ליידי באג במאפיית השוק

זה הטאץ' הייחודי של פטרישה, בקיצור טיש. לאף אחד אין את זה בקצות האצבעות כמו שלה יש וגם לא בראש. למרקט בייקרי ('מאפיית השוק'), יש מזל גדול שהיא נתקעה אצלם בקצה העולם עם היכולת הזאת. הבייקרי שלהם מגלגלת פי ארבע מכפי שחזו כשפתחו וכולם יודעים שיותר מבגלל התוכן, בגלל הקישוטים.

טוב, היא לא בדיוק נתקעה, יותר באה לכאן לגמרי במודע כדי להיתקע ולא עם סינר ומזרק קצפת, אלא עם אליסון. אליסון היפה עם החזה המושלם שאוהבת לרדוף אחרי פטריות שדבוקות לגזעים לחים בגשם, נולדה פה ומחוברת לאזור הזה כמו לביאה עבת קרסוליים וטיש עזבה קריירת משחק מבטיחה בשבילה ופה אין תאטרון רציני אבל יש הרבה ימי הולדת, יותר מבכל מקום אחר שהכירה. וביום ההולדת של אליסון במרץ לפני שלוש שנים, הראשון שלהן כאן, היא הכינה עוגה עם מרציפן אירוסים סגול ושתי אוגרות וכולם התעלפו וההמשך ברור, ברחוב ליד. בבייקרי החדשה של מרקט.

שני גברים עובדים במאפייה אבל הרוב נשים שנראות לא רע ועוד בהתחשב במה שקורה שם ואליסון לחוצה מזה שלוש שכבות. מה יש לך להילחץ? כולן סטרייטיות. נו באמת?… אליסון מתחילה עם תיאורית המיניות המפוקפקת שלה כאילו שהיא אי פעם נגעה בגבר ויש לה מושג. עם דמעות בעיניים היא מתחילה לדקלם את הנאום החוזר שאין אישה סטרייטית, טיש הַאנִי, זאת המצאה של גברים. תמיד מפתיע שדווקא את, עם הכישרון האדיר שלך בדקויות לא קולטת את זה.

ויש בזה משהו. גם טיש עצמה נחשבה פעם בעיני רבים לאשה של גברים, וסנדי? זאת שעושה את הבצקים של הפאי, עם הישבן המאוגס, שהולכת להתחתן בקיץ? שולחת מבטים ומסרים ואתמול למשל ביקשה שאם אפשר היא רוצה ללמוד ממנה איך עושים את הליידי-באג (חיפושית משה רבנו) טראפלס. מתי היא עושה שוב? ברור שזה קוד – ליידי באג… כולם יודעים מה זה אומר. ויש גם את סופי שעושה את הקרמים, נשואה פלוס שניים קטנים, שתמיד כאילו במקרה נוגעת, במיוחד בזמן שהיא מתעסקת עם הוניל.

כל מי שמכיר מקרוב יודע שבשביל אליסון, טיש תהיה מוכנה להחזיר למצב של עיסה, את כל פרחי המרציפן ואת כל החיפושיות המטפוריות והאמיתיות ואת כל החזירים המסוכרים ולטשטש זהות. ולמרות שהיא אפילו לא אחת שמתאפרת או מורידה שערות מהרגליים, יש לה את זה בענק והיא יודעת שדינמיקת החיזורים סביבה הכרחית כדי שהעוגות שלה ימשיכו לפרוח והקאפקייקס לחייך ורק כדי שאליסון לא תשתגע, היא משחקת את הלא קולטת. 

בספרייה

לו יכלה הייתה עפה ומחפשת בעצמה,
אך ציפורניה תקועות בכלוב מוחו של מוזיקאי מפורסם. מנת יתר.
אז מבקשת ממנו – שותף, חבר, כתף בעת תשוקה.

הוא מזדרז לבצע אך סקרנותו מעכבת וזוקרת אוזניים מול אטווד, מרימה ראש לצד טוויין.

נו……?
אני מחפש, סבלנות!

…אין פה כלום.

למה את בעצם כל כך לחוצה על נבלות? יש מלא עכברים טריים מתחת למקרר.

אופוריה בחג האהבה

היא הבת של בעלי מפעל השוקולד המקומי 'אופוריה', עם החנות ברח' מיין והוא נכנס כמה ימים לפני ולנטיינס דיי לקנות לחברה שלו כבר שנתיים קתלין היפה איזה מארז. על הבוקר לפני העבודה והוא לא יודע מה. אפילו שהשבוע זה ה-שבוע, מוקדם ואין אף אחד בחנות חוץ ממנה ונדמה לשניהם שיש לה את כל הזמן שבעולם להיות שם בשבילו.

היא מראה לו את הקלסי – אריזות בצורת לב עם הפרלינים מי ורדים ודובדבנים מצופים במרציפן ונוגט, או אם הוא מעדיף ללכת על הפחות קונבנציונלי יש חיות – חיפושיות, דגים, חתולים, כלבים עם חמאת בוטנים. בדרך כלל הוא אחד שיודע מה שהוא רוצה אלא שקתלין סנובית בכל הנוגע לכל דבר, אז הוא מתלבט והיא ניגשת לשים שיר. משהו רומנטי, טוב אין להם דברים אחרים בדיסקיה. גם בימים רגילים זה מה שנדבק הכי ריווחי לשוקולד על פי סקרי מכירות יבשתיים, חוץ מזה אמא שלה תופרת שם ימים ונמצאה מזמן רגישה לחומרים נטולי סוכר, סף דיכאון נמוך. רוד סטיוארט בדואט עם אמי בל לא רוצים לדבר על זה והוא מתחיל לגשש. איך היא חוגגת? אה, היא עוד לא יודעת. אין לה חבר? לא אין לה. הוא נותן בה מבט מפשיט ולא מבין למה אין לה. הכל חמוד אצלה. מתוך עזרה והחמידות היא נותנת לו לטעום אחד ממולא בליקר אפרסקים וקרמל והוא נתפס.

 

הולנטין מוסיף לחץ על היחסים שלהם ויום לפני הוא רב רציני עם קתלין ועם כל הפרצופים שלה. שונא איך שהיא משתלטת לו על החיים ולא נותנת לו לנשום. חוץ מזה החמודה הזאת מהשוקולד, מאז שאכל אצלה את הפרלין לא יוצאת לו מהראש גם נראית בחורה שאפשר לצחוק איתה והוא לא בקטע של שוקולד, זה משהו אחר. היא הבינה אותו. זהו. זה מה שזה היה. למחרת, בבוקר של ולנטיינס דיי הוא ניכנס לחנות והמקום מלא אפס מקום. בקושי יכול לראות אותה מול כל האנשים שדחו לרגע האחרון ועכשיו עומדים ומחכים שהיא תארוז להם. הוא ממתין כמו כולם וכשמגיע תורו הוא מבקש שניים עשר כאלו כמו שהיא נתנה לו לטעום לפני כמה ימים. אין לה מושג מה היא נתנה לו אז, אבל הוא רוצה את זה שוב. הוא מנסה לתאר לה את הטעם והיא חושבת שהוא מתכוון לאלו שממולאים בליקר ריבת חלב עם מחית ערמונים, שילוב מנצח שהמציא סבא שלה זיכרונו לברכה. זה לא אלו, אבל לא נעים לו ובכלל הוא בא בגללה וסתם קונה עוד פרלינים אפילו לא חושב איך זה ניראה, מה הוא חוגג עם כמה בחורות במקביל? אבל גם היא לא חושבת על למה, מאז שהיא בחנות חג האהבה שייך לאחרים, עבודה. הוא משלם במזומן ואומר לה אם הוא יכול לראות אותה בערב. היא משיבה לו שהיום ולנטיינס, כאילו המציאה כרגע את הזריחה. אני יודע, לשביב רגע מכרסמת בו בהלה שהיא לא רוצה, אבל אז היא מזייפת מבט מופתע ומחייכת כן, אבל, אתה יודע… לא, מה? בלי שוקולד. 

בעקבות הזקן והים

פרי בא פתאום, שמתחשק לו את הפסטה שהוא אכל בשנה שעברה כשנסענו עם בת דודה שלי ענת שבאה לבקר אותנו עם החבר החדש שלה אמנון הזקן, לאזור המדהים של הדיונות ו'הזקן' נדבק לו למרות שהיה רק בן חמישים ושש אבל מבוגר ממנה בשמונה עשרה או יותר. הם באו אלינו לסופ"ש, בתום טיול של שבועיים וחצי בחוף המערבי סן-פרנסיסקו וסיאטל ומי יכל לנחש שזה מה שיישאר לילד בזיכרון מחברתה של ענתי האהובה ומאמנון הזקן, הברוך המשפחתי הכי מעודכן.

אמרתי בסדר, ניסע, למה לא, אבל חינוכי – אין פסטה בלי חולות, לא נוסעים רק בשביל אוכל. והחולות הביאו איתם את הזיכרונות. גם אז כשבאנו איתם היה חורף וירד גשם שלא היה חלק מהסערה שהתחוללה בהמשך, לאחר שעשינו את השביל מהדיונות אל החוף ובחזרה ולקחנו אותם ל'זברה', בר מסעדה סמוך המתמחה במאכלי ים. 

ענתי נראתה מאושרת מאוד לפני שאמנון הזקן הוריד שליש בירה מקומית על ריקה ואולי אף חלולה והתחיל לדבר בהתלהבות בלתי מרוסנת על המסע המאוחר שעשה לדרום אמריקה ועל ההתנסויות שלו עם אלפקות ומוצ'ילריות ישראליות אחרי צבא שטיילו שם כמה חודשים טובים והתגעגעו נורא לאבא. היינו נבוכים לשמוע, הרי לא הכרנו אותו מקודם והסתבר לנו בכפייה שהוא הספיק לטעום כל מיני טעמים בין הגירושים השניים שלו ועד שפגש את ענתי, מקסימה כזאת, זה לא הגיע לה ועד שהגישו לנו את האוכל הוא כבר היה רווי לגמרי ואת מנת הצדפות בחמאה ויין שלה, ענתי ניקרה בדמעות.

גשם קל החל לרדת והמחשבות שלי שיחזרו מעצמן את שיחת הטלפון שקיבלתי ממנה אחרי שהם שבו לארץ. מה פתאום נפרדה ממנו – להפך, נתנה לי רקע מאוחר, הסבר של קילומטרים על איך הוא לא יודע לשתות ואיך אלכוהול מוחק אותו כאילו שלא ראיתי. הוא פשוט גבר נורא רגיש וכל דבר משפיע עליו ומה פתאום סקס עם חיות, השתגעתי לגמרי???

המנה הנכספת – לינגוויני ברוטב מרינרה

לא השתגעתי, אולי קצת, אבל את הצחוק החנוק של אמא שלי שהתקשרה לפני שבוע לספר עסיסי איך כל המשפחה, אני לא חושבת שאשכח כל כך מהר. כי תפסו אותו עם חסידה, את אמנון של ענתי, כן. למשה סיפרתי ישר, ברור, אבל לפרי לא, הוא נורא אוהב ציפורים.

נורטון הצעיר

מכל המקומות שאפשר, הוא עבר לגור דווקא כאן. קראתי על כך במדור התרבות של המקומי ואז יום אחרי ראיתי אותו בסופר ולא שהרבה מכירים אבל אני זיהיתי כי הפורטרטים העצמיים שלו, במיוחד אלו עם עצמות האדם נחרטו אצלי בתודעה של העצמי האמנותי וניגשתי לא אופייני לי לצד המדפים של הפסטות ורוטב העגבניות והעזתי, סליחה אבל אתה נורטון הצעיר. כן, זה הוא.

את צילומיו של נורטון הצעיר הכרתי כשבעצמי הייתי פרגית בקורס בחירה בתולדות הצילום העכשווי, נכון לפעם. הוא היה אז קצת פחות מארבעים ונחשב לגמרי אמן צעיר. לחצנו ידיים והוא שאל מי ומאיפה ומה אני עושה. באמת??? הולי קאו שלימדו אותו בג'רוזלם! לא, הוא לא היה, אבל מתכנן להיות וביקש לראות עבודות שלי. אמנם למדתי פיין ארטס כלומר אמנות פלסטית וביומרה לגבוהה, אבל היום התנצלתי, אני זעירה. במקרה היה לי בתיק כרטיס ברכה של הקולאז' עם העכברה והרכבת והראיתי לו. הרגשתי כל כך חשופה.

נורטון הצעיר גיחך שיניים צהובות והדליק ג'וינט גלויה מחוץ לסופר. חמוד מה שאני עושָה למרות שהוא שונא להתעסק בקטנות, אבל אם אני רוצה הוא מקים פה עכשיו תערוכה בגלריה של האוניברסיטה, בא לי לראות? הוא צריך לחתוך לשם עכשיו, ענייני תאורה. בטח שבא לי, עדיין לא מאמינה – זה נורטון הצעיר!

רוני קריספל אמן ישראלי ששמו מכבד תערוכות יחיד קבוצתיות ולמד בשנות השבעים צילום בניו-יורק וחזר לארץ ללמד אותנו את תולדות העכשווי, חבר שלי בפייסבוק. מאז שהתחברנו – הפייס המליץ כי יש לנו הרבה משותפים, לא הייתה בינינו שום תקשורת אבל עכשיו ברור שהגיעה העת וכתבתי לו. היי רוני, אתה לא מאמין את מי פגשתי פה היום. הוא באמת לא האמין והאמת שהתאכזבתי כשהבנתי שאין לו מושג מי אני ויותר גרוע מזה. אפילו שהוא אמר שהוא זוכר אותי, לפי השאלות שלו הוא בלבל אותי עם דנית אברהמי שלעבודת הגמר שלה הצטלמה מנקה את השירותים של כמה משפחות ערביות מעבר לכביש, בכפר עיסאוויה כשלגופה לא יותר מסינר עם מגן דוד מדמם והיא מתכופפת הרבה. זה נכון שהיינו אז קצת דומות מבחינת מראה – נמוכות, קארה שחור ומשקפיים, אבל איפה דנית ואיפה אני. עד כמה שאני יודעת כמה שנים אחרי, היא עשתה פרסה חדה ועמוק בבית"ר עילית.

זיכרון באבן אדומה / נורטון הצעיר / 2012

כאן גרו  / נורטון הצעיר / 2012

עצים בבית הקברות / נורטון הצעיר / 2012

הצעיר כבן שישים, לא מציג יותר פסיכולוגיה של פורטרטים עצמיים כמו אלו שגרמו לי בעבר להתאהב בו מרחוק ובכלל בגלריה אמר לי שהוא שונא את החומר שפרסם אותו, אבל זה לא לציטוט. היום, אולי בגלל שהסמים יותר טובים, חריצי חיוך פלחו את לחייו, הוא מעדיף חומרים מתים – אנשים לא מעניינים אותו, אין לו אפילו סבלנות לשמוע מוזיקה ווקאלית, רק אינסטרומנטלי. על קצה הלשון רציתי לומר שיש קשר, הרי הפורטרטים העצמיים שלו משנות השמונים עם העצמות, כך שהרומן שלו עם המוות לא מהיום, אבל הוא בדיוק אמר שהוא חייב להרים טלפון לגלריסטית שלו בסן-פרנסיסקו ומתוך הכרות עם התחום רעננתי לעצמי שאני לא שם בשביל להשמיע. 

תינוקות כשהתותחים רועמים

את תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, הכרתי לראשונה כילדה בוגרת כיפורים בביקוריי המרעננים אצל דודתי בבאר-שבע, אמנית מיצג וציירת-פסלת שהקפידה לשנן באוזניי את שמם המלא של הזאטוטים, שמא אשכח ולא אבין איך העולם זז – '…ש-ו-ת-ק-ו-ת, תמרי… ש-ו-ת-ק-ו-ת!…', למרות שדווקא אצלה בסטודיו השובבים שאגו צרחות מלאות חיים, אבל רק בתוך הסטודיו, ביטחון שדה של מה יגידו השכנים, הסבירה בלחש – אלו שמעבר לדלת ואלו שמעבר לגבול…. שששששש…. הס פן נאיר (כן, ב-א').

יש לי עדיין כמה צילומים של התינוקות ההם, לא שקשה למצוא כאלו גם היום, אבל בי כבר אין את הסקרנות ההוליסטית שהייתה בי אז ואני מעדיפה חתולים של אחרים, על פני תינוקות של אחרים ודוחקת מציאות שורפת לטובת זיכרונות מתוקים – כי תמיד אחרי שאני והדודה היינו משחקות עם התינוקות החמודים, למשל – באמנות קונספטואלית ללא טקסטים מקדימים, או – בערבוב צבעים נטולי פיגמנטים או – אפילו בכתיבת שירה בכתב ראי, היינו תוקעות להם בקבוק עם תחליף והולכות לבדינו לרדת על מנת שווארמה עסיסית אצל דויד בִּי.גִ'י, בתחנה המרכזית.

צילום מעובד במחשב / שולמית דוידוביץ'

דברים, למרות הניסיון הקבוע ומעורר הרחמים לעשות בהם סדר הגיוני או אסתטי – לא מתחברים אחד לשני, אך לעתים קרובות נדבקים בטרוף עקום, טוב טוב. במילים פשוטות, הביקורים מעוררי ההשראה אצל דודתי עשו להם כנפיים, עד שכשבגרתי, יצאתי ללמוד אמנות חשובה בבירת ישראל. על הסיפתח של הלימודים פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, מן הסתם כדי לבחון את המובן מאליו. מיטב אנרגיות חשק הביטוי והאמביציה גויסו בכדי לאטום את כל הפתחים האפשריים בקילומטרים ריבועיים של ניילון חממות וסרטי הדבקה בצבע חאקי. אומנם נמנעו מלדבר על כך גלויות, אבל מי שראה ידע – תוך שניות מהשלמת האטימה, מכל יריעה שקופה למחצה וללא יוצא מן הכלל השתקפה בבואתו של תינוק כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות ואיימה להשתין עליך חזיתית בקשת. דיברתי אז הרבה עם הדודה בטלפון והיו לנו הרבה צחוקים סביב – כמה בכיינים באו אליה בחלון וכמה אלי.

אני לא בטוחה שהרוב קובע אבל מאז, שטפו עוד הרבה מים את העולם וזכויות ילדים, נשים ומיעוטים שודרגו מחד ונרמסו מנגד וחוזר חלילה. במקביל מדהים לגלות, שבכל מקום בו תינוקות כשהתותחים רועמים/המוזות שותקות, בוכים – תמיד יהיה מי שיתנדב להרים אותם על הידיים.

פסטיבל פטריות

לא, לא מדובר בפטריות שהיינו אוספים בשדות העמק או בחורשות האורנים הדלילות, לאחר שהואילו לספוג מספיק גשמי חורף. אלו הן פטריות שגדלות ביערות ענק חשוכים, שגשם שחור ועקבי מרביץ בהם דובים, ושרכים בגובה מטר או יותר מתלחשים עם גזעים על איפה בדיוק למצוא אותן – מנוקדות כיפה, שחורות דמויות סלע, מסולסלות כחסה וכרובית, ביישניות כצדפות ים, ארוכות גבעול או צהובות עֵין ביצה. ובאוקטובר כל שנה חוגגים להן פה פסטיבל, עם תצוגה ומקומות ראשונים וברור שגם מוזיקה ואוכל ומכירה של חמודות מכל מיני מינים הביתה.

הזוכות המאושרות וכל השאר:

איזה יופי עיצבו השנה את התצוגה!
אומנם שילוב גולגלות של מכפילי פרסה הרתיע במבט ראשון, אך במבט שני הביא איתו את ג'ורג'יה אוקיף,
והעצים את תחושת הפראות והסקרנות.

אחרי שסיימתי לבדוק את התצוגה הלכתי לבדוק מה אפשר לאכול ועם מה אפשר לחזור הבייתה

אלו בלוקים של פטריות שניתן לגדל בבית. קוצצים כל פעם כמה שצריך ופטריות חדשות ממשיכות לבקוע מתוכם. מדליק! הייתי על סף קנייה, אבל המראה הזה (למטה), הפיל עלי תחושת אימה לא צפויה. מה? לישון בלילה עם דבר כזה באותו בית?

 כזה דווקא כן קניתי, בצק פילו ממולא בתבשיל פטריות שנטרל.

וגם את הסווטשירט הדוּבּי הזה עם הסמל של הפסטיבל, שאולי מייצג יותר מכל דבר אחר, את השינוי הפסיכדלי שעברתי מאז שנחשפתי להשפעתן הממכרת של פטריות היער האורגוניות. הרי לפני כמה שנים לא הייתי מעלה בדעתי לקנות ולא כל שכן ללבוש אחד כזה. משמין, חסר גזרה, מפרסם אירוע ובלתי מתוחכם בעליל. אז במלוא הכנות והאמפתיה – אני מודה שאמריקאים שחיים פה, אולי לא יודעים איך לבשל את הפטריות המעולות האלו, מבלי להחריב את טעמן הטבעי עם איזו אבקה לשיפור לא נחוץ, אבל הם בהחלט טובים בלשכנע, שאופנה זה לא ממש חשוב, העיקר שחם וקרוב לטבע.

האמן האמיתי

קרמיקאים רבים באזורינו בטח מדברים על תחושת הבדידות המלווה את העבודה בסטודיו, על החימר הרטוב והקר בחודשי החורף הארוכים ועל האור החלוש הבוקע מן החלונות רוב ימות השנה וזורק את דמיונם למקומות מוארים יותר. ולמרות שבהחלט מתקבל על הדעת, שלא כל אחד חולם כמוני על ארנב מצויר בקערה מנומרת עבודת יד, או על עלים ופרחים אמיתיים שמפיקים דרך טכניקת הטבעה ניחוחות אביביים שיוצאים דרך מרקם עשוי בוץ – עדיין באירוע השנתי של הקלייפסט (Clay Fest – פסטיבל הקרמיקה המקומי) יש מן הפנטזיה רבת הפנים, המבטיחה וגם מאפשרת מישוש, הגשמה ורכישה.

דניס דיוויס (Denise Davis)

 פרנק גוסאר (Frank Gosar)

 אליס קורין (Elise Corin)

רובין ראסל (Robin Rusell)

כל כך מענג. אך דומה היה, כי הדרמה המשמעותית ביותר מתחוללת דווקא באזור ההדגמה. טייה, מראה ומבטא זר, יצר על האובניים כלים גדולים במיוחד ואיך שסיים אחד מושלם קיווצ'ץ אותו בלהט גלוי והתחיל אחר. בין לבין נעמד ונתן איזה נאומון שביקש לשבור את הכלים. למשל על כמה שהוא נהנה מהעשייה, כלומר מהתהליך אך שונא את התוצאה ואת העבדות שהיא מחייבת ובכלל שהוא מתעב את תהליך המכירה בדוכנים שמאלץ אותך לספר סיפורים מופרכים על מקורות השראה ועוד על כל יצירה ויצירה כדי שאנשים יקנו. הוא גם לא חותם על העבודות שלו, כך הבטיח, פשוט כי זה לא תורם שום דבר ליצירה עצמה.

 טייה דואונג (Tea Duong), רגע אחרי המעיכה

בהתחשב בכך שהפסטיבל בתחילתו וגם בסופו של סוף שבוע, הוא בעל מוטיבציה כלכלית ברורה, נשביתי ברוחו המרדנית והזועמת של טייה. למעשה הייתי על סף התאהבות (בפעם המי יודע כמה) בקלישאה הגברית-רומנטית שלא אחת נוטים גם להגדיר בעזרת צירוף המילים – 'אמן אמיתי'. לא היה (ואין) בי ספק שטייה הוא אמן אמיתי, לכן מיהרתי לחפש את יצירתו בין הדוכנים ומצאתי לא רחוק משם את הדוכן המשותף לו ולאשתו נינה. הוא על הכלים והיא על הדגים – ומעל שמה התנוססה הכותרת 'דגי ראקו מאושרים' (ראקו = תנור/שיטת שריפת חימר מסורתית יפנית).

הדוכן המשותף של טייה דואונג ואשתו נינה פרנסטרום דואונג (Tea Duong / Nina Frenstrom Doung)

ברור, הרגשתי קצת מטופשת. כן, בגלל אשתו והדגים. לא יודעת בדיוק למה, אבל קורה שדבר כזה מספיק כדי לטלטל ולדרוש תשובות ומדהים באותו ההקשר, כיצד לפעמים אמנות אחרת ניגשת לעזרה ראשונה אפילו מבלי שהתבקשה, כי תוך שניות מצאתי את את עצמי מבולבלת אך מחובקת בלב יצירתה המתוקה, המכילה והנשית של ג'ודית קרוס, שבמקרה או שלא, מאופיינת בהרבה ראשי נשים ללא גוף (לעולם לא אשכח לה את הולופרנס!).

ג'ודית קרוס (Judith Cross)

להתבונן במראות שלה ולקבל רפלקסיה מדומה של יכולת חיובית בַּפָּנִים –  'אני מאמין/ה בחלומות שלי'….'כולנו אחד'…'אני מאמין/ה בעצמי'…'לאהוב ולהעריך אותך'… מצטערת, אבל חדורת אמונה נחלצתי משם למתחם הגלריה בה הציגו פיטר אלסן ופרנק גוסאר (כן, זה מהצלחות המקסימות למעלה), יצירות שהדגימו לטעמי גם מופת משיב רוח מבחינה אינטלקטואלית.

 פיטר אלסן (Peter Elsen)

 פרנק גוסאר / בחצר החתולים  Frank Gosar / In the court of cats 

ובמצב הנפשי שהייתי נתונה בו, כשראיתי את המחיר של 'בחצר החתולים' כבר לא ענין אותי כלום. שלמתי לגוסאר את השמונה מאות וחמישים דולר, כמובן לא לפני שווידאתי שהוא חתם עליה את שמו כמו שצריך.

תחילת העונה ויש בכל הגדלים

 

לעוף בחזרה

קולורדו

איידהו

אורגון
(מושלגות קרוב – שלושת האחיות, בהמשך – הר ג'פרסון וממש באופק – השפיץ המחודד של הר הוּד)

אורגון

שדה התעופה ביוג'ין, אורגון