המכרז

גם אני הצעתי הצעה למכרז עבור תכנון פסל שיוצב בכניסה המערבית של האוניברסיטה ולא שבא לי לדוש בכך, אבל ההצעה שלי לא התקבלה. ההצעה של ג'וד כן, ואני מפרגנת לו מאה אחוז. הוא איש נחמד וגם ניראה לא רע, למרות שכמה פעמים ישבנו לקפה ולא יצא מזה כלום. בסוף התעייפתי, אבל הפרויקט הזה הפגיש בינינו שוב. כי לא סתם פסלו את ההצעות שלא מצאו חן בקור קפיטליסטי, אלא ברוח הומנית מתקדמת עשו לנו, האמנים המתחננים לתשומת לב ולמעט מזומנים, קבוצת תמיכה, מפגשים ודיבורים על המיזם על פי רעיון היוצר החדש – תאוריה שיתופית, שלא פחות פותחה כאן במחלקה לתרבות חזותית ונמכרה מסתבר, כבר אפשר לספור על יד אחת בתי ספר לאמנות בעולם. 'כי לא טוב האמן לבדו'. בחיי שככה נסחו את זה. חבורה אגוצנטרים פתטית.

אחד טים סלף, הרעיף במעגל על כולם את אהבתו לדובים, שכן כל ילדותו עברה עליו ביערות הסמוכים. מאוד מעניין ובפרץ וידוי משפחתי גם גילה שאביו היה תרנגולן גנטי. מה זה? אחד שמפתח ומגדל תרנגולי שמע שניתן לכוון לשעה מסוימת ואחר כך הס כל היום. מעולה למצבי נופש הלהיב – אתה מרגיש בטבע אך לא מוטרד בכלל, כבר האיץ לשווק. אבל ממש בלי קשר, ליד האוניברסיטה יש לו חזון ליצור פסל שטוח של דב שחור עם כרבולת.
ואחת מריאן טמפל נדמה לי, הייתה עסוקה כמו איזה פסיכית ברעיון שלה שנעול על ההקבלה שבין יציאה ללימודים, להתכת מתכת אצילה והייתה תקועה לה בראש יציקת ענק של לפטופ מצופה זהב. אמיתי. היא סירבה לקחת בחשבון את רעבונה המתבקש של הקהילה הקרימינלית בעיר. זה לא רלוונטי, הייתה שוב ושוב על סף דמעות כשמישהו העלה ספק ובקול רועד שיננה את המחויבות שלה לעשייה אמנותית אותנטית. בקיצור מתארך אין סוף, לא יהיה מצב, היא לא תתפשר, שהמשטרה כבר תשבור את הראש.

כן, בכוונה אני הולכת מסביב כי נפגעתי, בטח שנפגעתי ועוד איך. אבל מצד שני גם התבגרתי, זה לא מה שהיה פעם והלכתי לשם היום, על מנת לבחון מקרוב ולהתנקות מהקנאה. פנים מול פנים בקשתי שיישיר מבט, העוף הכוחני שמעך את כבודי והביטחוני העצמי עם מוטות הברזל שלו וניקר את יצירתי בקשית.

אנפה כחולה גדולה / ג'וד טרנר 2012

אני מודה שהפסל יושב נהדר ואיך שאני עומדת שם כמו אידיוטית, הוא מגיע עם פנל כבד של תורמים ומאביס אותם במה הוביל למה והפן ההיסטורי והז'אנר ואמנות מודרנית צרפתית. הם קונים את ההסבר בעיניים לאות, כי אחת וחצי בצהריים ובטח רק לפני רגע סיימו לאכול צהריים ולטחון דגים ופרות ים בעשבי תיבול טריים, באיטלקית המצוינת שליד.

למרבה המבוכה ג'וד קולט אותי ומנפנף לי להצטרף. הוא מציג אותי בתור אמנית זעירה מישראל שגם הציעה הצעה מצוינת לפרויקט – ולא זעירה בכלל! כולם צוחקים. ממש לא התכוננתי לעמוד ככה מול קהל חשוב ואני לובשת טרנינג דהוי ואת כובע כלב הטייסים שלי ומודעת לעובדה שבמקרה הטוב, אני נראית מגוחכת. ג'וד ברור, לא מפספס הזדמנויות ומחייך לעומתי חיוך רחב של מנצחים.

זה היה אצלי בידיים כמו שאומרים ויכולתי לשבת שם בצד בשקט וליהנות הנאה שלמה ומתמשכת, אך מכיוון שהחלק הפחות חשוב בחינוך שקיבלתי, הצליח – אתיקה וקולגיאליות נעוצות אצלי חזק בראש הרשימה ובו במקום סימנתי לזוכה המאושר שתקועה לו חתיכת פטרוזיליה בין השיניים.

למסע הצלתה של המילה הכתובה

בעלי נסע לקנדה לשבוע. הוא דוקטור ועכשיו הוא רוצה להיות גם דוקטור שיודע לפרק ספרים לפרודות מדידות בעזרת מחשב. למשל לקחת יצירות ספרותיות חשובות ולספור מילות תואר ושם הפועל כדי לבדוק כמה כמה. ויש בעיר ויקטוריה היפה שבבריטיש קולומביה אחת לשנה, הכשרה דחוסה בתחום הדיג'יטל יומנטיז (Digital Humanities). ממש קרוב אלינו, שתי טיסות של שעה וזה העתיד. בעלי מבטיח שלחלוטין לא יתמוך בהשחתת הממד האמנותי שבכתוב, להפך – יתכן מאוד שבעזרתו יתגלו יצירות מופת שהיו עד כה נסתרות מרשימות הקאנונים המקובלים והסגורים. בעצם הבטיח – שזוהי יציאה למסע הצלתה של המילה הכתובה לפני שהיא מתפוררת לתוך אנכרוניזם מסוכן.

כך נסע לקחת חלק בקורס שמוגדר שיווקית וחצי בהומור לַמדָנִים, כקייטנה ל'יורמים של היורמים' – אנשים שהם גם פריקים של ספרות וגם של מחשבים. במילים פשוטות, בעלי הוא נֶרְד ('יורם' באנגלית) בריבוע, אבל אני אוהבת אותו אהבה עזה ומאז שנסע מטפסת על הקירות עד כדי כך שהיום שקלתי להצטרף לקבוצת חדי הקרן שמתרגלת באוניברסיטה שיבננדה יוגה ממוזגת בטַאי צ'י עַרָבוֹת – בתקווה כנה, שבמקום להמשיך לחרב את כותלי בייתנו, אנתב אנרגיות דחק אגוצנטריות לטובת שלום עולמי.

הם נפגשים בחוץ בכל מזג אוויר ליד הבניין של המחלקה למוזיקה. במעגל המתמרכזים וקלטתי את זה כבר מרחוק – ישנם מרצים בכירים מאוד לצד סטודנטים עם חלב על השפם. עוד לפני שחציתי את הדשא זיהיתי את פרופ' הובר, סגן נשיא האוניברסיטה ולידו את עוואד, סטודנט מעיראק שלומד ספרות עברית שנה א' אצל בעלי. מסר סוציו-אקונומי שהחזיר לי בבום את הימים בהם גרתי בבירה ולא מעט ירושלמים (במקור), היו מפארים כתקליט שרוט, את ימי שישי בשוק מחנה יהודה: כּוּ-לָ-ם נפגשים שם! במרחק יריקה תוכלי לראות שם, ליד אותו ארגז מלפפונים – פועל זבל פשוט ומנתח לב בהדסה! סערה נוסטלגית טלטלה בי כשפרופ' הובר, שאל אותי מה שלום בעלי והמיס בי באחת חומת מצור עד שהכל התפרץ ונמרח מתוכי, אבל לא באנגלית אלא בעברית מקראית /וולכית זה יצא ממני – משתין בקיר וגר זאב עם כבש, ציטטתי לו ואחר כך בשלמותו את כל השיר 'ד"ר למוסר' של יונה וולך:

הולך לצרכניה
הולך לבית-מרקחת
חושב מה לגנוב
מה כדאי לקחת
ד"ר למוסר
ד"ר לפילוסופיה

יודע מה רע
מה אסור
מה מותר
ד"ר למוסר
ד"ר לפילוסופיה

הולך לעיריה
הולך לבית-קולנוע
מושיט את היד
מה שיותר גבוה
מוציא רשיון בתאוריה
תמיד לומד
ד"ר למוסר
ד"ר לפילוסופיה

הולך לצרכניה
הולך לבית-מרקחת
לא משקר
לא שודד
לא רוצח
הולך לצרכניה
לא גונב
לא מגדף
נותן כתף
לא מחרף
לא פורץ
ד"ר למוסר
ד"ר לפילוסופיה

בלחיים חיוורות ובמבט פעור שאינו משתמע לשתי פנים, פרופ' הובר פטר אותי מלהשתלב בקבוצה המאוזנת, עד שנסתי כמו מטורפת בחזרה הביתה לתפוס זווית על התִּקרה.

סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול)

סוזנה דוגאן חרשה את לימודי הדוקטורט שלה במחלקה למגדר באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל. במהלך הלימודים, כמו סטודנטים אחרים במדעי הרוח, הפגינה למען לגליזציה של מריחואנה והתנדבה במקלט לחתולים וכלבים שברחוב מיין (Main). וטרינרית בשם קלאודיה שבאה לתת חיסונים, פתחה צוהר כשהתיישבה איתה בוקר אחד על כמה דנישים, שתיהן משתעשעות בסוגיה המהפנטת – על מה חולמים חתולים כשהם מקפיצים בעצבנות את השפם מתוך שינה. למרות שניתן לכאורה להשיב על כך בקצרה (ביס בציפור או בעכבר…), דר' קלאודיה לא הניחה לדברים לחמוק לממד שטחי ועד מהרה התפתח בין השתיים רומן יסודי, כולל מגורים משותפים. אך הזמן טמן בורות לא צפויים ולקלאודיה, אישה יצרית מאוד אך לא פרטנרית באליפות לשיחות נפש – נמאס. או שאת מפסיקה לשיר שירי ערש לחתולים שלנו, כדי לבהות בהם ישנים בתור תירוץ לא לשכב איתי, או שאת מיישרת קו. סוזנה דווקא אהבה מין וניסתה ליישר, אבל הדחף לראות חתול מכורבל בשנתו היה חזק ממנה.

זו רק תקופה כזו, שתעבור, ניסתה לרכך. אך קלאודיה לא בזבזה זמן וביקשה ממנה לעזוב את ביתה שבפרברה הצפוני של העיר. כמה אפשר? גם היא אוהבת חיות, זה הרי המקצוע שלה, אבל היא קצה בכך שסוזנה צובטת אותה כל פעם כדי לראות את בלקי נוחר על המקרר ואיך מושי נרדמה על המקלדת וכמה מצחיק שאוליביה ישנה על האסלה. מצטערת, זה פשוט אינפנטילי! מעבר לעובדה המוחצת שכבר חודשים שהיא לא מקיימת את החוזה הבסיסי. ולא, היא לא מחשיבה משהו כמו להחזיק ידיים מול הטלוויזיה. סליחה, אבל לא בשביל זה היא יצאה מהארון ובכסאח עם ההורים שלה מגיל עשרים ושלוש. אוקיי?

סוזנה בכתה הרבה. היא הבינה שיש לה בעיה אך גיששה בערפל ומשלא יכלה לשים את האצבע הרחיקה למחוזות נואשים כמו – אולי בכל זאת היא צריכה לנסות עם גברים. בחיים לא!!! וממש מזל שפקולטות של מדעי הרוח עדיין מסוגלות לעיתים נדירות לספק מענה פרקטי למשברים אמיתיים. בכנס שהתקיים שם באוניברסיטה, במרץ אלפיים וחמש על נשים וחיות מחמד, היא הייתה אחראית על האירגון והתיאום של כל ארוחות הערב עם המרצים האורחים וקלטה אותה בישיר, את פרופ' קלהון מאוניברסיטת אורגון ביוג'ין. ברור שמהקהילה. קלהון הרצתה בהתלהבות על הדינמיקה בין נשים ובעלי חיים מההיבט הפסיכותרפי וסוזנה נדלקה עליה שורף מהשורה העשירית של אודיטוריום קנדי. לפני שתם החורף ולך תחלום על שמש, הסתמנו בברור ענינים שבלב ובסוף השנה סוזנה העבירה את עצמה ואת כל חתוליה, ליוג'ין, אורגון. בסתיו, התחילה פוסט דוקטורט אצל קלהון: נשים מעל גיל ארבעים, חיות מחמד והתמכרויות. כשעבדו על פילוח ומיקוד נתונים מתוך אלפי הראיונות שערכו בכל רחבי ארצות הברית, מספר מסקנות מכוננות עלו וצפו ראשונות:

לנשים יש נטיה לפתח התמכרות (בניגוד לגברים) מול התנהגויות של חתולים. משמעותית יותר מאשר מול כלבים, איגואנות, אוגרים, נחשים ארסיים, עופות דורסים וכו'.
מתוך מגדלות החתולים – יותר משמונים אחוז מהנשים שנשאלו העידו שאחת ליום (או יותר) הן מתאמנות על חיקוי מיאו ספציפי של לפחות חתול אחד שהן מגדלות. הסיבה שנתנו: תקשורת רגשית/מילולית, היא הכל בשבילן ולרוב לא מחזיקה מים עם בן/בת הזוג. ויותר מתשעים אחוז (!) הודו שהן היו מגדירות את עצמן כ'מכורות לפוזת החתול הישן' (זו הייתה כמובן שאלה שסוזנה חיברה).

בהתמכרות כמו בהתמכרות – חשוב וצריך לטפל. איכות חיים זו לא קופסאת שימורים של אוכל רטוב או רצועה נגד פרושים. צעד אחד לאישה מכורה, צעד גדול לשוחרות המחמד באשר הן. סוזנה וקלהון התגייסו ופיתחו שיטת טיפול בנשים המכורות לפוזת החתול הישן (חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה) על פי ממצא העומק המוביל – שרוב רובן של הנשים שפוזה זו מחבלת בתפקודן התקין, שיחזרו שבילדותן אספו מפיות מתוצרת ארמגדון / סדום ועמורה. לא קל. ו-סוזנה כזאת מותק, עם כל קבוצה, על המפגש הראשון, היא פותחת ומשתפת בסיפורה האישי ששוב ושוב פוצע בה מחדש – כי למרות שקלהון נהדרת והן מאושרות ועובדות מעולה ביחד, קלאודיה הווטרינרית עם הכתפיים הרחבות וזנב הסוס בגוון חיטה, הייתה אהבת חייה.

(* פוסט זה הנו המשך לפוסט  חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה  ומוקדש בתודה למגיבים: ז'אן קלוד, טליה, הילה גרין ודודו פלמה).

ארוחת הערב של נועם חומסקי (חלק שני)

אתמול בערב, נערכה באוניברסיטה פה, הרצאה של נועם חומסקי על מדיניות החוץ של ארצות הברית. לאחר שפספסנו (בושה וכלימה!) לפני איזה חודשיים את הרצאת השגריר הישראלי, צחצחנו שיניים והלכנו. מה שזה לא יהיה, זה קשור אלינו. כשהגענו לקרבת מקום לא האמנו איזה תור השתרך לקראת הכניסה. איזה שלוש מאות מטר תור! בקיצור – ביורוקרטיה שרק אמריקאים אופטימיסטים יכולים לשרוד – כי ברור שמקום להניח בסוף את הישבן לא יהיה. מאוכזבים למחצה, חזרנו הביתה לפצח בוטנים. אבל הפתעה. מסתבר שיש מועד ב'. היום בבוקר, משה קיבל את האי מייל הזה (שנשלח לכל המרצים במחלקה שהוא מלמד בה). שוב מוכח שאומנות ובמקרה הזה שירה אלקטרונית, יכולים ועוד איך – להקל באכזבה, לפצות על עגמת נפש ואפילו לבדר שחבל על הזמן.

(חוץ ממחיקת הנמענים ושמו של החתום על המייל, לא נגעתי)

Chomsky Dinner, Part II; 5:30 on Thurs


Dear

If you've never tried the savory delights of a slow-cooked goat bathed in a sweet and savory sauce on huge beds of rice, now's your chance.
Mohamed Jemmali and Mohammed Aldawood made this sumptuous feast for Noam Chomsky last night.  And there's plenty left over!
Come to Pac 115 at 5:30 tonight (thurs) and find out what I'm talking about – you'll be in for a delightful surprise

——-

בתרגום חופשי (וסליחה מראש על הטעויות הבלשניות…)

נושא: ארוחת הערב של חומסקי, חלק 2  ; ביום חמישי ב- 5:30

_____ היקרים,
אם לא התענגתם מעולם על בישול איטי של כבש* ששוחה ברוטב מתוק ומתובל על מצע גדול של אורז, עכשיו זו ההזדמנות שלכם.
מוחמד ג'מאלי ומוחמד אלדאווד הכינו סעודה מופלאה לנועם חומסקי אתמול בערב ויש המון שאריות!
בואו לחדר 115 בשעה 17:30 (יום חמישי) לגלות על מה אני מדבר – צפויה לכם הפתעה מענגת.

* (למרות שנכתב במקור  GOAT – "עז", יש להניח שמדובר בכבש…)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובתרגום משוחרר: מי יותר אוהב כבש – יונה או זאב?