כשהמגנוליה בחצר יצאה

דווקא הייתה חיובית עד שהגיעה לאיפה שהוא הציע שיפגשו לבליינד דייט צהריים של קמצנים, עסקית במסעדה אסייתית שהיא לא הכירה במרכז העיר. שבעה דולר לא משנה מה החלבון – עוף או בקר או טופו וגם את אלו מהים הם נותנים בתוספת של חצי דולר. הייתה צריכה לבדוק קודם. והוא מבקש לשתות רק מים. היא תחליק את זה. איכשהו. אבל זו פעם אחרונה. די.

משנה אחרי שהתגרשה לפני שלוש שנים, בול באביב כשהמגנוליה בחצר יצאה עם הפריחה הוורודה שלה, היא התחילה להיפגש עם גברים זרים. בערך פעם בשבועיים שלושה. לרוב מהרשת אבל אותו במקרה, דרך חברים של חברה. 

magnolia

הוא מריח מיותר מדי אפטר שייב אבל לפחות מאוד מתעניין או עושה כאילו, שתספר על עצמה. יופי, כי מתמיד היא דוגלת באימרה שלקמצנים מגיע לשלם יותר ועכשיו עוד יותר והיא מטיחה מולו את הכל מהתחלה זאת אומרת מהסוף. על איך המתח המיני בינה לבין בעלה לשעבר התפרק לאבק בהיר שלא ניתן היה לשאוב לאיזו צנצנת גם אם יש לך כוח סוס, ולא שזה לא טבעי אחרי עשרים וארבע שנות נישואים, היא יודעת, טבעי לגמרי מצד שני הם עשו הכל כדי להחזיק, האביסו את עצמם במעדני גורמה ולא חסכו – הנה היא מכניסה לו לקמצן, על חופשות מחרמנות לפי הספר שמנים ארומטיים באמבט קצפי לבנדר ונרות ריחניים ועם זאת שורה תחתונה לא השתנתה: לופ שיממון שחנק.

הוא מסמיק ואה לא, הוא לא התחתן מעולם. כמו שאמר לה בטלפון הוא עדיין לא מצא את האחת. חושב שהוא בסרט. מה אכפת לה, שלא ימצא, את מי זה מעניין. בטח מחפש צעירות שיעשו לו ילדים, למה הוא בכלל נפגש איתה? מעניין מה אמרו לו עליה. אידיוט שהאמין.

כשהוא מזמין פאד-תאי לא מדי חריף בבקשה, נו ברור… היא נגעלת לגמרי מכל העסקיות העלובות האלו ומבקשת שיביאו לה פלטה גדולה מכל המנות הראשונות שלהם, מדגם מכל המטוגנים בשמן עמוק ומהשיפודים הקטנים עם הרוטב בוטנים וסלט קטן עם הרבה כוסברה ובצל ירוק וכן למה לא גם איזה ערימה של טופו עטופים או מה שיש להם. במקומות טובים שהיא אוהבת אף פעם אין לה אומץ להזמין שחיתות תזונתית כזאת אבל עכשיו שככה נהיה היא חייבת לעצמה את זה. מסיבת סיום.

האוכל נוראי. זה תיאלנדיים אמיתיים פה, או שזה סינים שהתחפשו לקוריאנים? היא שואלת רעיל והוא לא צוחק. הוא נראה עצוב כמו כלב שנרטב בגשם. מה היא אמורה לעשות? לומר לו את האמת שנשבר לה הזין מלהיפגש עם לא שווים כמוהו? במקום זה היא מאמצת בזריזות תחושת אשמה אימהית ומציעה לו מהמטוגנים שלה, זה המקסימום שהיא מסוגלת לעשות כדי לרכך את מה שהיא מרגישה.

והוא לוקח, בטח שהוא לוקח ואומר שזה מאוד טעים לו, זה מה שהוא אומר ואז הוא מחייך ופתאום לא נראה עצוב יותר. הוא מודה בביישנות שהוא אף פעם לא ישב במסעדה עם אישה שמזמינה לעצמה כל כך הרבה אוכל. באמת תודה רבה, אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה תגיע המחמאה. אז הנה היא מציצה בזריזות בתפריט הקינוחים שתקוע על השולחן ליד הפרחים הנבולים ומזמינה בשבילו חגיגית את הבננה המטוגנת הכי גדולה שיש להם במטבח. אחר כך היא מבקשת את החשבון ומשלמת על הכל. לפני שהיא קמה, מיישרת את החצאית הכי טובה שלה והולכת, היא אומרת לו שלא ידאג. שנשים זה כמו בננות, תמשיך לקלף עד שתמצא אחת שתשב עליך כמו כפפה.

אביב ללא שפם

לאחר התלבטויות לא מעטות, הצטרפתי לפרויקט אמנות אביב. אתה מחתים כרטיס בסוף פברואר ומתחיל לצייר תכני טבע מצויצים לפי הזמנות של אנשים שמפנה אליך עמותת אמנות אביב (Spring Art Nonprofit) שהקימה פרופסור סנדרה אדוארדס, מרצה בכירה באוניברסיטת אורגון בפורטלנד. הפרויקט הזה הוא הבייבי שלה, זאת אומרת טענה גורפת בפועל למה ששפכה במאמרים שלה בעשר השנים האחרונות, על תום עידן האמנות הלאומית והמגדרית ותחילת השתלטותה הגועשת של האמנות העונתית, כן – סתיו, חורף, אביב וקיץ. ללא ספק, עוד ענף מילולי שצמח מתוך פריחתו העולה של הז'אנר הסביבתי באקדמיה.

בכל מקרה עד כמה שמפתה להמריא על גליו של מזג אוויר נוח יחסית, כמובן שחששתי להיתפס כשרלטנית עונות. מכחול לכל עת. מאוד הטריד אותי עניין המוניטין, עד שהפנו אלי את ג'יימסי וויט. אמרו לו עלי, כך סיפר לי בטלפון, שאני משוגעת אמיתית על חתולים, אחת שיודעת לצייר עם השפם והוא יותר ממסוקרן. זה הביך אותי, לא משהו שאני מדברת עליו או עושה אותו בכל סיטואציה, אבל נמס במהירות כי כדי לדסקס את מה שהוא רוצה, הוא לקח אותי לשתות שייק פסיפלורה על השפיץ הכי גבוה בעיר, איזו מחט שמזדקרת ממגדל תצפית עם מסעדה מסתובבת. עולים ויורדים עם רכבל ובשמים הכחולים שהאירו במפתיע באותו אחר הצהריים, ניתן היה לראות לפחות שלוש פסגות מושלגות.

אז מה? יש לו בבית פנתר ורוד והוא חולה על האביב ושאני לא אחשוב לי מחשבות. לא חשבתי. ג'יימסי וויט לא השתמע לשתי פנים, הוא ידע מה הוא רוצה ורציתי מאוד לעזור לו. אחרי המחט הלכנו ישר אליו הביתה והפנתר בסבר פנים יפות. בבוקר הוא החליט שהוא אוהב אותי, ככה בפירוש אמר: התאהבתי בך. ג'יימסי וויט הצליח לשכנע אותי שהאביב השנה הגיע מוקדם מהרגיל ומלאת פרחים שבלב, יום אחרי כבר חזרתי אליו עם כל הציוד  כדי לצייר בשבילו את הפנתר.

מפאת יושר אמנותי אודה, שזו הייתה עוד אחת מהפעמים המתסכלות של – אשר יגורתי בא לי. לא רק שהוא לא אהב את הסגנון, חמור מכך, הוא הרגיש שהוליכו אותו שולל. את בכלל לא מציירת עם השפם! ואני האמנתי שהוא נחמד באמת ומתעניין בי ובאמנות ולא בגימיקים שמוכרים להמונים וביני לביני זה היה סוג של מבחן – דווקא לא לעשות את הטריקים עם השפם. הייתה עגמת נפש ובכי ולא השארתי לו את הציור, יש גברים שפשוט לא שווים את זה.

pink-panther-bg-white

 

אביב באחוזת המלך

שר לי בטלפון את 'באביב את תשובי חזרה' ושבר אותי, אז הצפָּנתי. על הפתיח, לקח אותי לראות יקב אמיתי של מלך. יש שם אוכל מצוין ואיזה נוף! לא הפסקתי לצלם. תפסיקי כבר. למה, 'צבאי סגור'? אני לא מבינה מה אתה מציע? להשאיר את כל היופי הזה כאן ולהימנע ממזכרות?


נעלב. כי את לא פה בישיר, בכלל לא נותנת סיכוי. מה אתה אומר?… מי נהג בְּגרוטאה שתיים עשרה שעות כדי לראות איתך את האביב? אבל אחרי כוס שלישית הפסקתי להחמיר. סגרתי צָמְצָם וזמרתי לו במסתלסל נמוך – 'קול דודי, קול דודי, קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'. הבנת המקרא תמיד שיפרה בינינו מצב רוח – טוב, אני חילונית מזן סירפד והוא במקור חרדי ממאה שערים, כלומר דתל"ש עם תיאבון מיני מוגבר.

אָבִיב – שְמָבִיב, על מי חשבנו שאנחנו עובדים? יום וחצי אחרי, עדיין אפריל, שחררתי בָּלָם-יד וחזרתי הביתה, אל הדירה הקטנה והחנוקה שלי בדאון-טאון של הלייף. אפילו העציצים עוד לא הספיקו למות וכך גם אהבתי לשירי מולדת.

בעקבות האהבה (זמר זמר לך)

אתמול, קו ישיר מרמתיים. אביבית. נשמעה צרודה.
– "תשמעי רציתי להזהיר אותך לפני שאתם נוחתים כאן כמו תיירים – הוא צולה כהוגן, משהו בסגנון ברביקיו סדום ועמורה. אני חושבת שאלו גחלי יום הדין".
– "הוא? יום הדין?! אחותי, מה קורה?", הצמדתי את האלחוטי, פתחתי עוד חלון לאוורר את הבית ושמתי עלי עוד שכבה – בבוקר די קר פה.
– "אני חושבת שאני פשוט נמסה, נהפכת לשלולית". היא נשמעה חנוקה.

אביבית, איך לא, נולדה בפסח, בול בליל הסדר, אבל האביב זה מה שקבע. את השם. היינו תמיד שרים לה, 'באביב את תשובי חזרה' גם אם לא עמדה לנסוע לשום מקום. עד שקיץ אחד נסעה לחופש לדודה שלה בסן פרנסיסקו וחזרה מהודקת טוטאל לשיר הזה "סן פרנסיסקו" של סקוט מקנזי ,"אם את נוסעת לסן פרנסיסקו אל תשכחי לשים כמה פרחים בשיער" (If you're going to San Francisco be sure to wear some flowers in your hair). כמו מצה לשוקולד היא נדבקה למשפט הזה והחלה תוקעת כמה בשערה באופן קבוע, אגב זימזום בלתי פוסק של השיר, כמו מנטרה.

בחתונה שלה, מתחת לחופה, רותם – שממש תיעב את הקטע הזה שלה עם סן פרנסיסקו – עשה ג'סטה לא אופיינית ונעץ בגולגול סבתא שסידרו לה על הראש כמה מיני-נוריות צהובות. מהר מאוד, אמא שלה וגם הדודה מקליפורניה לא עמדו ביופי הזה ופרצו בבכי.

סקוט מקנזי – "סן פרנסיסקו" – קול פעמונים ושיר שהיה להמנון

"כן פשוט נמאס לו מאיתנו, שם עלינו אבני בזלת לוהטות בקונסטלציה של חומת יריחו" המשיכה בטלפון.
"מאיתנו? חומת יריחו?" , נדהמתי.
"כן אני גם חלק מזה, זאת אומרת – אנחנו – הבהמה, אני והילדים. חמש נפשות שמייצרות מציאות לא אקולוגית בלשון המעטה. טונות של פסולת פלסטיק, מאות מטרים של נייר כסף שכיסו פיירקסים עם אלפי עופות בתנור (מלאים באנטיביוטיקה) שהכנתי לארוחות יום שישי, חיתולים בלתי מתכלים ועוד אינסוף חטאים מצטברים שהסביבה, או אם תרצי – כדור הארץ פשוט לא יכול לשאת יותר".

לא ידעתי מה לעשות, היא נשמעה לגמרי מאודה ועכשיו היא בטח גם לא פותחת את הברז כדי לצנן קצת. ניסיתי בדרך רציונאלית.
"אביבית, תוציאי עכשיו את החמניה מהשיער ותקשיבי לי טוב: איך אומרים הניו אייג'ים באמריקה ויש התנחלות לא קטנה שלהם את יודעת, בסן פרנסיסקו – העיר שחוברה לך יחדיו: הכל לטובה – אם מרכז החיים סובב עכשיו סביב מזג האויר, סימן שמתקיים חיבור עם הטבע וזה דבר טוב. גלגל החיים, עונות השנה, בריאת העולם, אדם לחברו, ככה צריך".

– עכשיו התנפלה עלי, תיאבון של שנים – "את גרה רחוק ואין לך מושג איך זה לחיות פה. את לא יודעת על מה את מדברת, איזה חיבור תגידי לי? מדובר בהתכה!", גערה בי בזעקת צבר שלא נטש את ארצו והדפה בסיפוק את נסיונותי הקלישאיים (יש להודות) לחלץ ממנה הקלה. לא היה קשה להרגיש, החוט נמתח – אין מנוס ונותרה רק האופציה הלאומנית-דתית:
"חליק אביבה" קיצרתי את שמה, "הוא משלנו, הוא בחר בנו, לא יסתובב ככה פתאום וישתין נגד הרוח, אפילו אם חמסין. מעבר לזה תני קרדיט – הוא איפשר לנו להמציא את הנייר כסף אז עכשיו החלטת שזה מביא לו את הסעיף?"

האמריקאים לא מבינים מה זו חברות ישראלית. זה תופס אותך בבטן, זה מטלטל בך בצהריים, זה הולך איתך לישון. סגרתי את השיחה ועננת אובך של קירבה ציקצקה בעורפי. אלו הגעגועים, הכרתי. אחר כך, שלא כהרגלי נחלצתי אל הפרקטי. אל הקניון העירוני. כמה חולצות 100% כותנה בטח לא יזיקו לי שם במולדת, אולי אקנה גם שתיים שלוש לאביבית, תמיד אפשר למצוא כאלו בעיצוב פירחוני.
אני הרי נוסעת, כמו ששרה ורדינה כהן – בעקבות האהבה ומובן מאליו – דברים שרואים משם לא רואים מכאן (וגם ההיפך נכון).