המסופר בגוף ראשון) ומיד אחר כך כמו דמות המשנה בספרה השני (המסופר מנקודת מבטו של כלב).   

גבר מערבי

במרכז הרומן הטרי שלו מיהרה צעירה אסייתית ברחובותיה של העיר הכי גשומה בארצות הברית. הוא מת על חינניות של נערות מזדרזות, במיוחד כשהן אוחזות סל קטן או מטרייה, וברור שתמיד הסתקרן לגבי מה שסיפרו לו על נשים אסייתיות.

והוא בכלל ישראלי מרמת גן. למד בבליך ובצבא קידד מודיעין על איזה הר בדרום ואחרי שנמרח בארץ שנתיים מה לעשות עם עצמו, נסע לארצות הברית ללימודים עם החברה שלו מיכלי. למעשה מתמיד נסחב אחריה, הם מגיל שבע עשרה ביחד. יש לה ביצים של תאו ומה שהיא אמרה – עשו והכל היה יופי. עד שהתחיל לו הקסם הזה עם הכתיבה באנגלית. הוא מעולה באנגלית, טוב אמא שלו, אמריקאית, ודיברו בבית מגיל אפס. אז יום רטוב אחד, מיכלי פתחה דלת וזרקה אותו לכל הרוחות של צפון מערב החוף. היא אמרה שהוא כבר ממש מצחין מרוב זחיחות, והאמת שהיא פשוט לא יכלה לפרגן לו על ההצלחה שליקקה לו ככה את כל הגוף בלי אזהרה מוקדמת, בזמן שהיא נאבקה בשיניים בלימודי משחק. היה לה בראש להיות אילת זורר השנייה, לא שיש לה את הנתונים, אבל מצד שני היא גם צדקה – נהיה לו מן ריח חמצמץ שהתגבר אחר הצהריים והגיע לשיא בסביבות שמונה בערב, גם אחרי מקלחת, כלום לא עזר.

אלו היו בדיוק השעות שבהן הוא שם את התחת לכתוב את הסיפורים הקצרים שלו שהתפרסמו די קבוע, אחת לחודש במגזין המקביל במעמד שלו לניו-יורקר רק עם קריקטורות פחות מוצלחות. והתחילו לעודד אותו מכל הכיוונים לכתוב רומן ואז בכלל, רק מהמילה 'רומן' התחיל להיפלט לו הריח הזה הנורא.

הוא נדלק על הרעיון של ספר אמיתי – והבחורה, הכמובן מאוד יפה שהוא תקע במרכז הרומן הטירון שלו, השתוקקה להכיר גבר מערבי. ככה לגמרי גם הוא החשיב את עצמו – 'מערבי'. היא חשבה שזה יסדר אותה בחיים. באה ממלזיה לארצות הברית על מילגה, לזמן מוגבל והייתה בלחץ של זמן. אם תמצא אחד עם אזרחות ותעשה לו מה שתעשה, החיים שלה על המסלול הנכון.

אבל אופס! לא, לא יכול להיות אחד סופר או אמן, מה פתאום? זה סותר לגמרי את קווי האופי הסטראוטיפים שהוא תפר עליה בפתיחה. ופה נכנסה לו בעיה שהוא לא ידע איך לצאת ממנה. בסיפור קצר הוא כבר היה מעלה אותה על רכבת אווירית לטהרן ומוציא לה בצ'יק את כל השטויות מהראש – אבל כאן בתוך עיסת הקיטש היומרני שהוא טווה לעצמו, שאגב – גם הפך אותו לאקסטרה חרמן אתני  – הוא לא רק הסריח, הוא גם איבד את כל חדות הראייה מרוב גשם.   

בקרון

היא לגמרי בנבכי הספרות הפופולרית אבל לא נוהגת להתנסח באופן ספרותי, אך הפעם הדבר באמת נחת כבד כמו חולד שמתרסק על קרקע בתולית שמשלמים עליה בדם ויזע. וזה קרה בבית התה שבנו מקרון רכבת. לפני שהוא הביא את זה, הוא סיפר לה, שעד לפני שנתיים המקום הזה היה חנות ספרים נהדרת, אבל עכשיו אפילו אם כוס תה עלובה עולה שלושה דולר, זה כבר יותר שווה מלספור תולעים בתוך ספרים שאף אחד כבר לא קונה פיזית בחנות.

כמי שהוציאה לאור לא מעט נפוחים כמוהו, היא התחילה להריח את המסר. מישהו/י אחר/ת מציע/ה לו פרס על על הבירבורים שהוא כותב ועל אף שהקהל שלו כולל את טובות חברותיה, היא אף פעם, אם לומר בכנות – לא החזיקה ממנו סופר גדול. סתם עוד אחד שמתלבש נכון ושהזרם ישטוף עם הזמן – מה שכן היא לא שיערה שיש לו דעות על תה. עד כמה שהיא מכירה הוא כמעט מחובר עם אינפוזיה לאלכוהול.

אבל זה בכלל לא מה שהוא הלך לספר לה. הוא לא בורח לשום מקום, להפך. יש לו רומן חדש, כמעט מבושל לגמרי על משפחה נורמלית, שהגבר משתגע שם בעקבות יחסים שפיתח בפייסבוק עם גבר יפני שאוסף דיאפרגמות משומשות ומצלם אותן על סיכות, כאילו היו אוסף פרפרים מיובשים. נוצר ביניהם עניין ודברים מתחילים לפרוץ אל מחוץ לרשת.

ובהקשר הזה, הוא ביקש להיפגש איתה. בא להתייעץ, יש לה ראש נקי משטויות ואולי היא תוכל לעזור לו. כי מה שהחל אצלו כרגיל, כתיבה על בסיס עובדתי אמיתי, תוך גלישות לסנסציוני, הפך למציאות. הוא באמת הכיר גבר כזה שאוסף, וגם טוען שכל אלו שהוא מצלם היו בתוך גופן של נשים שהכיר בפייסבוק. כמה דוחה, היא חושבת לעצמה אבל לא אומרת כלום, רק לוגמת אחת גדולה מחליטת הלבנדר עם הרימון סיני, בשבילה ללא קפאין.

וכשאשתו גילתה שזה לא שיש לו איזה סיפור אהבה לוהט עם אישה אחרת בפייסבוק, כמו למלא אחרים, אלא שזה משהו יותר עמוק – קשר גינקולוגי על בסיס יום יומי עם גבר אסייתי. היא חקרה ולא הניחה עד שהוא סיפר לה את כל האמת ואז היא השתגעה לגמרי. למרות שהסביר לה – תביני, זה הכל מילים, אני סופר וחייב גירויים, מה את רוצה? והיא אמרה לו את מה שאני רוצה אתה כנראה לא יכול לתת לי, חתיכת סוטה!

בשבילו לשמוע שהוא סוטה, זה כמו לומר לו בפרצוף שאבא שלו מעולם לא אהב אותו. נכון, אבל גם בלתי נסבל. ומה הוא יעשה עכשיו? בניגוד למיתוס, הוא מדבר אליה כבר בעיניים אדומות – רק מתוך תחושת נורמליות הוא מסוגל ליצור. ובלי אשתו איך הוא אמור לראות את עצמו? כְּגֵיי שהיה סגור בארון על בסיס פתולוגי-סדיסטי?

היא לא הגיבה. מה היה לה לומר? שהוא מגעיל אותה משהו כמו… פי עשרים מלפני שסיפר את מה שסיפר? מצד שני, ברור היה לה שהוא נמצא במצוקה אותנטית. היא התבוננה בצעירות שישבו בסמוך אליהם וחשה קינאה, הן לא צריכות להתמודד עם מה שתקוע לה עכשיו מול הפרצוף.

היא מעולם לא השתמשה בדיאפרגמה כאמצעי מניעה וגם לא התנסתה ביחסי מין בין גזעיים. למעשה כבר כמעט עשר שנים שלא עשתה סקס בכלל. ולא שחסר לה, מרגישה מצוין עם עצמה. היא מו"לית נחשבת ופה ושם גם עורכת, רק את הטובים ביותר שהם גם חברים – לא מגלומנים חסרי כישרון כמוהו, שהיא מחזיקה בלי חוזה ורק בגלל הכנסות יציבות.

קבוצת הקריאה של יום שלישי

את סימניית החתול וורדים באגרטל עיצבתי במיוחד כדי לתת מתנה לחג לחברותיי מזה למעלה משנה בקבוצת הקריאה של יום שלישי. ולחשוב שרק מתוך צירוף נסיבות אקראי הצטרפתי לקבוצה האיכותית הזאת, כי אני הרי לא קוראת אנגלית בקושי עברית סמי דיסלקטית אבל מקפידה לא להחסיר ולבוא כל שבוע ועושה כאילו קראתי ומקשיבה לדיבורים של אחרות על עלילות רחוקות ומהנהנת, הרבה מאוד מהנהנת, כן, כן, סקרנית מאוד מה מעסיק נשים אמריקאיות בערך בגילי לקרוא ולישון על, או עם.

ולרוב מדובר ברומנים זורמים, חלקם היסטוריים על בסיס המתנה לקראת הגשמה וג'וני שעובדת בעירייה אוהבת להקריא בקול רם קטעים גופניים שעושים לה לחשוב מחדש איך התגלגלו החיים שלה ודבי הגרומה תמיד מוצאת איפה הגיבורה (ברוב הספרים שנבחרו אישה מובילה את סיפור העלילה), עשתה את זה לעצמה ואחראית לחלוטין למצבה, מה שגורם לי לזוז בכיסא באי נוחות כי אני בטוחה שזה בול עלי או לפחות נכון גם לגבי, שהרי אני קוראת מדומה שלא יודעת לאן היא הולכת ואם רק הייתי משקיעה ועובדת על זה במקום להתחזות.

באמת מזל תרבותי גדול שעד עכשיו הן ממשיכות לראות בי מוצר אקזוטי שהופך אותן לסובלניות יותר מבחינה אתנית, למרות שמדובר באחת-אחת נירוטיות אך למודות תרפיה ולא שופטות ואם כן לא מראות, רק מחייכות ושואלות כל פעם מחדש את אותה שאלה נטולת משמעות ישירה – האם פרי בני, הוא בילינגואל (Bilingual), כלומר דובר שתי שפות.

ככה בדרך חזרה הביתה, מכונסת בתוך עצמי אני בדרך כלל לא שולטת ועוצרת ב'דג הצפוני' וקונה כריש או צלופח כתום, או אם יש העדפה ראשונה פוסידון שלם וכבר במטבח מתרגמת לפי הזיכרון לעברית ומארגנת לצלייה או אידוי על אש קטנה. עד היום לא שיתפתי בזה אף אחד, אבל בעלי חושב שאני כישרון גדול בבישול.

אף פעם זה לא הזמן המתאים

בגלל שאף פעם זה לא הזמן המתאים, החלטתי דווקא בסוף שבוע הזה לעבור איתם על קלסיקות מתורגמות. בזרוע כירורגית מיינתי כך שמבחינה מגדרית יהיה איזון וישמר פלורליזם מיני – כי כדי לקדם נשים לעמדות מפתח אעשה הכל, כולל כניסה חזיתית לעובי הקורה ואם נחוץ גם לאחת סופר צרה בעת שאינה מאפשרת, כמו זו.

אחרי שנסחפו לתוך קריאה מהירה של 'יש ואין', הארי מורגן והסירות שלו סכנת נפשות שחוצבת מבפנים, דיווחו בלהט שהתמכרו לטקסט התודעתי של גברת דאלווי ולסיפורו הפוסט טראומטי של החייל המשוחרר ספטימוס. נו, רק שיתנו לי תירוץ… תוך דקות הושבתי את כולנו מול סרט המופת 'השעות' שנעשה סביב הספר. נרשמה הצלחה מקסימלית – הם לא נרדמו תוך כדי, וגם לא כל הלילה אחרי.

משה פתח עלי עין צינית – מה אני כזאת לחוצה כאילו שהתקווה שלי בת שנות אלפיים. השבתי לו, שבבקשה לא ישכח מאיפה באנו – אם חיות המחמד שלנו שהם נמרי טרף במקור, יצמידו את כל השורות התחתונות של הספרים האלו טוב טוב ללב הקוסמופוליטי שלהם ויפנימו שיותר משווה להשתמש במילים – מחר בבוקר נתעורר לעולם טוב יותר! כשהחזיר לי חיוך סקפטי, פשוט יצאתי מדעתי! אף מילה עכשיו! אני לא צוחקת!

ניצה חורש-יער

את ניצה חורש-יער (עִיבְרֶתָה, התגרשה ואז השאירה), בעלת חנות ספרים נשכחת בראש פינה (אף פעם לא לובשת חזייה, הַפְגָנָתִּי והולך לפניה, כך שמעתי גם מחברים אחרים) הכרתי דרך פייסבוק. רחוק לגמרי מהחלפת מתכונים, הרבה יותר לתוך עומק השילדה. קבענו להיפגש כשביקרתי בארץ בדצמבר וגם הבטחתי לה שאצייר אותה על כרטיס ברכה, שבעצם יהיה לה לנצח דיוקן עצמי, אמנות מקור לה-לה-לה, ממש כפי שהיא ראתה ברשת שאני עושה לחתולים, פרחים, עצים ונשים אחרות שחושבות שיש בפיהן בשורה. וזה קרה.

ניצה חורש-יער / ראש פינה, דצמבר 2011

והיה פורה מאוד, ממש כפי שתמיד רוצים ולא מצליחים ומעבר לכימיה מצוינת שלא התפוצצה, היא באה עם הרעיון של להפוך כרטיסים מצוירים לסימניות ושאוסיף גם טקסטים ואני ישר נתפסתי לאחוז בקרני כובעה ולבצע, כי ברור שסימניה תהיה בקרוב פריט לאספנים. ולהוסיף לעולם הדימויים הציבורי משהו ארכאי מראש? מדהים! בכלל עשייה מתוך עתיד ברוורס מעוררת אותי. לא הייתי צריכה שניצה תגיד לי את זה בפרצוף, אבל ברור שהיא אמרה וזה היה שווה כל דקה על השעון של מי שלא מודד לנו.

אשה עם צוואר ארוך / כרטיס ברכה מצויר / אקריליק וצבעי עפרון

 

 סימניית אשה עם צוואר ארוך / שני הצדדים והגדלה

 אביב מצרי / כרטיס ברכה מצויר / עפרונות אקוורל

סימניית אביב מצרי / שני הצדדים והגדלה

כשביקרתי שוב ביולי, הבאתי איתי את הסימניות ומכִּירות כבר מעולה,
דפקנו ביחד בריחה מתוכננת לסופ"ש על התבור.

היא סיפרה בפתיחות על שנאה, ידידות, חיזור, אהבה ונישואים ואני שחררתי בתמורה עֶדֶר סודות גלויים.
אֶת יותר מדי אושר – לא לקחנו, כבר בְּשתיקה הסכמנו שהוא פחות עושה.

למסע הצלתה של המילה הכתובה

בעלי נסע לקנדה לשבוע. הוא דוקטור ועכשיו הוא רוצה להיות גם דוקטור שיודע לפרק ספרים לפרודות מדידות בעזרת מחשב. למשל לקחת יצירות ספרותיות חשובות ולספור מילות תואר ושם הפועל כדי לבדוק כמה כמה. ויש בעיר ויקטוריה היפה שבבריטיש קולומביה אחת לשנה, הכשרה דחוסה בתחום הדיג'יטל יומנטיז (Digital Humanities). ממש קרוב אלינו, שתי טיסות של שעה וזה העתיד. בעלי מבטיח שלחלוטין לא יתמוך בהשחתת הממד האמנותי שבכתוב, להפך – יתכן מאוד שבעזרתו יתגלו יצירות מופת שהיו עד כה נסתרות מרשימות הקאנונים המקובלים והסגורים. בעצם הבטיח – שזוהי יציאה למסע הצלתה של המילה הכתובה לפני שהיא מתפוררת לתוך אנכרוניזם מסוכן.

כך נסע לקחת חלק בקורס שמוגדר שיווקית וחצי בהומור לַמדָנִים, כקייטנה ל'יורמים של היורמים' – אנשים שהם גם פריקים של ספרות וגם של מחשבים. במילים פשוטות, בעלי הוא נֶרְד ('יורם' באנגלית) בריבוע, אבל אני אוהבת אותו אהבה עזה ומאז שנסע מטפסת על הקירות עד כדי כך שהיום שקלתי להצטרף לקבוצת חדי הקרן שמתרגלת באוניברסיטה שיבננדה יוגה ממוזגת בטַאי צ'י עַרָבוֹת – בתקווה כנה, שבמקום להמשיך לחרב את כותלי בייתנו, אנתב אנרגיות דחק אגוצנטריות לטובת שלום עולמי.

הם נפגשים בחוץ בכל מזג אוויר ליד הבניין של המחלקה למוזיקה. במעגל המתמרכזים וקלטתי את זה כבר מרחוק – ישנם מרצים בכירים מאוד לצד סטודנטים עם חלב על השפם. עוד לפני שחציתי את הדשא זיהיתי את פרופ' הובר, סגן נשיא האוניברסיטה ולידו את עוואד, סטודנט מעיראק שלומד ספרות עברית שנה א' אצל בעלי. מסר סוציו-אקונומי שהחזיר לי בבום את הימים בהם גרתי בבירה ולא מעט ירושלמים (במקור), היו מפארים כתקליט שרוט, את ימי שישי בשוק מחנה יהודה: כּוּ-לָ-ם נפגשים שם! במרחק יריקה תוכלי לראות שם, ליד אותו ארגז מלפפונים – פועל זבל פשוט ומנתח לב בהדסה! סערה נוסטלגית טלטלה בי כשפרופ' הובר, שאל אותי מה שלום בעלי והמיס בי באחת חומת מצור עד שהכל התפרץ ונמרח מתוכי, אבל לא באנגלית אלא בעברית מקראית /וולכית זה יצא ממני – משתין בקיר וגר זאב עם כבש, ציטטתי לו ואחר כך בשלמותו את כל השיר 'ד"ר למוסר' של יונה וולך:

הולך לצרכניה
הולך לבית-מרקחת
חושב מה לגנוב
מה כדאי לקחת
ד"ר למוסר
ד"ר לפילוסופיה

יודע מה רע
מה אסור
מה מותר
ד"ר למוסר
ד"ר לפילוסופיה

הולך לעיריה
הולך לבית-קולנוע
מושיט את היד
מה שיותר גבוה
מוציא רשיון בתאוריה
תמיד לומד
ד"ר למוסר
ד"ר לפילוסופיה

הולך לצרכניה
הולך לבית-מרקחת
לא משקר
לא שודד
לא רוצח
הולך לצרכניה
לא גונב
לא מגדף
נותן כתף
לא מחרף
לא פורץ
ד"ר למוסר
ד"ר לפילוסופיה

בלחיים חיוורות ובמבט פעור שאינו משתמע לשתי פנים, פרופ' הובר פטר אותי מלהשתלב בקבוצה המאוזנת, עד שנסתי כמו מטורפת בחזרה הביתה לתפוס זווית על התִּקרה.

'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית)

על פי בקשתן של הילה גרין וטליה ולאחר קבלת רשות מחברתי הסופרת ג'יי.בי.רדמונד, אני מביאה פה תרגום (ראשון וחופשי) לעברית, של הספר 'קייפ אליזבת שלי', אותו איירתי ועליו כתבתי בפוסט הקודם שלי 'האווזים המרושעים של קייפ אליזבת'. הספר אומנם נכתב במקור לילדים (מעט טקסט והרבה איורים), אך נמכר בעיקר למבוגרים וזכה לביקורות נלהבות עקב היותו לטענת רבים – 'אייקון ניו-אינגלנדי בלתי מתפשר'.

*

(לג'ספר, בּונו ואווזי מיין)

 

מזל שהיה לנו את ג'ספר החתול ואת בּונו הכלב, כי בקייפ אליזבת, סביב 'מגדלור שני האורות' התקוע לו בשפיץ (לפני שנולדתי היה לו מגדל תאום שגם האיר לסירות), הסתובבו עונות השנה ברדיוס של שפיות רופפת וכוחן של חיות מחמד לצקת מעגל יציב של משמעות, גם אם זמנית – היה קריטי במיין הקרה. תמיד חיכינו, אחותי קייטי ואני לשמש של יולי-אוגוסט. להסתלקותם הסופית של השלגים ולמבטי התיירים שהוציאו אותנו מצריף העץ הטחוב שאמי התעקשה לקרוא לו בשם השקרי: בית המשפחה. אז בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך. קייטי הייתה תמיד בוכה אחרי שהדגים היו נבלעים כבליטה של מעלית יורדת במורד צווארה הארוך של הטורפת. אני לא. רק בבגרותי המאוחרת הצלחתי לפתח רגשות כלפי דגים וגם זה לאחר שנים של טיפול ועבודה סיזיפית על הגדרת זהות אטלנטית שחיברה אותי לאבי, זאת אומרת למי שהיה לפני שהתאדה לתוך בור שחור, שכן על פי סיפוריה החסרים של אימי – בימים הטובים היה מתפנק באכילת אצות וישן עטוף ברשת דייגים. 'רישתו הייתה מבצרו' – כך נהגה לחתום כל שאלה שלנו בנוגע ל'איך קרה ש…'. לעיתים יותר מקרובות ניסיתי לסלוח לה ולשחרר על פי ההנחה המקלה, שאוצר המילים שלה מוגבל. גם של קייטי היה כזה, למרות שיכולתה להתנחמד תמיד גברה על שלי בברור. מצד שני, אני נחשבתי ליפה יותר. היה לי שיער כתום, חלק וארוך ולרוב ארזתי אותו בשתי צמות או קוקיות עד ששמי השני הפך לבילבי. לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי. בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבּונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים. ההמצאות שלה לגבי פעולותיהם הזדוניות של שני המתוקים האלו, סייעו לה להיחלץ לא פעם מלחטוף את מה שהגיע לה – מילוט שזכתה בו לא כתוצאה ממערכת חינוך סובלנית, או ממחסור בביקורי כנסיה ודרשות של הכומר פיטר החרמן שהיה נועץ מבטים – אלא מסיבה שנשגבת מעיניי, כלומר – אני מחפשת אחריה כל חיי. מאז על כל פנים, לא גידלתי שוב שיער לאורך קליעה. כדי לנחם אותי אמרו לי שהחן לא נעלם עם השיער. נו טוב, עד כמה שיופי נוטה להיות מיוחס לילדות נטולות הקשר, זה אולי נכון. אלא שהאווזים המרושעים היו הולכים אחרינו בלהקות מגובשות לכל מקום ומתריסים נגדינו על העדר שייכות ונחיתות מעמדית.

מעבר לכתם השחור לא הגיעו אלינו גברים הבייתה. אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל. זה לא היה שווה הרבה – כי עדיין, גבר מקומי העדיף להעמיס תפוחי אדמה ושימורי בשרים תוצרת בית, כסיבה נאותה שתסביר לו למה להתפלש בחיקה של אישה שאינה פרגית, בנוסף – אמי הייתה צייקנית רגשית לא קטנה. בחלוף השנים, כששקדתי על עבודת המאסטר שלי בנושא ציד המכשפות של סיילם (לא רחוק מקייפ אליזבת שלי), לא אחת התעורר בי החשד שלו חיה אמי באותה התקופה, גורף שהייתה בין השורפות. תחושה שהתבססה תואם, מפאת טינתה לכל מחווה של ביטוי אישי או חופש דעה. ספגתי את זה ועוד איך אבל לא רק ממנה, בכלל אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בּונו ואווזי מיין. לאמי ולקייטי תרמתי בַּסולידי, ספסל עץ מלא, עם לוחית נחושת בספרייה העירונית של בוסטון. שתיהן כבר פרשו לעולם טוב יותר. אמי בשיבה לא מי יודע מה ואחותי תפסה רוח מזרחית והתגיירה.

*

האווזים המרושעים של קייפ אליזבת

פרסומה בא לה, כי כתבה ספרות פרועה לגמרי. בין מילותיה ניתן היה לאתר קברי עקרבים, מורסות חברתיות, איומים גריאטריים והרבה ניבולי פה יצירתיים מאוד. אבל נמאס, כי בסופה של הדפסה, לאן כל זה לוקח? אז החלה בכתיבה טרנדית של ספרי ילדים, מה שעל פניו באמת נשמע כרעיון לא רע וגם כטריגר מקובל לפיתוח מציאות נסבלת. אלא שהנבירה בַּיָלְדִי (לה עצמה אין ילדים, תודה רבה…), הובילה אותה לפשפש עוד יותר בעצמה ורחוק אחורה, אל תוך מערות ילדותה המלנכוליות שבמדינת מיין הצפונית. אל חיקם המלוח של הדמויות שעיצבו את עולמה: אמה הנוקשה והקמצנית, החור השחור שבלע את אביה, אחותה הבכיינית – קייטי המנומשת (שזכתה במעט תשומת הלב שמישהו הואיל לזרוק שם), ג'ספר החתול הזקן, בונו הכלב העצלן וכמובן – אין סוף האווזים המרושעים שהיוו חברה ומטרד בו זמנית.

הכרתי אותה לפני כמה שנים ביוגה ואת הסיפורים הבלתי פורמלים על האווזים של מיין, שמעתי באוזן רעבה בערך מהפעם הראשונה שהחלפנו מילה שאינה כרוכה בנָמָסְטֶה. אולי זה נשמע ציורי מכאן, רוקנה בפני, אבל האמת היא, שזה סוג של נס – שכישרוני המילולי חילץ אותי משם בשיא המקריות של צירוף נסיבות ובקו ישיר ללימודי ספרות אנגלית בהארוורד. מעניין אותך לקרוא?

נמרחתי לגמרי מהטקסט של 'קייפ אליזבת שלי' (My Cape Elizabeth), שהיה ללא ספק מריר מדי לילדים אבל מתוק במידה לטעמם של מבוגרים אינפנטיליים. בקיצור, טבעי שנשפכתי לאייר אותו.

'בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך'.

'לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי.
בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים.'

אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל'.

'אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בונו ואווזי מיין'.

הוא יצא כבר לפני שנתיים ונמכר לא רע (באופן יחסי לכותר שמחוץ למתכון של קטגורית גיל מתוחמת, או חשיבה חיובית). אז למה נזכרתי בו פתאום? כי אתמול, אחרי היוגה היא הזמינה אותי לקפה והודיעה שזהו: היא מפסיקה לכתוב. היא בכלל לוקחת חופש גדול ונוסעת לארבעה חודשים למיין. למיין??? כן, התאהבתי בחוקר אווזים על מילגת חוף מזרחי. אבל זה לא בגלל האהבה, את יודעת שאני לא מאמינה לגברים – אני פשוט חושבת שזה הזמן הנכון בשבילי לעשות רטרו.

ל'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית) לחצו כאן

קמפינג – פרק 62: השיתוף החדש

לקמפינג – פרק 61: רוח מדברית / עופר גורדין

"קודם שנפלו לתנומה, מתחת לשמיכת הפלנל המשובצת, אמר לה, שיש בעיה עם הגג. נכון, לא הרבה מודים בזה, הרוב מכחישים ואת מבינה כמה זה אידיוטי? הרי לפני החורף חובה לבדוק את כל המרזבים, לפתוח. לפעמים פגר של יונת שלום סותם את אחד המעברים, או חולדה שנתקעה בזמן ואפילו סתם זבל של אנשים, שצנח מהשמים לקראת סוף החגים יכול לחבל בזרימה. תרגיש חופשי לעשות מה שצריך, סובבה גב ונצמדה אליו ככפית כסף".

אסנת כהן-גלבוע (בידידות איתי כבר שנים), ענדה שרשרת פנינים ברישול מופגן והסיטה תלתל ארוך מעיניה, כשהקריאה מספרה הטרי והצנום 'אתה רואה מתי זה קורה לי'. בערך אחת לפיסקה, לגמה מעט מים על מנת לפלרטט עם הקהל ה'איכותי', שהצלחנו לאסוף אל תוך האולם הקטן שאנחנו מכנים 'הקונכייה' – חדר התצוגה של 'הוצאת צרצר', שלולא היה תקוע בדרום תל-אביב, ניתן היה לחשוב שנשכח אי שם במרתפי הנקניקים של בוקרשט.

כהן גלבוע שייכת למה שמכנים בשיח העכשווי – "השיתוף החדש" (The new sharing) – גל כתיבה המאופיין ביצירת אשליה, בה הקורא המאולף חש שהוא משתתף פעיל (ביחד עם הסופר) בגיבוש העלילה – "השפעתה הזולה אך הבלתי נמנעת של המדיה האינטראקטיבית ותוכניות הריאליטי", תוקפים האנינים. טענה שלא מחזיקה הרבה חול בשטח, כיוון שאת כהן גלבוע וחבר מרעיה מלמדים כבר לפחות שנה שלישית במחלקות למגדר ולספרות השוואתית. גם כאישה היא כובשת – למשל היום, עיניה השועליות היו מאופרות היטב בצללית בגוון נחושת, כך שהצליחו להעיד על עומק וישבנה המוצק והמאוגס – היה ארוז בהדפס חלת דבש גמיש שירד עד אמצע הירך. ו-לכל דבר יש משמעות.

"עד כדי כך התישה אותו שנס לבדוק את הגג, באמצע הלילה. הוא אכן מצא כמה רעפים מרוסקים ורגל של תן, שמצבה הפתולוגי העיד שהיצור הערמומי ביקר כאן רק לפני כמה שעות, טייל באין מפריע במחילות הסודיות שלו ושלה. אם לא יתפוס את שארית גופה של החיה בקרוב, מי יודע לאן הקרביים של שניהם עשויים להגיע. זה קרה לו כבר פעם, כששכח לנעול את פתחי האוורור במרתף השלישי. איזה חורף קפוא היה להם אחר כך."

צבי ניראה מאוד מרוצה ואסנת היפה, חתמה במרץ על ערימת הספרים שהכנו מראש. אנשים חייכו הרבה, שתו מה שהיה ורוקנו במהירות את צלחת הגבינות. כשהלכתי להוציא עוד מגש מהמקרר במטבח, במבי חיכה לי שם, רותח – מה עוד סיפרת לה עלינו, תמרי?

לקמפינג – פרק 63: בלי פואנטה / עופר גורדין