הַפוֹרֶל של ג'וֹרְג'

הייתי סקרנית במיוחד לפגוש את ג'ורג'-קַרְנֵי-אָיַל ואת אשתו ג'סיקה-זְהַב-ארנבת שהכרתי דרך פייסבוק לפני כמעט שנה. לא בגלל הַאני החייתי שניסחו, פשוט אהבתי את מה שראיתי באלבומי הצילומים של העבודות שלהם והאפשרות לשוחח איתם על קדרת צדפות וסרטנים (הבטיחו בפרסומים של המפגש שיש מסעדות מעולות בְּיָכַאטְס / Yachats) ולחוש את דגי הקרמיקה של ג'ורג' באמיתי, נשמע כמעט כמו חוויה מטפיזית. אז הלכתי על זה, על הכנס החד שנתי של אמנים זעירים שנוגעים במים.

האביב האיר פנים בגשם זלעפות, רוחות וגאות שמוכנה לטרוף אותך אך ג'יסיקה לא הגיעה, חטפה שפעת יומיים לפני. אבל ג'ורג בא. פאות לחייו ארוכות מבצילומים שהעלה לרשת אבל פרט לכך, לא היו הפתעות. יצאנו לחוף לשמוע את הגלים מקרוב ולהכיר את הרוח. הוא הדגים לי חיקוי ממש מצחיק של בּוּש וזה היה מטעה ומעורר – כי יש המון שיחים על החוף ומסעיר להתבלבל בין חי לצומח.

החוף ב-Yachats אורגון, הרבה שיחים

כן, התהדק בינינו קליק שהתחזק ברגע שהוא שלף מכיס מעיל החצי-חצי שלו, את יקר ליבו המגנט – טְרָאוּטִי (בתרגום לעברית – פוֹרֶלִי), יצירה שלו שלא ימכור לעולם. קורה שבמגנט אחד הכל ברור והחוף עוד הוסיף דרמה והקצין עוצמה. אבל לחשוב שבתום לב הבאתי איתי, דווקא את סדרת כרטיסי הברכה המאצ'ואיסטיים שלי, זו עם הכרישים… לא בדיוק שיא הנשיות… טוב, רציתי ללכת על בטוח, אני חרדתית בגדול ובמקום כמו יָכַאטְס, המוגדר בעשרות שלטים לאורך הכביש כאזור מועד לצונאמי, אני לא אקח נשים מחבקות חתולים ודברים כאלו, כן?

מתוך סדרת כרטיסי הכרישים

הלינה הייתה בבקתות קטנות עם מטבח צנוע, אך מלא בכל הציוד הדרוש. לקראת תנאים כאלו, אני תמיד מביאה כמה מתכונים של עוגיות. למקרה שלא אהיה במצב רוח חברותי, או על כל צרה שלא תבוא. הגשם הכה בחלונות שלכדו בתוכם גזעי עצים גבוהים הנטועים בחול ולא נוצר בנו רעב לפטפטת של אמנים אחרים, אז נסענו עם הפורד הישנה שלי (ג'ורג' הגיע בטיסה, מבוסטון), לחנות המזון היחידה שבעיירת החוף, לקנות חומרים להכנת עוגיות שוקולד צ'יפ ושיבולת שועל.
כשהוצאתי מהמזוודה את המתכון, הוא נשפך לגמרי מיופיין של האותיות העבריות ומן העובדה השחוקה שאנחנו קוראים וכותבים מימין לשמאל. לפעמים אני שואלת את עצמי: מי יותר פרובינציאלי? הפרוטסטנטי הלבן או הציוני הדיגיטלי? בינתיים, כמחווה לתרבות עתיקה, הצמיד את המתכון עם טְרָאוּטִי שלו למקרר ואחר כך נישק אותי המון זמן.

טְרָאוּטִי של ג'ורג' אוחז במתכון

בבוקר הגשם נירגע ויצאנו שוב לחוף. בתמורה לטריק מדהים בערבוב צבעים מלנכוליים שנידב לי, ביקש את הרשימה המלאה של מיני הכרישים ששוחים במימיי הפסיפיק. נתתי לו, בכיף.

 

אמונה, תקווה, צדקה, רווק ושבור פיסגה

אומרים שהיה שם שמח לפני שנולדנו ושככה הם נוצרו – 'שלושת האחיות' (פיית', הופ וצ'רטי), 'שבור פיסגה' ו'הרווק', מהתפרצויות בלתי נשלטות שהקיאו מתוך לב הכדור, עוד ועוד חומר שחור. מאז ועד היום, הם סמוכים זה לזה – נושמים אוויר פסגות, רוב השנה ללא מבקרים (הגישה חסומה פרט למועדון הפופולרי של ה'רווק' ) ובעננות ערפילית המאפשרת להם פרטיות על סף התנזרות מקסימלית. עכשיו, בחודשים הקצרים של הקיץ החלטנו לעלות, להקיף ולהתקרב אליהם. טיפסנו ממערב, ירדנו ממזרח והתרוצצנו באמצע. הפעם, התמזלנו בשמיים בהירים ויכולנו לראות המון.

את מרכז מדינת אורגון, מצפון לדרום, חוצה שרשרת הרים – הקסקייד ראנג' (Cascade Range), שנמתחת מקנדה ועד לקליפורניה. מה שמיוחד ומסעיר בה הוא שהיערות העבותים (בטח שדובים), הפסגות המושלגות והאגמים הגבוהים, נטועים בה בתוך ומתוך, מרבצי בזלת אינסופיים. גם בעין בלתי מזוינת – שילוב שהוא רחוק מקונבנציונלי. נכון, לא מפתיע ש'שלושת האחיות' (The Three Sisters – אמונה, תקווה וצדקה Faith, Hope and Charity) החסודות, קיבלו שמות עם זיקה דתית שאיננה משתמעת לשתי פנים – כי לראות באזור הזה – את גן-עדן מתחבק עם הגיהנום, זו פעולה שהיא סוג של מובן מאליו (ויש להניח אגב, שגם היחסים המאתגרים בין 'שבור פיסגה' ל'רווק', לא נבנו על פחות מתוהו ובוהו).

בחרנו להתנפל על המהומה הוולקנית הזאת מיוג'ין, דרך מקנזי פאס (McKenzie Pass , גובה – 1,623 מטר). כביש צר ומפותל, מוביל לנקודת נוף הירח הזאת – וניתן רק לדמיין מה מתרחש בה בין נובמבר ליולי (כשהכביש סגור), אם כי, כשבוחנים את חלק מגזעי העצים, מתעוררת תחושה מצמררת של מושג.

ממקנזי פאס – לצדדים

מתוך המצפה במקנזי פאס (הבנוי, איך לא? מסלעי בזלת):
מרחוק – הר ג'פרסון (גובה 3,199 מטר, שייך לקליקה אחרת, נשיאותית).

מקנזי פאס – החניה והאחות הצפונית – פיית' (מוסתרת חלקית בצעיף מעונן).

ל'הר הרווק' (Mt. bachelor), נוח להגיע כי הוא מתפקד בחודשי החורף כאתר סקי היסטרי – הוא גם נחמד מאוד, יש לו מדרונות רכים וגישה נכונה לבני אדם. מבין כל "הרכבלים" המובילים לפיסגה שלו, וסגורים בקיץ, משאירים אחד פתוח למטיילים כמונו ('יבשים'). למרבה העונג, זו גם העונה הרומנטית ביותר כיוון שכשלא יורד שלג או גשם, התקשורת בינו לבין האחיות היא בשיא פתיחותה ובהירותה. לפעמים גם 'שבור פסגה' מצטרף ופה ושם ציפור פוצחת בשיר.

מבט צפונה מפסגת 'הרווק' ( גובה 2,764 מטר) – משמאל, שלושת האחיות – צדקה (גובה 3,157 מטר), תקווה (גובה 3,062 מטר) ואמונה (גובה 3,074 מטר) –  ומימין, 'שבור פיסגה' ( Broken Top – גובה 2,797 מטר).

פסגת 'הרווק' 

 

איסט לייק (גובה 1,940 מטר) – האחיות מציצות מאחורי העצים.

בחלק מהאגמים שבין הפסגות, הרבה מעל פני הים, אפשר לשכור סירות וגם לשחות, למרות שבתור ישראליים מדובר במשימה מכוננת (גם באוגוסט – המים נורא קרים).

מבט ממזרח – (מימין לשמאל) 'שלושת האחיות', 'שבור פיסגה' ו'הרווק' (מוצל מתחת לענן).

שחוק לומר, שלא מוצלח להיות 'גלגל חמישי' – אבל הנה, חמישייה חסונה ומגובשת שאומנם כבר מאות אלפי שנים לא מתגלגלת לשום מקום, שומרת על פאסון ונראית בכלל לא רע.

אהובי שעל הצוק

מאחד הפיתולים של כביש 101 (לפעמים 101 זה רק כביש),
כשלוש עשרה מייל צפונה מהעיר פירנצה
(Florence, קורה שפירנצה זה באורגון),
רואים אותו מרחוק,
את אהובי הלבן עם המצנפת האדמונית.
לצידו, בצנעה, שני מבנים קטנים דמויי מלונה.
קוראים לו המגדלור של צוק הסיטה (Heceta Head Lighthouse).

למטה, על החוף במפרץ הקטן, חניה.
עושים את העליה ברגל.
במעלה השביל חולפים את הבית שגרו בו פעם שומרי המגדלור.
כל הקומפלקס (בית, מגדלור ושתי מלונות) הוקם ב 1893-4.
זה נחשב פה לעתיק.

היום הבית משמש כבד אנד ברקפסט.

את החצר שמסביבו תוחמת גדר עץ לבנה
ובקיץ, איך לא? עושים שם חתונות.

וזה הוא, מקרוב – מסוגנן ואלגנטי.
אין צורך בפטפוטים.

אבל יש דיבורים.
בחורף אומנם פחות – ובכל זאת,
כל יום, בין אחת עשרה לשתיים בצהרים.
(אם מזג האוויר מאפשר לעשות את הדרך מהחניה עד למעלה).

המדריכה של רשות הפארקים.
מספרת בשקט על חייהם הסיזיפיים של שומרי המגדלור בימים ההם.
אחר כך היא מגלה בעצב שכיום הוא במצב לא משהו.
חלודות, נזילות והתפוררויות.
אחרי שהיא אומרת, רואים.

אבל עולים במדרגות הספירלה.
(קצת נוזל, אך יותר חם מבחוץ).

זה מה שרואים מהחלונות שהכי קרובים לשפיץ.

"בוודאי שהוא פעיל ומשמש אניות גם היום", נעלבה המדריכה.

בין העצים אפשר לראות את הגשר שעובר עליו כביש 101.

הנה המנורה. אלף ואט.
כל עשר שניות נותנת מכה של אור צהוב שנראית לפי ההסבר,
ממרחק של עד 21 מייל (בערך 34 ק"מ) לתוך האוקיינוס!
כדי שאניות יוכלו להבדיל בלילה, בין נקודות שונות על החוף –
לאחיותיה במגדלורים שמדרום ומצפון,
פסקי זמן באורכים משתנים בין הבהוב להבהוב, לחלקן גם צבעים שונים.
למשל אדום.

ליד ריקוד הנורות המסתובבות, היא נותנת את הבונוס:
ביוני מתחילים שיפוץ שיארך עד 2013,
"בעלות של מיליון דולר!", מסמיקות לחייה.
(רואים שהיא גם מאוהבת בו).

(הנקודות הלבנות על הסלע הן שאריות של שלג שירד אתמול)
על פתק שדחפתי באחד החלונות למעלה, ליד המנורה,
כתבתי לו קלישאה שזכורה לי מברכות יומולדת של גיל העשרה
שאיכשהו נשמעה לי עכשיו אותנטית:
"מזל טוב על השיפוץ והעיקר שתישאר כמו שאתה".

יופי שיש בו הימור

פלאי הטכנולוגיה מארחים את גלגלוני מזג האוויר.
עושים סלטות הפוכות.
עוד יום חגיגי, אך השחף (…אם יש צורך להזכיר ולסייג), הוא לא "עוד ציפור".

הוא עוף חסון, אומנם לא עור של פיל אבל כן – גשם ורוח קטנים עליו
ויחד עם זאת, תמיד אבל תמיד מקפיד על לבוש אלגנטי,
גם כשחובטות באגרסיביות הסופות והסערות הימיות.

אפשר להתעקש ולתפוס אותו כיצור פסטורלי,
או – להשלים עם המכלול ולצפות בו מככב בסרט אימה.
אין בעיה, יש זמן – היפכו בזה.
היפכו ועוד פעם היפכו.
בסוף זה נהיר:
בלהקה, בזוגות או בבודדים מדובר ביופי שיש בו הימור.

אחרי כך וכך משקעים שמתנפצים על הגלים ועל הסלעים השחורים,
אין דבר כזה – "סתם רגע של ביחד" וגם אין שום טעם בשיחות שווא.
(על כאילו מה? על כך שאין הרבה דגים בים?
על העובדה הדחוקה שהאוקינוס הוא המייצג הרשמי של עולם הרגש והתת-ידוע?)
באמת יפה – איך שמתקיימת על החוף הסכמת פה אחד.
אז למה הזעם העצור? למה הפרצופים?

…בכלל לא! כל כך רחוק מזה…!
לא מדובר בהתבדלות, סלידה או אי-נחמדות,
זו פשוט תרבות אחרת.
זה כמו… איך הולך המשפט הזה?
"…גרגר חי אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
ולא, לא מומלץ לבלבל בין יונת שלום לסתם ציפור לבנה.
"נו טוב…"
בינינו, לא לענין ה"טוב שמוב" ("הנובאמת" הזה),
מושקעים המון מאמצים כדי לא לבלבל או לתעתע!

באמת סליחה.
(ההתנצלות מתקבלת, דף חדש נפתח).
"תסתכלו על עצמכם ותראו אותנו",
אמרו אלו לאלו,
אך למרות זאת, עדיין – לא נוצר דיאלוג.
"לנו יש מכוניות (ביפ, ביפ) ולכם כנפיים."
"לנו יש מקור כתום (ציף, ציף) ולכם שפה משתרבבת."
או-הו!
"הי, הי, אין צורך להרים את הקול, אנחנו כאן למטרות פיוס."
"אז אולי נקרא לו ונשמע ?"
ביחסי כוחות כאלו יש להודות, זאת לחלוטין המסקנה המתבקשת, כלומר השפויה.
…אז איפה הוא כשצריך אותו?…

ציף. ציף.

חלקת אלוהים הגדולה

עלינו אתמול לאגם וולדו (Waldo Lake). המים הכי קרובים לשמים שאני מכירה. הסובארו הותיק שלנו הצליח לטפס אליו, בין כבישי ההרים המיוערים עד לגובה של 1650 מטר (5414 רגל) מעל פני הים. נסיעה בכבישי ההרים האלו מבהירה להדיוטות כמוני פעם אחר פעם, שאנחנו חיים בציוויליזציה מקומית שמוקפת בשטחי יערות עצומים, זאת אומרת ששטחים עירונים פה (באורגון), הם סוג של קרחות אספלט ושאם יום אחד יתחשק ליער הוא פשוט יבלע אותם תוך כמה שניות. ביום זה מרחיב את הדעת, בלילה מפרפר בלב, אפל. בטח שיש דובים, הרבה.
חברים טובים שלנו, גבוהים מאיתנו בשניים שלושה ראשים (הוא ממשה, היא ממני, הילדה מפרי), זהובי כרבולת ובעלי שורשים עמוקים בניו אינגלנד, החוף המזרחי, המייפלאור, דור עשירי אחורה בריטי – כלומר אנגלוסקסים מהסוג הכבד והרהוט – הביאו איתם את סירת העץ שלהם. יש להם את הכישורים הטכנים של כל פעילויות הנופש האלו שזה מתנה גדולה. לנו פשוט חסר את הגן הזה (טוב בזמן שאבות אבותיהם רכבו על סוסים אצילים, אבות אבותינו אתם יודעים מה…). לא נורא, לנו יש את גן ההיסטוריה. ירושלים.

26 קמ' מרובע ועומק מקסימלי של 130 מ' (מקווה שהצלחתי להעתיק נכון את הפרטים היבשים מויקיפדיה). בכל מקרה ולא באמצעות ויקיפדיה אפשר לשוט בתוך האגם בין איים קטנים של סלעים ועצים ולזהות בין ההרים שמסביב פסגות מושלגות. זה נותן מושג ראלי על הגובה.

האגם כאמור ענק ומימיו צוננים מאוד. בערך בסוף נובמבר כבר אי אפשר להגיע אליו, סוגרים את הכביש.
העצים והשיחים האלו ידעו ימים קפואים מאלו, עכשיו הם בטח אוספים כוחות, או שלחילופין כבר נשבר להם מהקיץ, מי יודע…


אסור להשיט בוולדו סירות מנוע והוא נחשב לאחד מהאגמים הנקיים ביותר בארה"ב
(משיטי סירת המשוטים שלנו טוענים שהוא הנקי מכולם).

הכביש בחזרה הבייתה –  עדיין לא מצב של מרוב דובים לא רואים את היער,
אבל בכל זאת
מתחיל להיות די דרמטי.
האם זו פסגת הר ג’ק בעל שלושת האצבעות (ThreeFingered Jack Mountain) שם ממול?

וולדו הוא לא אגם שמישהו פעם הלך בו על המים או האכיל בו חמשת אלפים איש בכמה ככרות לחם ושני דגים (וגם אם כן מי שמע על זה?) והר ג'ק הוא בהחלט לא סנטה קתרינה, למרות זאת – איזו עוצמה! חלקת אלוהים הגדולה.

העתיד שמאחורי הגלימה

זה היה השבוע של הגלימה וההגרלה. גלימה ירוקה מבריקה ונוצצת, כובע עם ציצית צהובה ו"צעיף", בירוק וצהוב – צבעי האוניברסיטה. בטח שמיששתי, הבד הרגיש כמו סאטן גס ואיך לומר, זול, אבל הגיזרה ללא ספק סקסית והחומר מסתבר סופר ידידותי לסביבה, לא סתם איזה פושט שמסרב להתפורר בתום ההליכים. הכל כתוב בטרנדיות אורגנית על התגית המצורפת:
אם תתפלש לה הגלימה טוב טוב באדמה מובטח שתתכלה כעבור לא יותר משנה. הבד עשוי מעצים שגדלו ביער שלא כורתים סתם בשביל להרוס ולהחריב אלא מיער שקוצצים ומחדשים, מן חוות עץ כזו. ומי שהוטרדה נפשו באשר לריצ'רץ ולניתים – הם לגמרי ממוחזרים מבקבוקי פלסטיק (PET).
קיבלנו באהבה, זה כל כך מתלבש מתאים על החיים ביוג'ין שהיא עיר שמתהדרת כל הזמן במיני מיחזורים ואהבת הסביבה, קומפוסטים, מוצרי מזון אורגנים וחלוקת אשפה למיליון קטגוריות. חוץ מזה, זה מה שמכרו בחנות של האוניברסיטה ולא – אין גלימות להשכרה (למה להשכיר אם אפשר להתכלות?)

התגית שהוצמדה לגלימה:

"שמר את העתיד בזמן שאתה מתחיל את (העתיד) שלך"

אהבתי את החדר בספריה הפסאודו עתיקה שבו נערך הטקס ואת הכניסה הדרמטית של המרצים והמסיימים בגלימות ובכובעים לצלילי מוסיקה קלאסית (לראות את הוידאו לחצו כאן). מיני אירופה הקלאסית, בחיי. בטקס המרצים לבשו את הגלימות שלהם שמלוות אותם מהזמן והמקום בו סיימו את לימודיהם, ולכן מדובר בגלימות עם קומבינציות צבעים שונות, כך נוצרה לה מעין תצוגת מניפות. באמת היה יפה, קצת פסנתר כנף, קצת מילות חג, סידורי פרחים במינון נכון, תוכניה, תותים ועוגת שוקולד.

לפני הטקס. משה (בירוקה) עם קן, המנחה שלו (בכחולה) ופרי (בלבנה המשובצת).

(רק בטקס עצמו קן הלביש למשה את "הצעיף").

אחרי.
בעיקבות הקלאסה – משה חושב שהוא צרפתי,
פרי משוכנע שהוא מנסר בסופלה שוקולה.

גם הטקסים של מחלקות אחרות נערכו בערך באותה שעה אך במקומות שונים בקמפוס. חלק בפנים וחלק בחוץ על הדשאים, כך שהעיר כולה קירקרה וצהלה מרוב הורים, אחים ואחיות עם מצלמות, חיוכים רחבים, שמלות קלות (נשים), גרבים לבנים עד הבירכיים (גברים) ומכוניות עם גגות נפתחים בצבעים שמחים שבדרך כלל הצפינו לכאן מקליפורניה. אפילו השמש יצאה באותו יום מבין העננים וזה בכלל לא מובן מאליו, אפילו שכבר אמצע יוני.
לאחר הטקס נסענו לחגוג בארוחת צהרים מחוץ לעיר, ביקב. אוף, היה כל כך טעים ונעים! הזמן רץ ושעות ספורות בלבד נותרו, עד לקרמל האמיתי של היום – הקרנבל של "קרסט דרייב", בית הספר של פרי. ואריציה אמריקאית שכיחה למסיבת סיום שנה, שכמובן מאגדת בחובה, איך לא? אירוע התרמה לבית הספר. כבר התרגלנו, בערך אחת לשבוע יש איזה מס קניה של איזה משהו לא נחוץ שבית הספר מציע להורים לקנות, תחת הכותרת הנעלה "תרומה לבית ספר", אבל בסוף השנה – זה בגדול – קרנבל שלם עם מתקנים מתנפחים למינהם, כל מיני קליעות ומיני גולפים, פיצות, נקניקיות, תאילנדי, גלידה וברד צבעוני ו- גולת הכותרת ה"ראפלס" (ההגרלה!). הכל במחיר רכישת אי אלו עשרות כרטיסים.
חביב עלי מכל היה – מתקן אקדחי המים בין חבילות קש. תמורת כרטיס – אתה יורה בחבריך עד שהמים באקדח נגמרים. מיני מערב פרוע. אנחנו כל כך משתדלים. כבר שלוש שנים. כל קיץ אנחנו מכתתים את רגלינו בנרות ממש, כדי למצוא "אקדח מים" שהוא לא בצורה של אקדח ואז השבוע – הידד! בסוף כיתה א', המרכז החינוכי בחיינו, מחריב את עבודת הנמלים הזו באחת. לא, מה פתאום, אני לא לוקחת את זה קשה, צודקים זיקני צפת – זה בין כה לא משנה כלום, אז מה אם כבר בדרך חזרה הבייתה הילד התחנן לקבל תותחי מים מתנה לחנוכה?
ומה בהגרלות? אהה! אטרקציות שלא מהעולם הזה! כל כתה הייתה צריכה להכין "סל" (בחיים האמיתיים גיגית ענק מפלסטיק) לפי נושא: "כייף במטבח", "ספורט", "ערב משחקים", קבוצת הספורט המקומית והנערצת ה"אורגון דאקס", "אומנות ויצירה" וכו'. במילים אחרות, ההורים קונים איזה קשקוש באותו "הנושא" וכך מתמלא הסל לעייפה. בחישוב זריז – בין 20 ל-25 פריטים נדחסים לכדי עיסה של מיצוי הנושא. ברור, ככל שה"סל" אטרקטיבי יותר – יש להניח שימכור יותר כרטיסי הגרלה. מיני קאפיטליזם, בקטנה.

מתחת לכל "סל" שקית נייר אדומה להכנסת פתקי הגרלה.

על השקית שם "הנושא", הכיתה ושם המורה.

פרסי ראפלס (הגרלה) מתכלים? לא היתה חיה כזו.

אפשר היה לקנות כרטיסי הגרלה לדליים האלו ולפנטז, על זכיה שתרפד את הילד: א – בעוד אמבטיה, ב – בעוד ערימת פלסטיק ריחנית. תמיד מועיל. החלטנו לוותר הפעם. מסר שימור העתיד מהבוקר עדיין היה טרי מדי. בהחלט יתכן שהחיים פה חידדו את רגישותי ליציקות פלסטיק, אבל באמת – איך מסתדרים כל הפיטפוטים שפרי חוזר איתם מבית ספר כמעט כל יום, על חשיבותם של מוצרים מתכלים והמנעות מעודפי שווא בהקשר סביבתי, עם התצוגה הזו?
אהה, עכשיו הבנתי! זה עוד לא הגיל! עד שמסיימים תואר באוניברסיטה לא חייבים לשמר את העתיד או לחנך בפועל עבורו, לעומת זאת – אחרי שמסיימים תואר, ראשון, שני ואפילו שלישי יש להתחיל מיידית, כבר בשלב הגלימה.

הגנה ושיק מדברי

בחדר ישיבות במחלקה לספרות השוואתית התאספו חמשת מנחי הדוקטורט של משה, משה, כמה חברים ואני, למה שנקרא DEFENSE ("הגנה"), השלב הסופי של הגשת הדוקטורט, בחינת הטיוטה האחרונה. יום חגיגי מאוד. אחרי שש שנים של יזע, יחליטו האם ערימת הנייר שכתב ראויה להיקרא ולהיחשב עבודת דוקטורט והאם האדם שמאחוריה ראוי להקרא "דוקטור".

בדרך ל"הגנה"

"הגנה" זו מילה מסתבר די שימושית. לקראת האירוע גם אני נתקלתי בה במפתיע. כיוון שיש לי שיער קצר, ביקור אצל ספר נדרש בערך אחת לחודש – מקסימום חודש וחצי. בגבעתיים היה את אילן עם החופפת התוקפנית שמורידה שאריות צבע עם אפר של סיגריות. באמת מספרה תוססת, אבל פה עדיין לא הצלחתי למצוא את בעל/ת ידי הקסם שאשוב אליו פעם אחר פעם מרוב שביעות רצון.
ביום שישי לפני שבוע, לכבוד ה"הגנה" הלכתי לחפש ספר/ית חדש/ה. יש קרוב לבית שלנו המון מספרות, אבל כולן היו מלאות והומות נשים ערניות שהצטייצו לקראת הסופ"ש. בכל מקום אמרו לי לחזור עוד כמה שעות כדי שיקצצו. לא ממש בא לי לחזור אח"כ ואז למרבה השימחה נגלתה למולי מספרה בעיצוב שחור, מספרת גבר. משהו במספרה הזו הזכיר לי את את רחוב המספרות של גבעתיים, במובן החיובי של המילה. הייתה הבטחה למשהו פחות פרובציאלי – כלומר אולי הפעם אצא מפה ממש יפיפיה עולמית, כמו שהייתי יוצאת מאילן. הספר, בן כ 45 היה לבוש בשחור, לחץ את ידי והציג את עצמו ככריס. הושיב אותי על הכסא המסתובב והתחיל למדוד בקפדנות את ארכי השיער שלי מכל הצדדים. בחשיבות שלא תאמן שאל אותי מתי הסתפרתי בפעם האחרונה, מה אני רוצה, איך אני מסתרקת וכו'. מיד אחר כך לא התאפק ועם מבטא כמו שלי גם אין מנוס, שאל מאיפה אני ופשוט התמוטט מהתרגשות למשמע המילה ישראל. למה? כי הוא לוקח עכשיו קורס ב HAGANAH ("הגנה") והוא מאוד מרוצה. תירגמתי לו את המילה "הגנה" שעד כה נשמעה לו מילת מחץ אקזוטית, (זה בסה"כ מה שאתם קוראים "דיפנס"), והוא הסביר בגאווה שזהו קורס פשוט מצוין בהגנה עצמית. "הבת שלי בת 16 ולעולם אין לדעת, אני חייב להיות מוכן להגן עליה מפני כל מי שמסתובב סביבה עכשיו, בגיל הזה את יודעת…", ובתשובה לשאלתי המתבקשת – " לא, המורה לא ישראלי אבל הוא למד בניו יורק את השיטה של ה'הגנה' מישראלים (!)" הוא הבטיח. עברנו לחפיפה, אח"כ סרק והחל בגזימה זהירה. מובן, הוא עדיין לא נרגע, עכשיו התחילו השאלות מזילות הריר על השירות בצבא הישראלי. כמה, איך ומתי. הקשיב והפנים. בצער עמוק ובקול חלוש הוא התוודה – "אני כל כך רציתי להתגייס לצבא אבל לא נתנו לי כי אני סובל מאקזמה קשה בכפות הידיים – ובמזג אויר יבש או מדברי (עיראק, אפגניסטן?) הכל מתפקע" – תיאר, שיחרר אחיזתו מהמספריים ופרש את שתי כפות ידיו לפני – (אני לא מאמינה שזה קורה לי…..אחרי שחפף וקירצף את ראשי בכזו שקדנות!) – הנה הן כבר כאן מולי, קרובות מאוד…. האמת? זה היה פחות גרוע ממה שהצלחתי לדמיין בשתי השניות ההיסטריות האלו, כי לא היה מדובר במשהו חי ומתקלף אלא בכפות ידיים שניראו פשוט כמו כפות רגליים – כלומר סוליות – עטויות שכבת עור קשה וצהבהבה. אך המילה אקזמה! על הראש שלי!…….. אולי בגלל זה החפיפה הייתה כל כך אינטנסיבית, ניסיתי לקחת בהומור את יצר הבאנג'י שלי בנוגע לגורל שערותי. עכשיו חיברתי: יום שישי בצהרים, המספרה שוממת, לא טלפון, לא תור, לא צל של לקוח נוסף, נו יופי!
הוא לא חש בשום משבר בינינו והמשיך לספק אינפורמציות : אישתו מרפאה בקריסטלים, הוא לא שותה בירה כי הוא מורמוני (מאידהו) והוא אוהב לנסוע אחת לחודש לקניות בפורטלנד.
איך יצא? – אני מאוד מרוצה, התיספורת של כריס באמת יצאה טוב… מיוחדת, עם סוג מרענן של שיק מדברי…

גם משה הסתפר יום לפני ה"דיפנס". שלפתי אותו מהמיטה ממש לפני שסוגרים את כל המספרות, מרוט כולו, מנזלת ושיעולים אחרי שוירוס קרצייתי במיוחד עינה אותו במשך שבוע. "קדימה – לג'ון הספרית, אין מצב לדיפנס עם ז'אקט וכרבולת כזו על הראש!", חרצתי. בחוץ סופות גשמים עם רוחות קרות כיאה לחודש מאי באורגון, בפנים חרדה לקראת ההגנה של מחר. הוא יצא מהבית כמו סמרטוט וחזר מקוצץ כמו חייל בצבא ההגנה.

המכובדים קראו וחרשו מבעוד מועד אה ספר הטיוטה העבה שכתב, 150 עמודים, ועכשיו באו, מצוידים במנה עודפת של טוסטסטרון, להתקיל בשאלות. משה כתב עבודת דוקטורט על קומדיה, אתיקה, קולנוע, ספרות אמריקאית וספרות איטלקית. לא, זה לא היה ארוע מצחיק, אבל הוא הראה להם בישראלית, הגן על זה יופי ו-עשה זאת! הידד!