את לא יודעת מה את מפסידה

עם החברות הטובות שלי בארץ, אני מקפידה לדבר בטלפון לפחות אחת לשבועיים. אבל איכשהו יצא שעם דקלה (שם בדוי) קצת התפקשש בזמן האחרון, אבל בהחלט פיצה את עצמו הבוקר, בשיחת טלפון ארוכה ולא צפויה מבחינת עדכונים חמים.

בתשובה לסוגיה אנתרופולוגית שקראתי עליה לפני כמה ימים, היא ללא הכנה מוקדמת הפתיעה ושיחררה ש- כן, היא גם אחת מאלו שקראתי עליהן. נשים כאילו חילוניות לגמרי שהתחילו לשמור נידה.

דקלה, את לא רצינית?

רצינית, רצינית. עומרי (שם בדוי) ואני, כל חודש, לא עושים שבועיים ואני הולכת למקווה. יש אחד מקסים ומה זה נקי בצפון העיר. את לא יודעת איזו הרגשה מדהימה זאת, אחרי. ואיזה ריגוש ליחסים, כאילו חזרנו לתיכון.

הרגת אותי עכשיו….

ידעתי שיהיה לך קשה לעכל, אבל את לא יודעת מה את מפסידה.

טוב… רגע – זה היה הרעיון של עומרי או שלך?

שלי, זאת אומרת חברה שלי שירה (שם בדוי) שסיפרתי לך עליה פעם, זאת שיש לה קונדיטוריה עם פחזניות לא מהעולם הזה ושהוציאה לא מזמן ספר שהצליח אש? זוכרת?

….'פחזניות ללא רגשות אשמה' (שם נדוי), או משהו כזה?

כן, בדיוק. אז היא שומרת נידה כבר ארבע שנים ועבדה עליי חזק שאני חייבת לנסות.

ואיך עומרי קיבל את זה?

קיבל את זה מעולה. אמר שאם אני ממשיכה למצוץ לו במשך שאר הימים בלי להתחשבן, אז לא אכפת לו.

את צוחקת, נכון?

לא.

…וזה חוקי? זה לא נחשב ליחסי מין?…. הרי במקורי אסור בכלל לגעת, לא?

תראי תמרי, את מכירה אותי, רגליים על הקרקע.

מה הקשר?

הקשר הוא שלא השתגעתי להשאיר את עומרי מורעב שבועיים בלי שניצלים בפריזר שאפשר לחמם מתי שבא לו… אם את מבינה למה אני מתכוונת….

מבינה. (עוד איך מבינה, כאילו שאני יכולה לשכוח איך עומרי שלה ניסה במבטים, גם איתי אפילו כשהייתי בהריון ונראיתי כמו חזירה מפוטמת בהעצמה אישית שבקושי מסוגלת להכיל את עצמה).

אז בגלל הצורך שלי להרגיש טהורה – ואני לא חושבת שדיברנו על זה – אבל מאז שאיתי התגייס לצבא, ממש בוער בי להתנקות. אבל הלו – לשמור נידה לא אומר להשאיר את השכל בצד או לאבד את חכמת החיים שלך, רק לשאוף להתעלות קצת מעל השיגרה.

ואת מרגישה שאת מתעלה?

אוהו אני מתעלה… ומיד אחר כך יורדת לעומק, בדיוק כמו בימים המלוכלכים – סליחה – הטמאים, שלי.

אדוארד מייברידג' / אישה ערומה שופכת מים על אישה ערומה /  1884-1886

כנרת, לא מה שחשבתי

באחד מציוריו של ג.פ., זיהיתי (ברשת, נראה שהוא מפרסם כל מה שהוא מטִיל, כמויות) את דמותה של בת דודתי כנרת, הוא מצייר בסגנון ראליסטי. אני מכירה את ג.פ. עוד מהלימודים, ספגתי את קיומו ארבע שנים לא תמימות. בפיקחותו תפס די מהר ובשתי זרועות משכילות את הטריק של להעמיד נשים, אז צעירות והיום 'בשלות' כמודל מעורר, לרוב יושבות ליד איזה אגרטל פרחים אתני (ערבי), קערת קרמיקה (כנענית) עם כמה בננות איזה תפוח ואשכול ענבים (בצורים) או בנועז אף מחבקות אלומת שיבולים. לאלץ אותן מתוך מודעות שניתן לפרק למילים, לערוך תחרות ייצוגית עם דימויים הנחשבים לארוטיים ואז לקדם דיון עם כל השאלות הלעוסות על המבט הגברי (ואוצרים מסוימים אף הפליגו בשאלות חודרניות על המבט הגברי-ציוני). נכון שזהו טריק ששועבד כבר ביוון העתיקה לטובת מעמדו של 'הגבר האמן' כפילוסוף, אבל עדיין – בימינו ובפרט בתוך המשפחה דברים עשויים לפגוע גם אחרת.

וכנרת, בת דודתי, בערך בת גילי היא אישה יפה מבפנים אך כבדה, מכל הבחינות. בחיים לא הייתי מאמינה שתשב ותחזיק ענף סחלבים סגלגל חיקוי מפלסטיק, סליחה לא בעיה לזהות גם דרך ציור שמן מסורתי, בשמלת כתפיות מתפקעת כדי שג.פ., כבר בעצמו לא ילד, יימרח עליה עם המכחול שלו.

ז'אן לואי דויד / אפלס מצייר את קמפספה בנוכחות אלכסנדר הגדול

בעלי אמר לי, אל תתקשרי, זה ממש לא עניינך, אבל לא יכולתי להחזיק את עצמי וכן התקשרתי. היא בירושלים ואני כאן. היי כנרת, מה קורה? הכל טוב. ככה כמה שאלות סרק על המשפחה והילדים ורק אחר כך – תגידי מה את עושה אצל ג.פ. על הבדים? מה שאת עשית, קולה הפך חנוק מהפתעה ומכעס. נו באמת כנרת, מה את משווה, זה היה כל כך מזמן… וחלק מתרגול של חילופי מכחול, אבל עכשיו?… אנחנו כבר גדולות, לא?

מה גדולות? את גמדה לידי ואל תרצי לי על פמיניזם ויזואלי בבקשה, כי אין לי שום סבלנות לשמוע למה אני כנועה מול תקרת זכוכית האפשרויות כשאני יושבת עם השמלה הכי סקסית שלי ועם אורכידאה פעורה, ותאמיני לי שגם אני יודעת מה הצורה שלה מזכירה. ולידיעתך אני עושה עוד כמה דברים כאלו שמפנקים לי את הדימוי הנשי, אבל תשכחי מזה, אני לא הולכת לספר לך. בחיי, את כזאת צדקנית לפעמים!
אני צדקנית???
כן, מאוד ויותר מכך – צדקנית מיליטנטית – מה אכפת לך שם באמריקה? מה את המכ"ית שלי?
כל כך שונאת שמעבירים לי מסרים דרך מטאפורות צבאיות אז הייתי על סף פיצוץ, חוץ מזה – איך מכ"ית? אני הרי פרצתי בבכי היסטרי בטירונות כשכולן התחילו לרסס יריות במטווח הקרטונים.

אבל לומר את האמת, הבנתי למה היא מתכוונת. כי היה לי אז, גם את המזל לזכות במכ"ית טרור שהקפידה שנתכלב לא פחות מגברים, בלי קוסמטיקה של נסיכות גועל נפש ובלי שום פינפונים. היא הייתה עוברת לידינו כל ערב ממרחק של לא יותר מעשרים סנטימטר, מסתכלת לנו בתוך הנקבוביות של עור הפנים והקו של העפעפיים ואומרת בקול שקט מבשר סכנה – גם אני אישה, אז שאף אחת לא תנסה לעבוד עלי בקטע של איפור. אני יודעת בדיוק איך ניראה איפור – דקה, שעה ואפילו יום אחרי שמורידים אותו.

הדגדגן כתירוץ

השבוע היה שבוע הדגדגן הבין לאומי, שמעתי שהזכירו את זה גם בארץ וחברה שלי דַפִי מדפנה, באה לכבוד במיוחד לבקר. היא רכבה על האופנוע שלה כל הדרך לבד מאריזונה לכאן, איזה עשרים וחמש שעות. כל כך מרגש, בשביל עוד איזה איבר מישהו חוצה כזה מרחק? ולא, למרות שבצעירותינו כסטודנטיות לאמנות גוף נחשבנו לקול נשי בולט וכולם היו בטוחים שיש בינינו משהו, לא היה כלום וגם עכשיו לא, פסטיבל הדגדגן בצר לו נהיה רק תירוץ שנתי להיפגש ולהעלות זיכרונות.

אבל לדפי לא התחשק הפעם להעלות זיכרונות. אפילו כשהכנתי פונדו בננות ושוקולד לא בא לה, יותר נועז, היא אמרה לי בפרצוף ישיר שנמאס לה מהרומנטיזציה של הנעורים, שהיא מאוד מוטרדת מהעתיד ומאז שאני יודעת מי נכנס לפוליטיקה הכל השתנה בשבילה, אולי אפילו תחזור בסתיו לארץ. ואיך שהיא מדברת אני שואלת את עצמי איך יכלו בכלל לחשוד שהיא לסבית, אין לה עצם אחת שעובדת בלי תשוקה לגבר.

הלכנו ברגל לאוניברסיטה דרך הפריחות שמשתוללות פה עכשיו עד למוזיאון, 'מוזיאון ג'ורדן שניצר'. יהודי עשיר חי, שחצי אורגון שייכת לו והוא תורם רציני לביבי. את זה אני יודעת אבל לא סיפרתי לה כדי לא להתחיל שוב עם הסינדרום הציוני מהסוג העוקץ, רק ציינתי את הניצב מובן מאליו מולנו שחבל שהתערוכה 'מורשות חיות' של האמנית סו קוואק, למה ברווזה? נפתחת רק בראשון ליוני, מודעת טוב מאוד למה הוריש לשתינו הסימסטר ההוא של חילופי סטודנטים בטוקיו. דפי עיקמה פרצוף בעצב.

ואז, בדיוק כשחשבתי שממש הולך צולע, שהביקור מתפספס, שמלנכוליה בלתי ניתנת לניעור משתלטת עליו כמו אהבה נכזבת – נזכרתי ומודה שבגלל פילוח גזעי בעקבות האפקט היפני, במסעדה הקוריאנית המעולה שפתחו מרחק הליכה. בדרך עברו מולנו סטודנטיות צעירות עם חולצות שבוע הדגדגן בכל מיני גדלים. בבת אחת התפוצצנו מצחוק ואיך שהתיישבנו הרמנו כוסית לחיי המיגדריות והתפנקנו בשתי מנות עסיסיות של צדפות, וזה מה זה שיפר.

 הצילום: Steve46814

 

אילנות גבוהים

אחרי שסיימו לאכול, הוא ישב על הכורסה שלו עם הקפה והיא הקריאה לו את הקטע שכתבה וגם תקריא נרגשת מחר בערב החודשי של 'נשים שמות לזה סוף':

הרבה אומרות את זה
סתם.
רק מעטות באמת מתכוונות
ברצינות
ורחלה הייתה
אחת
מאותן בודדות.
כשהיא אמרה
שהיא הולכת לפרום
לחצאית
הזאת
את הצורה
היא התכוונה לזה
ולמחרת בבוקר
כבר לא
היה ניתן
לזהות שאריות מִכפלת
או רמז
למה
היה
האורך המקורי
בעת הקנייה.

ועמוסי ישב על המרפסת והקשיב הכי מרוכז שהוא יודע וכשסיימה להקריא, אמר שהוא לא מבין. מה הפואנטה. עמוסי אתה עושה את עצמך, או מה? לא, לא עושה את עצמי, מה כל כך משנה אורך של חצאית? אין דברים יותר חשובים היום לנשים, זה לא קצת מיושן מִכפלות או שזה משהו סימבולי שאני לא מבין? להסביר לך? כן. רחלה, ביאליק, אריק אינשטיין, שמעת פעם? כן, אז?… השיר 'היא יושבה בחלון'.

אה, קראו לה רחלה… לא זכרתי, מעניין. מעניין שאתה לא זוכר שמות. מעניין וגם קצת מוזר שבטקסט לחברות שלך בחרת להיתלות על אילנות גבוהים כמו ביאליק ואריק אינשטיין. מה זאת אומרת? למה לא הלכת על מישהי כמו יונה וולך, או דליה רביקוביץ'? שהן מה, לא אילנות גבוהים? ברור שכן, אבל הן נשים. כמוכן.

אוף איזה אידיוט! מה הקשר בינה לבין יונה וולך או דליה רביקוביץ'? אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא מכיר אותה? אין לה שום עניין להיות חוקרת ג'נדר חד מינית ובכלל מה היא בבית משפט? היא רק רוצה לבוא לידי ביטוי. והוא באמת לא רואה כמה היא מוכשרת או שהוא סתם מקנא? אבל את זה היא בחיים לא תגיד לו, כזאת השפלה, אם הוא לא מבין לבד, מה בעצם יש להם לעשות ביחד?

חמין מאוחר

היא מעולם לא הייתה משרה קטניות במעורבב והס מלהזכיר גרגירי חומוס. למי היה אז חומוס? רק לעשירים. חומוס פרסי משובח היה מגיע בשקי משי כתומים בעיטור טווסים דרך הודו ולא הגיע לאנשים רגילים כמו שהם היו. טוב, לא רגילים, אין דבר כזה רגיל כולם מיוחדים וגם לא כל אחד אוהב חומוס, אבל היא אחרי שעלתה לארץ בשנות העשרים ובתמורה לסכין כסף שהביאה איתה, טעמה וקנתה מתבן שלם. אהבה מאוד והורישה את התשוקה הזאת הלאה לכל המשפחה האשכנזית שלנו, רק שכאמור הקפידה כמו מאש לא לערבב אותם בהשריה עם קטניות אחרות. זה יעשה 'חומוס הרע', ככה הייתה אומרת במקום 'עין הרע', לא יצליח בבישול ודופקת שלוש פעמים על פורמייקת העץ המדומה במטבח הקטן שלה, טפו טפו טפו, ככה אמר לה בפירוש לא לעשות הבדואי שהביא את הגרגירים על גמל מירושלים. וילדים שגרו ליד וגם כאלו מהמשפחה היו חוזרים אחריה 'חומוס הרע, חומוס הרע, בום! בום! בום!' ולומר גלוי, רוב אותם הילדים לא ידעו מהחיים שלהם, בבונים אחד אחד אז ועד היום.

היא גם בחיים לא הייתה מעמידה חמין (ובפיה צ'ולנט) באפריל, איפה… סבלה כל כך מהחום הים תיכוני ומהלחות. אבל פה, בתחילתו של סופ"ש צונן עננות נמוכה וגשם ולמרות שאני לוקחת ממנה הרבה לתשומת ליבי, אני כן מעמידה וכן מערבבת שעועיות וחומוסים בקערת השריה אחת ואחר כך בסיר עצמו. לא חלילה במטרה למרוד בסבתא או בזכרה, אלא בגלל שקראתי באתר של שפית יהודיה ממוצא אפריקני מספרת סיפורים ומעלה ברשת – שזה הכי, לערבב מינים ולא רק מבחינת הטעם אלא יותר מבחינה רוחנית ופמיניסטית שזה הכי חשוב בעיני.

זו שפית מדהימה שנשים כמוני שעסוקות בלשפר על בסיס יומיומי, היו מתות להיות נמלה על השיש שלה, לראות מקרוב כיצד הפכה את המטבח הפרטי שלה לבונקר רעיוני עם כל המחבתות הכבדות ותקרת הזכוכית שנפרצה. לחשוב שיום אחד הן יכולות גם.

אבל כל זה שטויות, כי מה באמת נותן תיקווה? שצופים מסורים שעוקבים מקרוב אחרי התוכנית השבועית שלה בערוץ 'החיים המעולים' לא רואים על השיש שלה ברור שום נמלה, אבל כן רואים – והיא אפילו דיברה על זה כמה פעמים היא חוזרת על עצמה, צילום ממוסגר בפיתוחי בארוק מוזהבים ליד המקרר חמש דלתות, שלה בנערותה רוכבת עלאק תיירת על גמל איראני עמוס בה ובשני שקי גרעינים שחורים ליד הפירמידות של מצרים.

קבוצת הקריאה של יום שלישי

את סימניית החתול וורדים באגרטל עיצבתי במיוחד כדי לתת מתנה לחג לחברותיי מזה למעלה משנה בקבוצת הקריאה של יום שלישי. ולחשוב שרק מתוך צירוף נסיבות אקראי הצטרפתי לקבוצה האיכותית הזאת, כי אני הרי לא קוראת אנגלית בקושי עברית סמי דיסלקטית אבל מקפידה לא להחסיר ולבוא כל שבוע ועושה כאילו קראתי ומקשיבה לדיבורים של אחרות על עלילות רחוקות ומהנהנת, הרבה מאוד מהנהנת, כן, כן, סקרנית מאוד מה מעסיק נשים אמריקאיות בערך בגילי לקרוא ולישון על, או עם.

ולרוב מדובר ברומנים זורמים, חלקם היסטוריים על בסיס המתנה לקראת הגשמה וג'וני שעובדת בעירייה אוהבת להקריא בקול רם קטעים גופניים שעושים לה לחשוב מחדש איך התגלגלו החיים שלה ודבי הגרומה תמיד מוצאת איפה הגיבורה (ברוב הספרים שנבחרו אישה מובילה את סיפור העלילה), עשתה את זה לעצמה ואחראית לחלוטין למצבה, מה שגורם לי לזוז בכיסא באי נוחות כי אני בטוחה שזה בול עלי או לפחות נכון גם לגבי, שהרי אני קוראת מדומה שלא יודעת לאן היא הולכת ואם רק הייתי משקיעה ועובדת על זה במקום להתחזות.

באמת מזל תרבותי גדול שעד עכשיו הן ממשיכות לראות בי מוצר אקזוטי שהופך אותן לסובלניות יותר מבחינה אתנית, למרות שמדובר באחת-אחת נירוטיות אך למודות תרפיה ולא שופטות ואם כן לא מראות, רק מחייכות ושואלות כל פעם מחדש את אותה שאלה נטולת משמעות ישירה – האם פרי בני, הוא בילינגואל (Bilingual), כלומר דובר שתי שפות.

ככה בדרך חזרה הביתה, מכונסת בתוך עצמי אני בדרך כלל לא שולטת ועוצרת ב'דג הצפוני' וקונה כריש או צלופח כתום, או אם יש העדפה ראשונה פוסידון שלם וכבר במטבח מתרגמת לפי הזיכרון לעברית ומארגנת לצלייה או אידוי על אש קטנה. עד היום לא שיתפתי בזה אף אחד, אבל בעלי חושב שאני כישרון גדול בבישול.

אף פעם זה לא הזמן המתאים

בגלל שאף פעם זה לא הזמן המתאים, החלטתי דווקא בסוף שבוע הזה לעבור איתם על קלסיקות מתורגמות. בזרוע כירורגית מיינתי כך שמבחינה מגדרית יהיה איזון וישמר פלורליזם מיני – כי כדי לקדם נשים לעמדות מפתח אעשה הכל, כולל כניסה חזיתית לעובי הקורה ואם נחוץ גם לאחת סופר צרה בעת שאינה מאפשרת, כמו זו.

אחרי שנסחפו לתוך קריאה מהירה של 'יש ואין', הארי מורגן והסירות שלו סכנת נפשות שחוצבת מבפנים, דיווחו בלהט שהתמכרו לטקסט התודעתי של גברת דאלווי ולסיפורו הפוסט טראומטי של החייל המשוחרר ספטימוס. נו, רק שיתנו לי תירוץ… תוך דקות הושבתי את כולנו מול סרט המופת 'השעות' שנעשה סביב הספר. נרשמה הצלחה מקסימלית – הם לא נרדמו תוך כדי, וגם לא כל הלילה אחרי.

משה פתח עלי עין צינית – מה אני כזאת לחוצה כאילו שהתקווה שלי בת שנות אלפיים. השבתי לו, שבבקשה לא ישכח מאיפה באנו – אם חיות המחמד שלנו שהם נמרי טרף במקור, יצמידו את כל השורות התחתונות של הספרים האלו טוב טוב ללב הקוסמופוליטי שלהם ויפנימו שיותר משווה להשתמש במילים – מחר בבוקר נתעורר לעולם טוב יותר! כשהחזיר לי חיוך סקפטי, פשוט יצאתי מדעתי! אף מילה עכשיו! אני לא צוחקת!

כף התקווה הטובה

אליסון לחצה עליי להשתתף ולשלוח הצעה לתערוכת מטרה למען קידום נשים במטבח. שברתי את הראש מה ובסוף ציירתי קרש חיתוך מעוגל על פי מיטב המסורת הרחמית וכיניתי אותו בשם המליצי 'אסרטיביות' מכיוון שהובטח לי שוחד מעל השולחן על כל אישה שנייה שתקצוץ עליו בצל ולא תתבכיין שמדובר בשיברון לב שיורק.

מיותר לציין שאני לחלוטין סולדת מניצול מגדרי וכאישה נוטה להצביע על מפרשית יחימוביץ' או אם הייתה אופציה על הקלינטונית, אך עם זאת יש להסתכל לחושך בעיניים ולחדד שאנחנו מחויבות מוסרית להכין את עצמינו לכל הדרה ועל כל שררה שלא תבוא. לשם כך דרושה ולא אני המצאתי את זה – אסרטיביות שאינה משתמעת לשתי פנים ומחייבת גם מִקצוע של המבט, מלאכה שלא טורחים ללמד אותנו אותנו בבית ספר. המקסימום בגיל צעיר, אם יש לך מזל ואת כוסית יהיה שתוזמני לתרגל מבט נוקב בוער כשאת חצי, או לגמרי ערומה כדוגמנית מורעבת, או אם את מכורה למילה הכתובה בתור ספרנית מזדקנת אבל כולם יודעים שספריות הן עולם הולך ונעלם ואת הקינדלים מתכנתים בעיקר גברים.

אז הקרש הזה הוא רק מודל, שאם יתקבל בוועדה שמורכבת ממניין סיירת לוחמי טרור, ישמש כאב טיפוס וישוכפל כנשק שי לכל ילדה בסיום בית הספר היסודי, פלוס קורס קצר בהכנת אוסובוקו על ידי מאמנות למימוש ומישוש מן השורה הראשונה.

להודות על האמת, נכנסתי לכל זה בהיסוס אבל במידה רבה מצאתי שלהניע את גלגלי המוח קרוב לבית המצפוני גורם לי לחוש שוב בת שמונה עשרה ומצליח לשחזר באופן מרגש את האמביציות שליוו את ההכשרה הצבאית שלי כפקידה ללא קורס. ואין בי מרירות, נהפוכו יש בי חמיצות רעננה ולימונית ואם הקרש שלי יזכה בהכרה ובתקציבים, הלוואי, כף התקווה הטובה בינואר, אני יותר ממוכנה לצייר מיקסר-יד ל-כו-ל-ם, גם לגברים – כזה שאם טורפים בו ביצי חופש חברתיות, גומרים עם יד ימין חלשה.

נשל הנחשית

שנה ראשונה ולימודיי בפקולטה למדעי החברה במחלקה לסוציולוגיה של נשים נטולות תכלית, הולכים די טוב. הייתי אומרת ואני לא היחידה בבית שחושבת ככה, שמבחינות רבות הם העמידו אותי על הרגליים האחוריות, שזה לא מעט בשביל מי שקיבל חינוך חקלאי ולא הזריק בלילות להודים. והייתה לי אתמול הזדמנות מצוינת לתרגל,  בפגישה שקבעתי עם חברתי צפרירה בן-צבי, כאן כשהסתיו הססגוני של צפון מערב ארצות הברית מגלה כבר בהחלט סימנים.

אז בשלוק השני או השלישי של השייק פירות-יער שרידים אחרונים מהקיץ, הבאתי לה קצת בפרצוף על 'נשל הנחש' – השיר והגעגועים והעדנה וההזדהות הכל כך אינדיבידואלית-ישראלית המלטפת אותנו לאחד שעושה את הדרך ואבא אומר לו. אני לא יודעת כמה שנים אני שומעת את השיר הזה וכנראה מדחיקה, אמרתי לה – אבל לאחרונה חרשתי חזור וקרוא ואין מילוט – מדובר בשיר שמתואר בו באופן ברור אונס.

….

וגם היתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.

ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,

…

וצפרירה היא לא סתם אחת, היא רופאת שיניים שמתמחה בכתרי פלטינה אופקיים ומבוגרת ממני באיזה חמש עשרה שנה ובעלה דובי הידוע כדובון, גם היה צנחן מזמר כלומר מנגן, בהתחלת השירות קרבי ובשל פציעה – להקה צבאית ובהמשך האקדמיה למוזיקה בירושלים, הכל כמובן כהקדמה לכך שקיבל פה את המינוי הנחשק לנצח על תזמורת כנסיית השלום הלותרנית. אבל לא משנה עכשיו בעלה, שורה תחתונה שצפרירה סירבה בכל תוקף לקבל את מה שהגשתי לה. היא פטריוטית מוזיקלית שנסחבת עם תקליטים (!), לא רק עם דיסקים – של שלום חנוך, מאיר אריאל ואריק איינשטיין שעושים לה יותר ממה שאפשר להסביר במילים והיא פשוט התנפלה עלי כמו לביאה – מה פתאום אונס? הוא מקסימום דרס אותה!

נו באמת, צפרירה…. וממש לא היה אכפת לי מה יחשבו כל הגויים מסביב, בין כה מה שלא נעשה תמיד נראה ונשמע להם 'טוּ ווּלְגָר' (המוניים מדי) ועליתי על הכיסא הלבן עם כרית הקטיפה הרקומה, כדי לדרוך רגליים אחוריות – איזה דרס אותה, צפרירה? מה זה, פיגוע??? זה יחסים רומנטיים שלא הלכו כמו שהוא רצה והיא הרשתה לעצמה להיות פראית ולא הכי ברורה, אז מה נשאר לו כבר לעשות איתה בתוך המכונית אחרי שהוא השתגע? כלומר אחרי שהיא לדעתו שיגעה אותו? מה זה בדיוק לדעתך 'הרסתי לה את הצורה'? …טוב, את יודעת מה? אולי הוא רק כסח אותה במכות.

ברור, שלא נגמר טוב. צפרירה מאוד כעסה, נעלבה ולקחה את זה באופן אישי. והאמת שאולי בכוונה באתי עם זה דווקא אליה, כי ידעתי שהיא לא תומכת בכך שנשים לא יודעות את מקומן, זאת אומרת לא במובן הפשטני של המטבח והילדים, אלא מהבחינה של לאלץ תכנים ולכופף אותם מחדש, כאילו שדורות לפנינו רוב התכנים והכללים נכתבו והוגדרו רק על ידי גברים. נו וזה לא נכון, צפרירה? אולי זה נכון אבל תגידי לי, מאיפה הבאת עוד זוג רגליים? ניסתה לשנות כיוון. אה, זה הרגליים האחוריות שלי, תמיד לבשתי ג'ינס אז היה קשה לראות אותן, אבל עכשיו כשהבנתי את המשמעות העצומה של לתת להן חופש ביטוי, קניתי כמה זוגות קורדרוי רחבות שיהיה להן נוח. מה את אומרת, יפים לא?

את מנסה להביך אותי בכל הכוח, אני מכירה אותך. אני שואלת אותך שאלה פשוטה ואת מתחילה לברוא לי מחדש את גוף האישה. עכשיו תקשיבי לי טוב טוב תמרי, כי אני רוצה לומר לך משהו בישירות שאני שומרת רק ליחסים עם חברות מאוד קרובות שלי. היית הרבה יותר נחמדה לפני שהתחלת עם הלימודים המיותרים האלו. אני פשוט לא מבינה, למה היית צריכה את זה, מה לא הספיק לך להיות אומנית זעירה?

עדיין לא מסוגלת לפתוח את זה

כפי שהזכרתי לפני כמה פוסטים (בפוסט 'אנתרופולוגיה בחוף אכדיה', ליתר דיוק), הייתי בעבר נשואה לצִ'יף אינדיאני שהיה מבשל אותי לפני. גם הבטחתי, על פי בקשתם של מספר קוראים נאמנים, לכתוב על כך כשאשוב לביתי שבמאוחדות שכבשו את הציידים התמימים, רצחו וכלאו אותם בשמורות עד שחמדו לבשל לְבַנוֹת. אבל האמת היא, שאפילו שיש ברשותי חומר וצילומים, אני עדיין לא מסוגלת נפשית לפתוח את זה.

עם ובלי קשר, שיאו של הקיץ צוהל ופירות יער מציפים את האזור ואת הזיכרון – על איך שהיינו מקנחים את עצמינו, צִ'יפִי ואני, בסופי השבוע של יולי-אוגוסט בפאי פטלים שחורים עד כלות וכמעט ללא קץ. כלומר, עד שברחתי מאוהלה של שמורה, בשמלת קוצים כשלראשי רק זר זרדים ובהמשך הונחיתי, בתמיכתו של הבית לנשים לעוסות לטשטש אך גם לשמר את הסביר. זה חשוב, הדגישו בפני. סיבה בדוקה לכך שהעברתי בסלסלה קלועה את העגולה המתוקה, אל תוך יחסי הזוגיות העכשווים שלי והקפדתי לדחוק באדיקות מוטיבציות בבעלי משה (שמעולם לא משך בנוצה או בכיפה) כך שהחל לרכוש מִינֵי דובדבנים ופטלים לעייפה והפך בהדרגה לאשף פאיים לא קטן.

עברו כמה שנים טובות מאז שרפתי זמן בשמורה ההיא ובמקביל לכך שסופי השבוע הקייצים של נשואי השניים קיבלו צורה והפכו למושחתים על גבול הטעם הטוב, קראתי גם כמה תאוריות פמיניסטיות המקפלות בחיקן פירות יער ובכולן ללא יוצאת מן הכלל, לא פספסו המחברות המלומדות והתיזו את האדום הסמיך של הפרי אל תוך פרשנות צמיגית שבבסיסה גלעיני נשיות. כלומר צלילה ללא שנורקל במחזור החודשי ומשם בַּנוֹזְלִי, שחית חזה אל תוך סכסוך ילוּדת החיים בעולם הממשקים הפוסט מודרני. תיאורים ויזואליים למדי על סף הגרוטסקיים, שלשמחתי נטולת הרסן לא פגמו בטעמו המשכר של הפאי המיתולוגי ו/או ביחסים בין המינים.

 

 

* הבצק מ-במטבח עם קאת' / המילוי מ-פאי דובדבנים של רוני ונציה (הומרו דובדבנים בפטלים)