מעולם לא היינו ככה קרובים בדעות וברוח הדברים אבל אני תמיד מזמינה אותו ל פסטיבל באך , שמתקיים פה כל שנה ביוני. הוא הרי מת על מוסיקה , בעצמו מנגן פסנתר – זה מאז ומעולם היה הקלף האינטלקטואלי שלו. "תבוא ככה חודש קודם, באמצע מאי, תיפטר בנחת מהג'ט לג, נטייל קצת ואז תהיה במיטבך בפתיחה של הפסטיבל. אנשים חשובים, שעוני זהב, נשים עשירות, מאזטים, יין, תהיה כוכב! זה הרי תפור עליך".
"אני בטוחה שישמחו לארח אותך….לא, מה פתאום! אין מצב שיזכירו את "גרגרת עקומה", את הדירה במגדלים או את …"פיצי תשאל!"…. ואולי אפילו תוכל להפליא בנגינה עצמה… ברור שגם צילי מוזמנת! …כן כן, בטח שיש פה מייסיס (Macy's) ".
אבל גם השנה הוא דחה את ההזמנה בנימוס, "…צילי דווקא מתלהבת, אבל יש הרבה עניני מדינה על הפרק", אמר בשקט "…לא פשוט, את יודעת…"
למה, למה לא התעקשתי השנה? הוא הרי אף פעם לא היה טיפוס של ים.
אומנית זעירה 
