אולי תפני לאחד מהמִשכּנים בקיבוצים. זה מה שהוא, ג' שהיה שותף איתי בדירת סטודנטים יותר משנתיים (!) אמר לי כשהרמתי לו טלפון ואני זוכרת את זה כמו היום לרחרח מה דעתו לאצור לי איזה תערוכונת בסתיו. היו לי כבר לא מעט עבודות שתיעדו את ההתנסות שלי, שהיא חוויה קולקטיבית של הרבה מאוד נשים בעולם, לא סתם אמנות מתה או תלושה מהחיים וגם התחבר באותו זמן מעולה לשיח הטרנדי על הגוף השלישי בפוסט חלל וזה היה בשלב שג' עצמו כבר ויתר לגמרי על האופציה של להיות אמן והתאקלמו בינינו יחסים די קונקרטיים, אז למה לא בעצם? וגם לקבוצתית הייתי פתוחה. מאוד פתוחה.
זה היה באלפיים ואחת, אחרי שחזרתי מלונדון וכבר היה ברשותו האגף המפונפן במוזיאון ישראל לאמנות ישראלית הדור החדש, הוא טיפס במהירות שיא (מי שמכיר מקרוב יודע איך), עם משרד קטן מתחת לאדמה הוא גם היה קצת חייב לי, הפניתי אליו כמה בריטים עשירים יהודים שרצו לתרום ספסלים חסיני גשם ושרב מסביב לשלולית שהייתה בתחילת הקמה – תהליך שכולם גמרו ממנו, שלא יאמן – טאיג'י אסאנו היפני שמשנה לגמרי את התפיסה הסגולית בת זמננו הבטיח להביא את המים הכבדים שלו והמון פוטנציאל לאחווה לאמצע גן הפסלים של הבירה. אפילו נהיה ויכוח אולי כדאי להעביר את הפסל 'LOVE' של רוברט אינדיאנה, ליד, שישתקף, אבל עד שהספיקו לריב על זה היפני הכניס את עצמו כלכלית לקטע של איחוד אירופה והשלולית עשתה פרסה לברלין, הטענה הרשמית הייתה שבגלל הכיבוש.
באופן אישי לא הייתי בין המתלהבים מהשלולית. היא נשמעה לי כמו מטבע זהב תקין פוליטי שיעשה מיליונים של קיטש הומניטרי עאלק ובכנות אני מודה שאף חשתי שמחה קלה לאיד כי ג', ששלח אותי לקיבוצים וקבע לאותו סתיו שחמדתי להציג באגפון שלו את מ' שלמדה איתנו ביחד, עוד פעם עם פורטרטים של סוסים עיוורים, היה מזוהה ומעורב בראיונות מתלהבים ודביקים מאוד על השלולית.
היום, כמו שכל אם וילד בבית ספר יסודי בירושלים יודע, אפשר לבקר כלול במחיר כניסה רגיל למוזיאון ישראל ב'היכל החרפושית האכדית'. את כל מה שחפרו שם בשביל השלולית הצליחו להעמיק לעוד לשלוש קומות קטנות בלי למצוא אף קבר (!) ולאכלס בתצוגת פסיפסים, מטבעות וכתבים עתיקים ששופכים אור על קרב ענקיות: האכדית מול המצרית שממלאת את האגף האגף הארכיאולוגי ממול כמו מטורפת ושם נפגשנו, אצל האכדית כשקפצתי השבוע לארץ להדק חוטים עם הגלריה בתל אביב לפני התערוכה שלי בניו-יורק.
חרפושית מצרית (של רעמסס השני) / המאה ה-13 לפנה"ס
חרפושית אכדית / בערך 2400 לפנה"ס
ג' נראה נהדר, בכלל לא רואים עליו את השנים והוא חיבק אותי כאילו שהוא נורא התגעגע. על הבוקר היה מזג אוויר פנטסטי וישבנו על אחד הספסלים בחוץ (אחרים, ההם שהכרתי לג' הסכימו לתרום רק אם נוף לשלולית). הוא דיבר הרבה על הילדים שלו, הגדול מתגייס עוד חודש ואני סיפרתי לו מה אני הולכת להציג והראיתי תמונות. אחרי ששתינו קפה ודחפנו קרואסון שקדים נפרדנו ונגשתי לחנות היפה של המוזיאון המחודש. מעבר לזכוכית התצוגה הם נראו משגע, צמידי כסף עם חרפושיות אכדיות, תעתיק של ממצאים אמיתיים. לא היססתי לרגע וביקשתי מהמוכרת שתארוז לי עשרה למתנות עם תוכן.
אומנית זעירה 