מיאו טייגר

לפני שלוש שנים לקחנו את קיטי (החתולה…) מגרינהיל (Greenhill Humane Society) – המקלט הכי שופע לחתולים וכלבים בעיר. החלק של הכלבים קורע את הלב, כל כלב נמצא בכלוב נפרד, יש הרבה נביחות ותיסכול מעציב באוויר. לעומת זאת החתוליה, היא אתר קסם עבור אוהבי חתולים ואם לא היה מדובר בתחנה לזמן קצוב (…), היה לחלוטין לא מובן למה צריך לשלוף ממנה את הלקוחות. מדובר באולם מרכזי גדול בו שוהים הדיירים החברותיים ומצידיו, כמה חדרים קטנים ואינטימים עם דלתות זכוכית בהם ניתן למצוא ולבקר את החתולים ה"ביישנים" או את הגורים. אבל כולם – מי בצדדי ומי במרכזי, רובצים שם כמו בספא חלומות, בשלווה ושביעות רצון כמעט נרקוטית, על גבי מיתקנים מרופדים בגבהים שונים, בתוך מינהרות שמיכות וכריות ובמרחק נגיעה ונגיסה מאינסוף צעצועים.

ברוח התקופה, פינוקי כריסטמס חורפיים מציפים את המקום.

תמיד היו לי חתולים, ישראלים כמובן – עד לקיטי האמריקאית (פרוטסטנטית למהדרין). האם מרגישים הבדל? בהחלט! בשונה מחתולים ישראלים, קיטי מתאפיינת בחשיבה חיובית סיסטמטית, אינה יודעת היכן נימצאת אירופה, מאמינה בטוב ליבו של האדם ובעלת מוטיבציה של משקל לפי מטר (נכון לעכשיו מדובר בשמונה ק"ג דחוסים של עדינות שבולסים אוכל דיאטטי מיוחד ויקר, כאילו כלום). בסך הכל מדובר בחתולת מופת, שמסבה לנו הרבה מאוד צחוקים ונחת כמו גם איזון תרבותי. לכן, אחרי שחשבנו על זה כבר זמן מה, השבוע כשואקום החגים עוטף מכל עבר – הוחלט פה אחד: הולכים לקחת מגרינהיל שבקצה העיר עוד חתול או חתולה.
נכון שלשחק ככה עם הנתון הדמוגרפי של 'לא יהודים' בתוך המשפחה, במיוחד כשמגדלים ילד בגיל של פרי (7) – זה ענין שעשוי לרומם שאלות זהות לא פשוטות (שלמעשה ממילא מגיחות מעצמן…), כי גם חתולים אמריקאיים צעירים מאוד (כאלו שמאמצים ממש בסמוך לתום גיל הינקות) כבר יודעים:
א. לחכות כל השנה לכריסמסט  ב. לנדנד מהגשם הראשון על סנטה (כולל דרישה ללכת לקניון איך שמתחיל כל הבלאגן כדי להצטלם עם הסב הוורדרד והחייכן בלב כל המהומה והניאון) ג. לפנטז על השחזת ציפורנים בגזע עץ אמיתי שיהיה תקוע חודש שלם (!) באמצע הסלון (אין מה להגיד, זה באמת נשמע כייף…).

בכל הדילמות האלו של מיעוטים, לא הטרדנו כמובן את המתנדבת לורי, שעזרה לנו בסבלנות אין קץ, להכיר את "הנפשות הרלוונטיות" במקום הממכר הזה. היא הביאה אותה בסיור מודרך ויסודי שלא פיספס בפינות, על הפסגות ובתוך המחילות והמליצה לנו (בהתחשב בקיטי) לקחת חתול בוגר, רגוע ומאורגן על עצמו, כלומר – אזרח טוב ונינוח.

מתוקים, אך לא יצרו קשר עין משמעותי.

מקסימה –  אך לורי אמרה שקצת תוקפנית.

דומה מדי לקיטי.

לא טובה עם ילדים.

מה זה??? שיא של המתיקות! כן! זה ללא ספק זה!
בן שנה וחצי! אף כתום! נקודות של נמר על הבטן!
רגיש ונוח עם ילדים, זרים (כולל מזרח תיכוניים) וחיות אחרות!

משה ופרי עובדים על ערימת הבירוקרטיה:  כתב התחייבות שמכסה את כל האופציות
שניתן להעלות על הדעת
בנוגע למצב עתידי של בגידה בין יצורים חיים.
גם הפעם פרי החליט (מאוד מהר) על שם: "מיאו טייגר" ושם המשפחה? "מיאורסון" (כמו של קיטי).

מיאו טייגר מיאורסון, בתוך קופסאת הקרטון שמספק המקום ( עם הסלוגן הירוק "אמץ, אל תקנה" – באנגלית זה כמעט מתחרז) ארוז, פלוס צ'יפ אלקטרוני שהושתל לו בעורף, שיסייע (אם יהיה צורך) בזיהויו הניצחי כחתול שאנחנו הם בעליו. רגע מרגש, הזלתי דימעה.

כמעט יכולים ללכת הבייתה, אבל רק רגע… פעמוני חג המולד מצלצלים ולורי קוראת לנו לעצור. היא מושיטה לנו שי לכריסטמס בשביל מיאו טייגר – גרב חג המולד מסורתית עם כמה מתנות קטנות בפנים.
לא חיכינו לבוקר שאחרי ערב חג המולד (…בין כה אין לנו עץ, על אף הניג'וסים של קיטי) וכשהגענו הבייתה, ישר פתחנו ומצאנו – צעצוע דג מבד מנומר, כדור קופצני וחטיף.

סוף שבוע

שישי – רייצ'ל, סיפרה ביוגה שהכלבה שלה סחבה לה את מכשיר השמיעה מהכיס לפני שבוע ואכלה אותו עד הפירור האחרון. הוטרינר היה צריך לשלוף לא פחות מעשרים ושבע חתיכות של טכנולוגיה זעירה מתוך ביטנה של החיה, בניתוח מתמשך. עכשיו היא בסדר. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי שומעת. במו אוזניי.

שבת – בטלויזיה הציבורית בכל יום שבת בבוקר יש את התוכנית "אירופה של ריק סטיבס" (Rick Steves' Europe). סטיבס הוא אדם מאוד נקי וחייכן, שיער שטני עם שביל בצד ובמקור מאזור סיאטל. ריק, שבמובן מסוים, כמו ששם התוכנית שלו מבטיח, רכש לו את אירופה (הוא בעל חברה להדרכת טיולים ביבשת), ניראה בתוכנית מדלג בעליצות בין ארצותיה. מאביס את עצמו באוסטריה בזאכר טורטים, בצרפת ואיטליה בגבינות ירוקות וצהובות ופה ושם מניח רגל גם באתרי זיכרון או מוזיאונים הנוגעים לתקופה הנוצצת של מלחמות העולם. בסגנון התפעלות אמריקאי הוא לא מפסיק לספור ולדקלם בהתלהבות – כמה קברים יש בבית הקברות בנורמנדי, כמה מאות מדרגות יש בכל טירה שהוא מבקר בה או כמה שטיחים, ציורי קיר או מזלגות זהב יש בכל ארמון שהביקור בו ניראה מתיש כבר בטלויזיה. גורמה, טרגדיות מן העבר ותילי תילים של מספרים, ריק הוא להיט.

טירת שברני (Chateau de Cheverny), עמק הלואר
כמה צלחות עם ישבני טווס יש בטירה, ריק?

ראשון – כשמסיימים את הקנייה בסופר שאנחנו קונים בו ופונים אל הקופות לא ניתן לפספס את הקיר שממול שנקרא "גלריית הלב של מחוז ליין" (המחוז שאנחנו גרים בו). על הקיר תלויים בערך עשרים צילומים מקצועיים, רהוטים וממוסגרים של ילדים בגלאים שבין שנתיים לחמש עשרה שמחייכים הישר למצלמה. לפעמים מדובר בשניים שלושה ביחד, אחים ואחיות. מתחת לכל תמונה מסגרת אדומה נוספת, עם טקסט. הכותרת בכולן זהה: "אני מחפש משפחה לתמיד" (I'm looking for my forever family), אח"כ שם הילד, בן כמה הוא, ופיסקה או שתיים שמספרות עליו (עליה או עליהם) מה הוא אוהב לעשות וכו'. גם און ליין ניתן לראות את התמונות של הילדים האלו, באתר הארגון שמאחורי הגלריה, "משפחה לכל ילד".

אנשים באים לקניות, מחכים שהקופאית תסיים את תיקתוקיה, מנסים לנחש סכום ובינתיים לוטשים מבט בקיר ממול. אחרי שהחליקו את הכרטיס, ממש לפני היציאה הם חולפים קרוב לקיר. אז, אולי ייתפסו על איזו תמונה ויחליטו להיות משפחה אומנת.
בהתחלה זה עורר בי תדהמה והשתאות – איך ?? מה?? משווקים ילד בצרתו כמו חבילת גלידה?? איפה הדיסקרטיות??
קצת אח"כ יצא לי לשמוע על זה מקרוב, זוג ללא ילדים שהכרתי קצת קודם, לא יכל לעמוד בפני תמונה של אחת מהילדות, בת שתיים עשרה. "העיניים שלה פשוט קראו לי מתוך התמונה", אמרה לי קוני בקול רועד ומלא שליחות. הם עשו את כל הבירוקטיות הסבוכות, ההדרכות, השיקולים וכמובן פינוי וסידור חדר. טונות של אנרגיה וכוונות מצוינות. בזמן חגיגי במיוחד, כשבוע לפני חג ההודיה היא עברה לגור איתם. אחרי שלושה חודשים, הקושי היה גדול מנשוא והחבילה התפרקה. עוד איך עצב גדול.
אבל בצד השמאלי של "גלרית הלב", יש גם כמה תמונות של כאלו שהלכו על זה וזה כן הצליח. הצילומים של ההורים החדשים עם הילדים האבודים ניראים כמו מתוך בנק תמונות של ה"משפחה המושלמת". אחת לכמה זמן, שיש עדכון אני עוצרת ליד התמונות עם הסוף הטוב, לקרוא במסגרות האדומות טקסט הרמוני. העטיפה מעט מלודרמטית אבל זה באמת מהחיים ומכווץ ישר בלב.