אילנות גבוהים

אחרי שסיימו לאכול, הוא ישב על הכורסה שלו עם הקפה והיא הקריאה לו את הקטע שכתבה וגם תקריא נרגשת מחר בערב החודשי של 'נשים שמות לזה סוף':

הרבה אומרות את זה
סתם.
רק מעטות באמת מתכוונות
ברצינות
ורחלה הייתה
אחת
מאותן בודדות.
כשהיא אמרה
שהיא הולכת לפרום
לחצאית
הזאת
את הצורה
היא התכוונה לזה
ולמחרת בבוקר
כבר לא
היה ניתן
לזהות שאריות מִכפלת
או רמז
למה
היה
האורך המקורי
בעת הקנייה.

ועמוסי ישב על המרפסת והקשיב הכי מרוכז שהוא יודע וכשסיימה להקריא, אמר שהוא לא מבין. מה הפואנטה. עמוסי אתה עושה את עצמך, או מה? לא, לא עושה את עצמי, מה כל כך משנה אורך של חצאית? אין דברים יותר חשובים היום לנשים, זה לא קצת מיושן מִכפלות או שזה משהו סימבולי שאני לא מבין? להסביר לך? כן. רחלה, ביאליק, אריק אינשטיין, שמעת פעם? כן, אז?… השיר 'היא יושבה בחלון'.

אה, קראו לה רחלה… לא זכרתי, מעניין. מעניין שאתה לא זוכר שמות. מעניין וגם קצת מוזר שבטקסט לחברות שלך בחרת להיתלות על אילנות גבוהים כמו ביאליק ואריק אינשטיין. מה זאת אומרת? למה לא הלכת על מישהי כמו יונה וולך, או דליה רביקוביץ'? שהן מה, לא אילנות גבוהים? ברור שכן, אבל הן נשים. כמוכן.

high-trees

אוף איזה אידיוט! מה הקשר בינה לבין יונה וולך או דליה רביקוביץ'? אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא מכיר אותה? אין לה שום עניין להיות חוקרת ג'נדר חד מינית ובכלל מה היא בבית משפט? היא רק רוצה לבוא לידי ביטוי. והוא באמת לא רואה כמה היא מוכשרת או שהוא סתם מקנא? אבל את זה היא בחיים לא תגיד לו, כזאת השפלה, אם הוא לא מבין לבד, מה בעצם יש להם לעשות ביחד?

טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח

ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.

כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.

בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.

אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.

ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.

nana

כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.

לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.

ניצה חורש-יער

את ניצה חורש-יער (עִיבְרֶתָה, התגרשה ואז השאירה), בעלת חנות ספרים נשכחת בראש פינה (אף פעם לא לובשת חזייה, הַפְגָנָתִּי והולך לפניה, כך שמעתי גם מחברים אחרים) הכרתי דרך פייסבוק. רחוק לגמרי מהחלפת מתכונים, הרבה יותר לתוך עומק השילדה. קבענו להיפגש כשביקרתי בארץ בדצמבר וגם הבטחתי לה שאצייר אותה על כרטיס ברכה, שבעצם יהיה לה לנצח דיוקן עצמי, אמנות מקור לה-לה-לה, ממש כפי שהיא ראתה ברשת שאני עושה לחתולים, פרחים, עצים ונשים אחרות שחושבות שיש בפיהן בשורה. וזה קרה.

ניצה חורש-יער / ראש פינה, דצמבר 2011

והיה פורה מאוד, ממש כפי שתמיד רוצים ולא מצליחים ומעבר לכימיה מצוינת שלא התפוצצה, היא באה עם הרעיון של להפוך כרטיסים מצוירים לסימניות ושאוסיף גם טקסטים ואני ישר נתפסתי לאחוז בקרני כובעה ולבצע, כי ברור שסימניה תהיה בקרוב פריט לאספנים. ולהוסיף לעולם הדימויים הציבורי משהו ארכאי מראש? מדהים! בכלל עשייה מתוך עתיד ברוורס מעוררת אותי. לא הייתי צריכה שניצה תגיד לי את זה בפרצוף, אבל ברור שהיא אמרה וזה היה שווה כל דקה על השעון של מי שלא מודד לנו.

אשה עם צוואר ארוך / כרטיס ברכה מצויר / אקריליק וצבעי עפרון

 

 סימניית אשה עם צוואר ארוך / שני הצדדים והגדלה

 אביב מצרי / כרטיס ברכה מצויר / עפרונות אקוורל

סימניית אביב מצרי / שני הצדדים והגדלה

כשביקרתי שוב ביולי, הבאתי איתי את הסימניות ומכִּירות כבר מעולה,
דפקנו ביחד בריחה מתוכננת לסופ"ש על התבור.

היא סיפרה בפתיחות על שנאה, ידידות, חיזור, אהבה ונישואים ואני שחררתי בתמורה עֶדֶר סודות גלויים.
אֶת יותר מדי אושר – לא לקחנו, כבר בְּשתיקה הסכמנו שהוא פחות עושה.

לזכר גדוד האמן האלמוני

בשישי האחרון לפני שחזרתי פגשתי את גוֹבִּי סמארטפון בתל-אביב, בביסטרו החדש שלו. הבאתי איתי מאמריקה את השלט שביקש שאצייר לו בצ'אט שאנחנו מנהלים כבר כמה חודשים, מתוך גחמה סנטימנטלית לזכר גדוד האמן האלמוני וגם כדי לבחון מה והאם השתנה. הוא ישמח לקו אר-נובו אימפרסיוניסטי עם צהוב וסגול ומה בעצם אכפת לו לתלות איזה קרש קטן עם ציפור על חוט תיל בפינה, בתמורה לנבירה מעוררת במעורבות ישנה ואם יצא מכוער ימקם קרוב לשירותים, זו חלקה חשוכה.

הוא פתח את הגורמטיה המלובנת שלו עם כיסאות הקש הפריזאים, בסמטת יונה וולך היוצאת מרחוב הזאב האתנולוגי עם זוית רחבה לים וישבנו שם 'ולא יכולתי לעשות עם זה כלום / ולא יכולתי לעשות מזה משהו / אתה שומע יכולתי לגמגם / מה רציתי להגיד …' ואנשים הסתכלו. ואותי הוא למעשה הכי אהב, כך התוודה תוך דקות ספורות, בגירסה הספרותית – הכתובה, כפי שהופעתי במהדורה השנייה של 'עלומים מאוחרים' בחורף אלפיים ועשר. בהירה, רעננה ואותנטית, הרבה פחות תקועה על פרטים. כאילו מה זה כבר משנה, מתוקה? בשביל מה? הבלגתי ועשיתי פוּ חלש על הציפורנית, הכל משנה גוֹבִּי – סְ'תכל, אפילו בפיזור חיובי על עצמך – ותראה אותנו.

'זה היה אצלי בידיים / ולא יכולתי לעשות עם זה כלום…' התנחמתי בכך שהטווסית שמכרתי לו, היא בת דודה ראשונה של יונה ופעמונה. יודעת לנקום עלבונות מגדריים מחד ונטולת כל כשרון להחליק מנגד. מה שהכנסתי לה לתוך הראש לפני שעזבתי (תודה, המרלו היה ממש מצוין), היא תבצע על הכנף הטובה ביותר. 'מֵה עשית עם זה שואלים / לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי / ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש'. במילים נרדפות: אין מה לקנא בו, או בסועדים שהזמינו אצלו מאז אותו ערב אומלל ארנבת בשמנת עם חרדל מגורגר.

 

פרעושים ופשפשים

בישוב הצופה על בקעת עלומים,
לא נתנו להם את הזה נגד פרעושים ופשפשים
ומאז נקודות שחורות על הכרית
הן לא צחוק.
לא רק שמגרד, גם מעכיר את האווירה,
סוחף אחריו כשיטפון
דעות קדומות,
גבשושיות פוליטיות
ומדי פעם, אפילו קילשון בלב.
גם הכלבים סובלים,
אבל למי אכפת?
העיקר שפרו ורבו.

 

ההזמנה של פאולה מניירי

אישה גבוהה מאוד,
בשם פאולה מניירי, חובבת אריגים מילדות
שתפרה לעצמם את כל הוילונות
והכיסויים למיטות בחדרי השינה
ביקשה ממני לצייר לה את יצירת הנושא.
ענין של יותר מרגל אחת, דיברנו על כך שעות.
בעלה עשה לא מזמן הסבה לכהונת דת.
זה לא מצחיק, אף אחד לא יגיד לה מה לעשות
בעיקר עכשיו כשהיא בשיא
ועומדת להוציא קובץ משיריה
במהדורה ממוחזרת.

 

 

הזיכרון חריף ובטורקיה כך שמעה,
הצבעים מתחלפים במהירות
לפי השטיחים ודוגמאות האריחים.
בטוח שהם יאהבו את השירים שלה שם,
במיוחד את 'חתול טורקי'.

 

*תודה מיוחדת לשולמית דוידוביץ' על 'חתול טורקי'.

 

 

בית הקומפוסט

 

גם הם גדלו על חורשת האקליפטוס,
הגשר הסירה,
אבל הי, הקץ לתמימות –
שורשים מההיבט האמנותי
או במשקפת – דרך הפילוסופיה של המצוי,
מאוחסנים כבר שנים בזמן עבר.
עכשיו, רץ מהר – "של נעליך מעל פניך",
ולך תעצור את זה…
בנוסף, מבהיקים גם פלאי האנתרופולוגיה:
הארמי בגאוגרפיה אורבנית
והיבוסי במשמעת מינרלים ותחזוקה מכופפת:
מערבל בשיירי ארוחה,
מזין תולעת,
מתסיס גזעי אלונים
ומציף ענני סרבנות.
מים עד נפש הגיעו אליך?
קפד את עצמך:
זהו הפיקניק של החיים! מגדל בבל!

הברושים

הברושים עסוקים
("בלילות שישי, כשרוח חרישי"),
במלאכת מחשבת של צער בתפירה גסה
("בתוך הכפר").
מחזור השנים ממרק בהכרה,
("בצמרות שחורות עובר")
שמזג האוויר אינו משפיע
("בפרדסים ובשדרות").
גם אם נופל על יום נטול אובך או שרב,
בואך קרקע נוכריה,
("מעבר לגדר")
קלוש שלא לחפש את דרור.
הציפור.
("אותך זוכר").

 

 

מרים

"את עושה מכל דבר חרוסת וטרפון לא יאהב את זה, מרים!"
"יאללה-יאללה! …'טרפון לא יאהב את זה'… ממש מדגדג לי במרור…
מי זה טרפון? אבא שלי? סבא שלי? בעלי?"

מזיעה וספוגה באלרגיות אביב, הלכה והוציאה בידיים רועדות
את הצלחת עם השקערוריות מארון העץ הדרומי
ומילאה פיהן מים.
שיהיה שקט! שנה אחת שיהיה שקט!

הנביא סלד מגסותה,
יותר מכך – זה הכאיב, כי זיכרונו איננו מטעה:
עד לא מזמן הייתה כל כך מעודנת ומסורתית.
שוב הטביע עצמו בענב,
מה יכל לעשות?

אבל כשבן-זומא בא אצלה בלילה, נרעש כולו לבער בחמץ,
לא שפכה בחזרת, אלא התפיחה היטב בזרועו ובירכו ועם שחר גם בירכתיו.
כך הפכה לאגדה – כשהיא מפלה בין חכמים.

עדיין לא קיץ

"פזרו את הנרקיסים במעגל ואחר כך הקיפו בצעדים מתונים – עדיין לא קיץ!"
ילדי כיתות א', ב' ו-ג' עשו בדיוק מה שמנהלת בית הספר רהוטת הסבר, אמרה
ומאות מלכות ומלכים שדודי ביצה,
מצאו עצמם מצטופפים אל תוך גאומטריה של סחרור סטטי יוצא מן הכלל.
ואז, בתיאום מושלם, הדגל הונף וכולם הצטרפו לשירת ההימנון.
אווירת קודש וכמה פולסים חשמליים עברו בין צוות המורים ותלמידי השכבות הצעירות
והידקו גם בצווארם של המוני ההורים שבאו לראות.
(חניית בית הספר התמלאה במהירות ואחדים נאלצו להחנות את רכבם
בין עצי האורן ושיחי הפטל הקוצניים – טוב, לא בכל שנה מטעה האביב…)

זה קרה מזמן, בשנות החמישים.
אבל לא הכל הלך לאיבוד, נשארה ההנצחה.