קרדיולוגיה

חשבתי שבחורף הם מפסיקים עם הגולף אבל כנראה שהם לא, בטח כמו שג'ייק לא הפסיק להוריד את הבגדים כשמישהי יפה הביעה עניין, אבל זה היה מחובר ללב, שאני לא אחשוב, יש לו לב ענק. פעם כשרופא בדק לו את הקצב הוא שאל אותו: תגיד לי, מה זה הלב הזה? מה אתה מאחסן בו חוץ מדם? אמרתי לו – אהבה, והדוקטור השמן ממש ירק מרוב צחוק, כמו בבון, טוב הוא היה רופא צבאי.

golf

את ג'ייק פגשתי בסדנה לקדרות מתחילים של האוניברסיטה בסיאטל. באותו הזמן בעלי לימד שם תולדות השירה של המאה האחת עשרה, אבן חרוטה על חרסינה והייתה לי אפשרות להשתתף בחוגים של המחלקות לעיצוב ולאמנות כמעט באפס עלות. ג'ייק לא לימד, אבל היה נוכח קבוע בסטודיו של הקרמיקה כדמות מיתולוגית ומתוך רצון כן לעזור ניסה לאלף אותי להשתמש באבניים באופן מתקבל על הדעת, לבסוף התייאש בצדק ובשעות הדמדומים הגשומות סיפר לי על הלב הרחב שלו.

כשהסתיימה מלחמת ויאטנם הצבא נתן למי ששרדו לכאורה ללא כל שריטה, ללמוד איפה שהם רוצים על חשבון המדינה, רק שלא יבלבלו לה ולעצמם את המוח. בחישוב כלכלי טהור, היינו בשבילם עסק הרבה יותר משתלם מאלו שנהרגו עם הפיצויים, או מאלו שחזרו לגמרי פסיכיים והיה צריך לאשפז אותם לכל החיים. בפסיכולוגיה בְּסְנְט, גם הסביר שהגיע ללמודים במטרה להתמקצע בפיסול פיגורטיבי, תמיד אהב לצייר אבל אחרי המלחמה העז להיות אופטימי ולקוות שבעזרת פיסול יוכל לשלוט בשלמות של הגוף ובתלת ממד של הנפש. בסוף נתקע כדבריו עם קדרות מופשטת, אבל שטויות, לא זה העניין, החשוב הוא, שהיו הרבה חמודות שהוא פיסל במהלך אותן שנים. שלף מהארנק כמה תמונות כדי לתת לי מושג לגבי הפוטנציאל הוויזואלי שעמד באותה העת ברשותו.

והייתה אחת אנה, קולו נחלש, שבאה מאירופה, משבדיה לשנה, ללמוד אדריכלות נוף, קלטה אותי בעיניים הצהובות שלה על ההתחלה והחליטה ללמד אותי. אמרתי בבקשה. מה ידעתי? צרכתי בתקופה ההיא בשר כמו מטורף ובכל צורה. הייתי חייב, בשביל הלב שלי הגדול, הוא התחנן למנות כפולות כדי להחלים מההלם והיא רצתה על הפעם הראשונה שנשב אחד מול השני ערומים ודווקא נאכל אורז מלא בידיים. ומי ידע אז מה זה אורז מלא? אבל בישלנו ואכלתי, מה שהיא אמרה עשיתי ואחר כך, מהמיצים של הגוף היא ציירה לי על הגב את סטוקהולם בכריסמס. היה לה דמיון מפותח ודרישות. הרגשתי בברור שהיא יצוקה מחומר אחר, לקחתי ממנה כמה שיכולתי והלב שלי חגג עסיסי.

אבל בתור עוד מקודם וחסרות סבלנות, חיכו ג'ואן ולורין. ולורין הייתה עקשנית, נלחמה עליי כמו תנינה. אומנם הצלחתי לבצע כמה חודשים קאנון משולש, אבל בשורה התחתונה, נוצרה צומת טי ללא מוצא ונכנעתי. לורין ניצחה את כולנו. אפילו היום, רק תהגי מולה את השם 'אנה' והיא כבר תצית לך כתובת אש.

ושלא תחשבי שככה זה נגמר בשבילי, הלב לא מצטמק ולא שוכח וניסיתי ליצור עם אנה קשר, ועדיין ממשיך לנסות, אבל אי אפשר. היא מפורסמת מדי ומוקפת בחומת מגן של יחסי ציבור. היא חזרה אחרי השנה ההיא לשבדיה, עזבה את הנוף והמשיכה ללימודי קולנוע. סיפור הצלחה. במאית עסוקה. שולחת מהסקנדינבית סרטי לב לכל העולם ולפני משהו כמו חמש שנים, אפילו הצליחה לקטוף את האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר Soldier and Spring Chicken Chops ('חייל וצלעות פרגית'). במקרה ראיתְּ?

סחר הוגן

פרידתם באה לו לגמרי במפתיע ועוד בטרום חג, מי האפסיים של הנחל שינו במוחו באחת את פירמידת המתנות, מה יעשה עם הצעיף שקנה לה? אותו סרגו ילדים רעבים בבוליביה והוא וידא שמדובר ב'סחר הוגן' (Fair Trade), הכותרת הנקייה המאפשרת שחרור מצפוני הייתה רקומה בברור על התווית וגם שמצמר אלפקות שאוכלות עשב בגובה אלפיים מטר וצוחקות הרבה.

כשבוני שמעה בפרטי פרטים על השתלשלות הסצנה, אמרה בקול מתפנק – הייתי מתה להיות זבוב על הקיר (ככה גם באנגלית), כדי לראות איך הוא ניראה כשאמרת לו. דימוי מטומטם וגם מרושע כי ממתי יש קירות על שפת הנחל ובכלל מה כל כך משעשע בלראות את מייק בוכה? מייק הוא בטח הבחור הכי טוב שג'ני המורעבת רגשית תמיד, יכלה לבקש לעצמה ועכשיו בוני רוצה להיות זבוב שמחרבן נקודות מצוינות למחשבה, זאת אומרת להטיל צואה על חשבונו של צדיק.

2-at-the-creek

אז הם ישבו שם יותר משעה וג'ני הביאה לו קובץ הקלישאות, כולל את זו – שזה לא אתה זו אני שחייבת פשוט חייבת לנסות דברים אחרים. ולמה התכוונה בדברים אחרים לא היה לו אומץ לשאול. הוא ידע על הניסיון שלה עם חמורי פרא וזה הספיק לדמיון שלו לשים על המקום שער ברזל גבוה על מנעול פלדה כבד ולומר לה שלא אכפת לו מה היה בעבר, הוא בעניין של לחיות את ההווה.

נחמד מאוד, אלא שבחיים לא היה עולה בדעתו שבהווה הכל מתפרק לו בגלל בוני המסריחה. חתיכת בתי שחי פוריים יש לה, לא מגלחת מאף גיל, מגדלת שם סבך יערות כאילו בקטע של חופש ולא מרססת בשום דאודורנט, כאילו בגלל קטע סביבתי. שמירה על הסביבה וחופש למי? לו הייתה מגדלת שם קהילת קרציות או פרעושים אולי היה מבין את הקשר, אבל כל עוד היא מגדירה את עצמה כמנוערת מטפילים, זה רק דוחה וההפך ממאפשר חופש נשימה לאחרים, יותר גרוע ממפעל כימיקלים זרחניים, לא? וג'ני רק צחקה ואמרה לו, שזה לא חשוב בעיניה כי בוני כזאת מגניבה.

וזה נכון, בוני באמת מגניבה. היא מסוגלת לתת לבן או בת אדם את התחושה שהוא או היא, גם הכי יפים בעולם וגם הכי תמימים, זאת אומרת שיש לה המון מה ללמד אותם בנושאים שאין להם מושג בהם, כלומר נושאים כיפיים. וזה מה שכבש סופית את ג'ני בסוף השבוע שעבר כשמייק היה תקוע בלהתכונן למבחן סוף סמסטר בסטטיסטיקה אנתרופולוגית והן בילו ביחד.

הוא לומד פסיכולוגיה הסתברותית והמבחן היה השוואתי והתבסס על מחקר משנות השישים שהעלה שנשים בגיל הפוריות השוהות זמן רב ביחד יאפסו פיזיולוגית מצב שבו כולן תקבלנה את המחזור החודשי באותו הזמן. לא צריך להיות גאון (ומייק בהחלט בורך באינטליגנציה של למעלה מהממוצע), על מנת להקיש מהו תפקידו האבולוציוני של זכר במצב כזה – כלומר, אם מתעקשים להשוות לבעלי חיים ברור שהאינסטינקטים הזכריים אמורים להוביל אותו זריז לכרטס ביקור קצר בעדר נקבות אחר.

אהבתי הראשונה

אהבתי הראשונה התלקחה ברכבת חתחתים מדימונה למחניים. הייתי אז חיילת, אחת מאותן המורדמות עם פרופיל גבוה שזכו לשרת בכּוּר במסווה אזרחי. אבל בנסיעות הביתה הייתי מחויבת להחליף למדים ובוקר שישי חם במיוחד עליתי על הקרון של החיילים עם הבמבה בחינם ובחור חמוד שגרר את עצמו עם צ'ימידן ענק, גם מושבניק, סימן לי שהמקום לידו פנוי, אז התיישבתי והתחלנו לדבר את השטויות הרגילות.

אני גדלתי בנוף ירוק והיה מצב שמרוב מדבר לא זיהיתי על המקום שהוא לא. לא היה בשבילי. שהוא לא היה מורדם כמוני, שהוא היה לגמרי שם, טרוד בנִיילון אביזרים, בגרביים מבודדות ובמשחה נגד שפשפת והתאהבתי בו על המקום. קבענו להיפגש בערב. הוא בא לקחת אותי, הלכנו לראות את 'למות בעד תשוקה', חשבתי שזה סרט מעולה. לקתלין טרנר קראו צַ'יְינָה בְּלוּ והיא חיה שם חיים כפולים. אפילו שלא היה מה להשוות, הזדהיתי עם כל משחק התפקידים שבין האזרחי למדים ואחרי הסרט נסענו לחוף הים ושאלתי אותו, את זיו, ככה קראו לו – זיו, אם הוא חושב שהמים קרים והוא אמר – מה פתאום ותוך שנייה התפשט כמו טירון ונכנס פנימה בריצה, זנב מורם.

אם יש דבר שלימדו אותי בקד"צ מורדמות שלב מקדים ובחצי השנה הראשונה של השירות זה לשמור בלשון המעטה על איפוק, לא לאבד את העשתונות ולהוריד את המתג אם משהו נראה חשוד. אז למרות שבא לי מאוד להיכנס אחריו לא משנה מה, הלכתי לאוטו שנשאר פתוח, התיישבתי ללא רדיו והתחלתי לבכות בלי להבין למה. החניה הייתה על צוק, לא מאוד גבוה ומכיוון שהירח היה מלא יכולתי לראות אותו יוצא מהמים ומתחיל לחפש אותי. בהתחלה קריאות לכל כיוון ושפת גוף לחוצה ואחר כך כריעה על ארבע ורחרוח חול תוך כדי חפירת בורות. כן, כמו כלב.

dog

בטח אין יותר נורה אדומה מזו, אבל במקום לפעול על פי הכללים שלמדתי, דמיינתי שאני צַ'יְינָה בְּלוּ וירדתי לחוף לחבק אותו. הוא ליקק לי את הפרצוף בטרוף ואני צחקתי כמו פסיכית וליטפתי לו את הראש אצבעות עושות שבילים בשערות. ולא התכוונתי אבל יצא לי – 'זיו כלב טוב, כלב טוב…' ואז פתאום הוא הפסיק עם הליקוקים, התיישב מזרחית, פנים רציניות וסיפר לי את הסיפור על הכלב הערבי שהוא אימץ בקו שהם עשו חודשיים לפני בלבנון. עם סוף רע, ברור. כמו שרמזתי בהתחלה, לא הייתי בנויה אז לדילמות מוסריות, הייתי מורדמת והרומן בינינו נגמר באותו יום שהתחיל.
שנים חלפו ובני הבכור נולד. קראתי לו זיו, בלי להסביר לבעלי למה. הוא לא הכיר את הסיפור. ולא שאותו הזיו חלילה נהרג או משהו נוראי כזה, פשוט במהלך חיי היו לי כמה כלבים בין עשרות חתולים, אבל מעולם לא היה לי כלב שממש אהבתי.

היונה ההודית

בהתחלה הם הזמינו ממני את היונה הארמנית אז אמרתי להם שאני מאוד מצטערת, להזכירם אני יהודיה וזה קצת יותר מדי מתחרז לי – 'יונה ארמנית' עם 'שואה ארמנית', אז התפשרנו על הודית. הכותרת חשובה פה לפחות כמו התוצר בפועל כי היונה הזאת אמורה למשוך אנשים און לין ובקניונים להוציא הרבה כסף על מוצרי תאגידים בעלי גוון אתני.

indian-dove-blog

נכון, ככה זה כשנותנים ללב להתערב באמנות מגויסת, לא אחת צצים קונפליקטים לא צפויים מבחינה מצפונית. אני מודעת לכך ולוקחת אחריות מלאה. ככה לימד אותי לא רק הניסיון, אלא גם הַאני אמאם, בחור מצרי שהכרתי פה, עת דרכתי את צעדיי הראשונים על אדמת המאוחדות כאינטרנשיונל סטיודנט ('תלמידה מחו"ל').

הוא בא ללמוד כאן עיצוב סביבה, מחלקה מצוינת וכבר ביום השלישי ללימודים נפגשנו בספרייה הגדולה שמעל שתי הכניסות שלה חרוטים שני חצאי משפט עצמתי שנכנס לדם תוך כך וכך ביקורים במקום.

מעל זו שדרכה נכנסים: אתה תדע את האמת

ye-shall

ומעל זו שממנה יוצאים: והאמת תעשה אותך חופשי.

and-the

הקליק בין הַאני לביני היה מיידי ודרמטי. מפתיע לגלות עד כמה אקלים מקור מולד הנושב מאורח בארץ זרה, מהווה משיכה מהסוג הביתי משרה הביטחון – אפילו אם במציאות בשטח זאת אומרת בין מדינות האם, דברים רחוקים מלהיות הרמוניים. אוי יוי יוי שלום קר.

הַאני היה באמת מתוק ותמיד חייכו אליו כשהציג את עצמו, מהר מאוד דבק בו גם שם החיבה 'שוּגֶר הַאני'. אינטליגנטי, רגיש ונאה לגמרי לא רצה להסתבך עם ישראלית, ברור, וגם אני לא מי יודע מה התלהבתי כלומר, פחדתי. את המרד בהורים ובמשפחה שלי רבתי, כבר סיפקתי בעצם הנסיעה לכאן ובלא מעט אקטים מוקדמים יותר – הבולט שבהם – פעילותי באגודה למען שחרור אביחי ברניב – 'השמוצניק שמוט הזקן' ככה כינה אותו אבי בבוז גלוי משחר ילדותי, שנים רבות לפני שנכלא בעוון סימון הקו הכחול בגדה.

וכאן, דברים לא התבוססו במקום וכדי להיות מסוגלים להישיר מבט אל עתיד משותף עשינו החלטה שקולה לנקוט בטכניקת קוסמטיקת הזהויות. בשבילי הַאני הפך לתורכי (אפילו הכין ממולאים מעולים ושווארמה בול כמו שאני אוהבת) ואני אימצתי לעצמי בזריזות צדודית של ערביה ישראלית. זה לא היה כל כך קשה כמו שזה נשמע. אני שולטת בערבית מהתיכון, נחשבתי אז לכישרון בשפות והמוטיבציה לשרת בצבא במודיעין הייתה יותר מכשרה ונחשבת, הרי בנות אז לא יכלו להיות קרביות ובטח שלא חלמו על קורס טייס. מעבר למילים, יכולתי וגם היום אני גם יכולה לשדר את הלוּק עם קצת מאמץ ובשביל האני עשיתי הרבה מאמצים. אהבתי אותו מאוד.

לקצר רומן כואב, רעולת פנים מצרייה חטפה לי אותו. כן, ככה בשקט לכאורה, רק עם העיניים, באירועים שהערבים האמיתיים שלומדים כאן עושים לעצמם, היא הרשתה לעצמה ללכת פטריוטי בלי להתבלבל. אחרי שנזרקתי ולא שלא ניסיתי להתנגד באמצעים שעמדו לרשותי ונראו פתאום דלים כל כך, החלפתי מדים והתחלתי ללכת לאירועים של 'הִלל', ארגון הסטודנטים היהודים העולמי. חגים, ריקודי עם, הכל.
שם דבק בי הפן האחר של השלום ונכון להיום, הַאני והרעולה שלו חזרו למצריים ואני שותפה סדרתית בקמפיינים של יונים. עושים אחד והבאים אחריו נגררים כבר מעצמם. הגלובליזציה הופכת את הרצף הזה ללא מאוד מורכב אלא אם, כאמור, אחת ל-, דורכים פתאום על איזו רגישות מילולית שעדיין לא נשחקה דיה. אבל גם בלי קשר, אני חושבת שיונה לא צלחת – 'הודית', מצלצל הרבה יותר טוב מ'ארמנית'.  

לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל

דיינה לא יהודיה, אך נולדה בדיוק בט"ו בשבט של שנת שבעים ואחת ומקרי או לא, הפכה למטורפת על עצים כבר בגיל צעיר. לטפס, לחבק, לנטוע, לזבל – הכל וזה צמח עוד ועוד עם השנים ובקולג' כשסטיבן התאהב בה, היה לו ברור שהוא נקשר לאשה שכולה יער צפוני מערבי וזה הלהיב אותו מאוד, במיוחד המחשבות על המגוון שאפשר לעשות עם מייפל. טוב, סטיבן היה טעון בהמון רצון טוב.

לפעמים לא ידעה איך לאכול אותו, כל כך רומנטי, הרגישה עצית לידו. אבל בסך הכל הלך ביניהם לפי הסדר וכמתנת חתונה או משאלת לב, נטע מול לשעבר ביתה של סבתו ועכשיו רשמית ביתם, מעבר למדרכה, מעגל עצי צפצפה ובמרכזו ספסל ואבני מדרך. חברים אמרו לו שהעצים לא יוכלו לצמוח כמו שצריך כל כך קרוב אחד לשני, שישתול מאחורי הבית איפה שיש מספיק מקום, אבל הוא לא הקשיב והתעקש ששם כי רצה שכל מי שיעבור ברחוב ידע כמה הוא אוהב וכשדיינה ראתה את השתילים הקטנים רוקדים במעגל עם הספסל לקראת עתיד קסום, עלו בעיניה דמעות שמחה שכן ידעה שעשתה את הדבר הנכון – לעולם לא תמצא מישהו שיאהב אותה כמו סטיבן.

אבל אבחנות לחוד ומעשים לחוד – קצת אחרי ט"ו בשבט, מקרי או לא – בולנטיין דיי (חג האהבה) שנתיים אחרי שנטע בשבילה, היא נכנסה עם המרצדס הישנה למלא דלק ואחר כך למשתלה לקנות עץ בונסאי שכופפו לצורת לב, מתנה לסטיבן ובחור ישראלי בשם אלון שעבד שם במקביל ללימודי יערנות מטעים וצמחי נוי תואר שני באוניברסיטה הסמוכה, מלגת הצטיינות, עזר לה כשהתלבטה וכששאלה מיותר לגמרי למה עשתה את זה, מה המשמעות של השם שלו בעברית, השיב בשפתיים חכמות – Oak (אלון) וכבר לא הייתה דרך חזרה.

זה היה לפני יותר מחמש עשרה שנה. דיינה קיפלה הכל, עזבה את סטיבן באמרלד ועשתה עלייה עם אלון רחב הכתפיים לרחובות הפקולטה לחקלאות, הוראה. לאחר שנולדו להם תאומים והיא שקעה בדיכאון מדינה, זה הפסיק לעבוד. היא גם לפני לא התחברה לעצי הוושינגטוניה והזית, שאמנם היו אקזוטיים בעיניה אך לקו בכובד ולא היו בידיה כלים לשאת, עד שלקחה את עצמה ואת שני הבנים אורן ושקד לאמריקה שלה, שיגדלו ליד יערות אמיתיים ושאם אבא רוצה שיבוא לבקר בחופשים.

חצי שנה לאחר שנסעה עם אלון לישראל, סטיבן עזב את הבית ברחוב אמרלד. מכר, לא יכל לפגוש את הזיכרונות ועזב לעיר אחרת. לקחו לו כמה שנים טובות להאמין שוב לבחורה ובנוסף הוריד אותו לגמרי מהעץ של נשים שמחוברות לטבע, צרה בפני עצמה. אבל ספסל האבן והצפצפות עדיין שם והאנשים שגרים מולם לא מאמינים ביד המקרה.

מסתנני עלומה, עכשיו אצלךְ בסלון

הם הכירו שטוח על פסגת הכרמל עוד לפני שנשרף ובמנזר, ליד הפסל של אליהו היא הראתה לו בפעם הראשונה והוא התנצל, סמוק כולו, שהוא בחור רגיל שעובד בהייטק בתכנות רכיבים נטולי פניות. היא אהבה את התום שבו ואת שערות חזהו שהתפתלו בצורה לא ברורה וגם את העובדה שמיד לאחר שנישאו יכלו לקבל בירושה מוקדמת וילה נהדרת ליד טיילת לואי עם נוף לגן הבהאים ולים של חיפה, כאילו שהיא נסיכה אפלה ושמדובר באוויר הרים שווייצרי. הוא נדלק על הגוף שלה ועל היותה ההפך מקונבנציונלית – למשל יום אחד כשחזר מהעבודה הכניסה את עצמה להיפנוזה ונעזרה בו בהכנת שעורי הבית כפי שעשתה עם אביה כשהייתה תלמידה ביסודי – זו הייתה חוויה פרועה בריבוע מבחינת אדם כמוהו. 

*

ביום הנישואין הרביעי שלהם הוא היה בשליחות בתאילנד וארז לה משם, בדואר שליחים סלסלה עם ביצי זהב. תודה רבה, אבל אין לה מושג מה לעשות איתן ואם זה רמז למשהו – היא לא מבינה כלום.
מתוך יאוש, לפני שהלכה לישון הניחה אותן על שידת העץ הכבדה. בבוקר, כשהתעוררה מגלגולם של צחקוקים מרגיזים – מראה עיניים, הגיון תהליכי וגם וויקיפדיה – פיצחו עבורה תרחיש-הסבר: במהלך הלילה בקעו אצלך בסלון תינוקות קטנים ועכשיו הם משתכשכים לך מול הפרצוף בתוך שלוליות ירוקות (כנראה שיליות).
למרות שהייתה גבוהה ושדיה פיארו מעולה קומבניזון בגוון בננה, זה בכלל לא הסתמן טוב: טינתה הכרונית לאפיזודות קומיות הלכה יד ביד עם נטייתה לקניבליזם וניתן היה למצוא סכו"ם בכל חור בבית – במגירות, בארונות וגם על קירות.

*

הסכנה הייתה ברורה ומידית והקטנים – השתוללו כמו גרגירים עסיסיים שנלכדו במסננת ו-בעברית עדכנית: מסתנני (ביצה) עלומה. הם קורצו מחומר גנטי-אתני רך וחינם היה לחלוטין תלוי בעיני המתבונן. היא כמובן צפתה בהם בַּפתיח כפוטנציאל זמין שירגיע את קיבתה הרגזנית תמיד, אך במחשבה שניה – יש לה חזיר שלם במקרר וננסים כמוהם יכולים אולי לסייע בטיהור מאגרי אבק בפינות שידה אינה משגת. אי סדר יכול להטריף אותה ומאז שנסע היא לא משתלטת ואת העוזרת האחרונה העיפה אחרי שמצאה אותה מכניסה לתיק כמה כפיות זְנב-אריה מקוריות שהיו מוחבאות אצלה בין סטים לא נגמרים של תחתוני גורמה (גזרת ביקיני סבתא).

*

אבל לתינוקות המהפכה לא הייתה שום כוונה לעבוד בשביל מישהו, הם טסו לישראל בשליחות האהבה וכמו תמיד כשכולאים אותם בתוך ביצי זהב לכמה ימים, היו עסוקים כל הדרך בהימורים גופניים על גבול הפורנוגרפיים באשר למושא המשלוח. והיא בהחלט ענתה על רוב המשאלות ומרוב שְשַפָע גופה, המציאו לעצמם חישוקי קסם והטרגדיה הקיומית שלהם הפכה מאירוע רצף סכריני, למִשתה על סף מיתולוגי – כי כשליקקה את כל חלקי גופם בתאווה מיוסרת, הצ'ילי האסייתי שהיה מוטבע אצלם עמוק בדי.אן.אי הבעיר אותה לגמרי עד שהשכיח זמנית כל דחף קולינרי.

באמבטיית שיבולת שועל ולבנדר שחלקו אחרי, הייתה כל כך עייפה אך מרוצה שלא הפריע לה שהשובבים צוחקים בקולות פעמונים ויורים קצף אחד על השני. ליתר דיוק – היא שקעה בכזה מצב רוח אלטרואיסטי עד ששקלה ברצינות להזמין אותם, שירדו איתה ביחד על החזיר.

______

* תודה לפוחי שטורכן, שהציעה לי להאריך סטטוס שפרסמתי בפייסבוק ובכך גרמה לפוסט הזה לבקוע.

וִיסְטֶרְיָה אהובתי (עד העונג הבא)

אצל ניומן, לא השחקן היפה שכבר מת, אלא בחנות הדגים ופירות הים הטריים והַפִיש אֶנְד צִ'יפְּס בצמוד, פורחת כמה פעמים בשנה, במלוא הדרה – הַוִיסְטֶרְיָה. מטילה ריח יסמינים חצוף שמצליח לטשטש את ניחוח צריבתו של הטיגון בשמן עמוק, המרחף קבוע מעל המקום. טד ניומן שתל אותה שם לפני כעשרים ושלוש שנים, מסיבה אחרת. כשנכנסתי בערב יום העצמאות לקנות נתחי דג חרב לְגֶחֶל על האש, הסמיק והתחיל לספר לי למה – זאת אומרת על הלב הפמיניסטי ואמר שאוטוטו היא נותנת את זה, יש כבר ניצנים. רציתי שימשיך, אבל עוד לקוחות נכנסו ואמו הכמושה, לכסנה מבט מזרז.
השבוע קפצתי לשם שוב, לקנות כמה נתחי כריש ליום הולדתי והיא כבר הייתה בשיאה. זה הזמן להכות בברזל בעודנו חם – הוא לבדו, עובד אָצוֹת (נהייתה פה קהילה די גדולה של אסייתים ושוחרי בריאות, אז מביאים). אבל טד כזה ביישן והלב הגדול שלכד אותו ברישתו כשהיה צעיר וקידם אותו מדייג פשוט למעצמה עירונית פורחת, פירפר עכשיו בין שיניו ואי אפשר היה להבין אף מילה.

חזרתי הביתה עם הכרישים ועם אבי העורקים של טד (הוא הרשה לי לקטוף את ההכי גדול ולקחת הביתה) אבל לא מצאתי מנוח, כמו זמזום בחלל האוויר. ללא הכנה מוקדמת נכנס בי בָּישיר 'סינדרום סיגליות'  – 'האישה שאיתי', דיויד ברוזה. החתולים כמעט הקיאו ובו זמנית איימו לאכול את הכרישים, כשבעיניים עצומות שלפתי ממדף כרטיסי המקור שציירתי לכבוד יום האוקיינוסים האחרון, את הכרטיס 'לב השקיעה'.

הייתי כבר על הסף של לכתוב לו בפנים מילים רטובות שלא העזתי לומר בפרצוף ולשלוח, אבל ממש נס לאומי שלאוסף החובק 'אהבה ישראלית', גם יציאות חירום.

 


אביב באחוזת המלך

שר לי בטלפון את 'באביב את תשובי חזרה' ושבר אותי, אז הצפָּנתי. על הפתיח, לקח אותי לראות יקב אמיתי של מלך. יש שם אוכל מצוין ואיזה נוף! לא הפסקתי לצלם. תפסיקי כבר. למה, 'צבאי סגור'? אני לא מבינה מה אתה מציע? להשאיר את כל היופי הזה כאן ולהימנע ממזכרות?


נעלב. כי את לא פה בישיר, בכלל לא נותנת סיכוי. מה אתה אומר?… מי נהג בְּגרוטאה שתיים עשרה שעות כדי לראות איתך את האביב? אבל אחרי כוס שלישית הפסקתי להחמיר. סגרתי צָמְצָם וזמרתי לו במסתלסל נמוך – 'קול דודי, קול דודי, קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'. הבנת המקרא תמיד שיפרה בינינו מצב רוח – טוב, אני חילונית מזן סירפד והוא במקור חרדי ממאה שערים, כלומר דתל"ש עם תיאבון מיני מוגבר.

אָבִיב – שְמָבִיב, על מי חשבנו שאנחנו עובדים? יום וחצי אחרי, עדיין אפריל, שחררתי בָּלָם-יד וחזרתי הביתה, אל הדירה הקטנה והחנוקה שלי בדאון-טאון של הלייף. אפילו העציצים עוד לא הספיקו למות וכך גם אהבתי לשירי מולדת.

קמפינג – פרק 10: להתאהב במילים

לקמפינג פרק 9: תיספרות קוצים / עופר גורדין

לכל הפרקים של קמפינג

 

שום מצב. אף פעם לא אהבתי את פרנץ (או בשמו הישראלי – פרנק). על אף שהיינו נשואים שנתיים מאוד… ארוכות. לצערי (ובעצב גדול אני נזכרת), לא חווינו במהלכן את טעמם של דורבני-הגליל, אבל את "חבילת אלזה" – אצטרך כנראה, לסחוב על כתפיי לנצח. אני מתכוונת למבטים הפסיכיים שלה ולאגדות האורבניות על יחסי הסאדו-מאזו, שניהלו שניהם – בין שתי מלחמות העולם, מסביב לאירועי טרור פרטיים או באחורה של ניסויים בין-לאומיים אחרים.

אחרי הנסיעה הראשונה שלנו לגרמניה, עשיתי קורס בצילום. הייתי אז בת עשרים ושתיים. פרנקי רצה אותי מקצועית ואני האמנתי ששווה לדבוק במטרה. מצד שני, הוא לא העלה בדעתו שאפגוש שם את נפתלי (ימי הפילם האבודים … אחרי רבע שעה שבילינו בחדר הפיתוח החשוך, עם אמבטיות החומץ, כבר קראתי לו – תולי). גם ממנו לא נשאר כלום, כמו נעליים. אולי בעצם דבר אחד כן: אני לוקחת איתי מצלמה לכל מקום, שזה במקור – רעיון שלו. הוא טען בלהט שזו חובה מוסרית שיש לנו כלפי טכנולוגיה ויזואלית – להתמיד בתיעוד וגם – שכל גרעין של התרחשות חייב להוליד משמעות. הנה, בכל זאת נותר ממנו משהו ששורד את הזמן. תולי המסכן…. כמה קשה היה לו עם גוון העור הבהיר שלי. כהתרסה בלתי פוסקת היה סונט בי שאני חיוורת. היו לו אינסוף דרכים להיות בהמה. בסוף זרקתי אותו ואת כל המטען האמנותי המעופש שלו לכל הרוחות. שיקרא לי כלבה בלגית עד סוף חייו, אפשר לחשוב.

אם להיות כנה, למרות הקומפלקס הלקטורי שלי, אני נוטה להתאהב במילים. פעולה ארומאטית, במידה רבה נטולת מטענים עודפים ומעבר לכל – מפתה מאוד. הרי משקל הלייט, של פחות מנוצה מאפשר לך להמריא ללא דלק! כשצבי רואה אותי יושבת מול מסך המחשב, מזפזפת תכופות עם העכבר אגב יריקת חרצני זיתים שחורים, הוא יודע ואפשר לשמוע את החמלה בקולו: תרגיעי. העולם מונח על כפה של אליפסה – יש מסמנים ויש מסומנים. אל תסתכסכי עם המודל האבסולוטי והאטי בבניית מגדלים. צבי היקר, רץ משולחן העבודה שלו, באופן נוגע ללב, עם התיאוריות הסבוכות שלו (או שאולי מדובר בניסיון חיים), כדי להציל אותי. הוא לא מבין שאין ממה, שאני חוזרת לים.

לקמפינג – פרק 11: רמי מרטן / עופר גורדין

הכי קלאסי שאת יודעת

"קלאסי אני רוצה את זה הכי קלאסי שאת יודעת. אהבת חיי – דורה, שם שני סופיה, היא נסיכה פר אקסלנס שמכורה לאומנות פלסטית ולכל מה שנוגע לבוטני. היא מתעבת שיכפול! בעיניה, זו אחת הרעות החולות של העידן שלנו וזו הסיבה שאני קונה לה אך ורק יד ראשונה ומקורי, חד פעמי, מה שנגזר לפי מידה במספרי פלדה ולעולם לא אריג או נייר עטיפה עם דוגמה חוזרת. כזו היא – מפוקסת וכזה אני – בעל ראיה מרחבית, רומנטי, רחב לב, יסודי".
לדיוה שלו – של קארל, אני מציירת כבר כמה חודשים כרטיסי ברכה. לרוב פירחוניים על נייר ממוחזר ומשובח. בערך אחת לשבוע הוא מזמין שניים-שלושה או אפילו ארבעה כרטיסים "טריים" ולא רק ממני, גם מאחרים שעוד מעיזים לצייר פרחים מהריאליטי של החיים.

יוני – פרחים באגרטל אקזוטי.

יולי  – גרברות בואזה וורדה (פרט).

ספטמבר – שני ורדים.

"היא אוהבת גרברות, ליליות, וורדים, אירוסים, סייפנים, קולרים וחיות מחמד", כתב לי. אז בבקשה בשוטף – פרחים. הרבה. אבל היו גם כמה יוצאי דופן, לאירועים מיוחדים. למשל, לכבוד יום הולדתו של הכלב (דני ענק, גזעי) צ'סטר. חגיגית, ביקש חבורה שלמה של כלבים "שיהיו שמחים ועם הרבה צבע" (היא אוהבת צלילים כחולים) וחודש אחר כך – עוד יומולדת – של ניקו הלבן – אז חשק בג'סטה ויקטוריאנית: רחב השפם, ישן לצד ואזה עם שושנים וורודות. סתם אנקדוטה – יום לאחר מכן, בשני לנובמבר כתב בסטטוס שלו בפייסבוק: "היא יכולה להתבונן בו שעות וגם לפנק אותו במתנות אם הוא ישן בתוך קומפוזיציה מושלמת". תוך עשר דקות קיבל על זה יותר מעשרים "לייקים", כאילו שמישהו שם הבין על מה הוא מדבר ואז מרוב אהדה חברתית של הרשת, לא יכל להחזיק את עצמו ושם לינק ליוטיוב לשיר הדביק Memory ("זיכרון") מתוך המחזמר הלעוס "קאטס" (Cats).

אוקטובר – יום הולדת לצ'סטר.

נובמבר – יומולדת לניקו.

דצמבר – ליליות אדומות באגרטל כחול (פרט).

ברור שלא נפגשנו מעולם – זה הרי מה שקוראים "אנטי קונספט". הכל מתנהל דרך חוטיו הבלתי ניראים של היום יום – צ'טים, מיילים ושלט רחוק, חוץ מזה יש בינינו חתיכת יבשת. אני רק יכולה לדמיין מה הוא עושה עם כרטיסי הברכה שאני אורזת לו כל פעם בנייר צבעוני עם סרט ושולחת במעטפה מרופדת עם שליח. הרבה פעמים חשבתי על זה, על איך בדיוק הוא נותן לה את הכרטיסים. האם הוא מצמיד אותם לזר פרחים אמיתיים? או אולי הוא משאיר מעטפה עם כרטיס, חתומה בשעווה על שולחן עץ המהגוני שבסלון… לפנות ערב או לחילופין עם הנץ השחר…?… נו… כל זה טוב ויפה אם הם "על פי חוק"… אבל אם לא? אם לא, אז לאחר שהם חולקים מעליות ורק כאחרית דבר, לפני שהוא נאלץ לנוס לעניניו הוא מעניק לה את תעודת היושר הזו, מאחורי וילונות מוגפים.

ספקולציות. אבל איך שהוא לא עושה את זה ומה שהוא לא רושם לה בפנים, זה בשר ודם יחסים כאלו. ועוד יותר מכך, כי קארל וולטר בנג'מין הוא לא השכן ממול, גם לא החבר מהעבודה ואפילו לא חובב צילום (מלאכה שהיא הרי הבסיס לכל ה"קופי-פייסט" שהיא לא סובלת….). למרות ואולי בגלל זה – הוא פשוט אשף בלהקפיא בשבילה את הרגע.