היכל החרפושית האכדית

אולי תפני לאחד מהמִשכּנים בקיבוצים. זה מה שהוא, ג' שהיה שותף איתי בדירת סטודנטים יותר משנתיים (!) אמר לי כשהרמתי לו טלפון ואני זוכרת את זה כמו היום לרחרח מה דעתו לאצור לי איזה תערוכונת בסתיו. היו לי כבר לא מעט עבודות שתיעדו את ההתנסות שלי, שהיא חוויה קולקטיבית של הרבה מאוד נשים בעולם, לא סתם אמנות מתה או תלושה מהחיים וגם התחבר באותו זמן מעולה לשיח הטרנדי על הגוף השלישי בפוסט חלל וזה היה בשלב שג' עצמו כבר ויתר לגמרי על האופציה של להיות אמן והתאקלמו בינינו יחסים די קונקרטיים, אז למה לא בעצם? וגם לקבוצתית הייתי פתוחה. מאוד פתוחה.

זה היה באלפיים ואחת, אחרי שחזרתי מלונדון וכבר היה ברשותו האגף המפונפן במוזיאון ישראל לאמנות ישראלית הדור החדש, הוא טיפס במהירות שיא (מי שמכיר מקרוב יודע איך), עם משרד קטן מתחת לאדמה הוא גם היה קצת חייב לי, הפניתי אליו כמה בריטים עשירים יהודים שרצו לתרום ספסלים חסיני גשם ושרב מסביב לשלולית שהייתה בתחילת הקמה – תהליך שכולם גמרו ממנו, שלא יאמן – טאיג'י אסאנו היפני שמשנה לגמרי את התפיסה הסגולית בת זמננו הבטיח להביא את המים הכבדים שלו והמון פוטנציאל לאחווה לאמצע גן הפסלים של הבירה. אפילו נהיה ויכוח אולי כדאי להעביר את הפסל 'LOVE' של רוברט אינדיאנה, ליד, שישתקף, אבל עד שהספיקו לריב על זה היפני הכניס את עצמו כלכלית לקטע של איחוד אירופה והשלולית עשתה פרסה לברלין, הטענה הרשמית הייתה שבגלל הכיבוש.

באופן אישי לא הייתי בין המתלהבים מהשלולית. היא נשמעה לי כמו מטבע זהב תקין פוליטי שיעשה מיליונים של קיטש הומניטרי עאלק ובכנות אני מודה שאף חשתי שמחה קלה לאיד כי ג', ששלח אותי לקיבוצים וקבע לאותו סתיו שחמדתי להציג באגפון שלו את מ' שלמדה איתנו ביחד, עוד פעם עם פורטרטים של סוסים עיוורים, היה מזוהה ומעורב בראיונות מתלהבים ודביקים מאוד על השלולית.

היום, כמו שכל אם וילד בבית ספר יסודי בירושלים יודע, אפשר לבקר כלול במחיר כניסה רגיל למוזיאון ישראל ב'היכל החרפושית האכדית'. את כל מה שחפרו שם בשביל השלולית הצליחו להעמיק לעוד לשלוש קומות קטנות בלי למצוא אף קבר (!) ולאכלס בתצוגת פסיפסים, מטבעות וכתבים עתיקים ששופכים אור על קרב ענקיות: האכדית מול המצרית שממלאת את האגף האגף הארכיאולוגי ממול כמו מטורפת ושם נפגשנו, אצל האכדית כשקפצתי השבוע לארץ להדק חוטים עם הגלריה בתל אביב לפני התערוכה שלי בניו-יורק.

 

Egyptian_-_Scarab_of_Ramess

חרפושית מצרית (של רעמסס השני) / המאה ה-13 לפנה"ס

Akkadian_scarab

חרפושית אכדית / בערך 2400 לפנה"ס

 

ג' נראה נהדר, בכלל לא רואים עליו את השנים והוא חיבק אותי כאילו שהוא נורא התגעגע. על הבוקר היה מזג אוויר פנטסטי וישבנו על אחד הספסלים בחוץ (אחרים, ההם שהכרתי לג' הסכימו לתרום רק אם נוף לשלולית). הוא דיבר הרבה על הילדים שלו, הגדול מתגייס עוד חודש ואני סיפרתי לו מה אני הולכת להציג והראיתי תמונות. אחרי ששתינו קפה ודחפנו קרואסון שקדים נפרדנו ונגשתי לחנות היפה של המוזיאון המחודש. מעבר לזכוכית התצוגה הם נראו משגע, צמידי כסף עם חרפושיות אכדיות, תעתיק של ממצאים אמיתיים. לא היססתי לרגע וביקשתי מהמוכרת שתארוז לי עשרה למתנות עם תוכן.

לגנוב מפטקין ולשחד בוודקה

יצא ממש טוב שבערך חודשיים לפני שהגעתי לביקור הנוכחי בארץ, הציעו לשולמית דוידוביץ' ולי, ליצור עבודה תחת ההברקה של 'קרובות משפחה וירטואליות יוצרות ביחד' (במקרה שלנו דודה ואחיינית) כחלק מפרויקט לקידום אמנות נשים בפריפריה – הכולל גם את השוהות בגולה ובעצם את כל מי שמתגוררת במרחק עשרים קמ' ומעלה מתל אביב.  במייל שקיבלנו גם נאמר, שאם היצירה תזכה להצלחה יחסית, זאת אומרת תצוף בשלום מעל עניני אקטואליה, יתכן שהאוצרת הנודעת ביהדותה הפוסט-מודרניסטית, ג'סיקה פישביין מהמטרופוליטן בניו יורק תגלה רצון, עניין ותקציבים. אז השבוע, לאחר דישה על סף מייבשת און-ליין סביב כאן-שם-ועכשיו, פשטנו ביחד ובחי על התערוכה הנפלאה 'מסת הרפאים' – של יצהר פטקין במוזיאון תל אביב, כדי לגנוב רעיונות ונקלענו למה שניתן להגדיר בעדינות – חפירת מקצוע אובססיבית. יתכן ויש שיפרשו שמפאת קינאת פין פרובינציאלית, אבל לדעתי לא רק בגלל זה.

 

בכל אופן – מעבר לעבודת מצלמה נמרצת שניסתה לצוד את הטכניקה, היו גם תלישת חוטים  בחשאי ונסיון פאתטי לנכס בעיניים את טביעת האצבע האמנותית של פטקין. נו באמת…. ושולמית עשתה פוזות למצלמה כדי להסוות וגם צילמנו כאילו אחת את השניה מֶצָלְמוֹת (טריק זול), כי השומרות הקשוחות של המוזיאון, שנהיות רק יותר ויותר מפחידות עם השנים, לא אהבו בלשון המעטה ואחרי כל פלאש הייתי צריכה לשחד אותן באמפולות וודקה שחורה, אפילו שפורמלית – מותר לצלם בתערוכה.

אני את שולמית

שולמית אותי 

כל כך מצא חן השימוש שפטקין עושה ברשתות שאינן חברתיות . חדרי הוילונות השקופים בדימויים מרצדים ובטשטוש רך וכמובן ציורי הגברים החסונים שמציעים את עצמם כשטיח פרסי תלוי. כמה יופי ועושר רוחני! והרי גם פטקין כרך עצמו ביצירה משותפת, כפי שכתוב חזור ושנן בעלוני ההסבר: "…סדרות של ציורי מסכים שראשית היווצרותן בשיתוף פעולה עם המשורר הקשמירי הגולה אגא שאהיד עלי (2001-1949) ובהתייחסות לשיריו…". למרות הדימיון הנסיבתי –  עת פילחנו במדרגות הנעות את האגף החדש דרך הקפיטריה לפעפע אל התערוכה המדוברת 'צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו' – שיחתנו נאלצה להדרדר כששמענו את 'זעקת הבלוטה', תעוד מצולם של מה מחזיקים גברים הודים בכיסים ומכאן לסוגית העומק הפוטנציאלי ביחסים בין המינים, צחוק גדול.

ג'יטיש קאלאט / זעקת הבלוטה 2009

העולם, צריך עקומים?

בין שאר מלאכות האמנות, לקדרות יש בעיר הזאת מקום של כבוד. אז לפני כמה שנים לקחתי כאן סדנת קרמיקה – באובניים. אהה… הכמיהה הקמאית לכלי אוכל תוצרת בית. הייתה איתי שם בחורה בשם קרין, לפחות מטר תשעים גובה, שיער בצבע חול, שיניים חזקות, שחקנית כדורסל לשעבר – גוף שבנוי היטב למאמץ, כבת שלושים בערך. אבל שם, ליד האובניים השובביים ישבנו זו לצד זו בחוסר אונים, ללא הבדלי גזע, דת, גובה או גיל. בין רצף ההתרסקויות, אגב קריעת פיסות חימר נוטפות מים והתעופפותם באוויר ובתוך נסיון נואש ליצור קערות וספלים סימטריים במכשיר העינויים המסתובב הזה, צחקנו הרבה. קרין סיפרה שכשהיא אמרה לאמא שלה שהיא הולכת לקחת קורס באובניים, אמא שלה השיבה לה בחום: "למה את חושבת שהעולם צריך בנוסף לכל, גם את הקערות העקומות שתעשי שם? …. הרי יש אינסוף חנויות נהדרות עם כלים מושלמים… " בתשובה לתחקיר קצר קרין מסרה בין היתר, שאמא שלה היא מעצבת פנים, כבר המון שנים. כפי הניראה, לא חובבת קוים גליים אבל בהחלט טיפוס עם חוצפה, כריזמה וחוכמה אמהית … חשבתי….

רק רגע! אולי בעצם צודקת המעצבת-האם: האין זו תמצית שאלת השאלות שכל אדם חייב לחשבן עם עצמו ? "העולם וצרכיו"- מובן מאליו, ו"עד כמה אנחנו מעקמים לו" – על אחת כמה וכמה.
לא, אין לסיפור הזה תובנות מרחיקות לכת או המשך/סוף בסגנון סינדרלה – קרין לא הייתה אחת מאלו שהציבו דוכן שופע קערות מושלמות ויקרות בפסטיבל החימר השנתי (Clay Fest) של תחילת אוקטובר – בו מציגים קדרים מקומיים את פרי עמלם ושגם השנה כמו בכל שנה, איזן במשהו את הגשמים הרעבים של הסתיו.

ציורי דגים על מגש עקום. "העולם", צריך אותם?

לא יודעת, אבל מגש הדגים הזה של האמנית הנפלאה דונה מאייר (Donna Meyer) עלה 160$ אז הלכתי הביתה עם משהו יותר צנוע משלה, שתי הבריות העקומות האלו:

"אלפיים רגל"

ארבע שנים של קניבליזם עברו עלינו ביחד במחלקה לאומנות בבצלאל וזה לא מעט. ירושלים הקפידה להישאר מאובנת גם כשהאקדמיה הייתה שורפת "מכשפות" ואחרים. על רקע דמגוגיות שוביניסטיות לגופה של אומנות, תוך הצהרות סופר נחרצות מצד המלמדים – מה נכון ומה לא, בדירה משותפת – בישלנו אורז עם ירקות, מרחנו קוטג' על לחם, ביקשנו להבין ולהתאים וגידלנו את זנב החתולה.
היינו נשים צעירות, עזבנו מאחורה עמק, נפגשנו בבירה ולחמנו זו לצד זו בשדה קוצים, בלי לדעת אפילו שזה מה שאנחנו עושות. אז, ברגעים של עננה, איילת הייתה מפלחת את האויר ומזכירה לשתינו בצחוק גדול: "אז מה? לפחות יש לנו שמות של טייסים: "איילת כרמי מקיבוץ בית השיטה!", "תמר המר מנהלל!".
ככה, כמעט 20 שנה אחרי, היא יוצאת בתערוכה חדשה בגלריה 39 עם השם האווירי "אלפיים רגל".

מצוידת היטב בתעשיה שלמה של חלקי כנפיים, גלגלים, עצמות וצוות נשים חוקר- יאללה עולים לאלפיים רגל.

"מדובר בתהליך עבודה שהוא כמו כתיבת יומן. כל יום אני מציירת כמה דימויים או חלקי דימויים על גליונות פלסטיק שקופים… בזמן האחרון יש לי גם ענין רב בסוגים שונים של עצמות" סיפרה בהתרגשות, "וגם מבנה של כנפיים ממשיך לרתק אותי, בעיקר המקום של החיבור עם הנוצות".

צבע שמן על גליונות מפל (פלסטיק שקוף)

הדימויים הסופיים מורכבים מחלקי דימויים שצויירו קודם לכן
על גליונות פלסטיק שקופים, מחוברים אחד אל השני ואל הקיר בסיכות קטנטנות

לצוות הנשים של אילת, ראש על הכתפיים וידע טכני שעובר מדור לדור (ומתערוכה לתערוכה). הן מומחיות בבנית מכשירי טיסה, מיני גלגלים ומכניקות קמאיות, אלופות בלבצע משימות קיומיות בסביבה נתונה ולרוב מעדיפות לעשות את עבודתן בגוף חשוף. כשצופים בהן בעת מעשה ניראה (שקוף) שמלאכתן רוחנית וגשמית בו זמנית.

"אז הפעם אני רוצה לעבור את החוויה הזו של הרכבת הדימויים לראשונה בגלריה, להרגיש את הקסם ולשמר את הרעננות ואת גורם ההפתעה. כל הדימויים הסופיים יורכבו על הקיר של הגלריה, שכבות שכבות של השקופים המצוירים… לא, אני לא ארכיב אותם בסטודיו לפני", תיכננה וסיפרה לי לפני כמה חודשים.
"הגעתי לגלריה עם הערימה של כל הגיליונות שציירתי במשך חודשים, הפשלתי שרוולים ויצאתי למסע" פרקה באוזניי לפני כמה ימים, אחרי שהשלימה את ההרפתקה אצל 39.

איך היא יודעת בכזו שנינות לקסום בסך הדימויים הסוריאליסטים האלו עד שנוצרת סביבה כל כך אותנטית של אגדה שקופה, שכאילו היתה שם מאז ומתמיד?
כשעיינתי בצילומים ששלחה מ"אלפיים רגל" (וכמה חבל לי שאני לא יכולה לבקר פיסית בתערוכה) זה פתאום היה כל כך ברור: היא לא ידעה איך, היא פשוט קפצה פנימה, נכנסה לתוך אחת מהגיבורות שלה ועשתה את מה שהיא דורשת מהן כל השנים האלו: לפעול על פי אינטואיציה טריה בזמן הכי חם, בדקה הכי לוהטת – לאתגר את הקצה. מטרה חמקמקה אך מאוד ממוקדת שמבקשת ללכוד באוביקטים השונים, לכדי משהו שעובד. זו מיומנות כל כך מעודנת ומדויקת שלמרבה השיחוק יצרה חלופה ויזואלית מדהימה שמצליחה לטלטל היטב גם בראש וגם בבטן.

טכנאיות המעוף של אילת: לא קורבנות של קניבליזם, לא נותנים בהן ביס ולא מכניסים אותן לפיתה
ואם יש צורך הן עוטות כיסוי ראש.

איזה יופי!

"אלפיים רגל" עד ה- 17.7 בגלריה 39 , רח' נחמני 39 תל אביב
שני-חמישי 11:00-18:00 שישי 10:00-14:00 שבת 11:00-13:00

לאתר של אילת כרמי

© הזכויות לצילומים שייכות לאילת כרמי.