הכדור עכשיו אצלנו

בספריה בסלון, מאחורי מילון אבן שושן, היו מסודרות בקומות חוברות פורנוגרפיות בכיכובם של שחקני כדורסל מהליגה הראשונה. קראנו במבוא לתחקיר, שקהל האוהדים היה בעיקר גברים, אם כי לכאורה יכל להיות גם ההפך. והיו לא מעט מנויים, כחמשת אלפים בשנות השישים, והמספר הכפיל את עצמו לכעשרת אלפים בשנות השבעים. עסק שבמושגים מקומיים שגשג כמו אלומות בשדה שיבולים, מפה לאוזן ומכתף לישבן.

כן, עצוב, עד שהגיע האינטרנט וחיסל הכל. לא עוד חילוץ מתוך ניילון בתולי, אחת שטרם דפדפו בה אחרים – ומנגד, גם לא עוד חומריות נייר דהוי ומשופשף בפינות מרוב שימוש.

אז עכשיו, חודשיים לאחר שג' נפטר ובתוך חגיגות אליפות אירופה, הכדור אצלנו ואולי אפשר להתחיל לפרק פומבית – כי ג' לא היה סתם עוד ספורטאי אהבל, הוא גם היה איש תרבות וחובב טבע מושבע. בתוך כרכי אבן שושן שנשענו משני הצדדים על ספרים יפהפיים עם רפרודוקציות איכותיות של לאונרדו וקאראווג'ו – מצאנו אלפי פרחי בר שהוא ייבש במשך שנים.

מה לעשות עם כל אלפי הסביונים והנוריות שמעוכים בין הדפים ואיך לטפל אופטימלית בכל הצילומים האסורים הללו?

רותם הציעה שנעשה קולאז' לזכרו של ג', היא אמרה שלא תהיה בעיה למצוא מקום שיציג דבר כזה. שתינו אמניות לא רעות ומכירות טוב את המאטריה, אז למה לא בעצם? אפשר לחשוב…. והרי ג' חף ממשפחה שתסרב לפלורליזם.

נוכל להשתמש בצילומים בחופשיות, כי למרות ההחפצה יש בהם תמימות מסוימת, כמו לכל דבר מלפני שלושים-ארבעים שנה ומעלה.

ואולי נשלב עם הפרחים? הצעתי לרותם – מה דעתך שבמקום קולאז' – רקמה. רקמה? אפילו רקמה דיגיטלית, משהו שמייצג בורגנות אריסטוקרטית מדוכאת, כי בעצם מה היה ג', אם לא פמיניסט שכלוא בגוף חדיר של אתלט?

רותם סיננה חיוך צר ואמרה לי: אל תהיי כל כך קלה על ההדק של הפמיניזם.

ייתכן שהיא צודקת ולאחרונה נהייתי יותר מדי קלה על השטרונגול המגדרי, אז חיכיתי שהיא תעבור למיין את החומרים בחדר השינה ויהיה לי מרחב לעיין יותר לעומק בחוברות בהן הוא משתתף. שלפתי אחת שיצאה בינואר שישים ושש, בול בשנה שנולדתי.

עמוד אמצע כפול. מדהים! אסור שיצירה כזו תיגרס חלילה לתוך בליל של תודעה לאומית מוכחשת. ג' זורק לסל. הגוף שלו מבריק וחלק לגמרי למעט פזורת שערות באזור החזה. שלושה שחקנים של קבוצה לכאורה יריבה חוסמים אותו עד נגיעה. שניים מקדימה ואחד מאחורה. הוא אוחז במתח אצבעות בכדור המחוספס, אך עיניו עצומות ושקוף שעל פניו שפוכה הבעה של הסנפת זיעה.

end-of-summer_geza

קמעות טבור תאומים של שבט Lakota, בערך מ-1885, הצילוםWolfgang Sauber

בעצם אולי יותר מרקמת חוטים, מתאים ללכת על טכניקה מסורתית של השחלת חרוזים, יש עבודות כאלו של אינדיאנים, מקסימות. רק השבוע ראיתי במוזיאון. גם אותם וגם את המורשת שלהם, הזמן והטכנולוגיה מאיימים למחוק.

למסגר את רובִּי

בקבוצת האימון התומכת שלנו – 'אמנים לטובת אמנים' אנחנו מדברים הרבה על הקשיים הכרוכים בלהתמכר לאסתטיקה סובייקטיבית, וגם מחליפים מדי פעם יצירות, אבל בסודיות. שאחרים לא ידעו. בהנחיה שאנחנו מקבלים, מכנים את הפעולה הנדיבה הזו – משוב של יופי פנימי פלסטי. אתה מעניק להוא וההוא מעניק לך. ולא, לא בשביל שפעם – תוך כך וכך, אם וכאשר תהיה שווה אייטם של דקותיים בתכנית תרבות מקומית, או אפילו רבע עמוד בעיתון וישלחו צלם סטודנט לצלם אותך בסטודיו או בסלון המשומש מדי, ויהיו תלויים שם על הקיר עבודות של כל הכאילו חברים המפורסמים שלך, שזרקו לך פעם חתיכת עצם ועכשיו כשהגעת סוף סוף אל הרגע הגדול יותר מנאה לך להשוויץ שהם חברים קרובים שלך, ואתה על סף מזיל דמעה מול המצלמות כשאתה מספר שהעצם הספציפית שלהם שתלויה אצלך, עושה לך את ההשראה ומחזקת בך את האמונה הכי משמעותית בחברות וכו'. אז איכס! בכלל לא משהו כזה!

אבל אם כבר הזכרתי את העצם ואת חברו הטוב ביותר ואת האמונה באדם, אז הנה אירוע שקרה לי באמת בעקבות כל הריטואל היפה הזה:

שוכבות אצלי בחושך של המגירות הנעולות שלוש יצירות של עמיתים מהקבוצה והיום ראיתי בעיתון פרסום משכנע של מסגריה כזו אמנותית. גזרתי שם וכתובת לענק הבולע והמקיא גוגל, ונסעתי. מקום על הצומת וקיבלו את בואי שני קטנים כאלו על ארבע, הכרות שמית זריזה נעשתה, והסתבר שאלו מייק ואחיו, לֵייק – כמו אגם, לא כמו 'אהבתי'. הם ישר זיהו שיש בחיקי עצם, והתחילו לרחרח. קטי – שהזדהתה כבעלים וכממסגרת, אישה חזקה עם שיער אדמוני וכפתורים אפורים על הלב, פתחה את העבודה וזרקה להם למטה – תרגיעו, זה ויז'ואל רזה לגמרי. במקביל הסבירה לי שזה לא כמו שזה נראה – שהם שוחרי איכות לא רק טעם. אני מבינה ומעריכה אבל שואלת כמה הם דיסקרטיים, חרדה לוודא שאם ייראו לא ידליפו, למקומון או משהו. אל תדאגי, היא אומרת אני מקפידה איתם על משמעת.

white-dog

black-dog

me-and-dog-in-frame

היא אמרה שהיא נוקטת איתם גישה של – שלם שנתית על כל מה שאתה חייב לי, ותוך כדי שאלה מה דעתי על פרופיל הלפחות עשרים ומשהו שהציעה לציור הקונסטרוקטיבי של רובִּי (שם בדוי כמובן – החשאיות…) איתו בחרתי להתחיל ראשון. זהו פרופיל עץ מעובה בעלי שלכת מייפל במוזהב, עם חן אירופאי וקריצה ברורה. לא רע, קטי, אפילו טוב. בעצם למעלה ממתאים. בול! אפשר למלא הזמנה. ואם את בבקשה מוכנה לפרט יותר לגבי גישת החייב לי שאת נוקטת עם מייק ולייק.

תראי, אני מאכילה אותם? הם רובצים כל היום כמו אריות שהם לא, ומטרידים בלי בושה עצמות של לקוחות? אז פעם בשנה הם משלמים על זה, ולא בכייף, תאמיני לי. הנה בואי תראי בעצמך ומכוונת אותי לתת מבט מתחת לזכוכית שיושבת מדויק על הקצה הימני של הדלפק:

postcard-on-table

dogs-postcard

(ונותנת לי גלויה אחת במתנה)

בלי להיות מוכנה אני צוחקת נורא ובדרך חזרה הביתה מהרהרת בלב: ואם הם היו יהודים? מתי היה הכי מתאים לחייב? בכיפור? באחד מימי הזיכרון? בפורים? בחג שמח, או בחג עצוב? הרי בכלל אצלנו – ואני מכלילה לטובת גיבוש עקרוני – בטח לא היו הולכים על כיוון ראוותני של פסל ותמונה, בטח היו מעדיפים שלא כלפי חוץ, שראוי יותר תשלום ערכי בצנעה. במקרים קיצוניים, מצאתי את עצמי מחמירה סוגיה – אולי אפילו מתחת לשולחן.

כ' ר' מ' ל'

אבל את המגע (הטאץ') האמנותי הרוויחה דווקא בטכניון בחיפה – שם העבירה לאחר כמה שנות הצלחה בתחום, קורס מבוא לעיצוב במתכת במחלקה לארכיטקטורה שנה א' – ולקראת האביב פגשה חזיתית את מה שהכרמל יודע לעשות לךְ אם את פנויה. רגשית כמובן, כי מעשית היא לא הייתה פנויה. אבי כבר נסחב אחריה יותר משבע שנים, מתוכן שלוש של נשואים ובימים שהיא הייתה נשארת ללון בחיפה היה מתקשר או מסמס לה כל מקסימום שעתיים היא לא מגזימה, עם שאלה או בשורה טריוויאלית אחרת.

אז בדרך כלל באולמות הסטריליים של המחלקה, אבל ביום סיור אחד עם הסטודנטים ברכס הכרמלי לאחר סקירת יסודות במנזר של המוחרקה כשהמשיכו לסריקת חורש טבעי שספג על בשרו את השרפה האיומה היא פתאום הרגישה את הטרנספורמציה מבפנים ובקשה מכולם סליחה. היא הייתה חייבת כמה דקות לעצמה, הים התיכון נשבר לתוך האופק הרבה מעבר לפרופורציות, כאילו הוא אוקיינוס ובקצות אצבעותיה דגדגה בערה שקשה לתאר, ליצור מכלום בשביל כלום. וכשאבי מעצב תעשייתי בעצמו, התקשר תוך לא יותר משעה לספר לה על הפתיחה לתערוכה של דניאל ג. שלמד איתם ועכשיו מעצב מיניאטורות של שעוני יד וקיבל חלל מדהים ביפו להציג את ההישגים הנמכרים שלו לחו"ל – כשראתה את המספר על הצג פשוט לא ענתה, לא היו לה מילים בשבילו, אפילו שהוא התקשר מהבית שלהם בכפר סבא. עיר נורא נחמדה.

minzar

כבר היה יום חמישי וסוף שבוע מלא משמעויות ומשפחה שני צדדים עמד לה מול העיניים והיא חשבה שהיא משתגעת איך תרוקן אותו, במיוחד כיצד תשתיק קצת את אבי שיפסיק לקדוח לה חורים טרנדיים בראש ולא ייתן לה לחשוב ריק. בנוסף, מלבד אותה פנטזיה למחוק מסרים תרבותיים וציבוריים היא מצאה את עצמה משרבבת את האותיות כ', ר', מ', ל', כמו איזה פסיכית שנדפק לה הראש בהודו מרוב צ'אי מסאלה. ואפרופו מסאלה באמת לא היה לה עם מי להתייעץ חוץ מעם שיפרה המורה המעולה שלה ליוגה שהייתה חריפה מנטלית אך לחלוטין לא מחוברת, זאת אומרת לחיים שלה באופן פולשני ושפרה ישר אמרה – תיסעי, תעזבי את אביל'ה בבית ותיסעי. לאן לנסוע, שיפרה? לכרמל או להודו מה שיותר קרוב בשבילך, את חייבת את זה לעצמך.

מתמיד הייתה בחורה רגליים על האדמה ולמרות הנזקקות הזמנית לעצה דחופה לא היה קשה לברור את האורז מהעדשים, הרי כל מורה מתחיל ליוגה יגיד לך 'להודו' והיא ארזה מזוודה קטנה ועל שבת בבוקר הטיסה את עצמה לשפיץ של האוניברסיטה בחיפה הבניין המכוער ששובר את הנוף ומחודד מרוב אתיקה עד למחט דקיקה שלא רואים. שם בדיוק, על הקצה, התיישבה מרפדת תחת בכרית שקופה והתחילה לפסל מהזיהום הצפוף חמסות שש אצבעות ללא עין הרע. היא לא הייתה באותו הזמן במחזור וגם לא פעלה מתוך אנרגיית מיחזור מאגית, אלא בנטו הכי שפוי ואפשרי, יצרה לעצמה אירוע מכונן, פרטי מאוד, של אמן נולד.

בד על עץ

בין שמונים ותשע לתשעים ושלוש נסענו הרבה הלוך ושוב, סטודנטיות לצילום אפליקציות בד על עץ  – 'מהמצטיינות שהיו לנו', ככה אמרו שאנחנו באקדמיה הנוצצת שהקימו כמה שנים קודם על קו התפר בין הכפר של הנוצרים החדשים והעיר שתקעו ליד הגבול. היינו, כפי שמקובל להגדיר – כאלו שניצלו ממדרון ההתחרדות התובעני בזכות כישרון אמנותי. בגיל רבע לתשע עשרה, ברגע האחרון לפני שהלבישו עלינו סופית אחד כבד שנשמור לו שבת-חגים-ילדים, חטפה אותנו הקרן הפמיניסטית לחילול מרצון והעבירה אותנו פאזה. ובאמת היה בנו רצון עז לחילול, עוד איך היה, בעתליה אפילו יותר מבי. אבל נאחזתי בהתלהבות שלה וגיליתי על עצמי די מהר שגם לי לא חסר. ממה לברוח.

זה בא לידי ביטוי בולט בעבודות שלנו כבר בסמסטר הראשון ולא שעשינו דברים דומים – לעתליה כבר אז, היה קטע אינטנסיבי עם קורדרוי על אורן ואני, שהייתי פחות מובהקת הלכתי למובן מאליו להתפנק עם תחרות על אלון. היינו מיעוט למהדרין והמפגש עם סטודנטים שלא באו מהרקע המיוחד שלנו, הפעיל עלינו לחץ די מיידי / מביך לחשוף את עצמינו. אם לא בציור-צילום עירום, או עירום למחצה, אז פורטרט עצמי כזה שרואים כל נקבובית ולו האדמדמה ביותר ועוד על לוחות דובדבן.

עתליה לא נכנעה ללחץ. היא ניחנה בביטחון עצמי ובעקשנות טובה, זאת אומרת בסוג של פוריטניות והמשיכה לאחוז פלחי נוף מסורתי בקורדרוי משתנה – צפוף עד מרווח לא משנה מה, אבל אני התחלתי להסתבך עם מה חושבים עלי ואיך אני נראית בעיני אחרים, נטייה שהובילה אותי בסוף להחלטה הטוטלית להצטלם עטופה בכפייה עשויה תחרה ירוקה, רק העיניים גלויות. ירוקה בדיוק בגוון הפס התחתון של הדגל הפלסטיני, חיבור שעבד מבחינתי מעולה על מנת לספק את מימוש הבגידה של מאיפה באתי.

מדובר על זמנים של לפני העידן דיגיטלי, כשצילום עדיין היה עובר דרך פילם ודובּי המורה לפיתוח צבע עזר לי לבנות בסטודיו של המחלקה הצמוד למעבדה, סט עם תאורה שתבליט פוליטית את מה שחשוב. הוא אמר שזה מצוין שהגבות שלי עבות, לא דקות ולא מסודרות מדי ובכלל שהצבעים שלי כהים וקשה להחליט עם אני שייכת לזן של הפולניים השחורים או בכלל מעדות המזרח על כל מה שטעון. כשהוא תחם אותי ככה כמעט לפאנל מפלגתי, הרגשתי שאני לא בעד ספק ומלאת דחף להחצין משהו שיש בו דעה אחת מתפרצת.

443px-Anonym_18_Jh_Dame_mit

פורטרט של אישה מהודרת / אמן לא ידוע / סוף המאה ה-18

הוא שאל אם אני רוצה שהוא יעזור לי גם בצילומים עצמם, או שחצובה עם טיימר לשימוש עצמי יספיקו לי ומרוב שלא הייתי רגילה להיות עם גבר לבד בחדר, אמרתי שכן, שאני רוצה שהוא יעזור לי. נראה שזו הייתה התשובה הנכונה והוא התחיל לדקלם בפני שוב את כל הנושא של צמצמים מול חשיפה – ארוכה או קצרה. ברור שלא זכרתי בעל פה את כל מה שלמדנו בכיתה ושקוף שיתרון הידע השרה עליו נינוחות מועצמת והוא התחיל לפתח שיחה.

מאיפה את? כאילו שהוא לא ידע. הרי השונות של עתליה ושלי זרחה שם כמו גחלילית עם אלף קליינטים למרחקים ארוכים. אבל עניתי לו כאילו כלום מאיפה והוא שאל אם ההורים שלי הם מ'הדתיים הקשים', אלו שהיו מסדרים לי שידוך ומה זה אומר שאין לי בכלל בחירה. כל הדיבור הזה חיבל ביכולת שלי לגייס מסר חד משמעי בעיניים אבל הכל כבר היה מסודר והוא צילם אותי המון ובין לבין הציץ עלי בלי עדשה והמבט שלו נהיה רעב עד שהתחלתי לדמיין שאני עוגה.

כמעט עשרים שנה מאז שנטשתי את תחום היצירה האמנותית, השלמתי דוקטורט בלימודי נשים ומגדר וכיום אני מרצה מן המניין בחוג לאמנות ומגדר באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. בכל קורס שאני מעבירה על התאוריה המאוד מורכבת של אנה ג. גריישן שמתמקדת באפקט נוֹפָרֵי התחרה בין נשים לגברים, אני מספרת לסטודנטים (לרוב סטודנטיות), את ההתנסות האישית שלי – איך כבר היה מאוחר בערב ולא נשאר אף אחד חוץ מאיתנו במעבדת הפיתוח כששמנו את הקונטקטים באמבטיית החומץ וחיכינו לראות מה יצא, דובּי המורה התפשט פתאום וביקש ממני לקחת את כל התחרות היפות שהצטלמתי איתן, להכניס פנימה עד שיספגו טוב טוב את הנוזל (כלומר עד שהחומץ ישחוט להן את הצבע), לסחוט ולנגב לו איתן את הכתפיים ואת הגב ואחר כך את החזה ואת הבטן ואת כל השאר. זה מאוד שרף לו, אבל זה מה שהוא ביקש אז זה מה שעשיתי. 

היכל החרפושית האכדית

אולי תפני לאחד מהמִשכּנים בקיבוצים. זה מה שהוא, ג' שהיה שותף איתי בדירת סטודנטים יותר משנתיים (!) אמר לי כשהרמתי לו טלפון ואני זוכרת את זה כמו היום לרחרח מה דעתו לאצור לי איזה תערוכונת בסתיו. היו לי כבר לא מעט עבודות שתיעדו את ההתנסות שלי, שהיא חוויה קולקטיבית של הרבה מאוד נשים בעולם, לא סתם אמנות מתה או תלושה מהחיים וגם התחבר באותו זמן מעולה לשיח הטרנדי על הגוף השלישי בפוסט חלל וזה היה בשלב שג' עצמו כבר ויתר לגמרי על האופציה של להיות אמן והתאקלמו בינינו יחסים די קונקרטיים, אז למה לא בעצם? וגם לקבוצתית הייתי פתוחה. מאוד פתוחה.

זה היה באלפיים ואחת, אחרי שחזרתי מלונדון וכבר היה ברשותו האגף המפונפן במוזיאון ישראל לאמנות ישראלית הדור החדש, הוא טיפס במהירות שיא (מי שמכיר מקרוב יודע איך), עם משרד קטן מתחת לאדמה הוא גם היה קצת חייב לי, הפניתי אליו כמה בריטים עשירים יהודים שרצו לתרום ספסלים חסיני גשם ושרב מסביב לשלולית שהייתה בתחילת הקמה – תהליך שכולם גמרו ממנו, שלא יאמן – טאיג'י אסאנו היפני שמשנה לגמרי את התפיסה הסגולית בת זמננו הבטיח להביא את המים הכבדים שלו והמון פוטנציאל לאחווה לאמצע גן הפסלים של הבירה. אפילו נהיה ויכוח אולי כדאי להעביר את הפסל 'LOVE' של רוברט אינדיאנה, ליד, שישתקף, אבל עד שהספיקו לריב על זה היפני הכניס את עצמו כלכלית לקטע של איחוד אירופה והשלולית עשתה פרסה לברלין, הטענה הרשמית הייתה שבגלל הכיבוש.

באופן אישי לא הייתי בין המתלהבים מהשלולית. היא נשמעה לי כמו מטבע זהב תקין פוליטי שיעשה מיליונים של קיטש הומניטרי עאלק ובכנות אני מודה שאף חשתי שמחה קלה לאיד כי ג', ששלח אותי לקיבוצים וקבע לאותו סתיו שחמדתי להציג באגפון שלו את מ' שלמדה איתנו ביחד, עוד פעם עם פורטרטים של סוסים עיוורים, היה מזוהה ומעורב בראיונות מתלהבים ודביקים מאוד על השלולית.

היום, כמו שכל אם וילד בבית ספר יסודי בירושלים יודע, אפשר לבקר כלול במחיר כניסה רגיל למוזיאון ישראל ב'היכל החרפושית האכדית'. את כל מה שחפרו שם בשביל השלולית הצליחו להעמיק לעוד לשלוש קומות קטנות בלי למצוא אף קבר (!) ולאכלס בתצוגת פסיפסים, מטבעות וכתבים עתיקים ששופכים אור על קרב ענקיות: האכדית מול המצרית שממלאת את האגף האגף הארכיאולוגי ממול כמו מטורפת ושם נפגשנו, אצל האכדית כשקפצתי השבוע לארץ להדק חוטים עם הגלריה בתל אביב לפני התערוכה שלי בניו-יורק.

 

Egyptian_-_Scarab_of_Ramess

חרפושית מצרית (של רעמסס השני) / המאה ה-13 לפנה"ס

Akkadian_scarab

חרפושית אכדית / בערך 2400 לפנה"ס

 

ג' נראה נהדר, בכלל לא רואים עליו את השנים והוא חיבק אותי כאילו שהוא נורא התגעגע. על הבוקר היה מזג אוויר פנטסטי וישבנו על אחד הספסלים בחוץ (אחרים, ההם שהכרתי לג' הסכימו לתרום רק אם נוף לשלולית). הוא דיבר הרבה על הילדים שלו, הגדול מתגייס עוד חודש ואני סיפרתי לו מה אני הולכת להציג והראיתי תמונות. אחרי ששתינו קפה ודחפנו קרואסון שקדים נפרדנו ונגשתי לחנות היפה של המוזיאון המחודש. מעבר לזכוכית התצוגה הם נראו משגע, צמידי כסף עם חרפושיות אכדיות, תעתיק של ממצאים אמיתיים. לא היססתי לרגע וביקשתי מהמוכרת שתארוז לי עשרה למתנות עם תוכן.

אביב ללא שפם

לאחר התלבטויות לא מעטות, הצטרפתי לפרויקט אמנות אביב. אתה מחתים כרטיס בסוף פברואר ומתחיל לצייר תכני טבע מצויצים לפי הזמנות של אנשים שמפנה אליך עמותת אמנות אביב (Spring Art Nonprofit) שהקימה פרופסור סנדרה אדוארדס, מרצה בכירה באוניברסיטת אורגון בפורטלנד. הפרויקט הזה הוא הבייבי שלה, זאת אומרת טענה גורפת בפועל למה ששפכה במאמרים שלה בעשר השנים האחרונות, על תום עידן האמנות הלאומית והמגדרית ותחילת השתלטותה הגועשת של האמנות העונתית, כן – סתיו, חורף, אביב וקיץ. ללא ספק, עוד ענף מילולי שצמח מתוך פריחתו העולה של הז'אנר הסביבתי באקדמיה.

בכל מקרה עד כמה שמפתה להמריא על גליו של מזג אוויר נוח יחסית, כמובן שחששתי להיתפס כשרלטנית עונות. מכחול לכל עת. מאוד הטריד אותי עניין המוניטין, עד שהפנו אלי את ג'יימסי וויט. אמרו לו עלי, כך סיפר לי בטלפון, שאני משוגעת אמיתית על חתולים, אחת שיודעת לצייר עם השפם והוא יותר ממסוקרן. זה הביך אותי, לא משהו שאני מדברת עליו או עושה אותו בכל סיטואציה, אבל נמס במהירות כי כדי לדסקס את מה שהוא רוצה, הוא לקח אותי לשתות שייק פסיפלורה על השפיץ הכי גבוה בעיר, איזו מחט שמזדקרת ממגדל תצפית עם מסעדה מסתובבת. עולים ויורדים עם רכבל ובשמים הכחולים שהאירו במפתיע באותו אחר הצהריים, ניתן היה לראות לפחות שלוש פסגות מושלגות.

אז מה? יש לו בבית פנתר ורוד והוא חולה על האביב ושאני לא אחשוב לי מחשבות. לא חשבתי. ג'יימסי וויט לא השתמע לשתי פנים, הוא ידע מה הוא רוצה ורציתי מאוד לעזור לו. אחרי המחט הלכנו ישר אליו הביתה והפנתר בסבר פנים יפות. בבוקר הוא החליט שהוא אוהב אותי, ככה בפירוש אמר: התאהבתי בך. ג'יימסי וויט הצליח לשכנע אותי שהאביב השנה הגיע מוקדם מהרגיל ומלאת פרחים שבלב, יום אחרי כבר חזרתי אליו עם כל הציוד  כדי לצייר בשבילו את הפנתר.

מפאת יושר אמנותי אודה, שזו הייתה עוד אחת מהפעמים המתסכלות של – אשר יגורתי בא לי. לא רק שהוא לא אהב את הסגנון, חמור מכך, הוא הרגיש שהוליכו אותו שולל. את בכלל לא מציירת עם השפם! ואני האמנתי שהוא נחמד באמת ומתעניין בי ובאמנות ולא בגימיקים שמוכרים להמונים וביני לביני זה היה סוג של מבחן – דווקא לא לעשות את הטריקים עם השפם. הייתה עגמת נפש ובכי ולא השארתי לו את הציור, יש גברים שפשוט לא שווים את זה.

pink-panther-bg-white

 

מי הן התאומות שמעוני?

הקדמה

תיבת הדואר שלי פשוט התפקעה: מי הן התאומות שמעוני? צבי נח הזכיר אותן בתגובה שלו לפוסט שפרסמתי אתמול בפייסבוק ובמודע או שלא, פער בכך תהום אור קולית של סקרנות. הופתעתי מאוד מכמות הפניות הרעבות לעוד אינפורמציה ולכן אני מפרסמת את התשובה גם פה, אולי יעניין קוראים נוספים.

*

הפוסט שפרסמתי אתמול בפייסבוק:

כמה אתה יכול לדבר על אוכל? וכמה את יכולה לדבר על… אין לך מושג על מה אני מדברת כי אתה לא מקשיב. מקשיב מקשיב יותר מדי מקשיב. אז על מה? על החברות שלך את כל הזמן מדברת על החברות שלך. כמה אפשר לשמוע מה ענתי לבשה ומה מיכלי עשתה עם הדביל שלה ומה… הוא לא דביל. עודד לא דביל? האבא של הדבילים!
עודד וגידי זחלו ביחד בנח"ל וכשנהיו זוגות אמצע שנות העשרים גידי עם רונה ועודד עם מיכלי לכל ההופעות של משינה ואת כל הדיסקים שנים של אהבה אבל מאז שיובל בנאי הצטרף לדה-וויס וגידי הרים טלפון שבור לגמרי לעודדי ועודדי אמר אז מה הבן אדם התברגן לא מפריע לו מבחינתו זה סבבה. איך סבבה? בעיטה בפרצוף לכל מי שהכניס לעומק את המוזיקה שלו וחשב שהוא אחר. חתיכת אידיוט איך אתה לא רואה הקפיטליזם טרף לנו את הזמר שהכי אהבנו!
גידי לא מנתקים קשר עם חבר בגלל תכנית בטלוויזיה. לא מנתק אבל דביל ואין לי על מה לדבר עם מישהו שלא מבין שאמן רציני לא עושה פרסומות ולא משתתף בקרקסים. אמרתי לך כבר אני לא מאמין יותר לא ליובל בנאי ולא למי שממשיך לרדוף אחריו כמו עיוור לתוך קיבות של טייקונים. אוי זה מזכיר לי גידי שעוד לא סיפרתי לך שעמליה יוצאת עכשיו עם איזה אמן גרוש שמפסל בניילון. היא אמרה שהוא מציג גם בניו-… עוד לא גמרתי עם יובל בנאי ועודד הדביל אז אל תנסי להחליף נושא אוקיי?

 

תגובתו של צבי:

העלמוֹת לבית שמעוני, תאומות, ביקשו להעביר תגובה: מנתקים. בטח מנתקים, גידי צודק, ושזאתי, איך קוראים לה? שזאתי תפסיק להגיד לגידי עם מי לנתק.

 *

מי הן התאומות שמעוני? 

התאומות נולדו בשנת חמישים ואחת, בנות יחידות ללאה ושמואל לוי שגרו ברחוב שמעוני בירושלים. בשל כיעורן הבולט שזרח עליהן כבר מתינוקות, דבק בהן הכינוי 'התאומות מרחוב שמעוני' שהתקצר בזריזות ל'תאומות שמעוני' ואף לשיבוש השכיח 'התאומות לבית שמעוני'. אראלה וגבריאלה שקר החן. יופיין הפנימי גלש מעל מצחן הפחוס ואפן הנשרי וכישרונן בהשחלת חרוזים ופנינים מזויפות נודע בכל קצווי העיר וכשהגיעו לגיל בת מצווה היווה בסיס למעלה ממתקבל על הדעת ללימודי צורפות עתידיים במהוללת בצלאל.

ואכן כשבגרו, חרוצות הלחימו בסדנאות האקדמיה ימים כלילות עד שהתעצם עוד יותר כיעורן מחסך בשינה ובאחד הבקרים צדו עיניו הזריזות של הצייר המפורסם נפתלי קמפלינסקי ז"ל (שכיהן אז כראש המחלקה לאמנות), את מראן יוצא הדופן ונפל דבר בירושלים. אראלה וגבריאלה הפכו למודליות הכי מבוקשות בין הציירים שהחשיבו את עצמם לאליטה אמנותית. הן היו בתחילת שנות העשרים שלהן כשאותם אלו שהתעניינו בכיעורן בטענה שהוא 'כנעני ואקזוטי' היו בני למעלה משישים. ציירים צעירים יותר או הס מלהזכיר ציירות, בלשון המעטה, לא מצאו בהן עניין.

כשנחשפו הציורים גם התחילו לרוץ הסיפורים, כי היו דברים. דיברו על אזיקים, על סיכות ביטחון ועל קולרים וגם התפרסם בעיתון. קנבסים הועלמו ומגעים שמחוץ לנשואים נפסקו. כמכוערות על סף דיפלומה, אראלה וגבריאלה הכריזו על מעשיהן כפעולה אמנותית לכל דבר בקולי קולות, אותן לא ישתיקו, אך חבריהם ללימודים הפנו להן עורף והבידוד שנקלעו לתוכו פגע בהן עד ששאלת המטוטלת – מהי אמנות, שחררה אותן לתמיד משיבוץ אבנים ביציקות כסף והן פנו לכתיבת עיון פילוסופית וחפרו באומץ בסוגיות כמו מוסר ואמנות ומה מבדיל אמנות מדקורציה. כל זאת ללא כל יופי שישמור עליהן, במלוא כיעורן.

בארץ לא מפתיע, לא זכו להכרה, היד שרוחצת יד לא קיבלה אותן מעולם. לממסד האמנתי שנשלט בהכללה רבתי על יד גברים ביטל את קיומן ורק עם פריחתן של התכניות ללימודי מגדר התעוררה בהן התעניינות מחודשת. לראיה – למרות הצלחתו המטאורית של סיפרן, 'אמן חי או אמן מת' שיצא בדנמרק ובאנגליה בסוף שנות השמונים, הספר יצא בעברית רק ב-2005 ועדיין רק מעטים מכירים.

אראלה וגבריאלה לא נישאו ולא הקימו משפחה. במהלך השנים פרסמו יחדיו עוד שלושה ספרים: 'אמנות ככתב סתרים' (1993), 'מבט על אלימות ויופי במאה ה-20' (2001) ו-'מחוץ לחומות – גרסת הבמאי' (2009). כל ארבעת הספרים יצאו בהוצאת פוסידון.

בחדר האדום

אדי גרר אותה לכל מיני מוזיאונים נשכחים בגלל מילון המונחים לציור ופיסול של המאה התשע עשרה. הוא כותב אותו כבר למעלה מעשר שנים. תחביב שהפך לאובססיה והיא נסחבת אחריו. ננסי שלו (נֶנְס) מכילה את טעמו הנוקשה, את התנהלותו האיטית עת הוא נכנס לאולמות הדחוסים חסרי החלונות ואת מצבי רוחו הבלתי צפויים כשהוא לא בא על סיפוקו, כלומר אם לא הצליח ללקט פרט חדש שיוכל לדחוף בהמשך לאחד הערכים.

לאחרונה קרא באתר של אספנים זוטרים על החדר האדום במוזיאון העירוני של ניופורט, עיר חוף רדומה אם כי בהשוואה לסביבתה ערה והם נסעו לשם לסוף שבוע ארוך, חמישי עד שני. אך דבר ברוטינה האפרורית הזו של נסיעות על בסיס מחקר ללא קצה, לא הכין לכך שדווקא ננסי, שמעדיפה טיול עם כלב על פני ביקור בתערוכה, קולנוע על פני תאטרון, תה על פני קפה וקווילט על פני תחרה, תתמוטט מול יצירת אמנות.

החדר האדום לא היה שונה בהרבה מהחדר הסגול בוולטהאם, או מהחדר הירוק בשרידֶן, או מהחדר החום בגלנדוויל. גם הוא היה ספוג באווירה פומפוזית אירופאית ועובדתית רוב היצירות בו לא היו אירופאיות, אבל אדי היה מכור לגמרי לאשליה הזאת, החסכונית לכל נפש.


ובזמן שאדי סקר לעומק עוד קיר עם ברבורים וספינות נאבקות בסערות לב אוקיינוס והתיישב על ספסל מרופד עור לבצע רשימות במחברת השחורה – בקיר הנגדי התחוללה סערה אמיתית וננסי שלו טבעה מול ציור לא גמור ועברה טרנספורמציה.

Arthur Von Ferraris / הקהל האחרון של ההבסבורגים 1918 

אולי בגלל ילדות דפוקה ולננסי אכן הייתה ילדות דפוקה. לגמרי דפוקה. לא, לא התעללות מינית או משהו כזה, אבל היא כן נמסרה מיד ליד בתוך המשפחה וזו הייתה משפחה גדולה מאוד והמראה הזה של יתומים מלחמת העולם הראשונה משורטטים בקו דק מול צבע, נשות ארגון הסנדקיות שאימץ אותם אך סבל מאי יציבות תקופתית פרקו אותה ללא אזהרה מוקדמת.

כשאדי שם לב כבר היה מאוחר מדי, נֶנְס שלו התמזגה פיזית עם ההיסטוריה של הסיפור שמאחורי הציור והיה ברור לחד עין כמותו, שגם עם שפכטל של ציירים אי אפשר יהיה לשלוף אותה משם. הוא לא איבד עשתונות כבר שמע על מקרים כאלו למרות שלא האמין ומרוכז כולו קרא את הטקסט ליד הציור אולי ימצא קצה חוט שיסביר יותר ובאמת כתוב שם שהציור גולגל בתוך שטיח וכך הוברח לארצות הברית מאוסטריה בשנים ההן, הבוערות.

גנוב את הציור, קראה נֶנְס מתוך הבד. תצאי כבר, השתגעת? אני לא יכולה. תגנוב אותי, אדי, תגנוב אותי!המוזיאון ריק לגמרי ונכון שעד עכשיו הוא לא ראה אף שומר. לרגע עוברת בו המחשבה שאולי אין פה בכלל שמירה, כזה חור ובעיקרון הוא יכול להוציא מהמסגרת, לגלגל ולקחת אותה הביתה, איך שהיא. הרי זה לא הציור הראשון שהוא גונב, רעיונית הכוונה.

למרות שלכאורה אדי אדם רציונלי, לא חסרות אצלו פינות חשוכות והוא גם אוהב את ננסי. מאוד אוהב. אבל ברור שאירוע כזה יכול לחסל את השם שלו בתחום ובטח את המילון. כל העבודה שהוא השקיע. מצד שני הקול הדק שהיא ממשיכה להפיק '…גנוב אותי, גנוב אותי', ינקב אוטוטו את הקנבס. כל רסטורטור מתחיל יודע שטונים גבוהים מכלים יצירות בצבע שמן. ועוד שניה הוא פשוט יוצא מדעתו! באמת נֶנְס, מה קרה לך???

שעון חול, או שהוא גונב את הקנבס שלם או שהיא והקנבס מתפוררים לו מול העיניים ומשניהם לא יישאר זכר. הוא מוריד את הציור הכבד מהקיר והופך אותו , אדי מאוד חזק, כבר סחב בחיים לא מעט על הכתפיים הרחבות שלו. עם האולר שיש לו תמיד בכיס מתחיל לפרק את המסגרת. הוא עושה את זה בכזו זריזות כאילו שהוא מקצוען. אבל נראה שלהפריד את הבד מלוח העץ שתקוע מאחורה זו הבעיה העיקרית. דבוק איכשהו. וכל הזמן היא ממשיכה להגיד לו -אדי, אדי, אל תפסיק… הוא כועס עליה כל כך! נֶנְס, למה את עושה לי את זה? אבל זה חזק ממנו, להציל אותה.

ואז לתוך האינטימיות הזו בחדר האדום, פורץ סיור מאורגן והמדריכה מופתעת וקולטת ומחווירה, כל ההדרכה שלה בנויה על 'הקהל האחרון של ההבסבורגים'. אדי קופא על מקומו והאנשים מהסיור פותחים אוזניים לא מאמינות כשננסי מתחילה להתנשף מאושר, כי הוא כבר גלגל אותה. ובחור צעיר עם קוקו לוחש לחברה שלו, זה מדהים, לא? מה? היא שואלת רועדת. שהם עושים מייצגים כאלו מדליקים בתצוגות קלסיות.

מספיק שאת לראות או להראות

פייג' היא לא האישה היחידה שאני מכירה המעדיפה לחלוק את חייה עם כלב מאשר עם גבר, אבל היא כן הראשונה שביקשה ממני לצייר אותה. ולא מובן מאליו כי אותן נשים, בהכללה כמובן, אינן מעריכות זעירות פתולוגיות המקובעות חתולית ובצדק – קשה מאוד למצוא רצועה מקשרת בין אישה פטפטנית נטולת חשיבה לוגית לאישה משימתית, סיורי חוץ ללא תנאי, הבוחרת לישון פנימה עם שעיר דמוי זאב במיטה, שכן על פי רוב מדובר בכלבים גדולים עם צרכים: לבדר אוזניים מחלון ארבע על ארבע דוהרת, לכרסם עצמות בגודל מאתגר וכמובן להתגרד.

כשישבנו על קפה עם כמה אפיפיות היא פתחה וסיפרה ברעד קול שאוסקר נורא מאוכזב ממנה, היא יודעת. כמו בכל ינואר אחרי החגים צנחה עליה הנפילה ונכנס בה דיכאון החורף וכבר התרופה השלישית שהיא מנסה וכלום לא עוזר. דר' דניאלס על סף מיואשת ממנה.

ואז בשבוע שעבר היא ראתה בטלוויזיה – ואף רופא לא יספר לך את זה – שלפי מחקרים שנערכו במיין, מדינת חורף נוראית לא צריך לספר לה, אבא שלה משם, מצאו שאמנות בעיקר פלסטית… לא, לא כירורגית… הצלחתי לעורר בה חיוך זמני, יכולה להצית את האור הפנימי לאורך זמן, אפילו כמה חודשים ולחולל שינוי אמיתי, אפילו אם את לא היוצרת, מספיק שאת לראות או להראות. 

היא הזמינה על גיליון עבה ממוחזר מבד, את שניהם ביחד כאילו שעכשיו הקיץ ההוא בו התאהבה ועל פי בקשתה והמזומנים ששפכה שחטו במיוחד בשבילו חזיר שלם על המקום. ואחרי שניקו, הגישה לו לראשונה בזרוע חשופה עצם אמיתית ולהתעלף מלחשוב עד כמה בתולית הייתה אז מבחינה כלבית.

אם אני יכולה, היא צריכה את זה גמור בתחילת פברואר, לפני חג האהבה כדי שתספיק למסגר להם מיוחדת. לא אין צורך בטונות של ורודים ואדומים, הכי חשובה לה טמפרטורה גבוהה ותחושת נמסות באוויר, כי כבר כמה חודשים, אלא מה בגלל הקור… ואוסקר ברור, פחות אוהב אותה צוננת.

אוסקר ופייג' / ינואר 2013

למרות שחיי היום יום שלנו שונים בתכלית ומן הסתם גם הרקע הסוציו-אקונומי, אני מבינה את פייג' יותר ממה שהיא חושבת ולא רק בגלל הגעגועים העזים לחום הקיץ, יותר בגלל הדחף (שהוא גם רצון) להיות לא פחות ממושלמת בעיני הזָכר שלך.

אורחים בלתי צפויים

בנוסף לדיירים הקבועים ארבע רגליים, שני אורחים בלתי צפויים נקראו לביתי השבוע. החתול של מאטיס, פייר, והחתול של הזוג ארנולפיני, וילם. כל כך שונים. פייר סנטימנטלי, הרמוני, זורם. לא ממש מפתיע, כולם מכירים את יצירתו המלבבת של אנרי מאטיס ויודעים עד כמה אהב חתולים. אתרי חובבי החתולים מתפקעים מרוב צילומים שלו ושלהם. אבל וילם, כמה מאות אחורה וחתול לבן שהוא כבשה שחורה, טחן די מהר את המוח שעות עד שכמעט הוצאתי סריגה וסיפר איך הוציאו אותו ברגע האחרון מהפורטרט המפורסם מהחתונה ההיא ועקרו ממנו תהילת עולם שנמסרה בהינף מכחול בלעדית לפִידו הכלבלב המאוס של הגברת. הצייר טען שעדיף משולש משתתפים על פני מרובע ושחתול לעומת כלב זה לא סטטוס, נחר בבוז.

ברור שביקשתי מהם, נראה לי מובן מאליו וגם הוגן לגמרי ועוד לאחר שהשקעתי כמו מטורפת בטרין כבד אווז ואת הקרם ברולה שניהם ליקקו שפם עד השערה האחרונה ואמרו שיצא מעולה. ולא ידעתי כמה זמן יישארו אז הלכתי על זה בו זמנית, באה והולכת בין שני חדרים, סביב השעון.

לפייר הצעתי בפינת האוכל ליד החלון הגדול, עץ המייפל הענק שולח ענפים ואת תשומת ליבו השובבה לוכדת ציפור שמקפצת בין הענפים וכל עת שחיכיתי שהצבע יתייבש מעט והלכתי לרשום בצבע את וילם, העסיק את עצמו גם ביצירת מגזרות נייר. בעיקר ציפורים כמובן, אבל גם רקדנים במעגל. 

חדר אדום (הרמוניה באדום) / אנרי מאטיס / 1908


החתול של מאטיס

טוב, עם וילם דברים הלכו יותר כבד. הוא רצה בחדר השינה ואני העדפתי בטרקלין. זכרתי במעומם משפט יסוד שאומר שלא נותנים לקלסיקה במיוחד אחת נטורליסטית לחמוק מהקשרה ולא ויתרתי ולבסוף כשגבו למראה העגולה שקניתי יד שנייה יקרה, נראה מרוצה וחייך בעונג שמאפשרת חוויה מתקנת, אם כי בין לבין הרשה לעצמו לפלוט שהוא מזועזע מאיך דברים בעולם הידרדרו מבחינה אסתטית. לחשוב שאת מיטב שנותיו עשה בעולם של עבודת יד ויצירת מקור אין אחרת, אפשר להבין.

נישואי הזוג ארנולפיני / יאן ואן אייק / 1434

החתול של בני הזוג ארנולפיני

ואיך שהם עזבו הבוקר נפלה עלי בבת אחת בדידות גדולה ואני שוקלת ברצינות דבר שדחיתי בעבר – לקנות לעצמי קורס און-ליין בשם 'איך להזרים לעורקייך את המאסטרים הגדולים של הציור'.