המעשה הבייתי

בפתיחה לתערוכה די גרועה, קבוצתית שהצגנו בה ביחד בסמטה לא נחשבת ביפו, כותרת מטריית הנושא הייתה נדמה לי – 'המעשה הביתי', פגשתי את האמן דוד לוי. אותן שנים אבל לא ההוא מהכנסת, אחד מה זה זרוק בלי שום תסרוקת אבל גם נעלב בקלות. הוא הציג כמה עשרות מברשות שיניים מחוברות בדבק חם שיצרו גוף של אנקור, מקור פעור בגובה ילד ואני הצגתי את אחת מהדיורמות הכי מביכות שלי. יצא אפילו קטלוג מודפס איכותי שאין לי ממנו עותק, כי מה שמביך מביך ולא מעוניינת בתזכורת. אבל בגלל שבא לי היום ישר לפרצוף הכל חזר.

diyorama-full1

כולל איך ניתן במילה אחת לשרוט אדם חשוף ופשוט להחריב לו לפחות שבוע. וזה מה שעשיתי אז לדוד לוי, נשבעת שבתום לב. מבודרת ביין לבן ובגבינות בשלות נגשתי להתבונן לו מקרוב באנקור ואמרתי שגוי, כלומר בפתיחות את הדבר הראשון שבא לי: 'מה זה, פיל?' אידיוטי, אני יודעת ופניו של דוד לוי החליפו במיידי צבע – רק להסביר שמדובר בתקופה שכל החדשות היו מלאות בשערוריית 'פרשת הפיל האחר' – שגם אם לנקות אינטרסים פוליטיים, בתכלס גם היא התחילה ממעשה מאוד ואולי הכי בייתי, שהצליח בהמשך 'לצלם' את המוסד שלנו עם הזרבובית למטה מול כל העולם.

במילים אחרות, 'פיל' לא הייתה אז מילה שמשליכים סתם לחלל האוויר. והדוד לוי הזה, כמה במבחינת מראה יכולת לחשוב שהוא כאילו משוחרר מדברים כאלו, ענה לי בטון לחוץ: 'ניראה לך?' והיה קל לזהות התגודדות של דמעות זעם (איפה בתוליות…), בזויות עיניו עת סינן לעברי – 'שאני אבין, גם לך אכפת שאני טבעוני?' ואפילו שאני אוכלת בשר מתמיד בכלל לא היה לי אכפת, אבל בשלב הזה כבר לא היה עם מי לדבר ואולי לו לקח שבוע, אבל אני הלכתי כמה חודשים טובים עם המטען שדפקתי למישהו שאני לא מכירה פתיחה רק בשל חוסר מחשבה ושפה מרושלת.

ככה שהיום, כשפתחתי על הבוקר את 'נשיונל גאוגרפיק / לא מה שחשבת' וראיתי במו עיני שדוד לוי הבוגר, כבר לא משחק דנטלית והפך לבעל גלריה נוצצת לשנהב אלטרנטיבי – גם סוחר וגם עושה וגם תומך מכאן, על החוף ליד, מלוס אנג'לס, ביד יותר מרחבה בהתנחלויות – נהיה לי חלש בלב. הוא התראיין לאיזו תכנית בוקר שלהם, כנראה לכבוד חידוש השיחות והתחיל ללהג איך שבישראל הוא לא יכל להיות מי שהוא באמת, רק פה, עם הגישה הישירה לאנונימיות.

'למה אתה מתכוון?' שאלה אותו בעניין פסיכולוגיסטי, מראיינת שחורה עם בוטוקס שגולש עד לאוזניים והיה ניתן בקלות לזהות, שאפילו על פני תחקיר מקדים מלוא כובד משקלה היא צועדת על ביצים. הוא שתק לרגע ובאחת שיחזר אחד לאחד את אותו הפרצוף המוכה שחרוט לי על הקשיח. 'קשה להסביר', הוא אמר 'אבל להיות טבעוני, גֵיי, אמן ופטריוט כנף ימין פעילה, לא שורד אור שמש בישראל'. הקאתי דֶה זָ'ה ווּ, בחיי.

האמן האמיתי

קרמיקאים רבים באזורינו בטח מדברים על תחושת הבדידות המלווה את העבודה בסטודיו, על החימר הרטוב והקר בחודשי החורף הארוכים ועל האור החלוש הבוקע מן החלונות רוב ימות השנה וזורק את דמיונם למקומות מוארים יותר. ולמרות שבהחלט מתקבל על הדעת, שלא כל אחד חולם כמוני על ארנב מצויר בקערה מנומרת עבודת יד, או על עלים ופרחים אמיתיים שמפיקים דרך טכניקת הטבעה ניחוחות אביביים שיוצאים דרך מרקם עשוי בוץ – עדיין באירוע השנתי של הקלייפסט (Clay Fest – פסטיבל הקרמיקה המקומי) יש מן הפנטזיה רבת הפנים, המבטיחה וגם מאפשרת מישוש, הגשמה ורכישה.

דניס דיוויס (Denise Davis)

 פרנק גוסאר (Frank Gosar)


 אליס קורין (Elise Corin)

רובין ראסל (Robin Rusell)

כל כך מענג. אך דומה היה, כי הדרמה המשמעותית ביותר מתחוללת דווקא באזור ההדגמה. טייה, מראה ומבטא זר, יצר על האובניים כלים גדולים במיוחד ואיך שסיים אחד מושלם קיווצ'ץ אותו בלהט גלוי והתחיל אחר. בין לבין נעמד ונתן איזה נאומון שביקש לשבור את הכלים. למשל על כמה שהוא נהנה מהעשייה, כלומר מהתהליך אך שונא את התוצאה ואת העבדות שהיא מחייבת ובכלל שהוא מתעב את תהליך המכירה בדוכנים שמאלץ אותך לספר סיפורים מופרכים על מקורות השראה ועוד על כל יצירה ויצירה כדי שאנשים יקנו. הוא גם לא חותם על העבודות שלו, כך הבטיח, פשוט כי זה לא תורם שום דבר ליצירה עצמה.

 טייה דואונג (Tea Duong), רגע אחרי המעיכה

בהתחשב בכך שהפסטיבל בתחילתו וגם בסופו של סוף שבוע, הוא בעל מוטיבציה כלכלית ברורה, נשביתי ברוחו המרדנית והזועמת של טייה. למעשה הייתי על סף התאהבות (בפעם המי יודע כמה) בקלישאה הגברית-רומנטית שלא אחת נוטים גם להגדיר בעזרת צירוף המילים – 'אמן אמיתי'. לא היה (ואין) בי ספק שטייה הוא אמן אמיתי, לכן מיהרתי לחפש את יצירתו בין הדוכנים ומצאתי לא רחוק משם את הדוכן המשותף לו ולאשתו נינה. הוא על הכלים והיא על הדגים – ומעל שמה התנוססה הכותרת 'דגי ראקו מאושרים' (ראקו = תנור/שיטת שריפת חימר מסורתית יפנית).

הדוכן המשותף של טייה דואונג ואשתו נינה פרנסטרום דואונג (Tea Duong / Nina Frenstrom Doung)

ברור, הרגשתי קצת מטופשת. כן, בגלל אשתו והדגים. לא יודעת בדיוק למה, אבל קורה שדבר כזה מספיק כדי לטלטל ולדרוש תשובות ומדהים באותו ההקשר, כיצד לפעמים אמנות אחרת ניגשת לעזרה ראשונה אפילו מבלי שהתבקשה, כי תוך שניות מצאתי את את עצמי מבולבלת אך מחובקת בלב יצירתה המתוקה, המכילה והנשית של ג'ודית קרוס, שבמקרה או שלא, מאופיינת בהרבה ראשי נשים ללא גוף (לעולם לא אשכח לה את הולופרנס!).

ג'ודית קרוס (Judith Cross)

להתבונן במראות שלה ולקבל רפלקסיה מדומה של יכולת חיובית בַּפָּנִים –  'אני מאמין/ה בחלומות שלי'….'כולנו אחד''אני מאמין/ה בעצמי''לאהוב ולהעריך אותך'… מצטערת, אבל חדורת אמונה נחלצתי משם למתחם הגלריה בה הציגו פיטר אלסן ופרנק גוסאר (כן, זה מהצלחות המקסימות למעלה), יצירות שהדגימו לטעמי גם מופת משיב רוח מבחינה אינטלקטואלית.

 פיטר אלסן (Peter Elsen)

 פרנק גוסאר / בחצר החתולים  Frank Gosar / In the court of cats 

ובמצב הנפשי שהייתי נתונה בו, כשראיתי את המחיר של 'בחצר החתולים' כבר לא ענין אותי כלום. שלמתי לגוסאר את השמונה מאות וחמישים דולר, כמובן לא לפני שווידאתי שהוא חתם עליה את שמו כמו שצריך.

הגלעדית

"תעלי כבר את התחת שלך למשאית, אין זמן".
שככה גבר יזרז אישה בשנת 2011 ?
ועוד אחת שהיא מקרמה של ניסיון חיים,
מאגר של מתכונים, רחם שהביאה לעולם ארבעה זכרים?
כן, ככה הוא דיבר לגלעדית והיא לא לקחה את זה קשה.
יותר מזה, היא מכירה ומוקירה:
נולי הוא משורר ויש לו קטע עם תחת. עוד מאז שהיה צעיר.
הישבן של רוחל'ה וזה של שוש ואי אפשר להשמיט את זה של נעמי,
שקרב, לטעמו, לכדי יצירת מופת.

עתה משבגר וראה לעומתו אחוריים מזניקי השראה,
נהג לצטט לכבודם מתוך ספר השירים האחרון שלו:

"ציפור נפשי בשיפולי אוזנך,
ריח מנהרותיך קוצר במערומיי,
הלא אני מחסן של אירועי משנה".

כמה חזרו ושיננו יודעי דבר שהוא משורר גרוע, עלוב, זב חוטם, חרמן של מילים?
ואז מי שוב הניפה את הדגל למענו? נכון – הגלעדית!
ולא ששיריו המייגעים המסו בה אי פעם את לב האבן,
אבל ידעה למפרע שנישאה לאוהב מילה, בעל מוטיבציות זימה עד קו המותן וכיבדה את זה.
הנה לדוגמה עכשיו, הזמינה לו חופשה של הכל כלול באיי יוון.
למה לא? שיסע יחד עם כל הז'ורנלים שלו והדיסקים של "המכופפים" ויביא את זה.
וכאילו שהיא לא יודעת שחברותיה הטובות מרננות: "אוהו איך שנולי יחגוג שם על החוף!"
ממש מזיז לה את המגן דוד – כי זאת בעיניה נאמנות:
לספק לאמן את כל הספייס שהוא זקוק לו.