ולמרות שהיו אצלנו, גבעתיים הייתה פעם מאוד ירוקה, מנטה בלי סוף ליד ברזים מטפטפים – לשתות תה עם נענע למדתי בירושלים, אצל אברם סוקלו בשוק מחנה יהודה. היה לו דוכן תבלינים, מפורסם במיוחד בפלפל צ'ילי חריף שלם שאמרו שאין להשיג בשום מקום אחר בארץ ושיקפיץ את הבישול כמו אישה לפני מחזור, ככה הוא (אברם) צעק בקולי קולות ואנחנו הסמקנו והתרחקנו במהירות מהדוכן שלו לקנות עגבניות ומלפפונים, ירקות רגילים לשים בתוך סנדוויץ', גם מה היה לנו לעשות עם צ'ילי? לא בישלנו כמעט בכלל ואם כן, אז רק מרק. היינו אוכלות באוניברסיטה.
כוכי אמרה שהוא מגעיל בתוספת פרצוף וצילי אמרה שהוא מלוכלך ואני לא ידעתי מה לחשוב עליו אבל מכיוון שלמדתי אנתרופולוגיה שנה שנייה בהתמקדות מזרח תיכונית עבודה סוציאלית, הרגשתי שמבחינה מקצועית מדובר באוצר וחזרתי אליו בלעדיהן. הוא היה אז בערך בין שלושים וחמש גרוש עם שני ילדים ואני הייתי בת תשע עשרה וחצי. לא התגייסתי לצבא בגלל בעיות רפואיות (התרסקות בעקבות אהבה נכזבת) והיה לי נוח עם אברם, שבין המוכרים בשוק נחשב ל'פמיניסט' – רק נשים מעניינות אותו היו צוחקים מסביבו, ולא שאל אותי למה אני לא חיילת ולא נראיתי דתייה. בכלל לרוב רק אני שאלתי.
בהתחלה הוא אמר, תבואי נשב בחומוס של שוקרה בהפסקת צהרים, זמן הכי טוב לדבר זאת אומרת לענות על כל השאלות שלי, אבל אחר כך אמר תבואי לפני שאני סוגר, ככה שבע – שבע וחצי ואז בעצם התחיל כל העניין עם הנענע. מאחורי השקים של התבלינים היו לו שולחן עץ קטן עם שני שרפרפים, בהמשך ראיתי כאלו הרבה בבזארים בתורכיה והוא היה מכין תה שחור ומוזג לתוך כוס שקופה רגילה ומכניס פנימה לפחות שניים שלושה ענפים גדולים של נענע. זה תמיד נראה לי נס איך נדחסים כל כך הרבה עלים לתוך כוס אחת.
אני שאלתי אותו המון שאלות כאילו שהוא עובד אצלי, בעיקר בכל הנוגע ל'דברים הפמיניסטים'. תירצתי לעצמי שזה יכול להיות בסיס מעולה לעבודת מאסטר שהיה לי ברור שאעשה בעתיד ולא היו אז לימודי מגדר בירושלים. כולנו נדחקנו לתוך הגדרות עדתיות או שבטים אפריקניים ותפיסת האישה כירק נשמעה לי ממש כמו שירה. בלילה חלמתי עליו מודפס על שטר ומדקלם את התובנות המיוחדות שלו, אבל ביום הייתי מאוד מעשית ורצינית איתו, כתבתי כל מה שהוא אומר מילה במילה ונהיו לי קלסרים שלמים של דברים שהוא אמר, ערימות, עד שיום אחד הוא פתאום הסתכל לי לתוך העיניים ושאל למה אני לא צוחקת.
ממה אני לא צוחקת? מכלום, לא משנה מה אני אומר את לא צוחקת. באמת? לא שמתי לב. זה רק איתי או גם עם אחרים? מבוכה השתלטה עלי והתגוננתי שאני כן צוחקת וזייפתי לו חיוך שיניים על הרגע. תגידי, אני יכול להגיד לך משהו אישי? על עצמך? המשכתי לרשום ואמרתי שכן, בטח. את צריכה לשתות הרבה יותר נענע, מותק. לא רק פעם בשבוע כשאני מכין לך. כל יום בוקר וערב ואז את תצחקי, כמו מטורפת את תצחקי.
כמו מטורפת נשמע לי רע מאוד. הזכיר בבום זמנים אחרים והרמתי את העיניים מהניירות והסתכלתי על אברם במבט הכי עצוב שלי אני חושבת, כי בבת אחת הבנתי שהוא מטומטם. עובד אלילים, שוביניסט, מאונן על ירקות, בּוּר. הכנסתי את הדפים לתיק, אמרתי לו תודה רבה ושאני חייבת ללכת ונמלטתי משם. עד סוף הלימודים לא התקרבתי לאזור השוק ואחר כך עברתי לגור בבאר-שבע, תואר שני בשירה פקיסטנית.
לא שכחתי את אברם ואני מקפידה לשתות מים רתוחים עם נענע כמעט כל יום. בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה על 'טעמים וריחות כספר היסטוריה פתוח' בפני קהלים מגוונים, אני תמיד מזכירה את אברם ובכל פעם שאני מגיעה לירושלים אני חושבת להיכנס לשוק, לבדוק אם הוא עוד שם וכמובן להתנצל.
אומנית זעירה 
