רק בגלל שכולם כבר מתים על הגבעה

5 באפריל 2014 / Tamar Hammer / 10 תגובות

רק בגלל שכולם כבר מתים על הגבעה, אני מסכימה לספר לך.
טוב, הוא היה אחד מהרומנטיקנים היחידים בעמק – ככה היו מכנים אז גבר שידע להגות את המילה 'אהבה' ונחשב לציפציף גדול בכל הנוגע לעבודת האדמה. תביני, בראשית הישוב, אם היית חכם גדול באמנות ובפילוסופיה זה לא ממש עזר לך. וליוסקה זה לא עזר בכלל. לא אני, אני אולי לא אובייקטיבית, אבל אחרים שבאו איתו מאירופה לארץ, אמרו שהוא גאון בתחום שהוא למד שם, הוא גם הספיק קצת ללמד, בוינה, איזה שנה או שנתיים.

מה הוא לימד?

מבוא לפילוסופיה של הזמן. זה גם מה שאני למדתי אצלו. לבדוק את הזמן אחרת, לא דרך השעון ולא דרך לוח שנה, בטח לא העברי.

למה לא העברי?

כי העברי מכניס לבעיות של חישובים, שמי היה מעלה בדעתו. ואני הייתי יפה נורא, זה לא כמו היום, מה שאת רואה עכשיו. היו לי צמות ארוכות, שחורות, ועור פנים חלק ובאביב הלחיים שלי היו נהיות וורודות. טבעי. ובלי שום בושם היה לי ריח נהדר, כי ידעתי איך לטפל בעצמי, אם את מבינה למה אני מתכוונת.

אני לא בטוחה שאני מבינה.

לא נורא, אולי עוד מעט תביני, כשנדבר עוד קצת. אז יוסקה, סבא שלך, בהתחלה כשרק הגענו לכפר, בכלל לא שם לב אליי. הייתי נמוכה, כמוך. אבל בתחילת הקיץ של שנת שלושים ושמונה, כשדוד שלך היה בן שמונה וכשאבא שלך היה בערך בן חמש, אם אני מחשבת נכון, הוא פתאום התחיל לשים לב אליי. הייתי אז בהריון עם דוידי, בחודש השישי. הלכתי לקטוף קצת תאנים כדי להכין ריבה, וסבא שלך, יוסקה – היינו שכנים, מרחק של שני בתים, ניגש אליי עם החמור הזקן שלו ושאל אותי מה אני חושבת על הזמן.

את יודעת, הייתי אז בהריון והשאלה הזאת בלבלה אותי. ויענקל'ה בעלי, היה באותה שעה בשדה ואני רציתי לומר ליוסקה – שאני בכלל לא חושבת על הזמן, אבל במקום זה הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי ולפני שהספקתי להבין מה קורה, דוידי נתן לי בעיטה חזקה בתוך הבטן, והבכי שלי נרטב ישר לתוך הכתף של החולצה האפורה של יוסקה. מתחת הייתה לו גופייה לבנה, למרות שכבר היה מאוד חם, אז. יוני.

כמה חודשים אחרי שילדתי את דוידי, יענקל'ה בעלי, נפל מהסוס ומת כמעט במקום. שכב עוד יום בבית, לפני שמת. אמרו לא להזיז אותו לשום מקום. מאז סבא שלך לא שאל אותי יותר על הזמן, הוא פשוט בא הרבה, או כפי שהוא ניסח את זה – מתי שהוא הרגיש שנכון. ככה הוא הסביר לי, יודעים להכיר הכי טוב את הפילוסופיה החשובה של החיים, עם הרגש של הלב.

ומה עם סבתא שלי, פסיה?

סבתא שלך הייתה אישה טובה, אבל אף פעם לא אהבה אותי. עוד מלפני ההריון שלי עם דוידי. היא חשבה שאני יותר מדי נהנתנית, כי כל יום שישי הייתי מכינה לעצמי גיגית מים עם שמן קוקוס שקיבלתי מאחי שבא לבקר אותי מאמריקה. הייתי שמה בגיגית את כפות הרגליים העייפות שלי, שינוחו ככה, איזה שעה על המרפסת. היא חשבה שאני גם עצלנית, כי לא הסכמתי לשחוט עופות, זה הגעיל אותי, אבל אחרי שנהיתי אלמנה היא ריחמה עליי וביקשה מיוסקה לעזור לי בכל מיני דברים של גברים. והוא עזר. כמו שאמרתי, עוד יותר מקודם.
עד שיום אחד בא לכפר איש לבוש יפה, עם כמה מצלמות ועוזרים שקרקרו מסביבו. הוא היה במאי שעשה סרטים לקולנוע הצרפתי וצילם אותי עם הגיגית והכניסו את זה לסרט קצר וגם על גלויוית בשביל הציונות. בהתחלה הייתי מאושרת, הרגשתי מפורסמת, אבל אחר כך הבנתי שנהייתי בת שלושים ושתיים ושחוץ מלפשוט גופיות לבנות שאשה אחרת מכבסת, אני רוצה ללמוד עוד משהו על הזמן.
כשנהיה דצמבר מכרתי את המשק לאריה ושרה זוסמן. את מכירה את משפחת זוסמן?

כן.

תל אביב – לוס אנג'לס

4 בינואר 2014 / Tamar Hammer / 6 תגובות

טיסת הלילה מתל אביב ללוס-אנג'לס יצאה באחת וחצי בלילה, או לפנות בוקר אם מחשבים את כל מה שבן אדם אוהב לעשות לפני שהוא מתעורר. חששתי בעיקר מאורכה, אך מכל החרדות שרצו לי בראש לא חשבתי על האפשרות, שאת חמש עשרה השעות הקרובות באוויר אבלה לצידו של אדם עם כרבולת. איש אמיתי, שום מטפורה לעוף.

מבלי שבקשתי הוא עוזר לי להכניס את המזוודה הקטנה שלי מעל לראש של כולנו ואגב חיוכים פותח בשיחה באנגלית ומסתבר שנולד ומתגורר בברלין. לאו דווקא עובדה המעוררת חשד בנוגע לעבר משפחתי-היסטורי מושך, אלא יותר גושפנקא לפרופיל קוסמופוליטי בעל חזות לא שגרתית.

אני יושבת ליד החלון והוא יושב משמאלי. לידו, על המעבר, יושב אחד עם כיפה סרוגה ופירסינג מעל השפה. דבר כזה אף פעם לא ראיתי וגם לא ישר שמתי לב, רק כשהוא ביקש ממני בבקשה לכבות את המנורה האישית אם אני לא קוראת, הוא רוצה לישון – ראיתי את הטבעת גולה זהב שנעוצה לו בלב השפמפם. לא שהייתה לי התנגדות עקרונית, רק שהרצף כרבולת-פירסינג קצת הלחיץ אותי, מין חלש והעדפתי את הכל באור שלא לדבר על סרבול הנגישות בעת לחץ על השלפוחית – בחישוב גס, צפיתי מינימום חמש הטלות שתן.

לפני שהספקתי להסס אם לשאול בקשר לכרבולת, הוא כבר הסביר. היא צמחה לו איך שהחל במחקר על שפני ניסיון החולטים אייפד. אגב, הוא רואה שגם אני משתמשת. אז אני בניסוי עכשיו? הוא צוחק כאילו ששלפתי בדיחה, בשעה שבאמת קצתי בנטייה הבלתי נשלטת שגוררת אותי להשתתפות בלתי רצונית בקבוצות מיקוד ולהברשת פרוות גופי על מנת להידמות ככל האפשר לארנבת. טוב שבקול שאינו משתמע, מיהר להרגיע שהוא לא עובד בחורף.

אז מה מביא אותך לתל אביב וללוס אנג'לס? הוא יספר לי ברצון, אבל קודם כל היה מאוד רוצה לשמוע עליי. טען שפעם ראשונה שהוא משוחח ככה מקרוב עם אחת שמכחישה. צחקקתי במבוכה כי חששתי שהוא מתכוון לאיך שנעניתי בנחמדות לדתי וכן כיביתי לבקשתו את האור, בניסיון להסתיר בכל הכוח את הגועל שחשתי מאיך שחורר לעצמו את הפרצוף – אלא שהברלינאי לא חיכה לספקולציות של הבנה ושאל נוקב – איך אישה כל כך סקרנית משכנעת את עצמה שהיא לא רוצה למשוך לי בכרבולת?

והוא צדק, הסתקרנתי ומה זה בא לי למשוך לו, מהרגע הראשון – למרות זאת, סליחה, אנחנו לגמרי זרים ולפי כל אמת מידה מדובר בהטרדה מינית – אז בוא קודם נדבר על השגת גבול הטעם הטוב, כי לידיעתך אני לא לבד פה. אולי תתקשה להאמין, אבל עמית ד', שבתחילת הטיסה הציג את עצמו כקברניט – היה טייס קרב בחיל האוויר הישראלי וקצין המבצעים בטייסת בה שירתתי, ואז גם ביקש ממני לפנים משורת הדין ללטף לו.

כך שלא סתם בחרתי לטוס אל על, בשבילי זה ממש כמו בפרסומת – הכי בבית בעולם, ואכן עמית ד' לגמרי הצדיק – למרות מזג האוויר הסוער שיחק אותה בהמראה ממש חלקה, אבל מאיפה בשם שמיים הנחית לידיי את התרנגול הגרמני הזה? כפרות?

יונה, כרוון וכוחו של השומשום

11 במאי 2010 / Tamar Hammer / 9 תגובות

חבילה הגיעה היום מהארץ. קרטון נוסף של דואר הצבי מונח על השולחן וכמו תמיד משחזר תחושות טירונות רחוקות. הפעם עד להתפקע מרוב חלווה, טחינה ומרציפן של מוזיאון המרציפן בכפר תבור, מממממ………איזה פינוק – אלו הדברים שממש חסרים לנו פה בניכר הפרוטסטנטי הרך הזה – קצת יידישקייט.
לא במבט ראשון אבל כן במבט שני זה קופץ: גם טחינת "היונה" ("טחינת קרואן") הנפלאה שמיוצרת בשכם וגם "חלוות הסולטאן" של "יונת השלום" ממעלה אדומים, שכנות בגוף ובנפש, אחיות למסע מישראל לביתנו – זוקפות בגאווה יונת שלום לזכותן. למרות שמסתבר שליונה של קראון יש בעית זהות – מסתבר שהיא לא יונה אלא כרוון, ציפור חיננית ממשפחת החופמאים. אבל בישראלית על אריזת טחינת קראון היא יונה, זה מה שתפס וזה מה שרץ – כי עם הענף הזיתי הזה למרגלותיה – היא מעוררת את התשוקה הקמאית לאחווה וטעמה המשובח של הטחינה הזו ממכר כמו תיקווה.
מה יותר מסבר את האוזן והלב מהדימוי הזה של יונה, רצוי לבנה, מלווה בענף קטן עם כמה עלים? צימחונית, נקיה, מסודרת. ומה יותר מרגיע, פשוט וצנוע מהצירוף : "יונת שלום" או אפילו "כרוון שלום"? קלאסי, מתנגן, שוחר טוב. זה מה שנקרא לתפוס את המקל בשתי קצותיו.

טחינת קרואן ("היונה")
בסמל – כרוון עם בעית זהות
והרוב הצרכני קבע: זו יונה! יונת שלום!

100% חלוות יונת השלום ממעלה אדומים

…את המקל בשתי קצותיו

זה מזכיר לי, כמה יפות היונים בארץ, כמה חכמות! כל השילובים ההרמונים האלו של נוצות בשחור, אפור, חום ולבן ולאחדות גם פס של ירוק מטאלי… והגירגורים שלהן, רכים, עם כל הנשמה, כמה עומק, איזו זרימה!
פה זה מוזר, שליו מאוד (peaceful), אבל אין יונים. יש המון עורבים ענקיים שמגיעים למימדים של תרנגולות וחורקים בקולי קולות, ציפורים כחולות עם זנב מפוצל, הרבה מאוד ברזווזים בזוגות, ובלבן? – שחפים שמנמנים וצווחניים שעשו הסבה מהים לכאן והם לא ממש בענין של שלום (היצ'קוק, "הציפורים"…).

יונת השלום של ההרים המוזהבים (פרט) – אקריליק על קנבס

געגועים ליונה הישראלית

אז מה יש לי להגיד על תכולת חבילת מזון מספקת שכזו? שלא צריך לזלזל בעוצמתו של השומשום. כל הסידן הזה שבשומשומים הקטנים, בונה עצם ועוד איך מעורר השראה. מעולם לא צפיתי שגם אני אשתעשע בדימוי של יונת שלום, או בדימויים פולקלוריסטים אחרים, אבל מאז שהפכתי ל"אומנית זעירה", והתחלתי לקבל משלוחים קבועים של טחינה וחלווה מהארץ – השמים (עם יונים או ציפורים אחרות) הם הגבול. כלומר למה לא? אם בשכם ובמעלה אדומים משתעשעים בוריאציות על הסמל השמיימי הזה אז למה לא ביוג'ין?

סט מגנטים (חמסות)

כוחו של השומשום

כך, מעבר לטעמיו הנשגבים של השומשום וזיקתו לנושא השלום ומעבר ליכולתו המדהימה של מוזיאון המרציפן בכפר תבור ליצר מרציפן אגדי ומעבר לגילויו של החופש הטמון ביצירת "אומנות זעירה", הבנתי את מקומי הגלובלי בשרשרת האותנטיות הזו: ישראלים שחיים באמריקה חומדים ומתגעגעים למטעמי ארץ ישראל ולאלו בהשפעה ערבית בפרט והיהודים האמריקאים חומדים אותנטיות ישראלית בקטנה, בסימבולי. במילים אחרות – בבוקר אחד אני מקבלת טחינה משכם, אחת לחודש בערך הולכת לאכול צהרים במסעדת "קפה סוראיה" שבבעלות איברהים, פלשתינאי שהיגר לכאן ובערב מכינה למשלוח את המגנטים עם חמסות לגב' קירשן באן ארבור מישיגן, וכרטיס עם יונת שלום לגברת זיסמן בקליבלנד אוהיו. סינרגיה!