אחת עשרה אפס שבע

אצל אחת עשרה אפס שבע לא היו מעולם חכמות ובכל יום, בול בשעה שש פלוס חמש בבוקר, קיבלנו גרגירים אורניומים מעולים ועל אף מוצאנו המחייב, התאפקנו בכל הכוח ולא באנו בטענות. גברת גְרֵייסִי היפה פיזרה יד רחבה ואנחנו לאות תודה נהגנו לפרוע בשערה הקלוע כחלה איראנית, נשורת פרחי דימונה שהבאנו איתנו למזכרת.

אפשר לומר ויחד עם זאת לא להטעות, שהיו בינינו יחסים פוריים ומפרים של נתינה וקבלה, אך יותר מכך הייתה זו זכות השיבה שבידרה את נוצותינו בגוון אופטימי כשירת הציפורים. אולם כטיבם של יחסים על סף בלימה, יהיה זה גם הוגן להודות – שלא ידענו להעריך, עד שאדון גְרֵייסִי קיבל משרה שמנה בנאס"א טקסס ותוך חודשיים כל מה שנשאר לנו זה לנקר שם את הקירות.

ולומר את האמת – יותר מהגעגועים, מכרסמת בנו עגמת הנפש והצער, על כך שלמרות שגברת גְרֵייסִי מחתה מעיניה לא מעט בולעני מלח כשביצענו לכבודה מטס פרידה חגיגי – היא לא השכילה להשכיר את ביתה לדיירים כמוה, מסוג בני אדם ולא נותר לנו מנוס, אלא לנקוט בהם מעשים שלא כדרך הטבע.

סיפורי בדים

הוא לא הבטיח להיות לה –
לחומר בערה, לגן של שושנים (כמאמר המשורר),
או לפריק של אמבטיות עם נרות אורגניים בריח יסמין פרובנסאלי.
מצד שני, הוא לא אידיוט –
בטח שהוא יודע שמרכלים שהיא המנוצלת ושהוא החזיר.
מה יעזור לו שכבר שלושים שנה הוא צמחוני?
אנשים מאמינים במה שהם רוצים.

בסתיו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח ואשה אחרת התאהבה במטבח "החדש" שלה. השניה זאת אני. נדדתי כבר בין כמה וכמה מטבחים וצללתי אל תוך מספר לא מבוטל של התאהבויות בחיי והנה עכשיו שוב, בבית שברחוב פוטר אני שדודה לגמרי, עבד נרצע.
זהו מטבח אמריקאי ישן, אבל מאז שכף רגלי דרכה לראשונה על ריצפתו דמויית אריחי הקרמיקה (פי-וי-סי בעברית) – אני למטבחי ומטבחי לי. כמו שכבר טענו לא מעט גברים שעירים לפני – ניראה שמצאתי את מקומי. חד משמעית, זוהי צומת פמניסטית נוספת בחיי. אולי זה הטפטים הישנים והחינניים אולי ארונות ותיקרת העץ, אולי החלונות – אחד עם חממה פנימית לעציצים והשני מעוטר בוילון תחרה זול ואולי קולט האדים. בכל מקרה זו קומוניקציה משובחת שלא מוצאים כל יום, עד כדי כך שאני שוקלת למקם לי מיטה קטנה ליד המדיח, ללילות שהנפש מתבלבלת ובועטת. כי לפעמים כידוע, מטבח הוא חבר.

זה בעצם מה שהוביל אותי לרעיון המפגש. אני יודעת, זה לא רעיון מקורי שלי. דב אלבוים פגש את האבות כבר לפני כמה שנים טובות וג'ודי שיקגו כבר הזמינה 39 חברות קלאסיות לסעודה סימבולית במיצב שלה "ארוחת הערב" (The Dinner Party) ב- 1974. בתערוכת קבע ב מוזיאון ברוקלין, השולחן המונומנטלי והמשולש שהיא בנתה אז, עם אותן צלחות וגינליות עדיין מחכה.
וגם לי בא. ללא ספק משהו יותר סולידי, בלי איברים סמי-פנימיים, אולי אפילו אכין צמחוני. אבל כן, שתיים מן האורחות שהיא הזמינה גם אני מתכננת להזמין למטבח שלי. את וירג'יניה וולף – שאתמוגג לחלוטין אם לפני המתאבנים, תתן איזה קריאה של פרק מתוך "גברת דאלווי" ואת ג'ורג'יה אוקיף – שרק כשביקרתי בבית שלה באביקיו, ניו מקסיקו וראיתי את הציורים המקוריים שלה, לא בלוחות שנה או מפיות שמודפסות בסין אלא באמיתי במוזיאון ג'ורג'יה אוקיף בסנטה-פה הבנתי את המושג "סוף הדרך". גם הציורים וגם המקום.
אבל הכי בא לי שאליס מונרו תבוא. היא – אליס, בטוח תדע להעריך מטבח מתגמל שכזה, על כל המשתמע מכך – יחסים בין אשה לקערה, איכויות של חלב מוקצף, מדפים, וילונות, מאפה תפוחי אדמה עם רוזמרין וכו'. יש לה את זה.

לאחר שתסרוק איתי ביחד את כל הפינות ובתום קפה עם איזו נשנושית היא תספר על מאיפה היא הביאה את שני הסיפורים הממוטטים שלה – "תחנה בערבה" ו"הבתולה האלבנית" (מתוך הספר "סודות גלויים") אחר כך גם תרחיב קצת על הסיפור "בריחה" (מתוך הספר "בריחה"). גאונה האישה הזו.

ומה עם ג'ודי שיקגו, רעיונאית המקור? – בכייף שתבוא גם, אף פעם לא מזיק לתגבר את הצוות היהודי ויש גם בית כנסת קרוב. אגב ג'ודי, בלי לחץ – אבל יהיה נחמד עם תביאי איתך איזו צלחת אירוטית מהארוחה ההיא, הן ממש מהממות ואני פשוט מטורפת על כלי קרמיקה.
כרגע המפגש מסומן לסתיו, כשהיופי פה בחוץ לא מותיר מקום לכשלונות. ברור שאזמין גם כמה חברות מהארץ. למה לא? שיקחו קצת אויר מהילדים ו/או העבודה ו/או הבן זוג ו/או הקפואים שבפריזר. זה יהיה נפלא! נחגוג ביחד את מקומנו החדש בפמיניזם בסגנון רטרו!