ללא זדון, רק כגיבוי

באותו ערב נוראי כשהכל התרסק לרסיסים, היא חפרה וחפרה עד שבא לה הרעיון לשכפל לעצמה פרופיל של גבר. כגיבוי.

לגמרי מתבקש. איך לא חשבה על כך קודם? שלכל אישה מגיע לאיזון גם פרופיל של גבר, לפחות על פני הרשת. ומבחינה רעיונית בכלל – כל כך מסקרן.

ו-גם מעולה! היא תוכל להעלות לשם את כל השירים החצי אפויים שלה וגם את הכן אפויים כשתכתוב מעכשיו, כגבר, אולי גם קטעי פרוזה, למה לא? כדי לבדוק בביטחון מסוג אחר, איך זה עובד וכמה אטרקטיבית תהיה בתוך גופו הווירטואלי של איש מילים רב רואי, כי בתוך אישה היא כבר יודעת. שנים ארוכות שהיא מפסטת.

חוץ מזה, הרי תמיד תהתה מה היה אילו נולדה במקום בת רביעית להוריה – בן זכר, מה שכולם רצו שיקרה, הנס הזה עם הזרג. ומה עם שם? הוריה בטח היו קוראים לה על שם מישהו שמת. נורא. רק בגלל שנולדה רביעית יצאה מזה בשלום – אחיותיה רותה, ציפי, וראובנה כולן על שמם של קרובי וקרובות משפחה משני הצדדים. למזלה, סבתה, יוכבד, מתה חודשיים אחרי שנולדה, רק ככה יצאה עם שם נקי כמו ענת. אגב הכי נפוץ בשנתון גילה.

אבל בעצם היא לא חייבת שם מלא, אפשר רק אות ראשונה עם נקודה מפרידה ואז שם משפחה. רק חשוב למצוא שם משפחה עם נוכחות וכזה שתרגיש אליו קירבה אולי כמו זה של עדנה. רוזנטל. היא אוהבת את השם הזה הפורח והלא מעוברת. אבל בעצם למה ללכת דווקא על אשכנזי, למה לא אבוטבול? או אטיאס?

ללא זדון. היא לא תזיק לאף אחד. הפייסבוק ממילא מלא בשקרנים אבל היא תתנהג נחמד. כגבר. ממש שווה. שקט עם המון עומק, לא פרובוקטיבי, אבל כן חריף מרוב רגישות. נעימה.

רק לחשוב על לבוא באחורית למי שהיא כבר מכירה וחברה שנים ומלייקקת קבוע ולתת מעכשיו עוד לק זכרי כאילו בתמימות. אוף… קשה לחשוב על משהו יותר מסעיר מזה.

ותמונות, מה היא תשים בתמונות? היא שונאת צילומים נוסטלגיים ועכשווים עוד יותר, גם בפרופיל האמיתי שלה בקושי יש חצי צילום שלה רוכבת על אופניים, מרחוק, והרוב של החתול שלה ג'ירונימו בכל מיני מצבים אבסורדים ובתמונת הפרופיל שלה יש את הציור שציירה אותה פעם איזו אומנית זעירה. לא דומה בכלל. הכי נוח.

midnight-with-a-cat-cu-s

אז מה היא יכולה לשים לרוזנטל-אבוטבול-אטיאס שלה בתור תמונת פרופיל? אולי… מיקסר ישן, או טוסטר, או מאוורר שיפזר את כל האוויר הדחוס מכל הנודים החברתיים האלו שעם חלקם הצליחה להסתבך בקוצים ובכשרון. כן, כן, זה מה שהיא תשים שם בריבוע של הנעים מאוד להכיר – מכשיר חשמלי, מעמעם מושג, שיחלמו בלילה כל המיוחמות הפואטיות של פייסבוק איך ניראה המשורר המקסים, הצנוע והמוכשר שלה בריל לייף.

היא מסתכלת במראה וצוחקת בקול. לא מצליחה להפסיק ואף אחד לא הצליח להצחיק אותה מאז שהמלחמה המזוינת הזאת התחילה, אבל עכשיו – היא הצליחה את עצמה. ועוד איך היא צוחקת, כמו תותח וגם מזהה בקו הרוכסן איזושהי התעוררות מפתיעה כלפי מעלה.

כמו חיבוק מגבר

בתערוכה בשם החמלה הנשית (מאוגוסט – במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו), בה ישתתפו כחמישים אמניות חתרניות דרך ייצוגים יָלְדִיים, יוצג קולאז' שעשיתי לפני כשנתיים וחצי בחוג לתעשיות זעירות (רקמת תחרוֹת). בגילוי לב זמני – אני מודה שמבחינתי שם גובש האני הבוגר שלי כאגו אמנותי. פשוט התלבשתי טוב על הממדים ובהערת סוגריים – זו גם הסיבה שבגללה קראתי לבלוג שלי 'אומנית זעירה'. דברים קרו בצמידות.

על כל פנים אני מאוד אוהבת להיות מגויסת כנתח רעיוני לפרשנות מגדרית. אולי מפני שאני מתחברת בתשוקה לבישול מסורתי ובמיוחד למרוק פנלים וכשאישה אחרת עושה בשבילי מלאכה קונספטואלית-לוחמת, זה דבר שנוטע בי תחושת ביטחון כמעט כמו חיבוק מגבר. כזאת היא ג'ודי לקמן האוצרת שצדה צילום של הקולאז' שלי – 'על גָבָּן', בפייסבוק. היא כתבה לי בהתרגשות מנוסחת היטב שהוא בול שייך לסוג העבודות שהיא מחפשת וחושבת שכדאי להציג בסמוך לו, כמה הגדלות של פרטים מתוכו – כי לדעתה לצפות לקליטת כל המסרים החבויים מגודלו המקורי (32X42 סמ'), לא בהכרח יביא לסיפוק מלא.

אז היום קבלתי ממנה את הטיוטה של הטקסט שהיא כתבה על גבן של החיות שלי, כולל מה שיופיע מתחת לפרטים המוגדלים ומרוב שאני נבוכה אך גם נסערת מהתרגשות על סף הורמונלית, החלטתי לשתף כאן שברי ספקולציות של אישה רחוקה בנוגע לזהותי המתחדשת פעם נוספת.

"….האם הגדולה הנושאת בעול, המניקה והמזינה, מאופיינת בגב חזק וזוג מחושים המאפשרים לה להסתנכרן עם הדופק של 'האחר' (המיוצג כאן על ידי חתול). רגע אינטימי נדיר ובו זמנית יום-יומי וכל כך מוכר…".

"…האוכף מהתחרה, האלמנט היחיד שאינו עשוי נייר, מייצג את הנשי חוצה הדורות –
מהוויקטוריאני ועד לפוסט-פוסט-פמיניסטי…."

"…שני הזכרים המופיעים בקולאז', כשיקוף מצוי של החיים עצמם, לחלוטין מרוכזים בעצמם. מנותקים לגמרי מהאקט ההרמוני בין הגזעים המתחולל בענק מעליהם ולצידם – האחד מפליג ללא משים מתחת לעטיניה של האם הגדולה, חותר בעצלתיים בתוך נהרות החלב שהיא מנדבת על פי שעון ביולוגי לטבע  –

והשני שקוע בדייג אגב קריאת ספר או עיתון (כמה סימבולי…)…"

"…ולסיום, אולי באופן הישיר ביותר שאפשר לצפות ממחאה הכלואה בַּיָלְדִי, הקומפוזיציה שמובילה את העין דרך קצה הזנב העבות, מנגחת במשפט הרב משמעי המודפס במהופך, שחור על גבי צהוב:
"רק תסתכל החוצה מהחלון שלך (Just look out your window)…"

מבט (על גוף) גברי

רק לפני איזה שבועיים שלושה, כתבתי פוסט (טרילוגיית מלח) על חתיכים ומה מסתבר? שהעולם לא קופא על שמריו! כל הזמן מספק מכל מיני כיוונים רק עוד ועוד קוליות ואטרקטיביות. השבוע לדוגמא הם באו הנה, לפתות את הצעירים שלהם באוניברסיטה להצטרף למארינס. לא התעצלו והביאו איתם את ג'וני, אומנם מסכן – קטוע רגלים וחסר עיניים (רק שב משדה הקרב) אבל עדיין – ס'תכלו עליו! איזו פיגורה!

אוויר לניפוח וחבורה סימלית של מעריצים במדים ואותות, הקיפה אותו
( תת מחלקת פרסום ויחסי ציבור).

בין הסטודנטים הישנוניים, שמוטי המראה, סתורי השיער ומכורכמי המבט (שרובם שמרו משום מה מרחק מג'וני וחבריו) – המגוהצים האלו ניראו כמו חייזרים חייכנים ואדיבים מאוד – טוב בטח, שמו להם את הדגל ממש ליד שיעשה קצת צל ואת ג'וני באמצע, מה הם צריכים עוד?

ג'וני – שילוב כל כך משכנע של עוצמה, נחישות, פשטות ובגדים צמודים.

למי שהחמיץ אותם כאן – ביוג'ין אורגון, בשבוע הבא הם אצל שרה פיילין באלסקה
(
ג'וני מת עליה ועל המאפיינס בננה שלה).

ברור שעצרתי לשטוף מבט מקרוב בענק החסון (שאגב, כל כך מתאים לו אדום!) ובטח שגם צילמתי – בכל זאת, לא כל יום פוגשים מיתוס. אבל לאחר כך וכך, התעייפתי והמשכתי הלאה, כי למרות שג'וני באמת מאוד נאה הוא לא ממש עשה לי את זה, לפחות לא כמו ש….נו…. – איך קוראים לחמוד הזה באנגלית? כן בדיוק! Young Zalman ("זלמן הצעיר") יודע לעשות.
"זלמן הצעיר" (שכאילו בקע לפני רגעים ספורים מהביצה), חמוש לו לרוב באופנה שבקרוב בטח תגיע לקיצה. מכנסיו זולגות לו נמוך מקו חלציו וישבנו החבוי מתחת לחולצתו הרכה מתבדר ברוחות הסתיו. כמו גלגל החיים זה ידוע – עוד מעט קט ועלי השלכת הצבעוניים שיעופו לכל עבר יאיימו להיכנס בתחתוניו.

הליכתו מסגלת לעצמה מימד ליצני – בעוד צעדיו הרחבים נאבקים לאחוז בבד המושך מטה.
אבל ככה טוב לו לזלמן הצעיר, הוא מלך קו הזהב של בינת הנעורים.

כל כך כייף להיות צעיר אבל לפעמים גם כל כך מייגע, איזה קצב תפס לו זלמן…. ממש רדפתי אחריו, עד ששרוכי נעלי נפרמו ואחרי שהתכופפתי לשרוך אותן איבדתי אותו. בטח ניכנס לאיזה שעור על גרביטציה.
אבל לא 'קופא על שמריו' כבר אמרתי?
הנה אדון סטיב יהושע המיגדלי. היצור הזה מבקר באוניברסיטה כמה פעמים טובות בשבוע, שלא ישכחו אותו. יושב בכיכר שכולם חוצים משולט גב ובטן ובחניה אופניו בדקורציה תואמת.

סטיב יהושע המיגדלי – כמה סקס אפיל!
(כובע עם סמל האוניברביטה – O צהובה – נכון, ניראה גם כמו "אפס"… ,"קדימה ברווזים, "ברווזי אורגון", "ישו אוהב אותך", "בטח בישו הצלוב" – משמאל למילה "ישו" מגן דוד קטן)

ואלו האופניים של המגדלי
("אלוהים אוהב אותך", "קדימה ברווזים", "אני אוהב את אורגון", "בטח בישו עכשיו").

הפעם ראיתי אותו יושב עם עוד שני חברים בני גילו, ממש במרכז ההמולה של בין השעורים. קריקטורה בליבה של ביצת צעירים. הם חשבו שאני מרוסיה ואני שאלתי מה עושה שם המגן דוד הקטן בין המילה "בטח" לשם המפורש – "ישו", בואך "קדימה ברווזים" (Oregon Ducks – "ברווזי אורגון" הוא שם קבוצת הספורט של האוניברסיטה שמאחדת בירוק וצהוב את כל הגילאים וכל השכבות בעיר). הוא אמר לי שאיזה סטודנט שראה את השלט, הזכיר לו שישו היה יהודי אז הוא הוסיף את המגן דוד. מבריק. אחרי שאמרתי לו שאני מישראל שאל אותי על המזג האויר שם ("כמו בלוס אנג'לס – אבל במקום הוליווד יש לנו את השטחים…" –  סתם… לא אמרתי לו את זה, בין כה וכה היה שיכור לגמרי…) פיכחים או מסוממים – ניהלנו שיחת חרשים – זאת מסובייט-ישראל, זה שואל על מזג האויר והחבר מימין, מרחיב מילים על כמה הולך לסטיב המגדלי עם נשים, ללא ספק חשב שאני מעונינת – איך לא? עם כזו בנדנה…

היה נורא מרגש לראות – שלושה גברים בצמתים שונים בחיים, מתרגלים כל כך יפה – את הגוף הגברי כפלייר של חזון.

טרילוגיית מלח

חלק א': שגיא נאור

קראתי לה כבר לפני עשר דקות שתענה בסקייפ, לחוצה אלף להראות לה את זה…. יאללה כמה זמן לוקח לה להושיב את התחת ליד המחשב…. או, הנה היא! אני שולחת לה את זה בקליק אחד….. תמונה שצילמתי פה בקניון. היא מגיבה מיד…. "מי זה? שגיא נאור מהקיבוץ? הבן של שושי וישי? אח של צילי? אני לא מאמינה!!! מרוח עם השניצלים בחוץ על קירות בקניונים בארה"ב?"

בקניון, שגיא נאור

אכן – זה לא אחר משגיא נאור! גם כן שם נתנו לו! אולי את האמריקאים המתקתקים האלו הוא יכול לשכנע, אבל אותנו בנות הכיתה שלו?! בחיים לא. שגיא נאור! בלוף אחד גדול! התחיל לפני עשר שנים בדיוק בעונה הזו של טרום החגים, כנער קניונים… בדוכן ארעי בקניון אקראי …נדמה לי שבטקסס …. ניטפל לעוברות והשבות בעברית תקנית של "אקסיוז מי מם, דו יו וונט תו טריי אמייזינג מוסטרייז?" ("סליחה גברת, האם את רוצה לנסות קרם פנים מדהים?"). הכל מים המלח. כתוב על האריזות "ים המוות" (The Dead Sea) …טוב העיקר המינרלים חוץ מזה את מי מעניינת היום אשת לוט או הבולענים? אם הם היו רואים את זה בחי או אפילו בצילום…. הרי זה לא יאמן, השאול פשוט פותח את הפה עם כל המלח הזה מסביב. זוועה.

צילמתי את התמונה הזו בקיץ אבל רק עכשיו יכולתי להראות אותה למיכל. שגיא – הכרנו שתינו מתמיד, היה נאור וגם שקרן פתולוגי.

חלק ב': יובל זהבי

בסמוך לגיל שלושים, אגב הלחץ של למצוא חתן, הלכתי להדריך אומנות בקייטנה פרטית בצפון תל אביב, שאורגנה ונוהלה על ידי שני ספורטאים. אחד ניראה לי אז זקן ומחוטט והשני צעיר וכזה יפה, כמו שרואים רק בסרטים. בפגישה מקדימה שערכו השניים בקפה ברח' יהודה מכבי, הבנו ישר שיש עיסקה, מקצועית. היה קשה להוריד את העיניים ממי שהציג את עצמו כיובל זהבי (הצעיר), אבל היה גם ברור כאונקית זהב שלא מדובר במאור אינטלקטואלי. שכל ברגליים, בקיצור.
הם קיבלו אותי כמדריכה לקייטנה היוקרתית שלהם וביקשו ממני להכין להם תוכנית כתובה. הימים, ימי טרום אינטרנט וכבר בשישי אני מתקשרת לומר ליובל היפה, שהכל מוכן ושאני יכולה להקפיץ לו את התוכנית מתי שנוח לו. הוא אומר לי שמצוין ושאם בא לי אני יכולה להביא לו את זה אפילו היום בחמש לשיכון בבלי. כלומר עוד שעה וחצי. בטח שהתגנבו מחשבות שחמדו – אולי בכל זאת יובל זה "הוא", אפילו אם הוא נשמע די עציץ – בכל זאת איזו נעימות יש בו ואיזה רוך. לא היה לי הרבה זמן, אבל לא מעט מוטיבציה. טסתי למקלחת. קודם כל מסכת בוץ לפנים מים המלח. זה מביא את העור למצב מנצח – אח"כ ברור – חפיפה, ובלאגן בארון הבגדים. יצאתי אני בדרך. יובל מחכה לי על המדרכה בחוץ – המראה שלו באמת מפיל, הזיכרון לא הפריז. אנחנו מחליפים ניירת וכמה מילות ידידות ואז הוא מוסיף, יאמר לזכותו, שהוא מחכה שהחברה שלו תרד, כי הם נוסעים להורים לארוחת ערב. באמת לא נורא, הוא רק יפה וידעתי אכזבות מורכבות מזו. ככה, חזרתי לדירה שלי בגבעתיים לרביצת שישי מסורתית. העיקר שיש לי עבודה לא רעה לקיץ, מקום מהוגן ותמורה הולמת. לא עוד קייטנת אגד רעשנית ולוהטת, סיכמתי לעצמי בסיפוק ונכנסתי בחזרה הבייתה. בכל זאת שיקפתי במראה, לאמוד מחדש את מה שיש ברשותי. מבט ראשון – אולי טעות אופטית, מבט שני – לא יכול להיות! ומבט שלישי – גרוטסקה נקודה. לא, זה לא צל. שאריות ממסכת הבוץ שמרחתי בנדיבות נותרו מרוב חיפזון במקומן וכמו זקן סמיך היו דבוקות לי מתחת לסנטר ומטה.
יובל זהבי האתלט ההורס הביא אותי לבזיון מלוח. אז עוד לא הכרתי את ג'ון הספרית.

חלק ג': קני רוג'רס

אחרי הנסינות שלי פה עם ספרים ("מעצבי שיער") החלטתי להכריז על ג'ון כספרית המשפחתית שלנו ואתמול הגיעה העת. שמחתי, כי כשבאתי היה בתור רק איש אחד לפני והוא כבר היה ישוב על הכסא המסתובב. כסוף כבן שישים וחמש שיקללתי, כולו בלורית, שפמפם וזקנקן מטופחים ומעוגלים בשיק ארכאי וזה עוד לפני שהתקצץ. טבעות זהב עיטרו באצבעותיו ושרשרת עבה את צווארו. כמה שלא ניסיתי להתרכז ב'אנשים טובים' של ניר ברעם, קולו הרדיופוני של האיש והתפארויותיו לא אפשרו לי לעשות זאת. הוא התגנדר בכך שבא ליוג'ין מקליפורניה, סיפר על האופנוע שלו וחיכה לתשואות כשאמר שבסוף השבוע ימלאו לו שיבעים. ג'ון, כמובן הגיבה בתדהמה מזויפת שהוא בכלל לא ניראה והוא, בחוסר רגישות טווסי, שלף מולה את המובן מאליו – החברה שלו צעירה ממנו בהרבה שנים, בת חמישים וחמש, "אז אולי בגלל זה", הסביר. כמה מקורי. אחר כך כששילם על התספורת, לא התקמצן על אקסטרות ורכש גם בקבוק גדול של ג'ל לשיער שהיה בהנחה של 25%.
אחרי שעזב, ג'ון – שהתגרשה מבעלה (ככה סיפרה לי פעם) לפני כמה שנים בול על הוואלנטיין דיי ("יום האהבה") סיננה בכעס נוסטלגי:
– "הגבר שהיה פה עכשיו כל כך מזכיר לי את קני רוג'רס".
– "למה?" ניסיתי לשחזר מי מבין הכוכבים הקשישים הוא קני רוג'רס.
– "התכשיטים שלו וסגנון הדיבור שלו…. תמיד משוויץ בכל דבר". היא חייכה, אבל היה בה משהו מר, יכולתי לדמיין דימעה מלוחה גולשת על לחייה. כשנזכרתי ודמותו של קני צפה ועלתה, פיתלתי: אולי פעם חשבה שהוא שר את "ליידי" בשביל מישהי כמוה או לפחות בשביל נשים בנות גילה.

קני רוג'רס שר את "ליידי". (בחיי שהוא היה נורא דומה לו).
*

חתיכים. אפקט הקריסטל או אפקט הבולען? סוגיה מלוחה, שלטעמי לא סוקרה דיה על ידי התקשורת. תמיד יש נושאים חשובים יותר.

לא סיבה לרסיטל

פרנצ'סקו בדה
"משחק השחמט" (בערך 1880)

הן לא משחקות איתו משחק הוגן, אך בפירוש שואבות השראה מגבריותו המתפרצת. הוא רוברטו השלישי, הן – אחותו סופיה והפרגיות. נעלי הסירה ששוגרו אליו הישר מרומא קטנות עליו, מוחצות לו את הבהונות וטייץ הקטיפה הסינטטית פשוט חונק ועושה שמות במה שהיה פעם שיער רגליו.
אבל סופיה ניראית מרוצה וזה מה שחשוב, הוא אוהב אותה כל כך. הם תאומים. היא יצאה ראשונה.
לפני כחודש נסעה לסוף שבוע בלונדון, ללמוד אסטרטגיות חדשות. אח"כ יזמה באלגנטיות אופיינית את המשחק בחדר 'מראת הזהב'. לומר את האמת, הוא היה די בור בכל הנוגע לליבו של המשחק הארור הזה.
היא פתחה עם 'נוסח הדרקון בהגנה הסיצליאנית' (הכריזה על שמו של המהלך והזיזה) ואחרי התייעצות עם רוזטה (שתמיד הייתה חוכמולוגית ומעיקה), החליטה להמשיך במה שהגדירה ברהיטות כ'הסתערות רגלים באגף המלכה' (רגלי לב'3).
לא יאמן! הג'ירפה בשמלה הצהובה לא מפסיקה לנעוץ בו מבטים (איך קוראים לה התלבט – סימונה או דימונה? אולי אלונה?) למה היא ניראת כל כך מיוסרת?… אולי ביום אחר שימשונה, היום אני לא בענין, חבל לך על הזמן.
לא ממש אכפת היה לו להפסיד לסופיה, כולם ידעו שיש לה מוח ברזל ובדרך כלל העובדה שידע לחולל ניסים בכינור, זיכתה אותו כפיצוי בקרדיט לא מבוטל. אבל העובדה שסומק החל פושט על לחיו הייתה מביכה מעבר לסביר מבחינתו. הוא לא בנוי לריאליטי שואוז, איך לעזאזל עשה את זה לעצמו? עוד מעט הזיעה המתגברת תכתים את הטוקסידו שמן הסתם עיצב איזה ז'אן קלוד, ומה יעשה אז?
בניגוד אליו סופיה בנויה לכל תסריט. היא מה שקוראים 'האישה החדשה'. עוטה על עצמה בכזו קלות את המראה הנונשלנטי, מנפנפת במניפה מבד יוטה ממוחזר, מחוברת לרב קווי של איזו רשת חברתית ובסוף כל יום שלישי אחרי שעת התה עוברת באיזה כלבו ומרוקנת מדף שלם של טופ-קוסמטיקה, כאילו יש איזושהי בעיה עם העור המושלם שלה. בנוסף, לאחרונה לא מפסיקה לשקוד על חידוד הפתיחות שלה בשחמט.
עוד מהלך נכון. פעם שמע שהכל תלוי בפתיחה והנה עוד שניה תטיח בו מט. הוא גמור. מכל הצבא הלבן נשאר לו רק מלך וצריח. עכשיו, כבר חש קינאה ברורה ומלוטשת בסופיה. בירכו השמאלית החלה לקפץ בחוסר סובלנות ועיקצוצים פקדו את רקתו הימנית. עולה לו על העצבים לגמרי הפורום הזה של המלמלות והמניפות. כמו אסימון ענק שנפל מקומה שמינית – הוא הבין פתאום את מה שאבא שלו אמר לו לפני חמש שנים, כשהיה בן שבע עשרה: "פוליטיקה של המזרח התיכון, שחמט ומחשוף נשי הם לא סיבה לרסיטל, בן".

פרנצ'סקו בדה
"משחק השחמט" (בערך 1880)