בדרך להגשמת חלום

עצרנו בחנות של לגו, האמיתית והיחידה מסוגה באורגון. באחד מפרברי פורטלנד. חנות שיש לה מועדון שמתכנס אחת לחודש ומוכרים צעירים בסינרי החברה שעוזרים ומחייכים. טוב אפשר להבין, זאת עשויה להיות עבודה מאוד מלכלכת עם הפלסטיקים האלו, שיכולים להיות כל כך בלתי צפויים ולהשפריץ עליך מי יודע מה.

בהחלט, סוג של שוחד מקדים עם פתיחתו של מסע שייעודו פרקטי נטו. אני יודעת ששיחוד ילד, יכול בקלות להתברר כחרב פיפיות, בעיקר אם את/ה נוטה להחשיב את עצמך להורה סותר קפיטליזם, ועדיין, התפעלתי מהעיצוב של החנות וגם, אמרתי למשה, תראה כמה הרבה ילדים יש פה ואיזה שקט והוא זרק בחזרה את האוטומטי – אז רק תתארי לך איזה שקט יש בחנויות שלהם בגרמניה.

אחר כך החנינו את האוטו בשולי הדאונטאון והתחלנו ללכת. הביזנס העתידי שלנו עם פורטלנד נמצא ברחוב סלמון. טוב לא התכוונתי לחשוף, אבל האמת היא שאני עומדת לרכוש מסעדה. מאכלי ים. לדעתי יש לי את כל הכישורים הדרושים לניהול ממלכה שדינה תרבות אוכל משגשגת. גם שאלתי אחרים והם הסכימו איתי ובכלל בשנה האחרונה עבדתי קשה כדי לדבוק ברעיון שאדם צריך להגשים חלומותיו ויהי מה. עד מתי אצייר פרחים וחתולים על קרשי חיתוך? אם לא עכשיו אי מתי ואם מישהו מצקצק עכשיו, אז לא, אני לא חושבת שזה אומר שקפיטליזם רוחני קנה אותי – בימינו, אמנות שלא ניתן לאכול היא אמנות עקרה.

כשאנחנו מגיעים לסלמון פינת תשע, אני מספיקה לצלם את הנכס שנייה לפני שרגליי מתקררות ואני נשטפת בהזדהות מפתיעה עם יציקת סלמון הזהב שתקוע מלמעלה בין הלבנים האדומות. הוא הרי לכוד שם בכל מזג אוויר! מה, השתגעתי לגמרי?… אני מזייפת סחרחורת ובחילה ומבקשת להתרחק. מהר. אז מה אם קבעתי. אני לא היחידה בעולם שמשנה את דעתה ברגע האחרון. אחר כך אתקשר ואמרח משהו.

כל הדרך הצידה אני מקשקשת לבני משפחתי על אנרכיזם וסותמת לכולנו את הפה בחנות השוקולד מון-סטראק, שהיא אלא מה, מוכת ירח. מצידי שישיבו את רוחם עם פרלינים, לעצמי אני מבקשת לוח שלם של שוקולד מריר עם שקדים עניין של 450 ג'. כבר המראה מקל עלי את הנשימה ומחליש את הריח החריף של הדגים.

מה פתאום ויתרתי. אחרי השוקולד לעיסה יסודית וחיסול, עשינו פרסה וחתמתי על הפנטזיה הימית שלושה עותקים, חמישה עמודים בראשי תיבות. הקץ לזעירות, מעכשיו זה בגדול.

דברים קצת יצאו מפרופורציות

למרות שאני דבקה בגישה המטריארכלית של נקיטת אמנות בכפייה (עם דגש על טרום חגים) וחד משמעית תומכת בתיאור אירועים כהווייתם – כשהלכנו לצבוע, שכחתי בבית את משקפי הציור-קריאה שלי ודברים קצת יצאו מפרופורציות –



במיוחד מבחינה מילולית, עד שהתפוחים הקטנים שרשמתי בעצמי כמסגרת, נראו לי כישבנים ואפילו אמרתי לפרי 'כמו תַּחַתִּים'… 'ותאר לעצמך את 'ראש-התַּחַתִּים'…. והצחקתי את הילד שלי.

אלא שאז, כמו כדור שלג חלה התדרדרות קונספטואלית והדגים הם הראשונים שנקלעו ללופ. באחת – נדונו לחוג במעגלים אינסופיים לנצח ובשנייה – יאלצו לשחות ראש בראש בשלולית סמיכה של דבש ויש הטוענים שזה יותר גרוע מחיי אקווריום. אז מה? בגישה הפטריארכלית היה יוצא להם יותר טוב? שם בטח היו לוכדים אותם בברכות מחושמלות על פי חוק –  'אוכלי חינם', 'קרפיונים' או 'דגי רקק', ומסנגרים ב – 'שיגידו תודה שנתנו להם חותמת הכשר ולא הפרדנו להם זנב מראש, למרות שמסורתית מותר לנו, כבר שנים שקוצצים בכל העולם והים שותק'.

ולמי שסקרן דווקא לראות (בהמשך לפוסט הקודם שלי), איך ניראה תהליך של בישול קוגל בקרח דובים, אז ככה:

למעשה על השולחן, דומה מאוד לכמה מחבריו הטובים ביותר שנאפו בתנור רגיל ויותר מכך: לדעתי הלחלוטין לא אובייקטיבית, אם הוא לא היה ממלא את כל הבית בריח של דובים, אפשר היה לחשוב שהוא הבן של השכן.

אנתרופולוגיה בחוף אכדיה

את חברתי יוֹאָה שורק, דר' לאנתרופולוגיה (בעיקר אוסטרליה), לא פגשתי שנים ואתמול סוף סוף יצא. כמה התרגשתי לראות אותה ומאחר שרק לאחרונה הוסמכתי לתייג שמשות במערב (חותמת אקדמית), יש בי עדיין המון התלהבות ואני נמשכת למחקר משלים בכל הזדמנות ומעדיפה להיפגש בארץ לעת ערב, על חוף הים – הרי תמיד תהיה שם אחת שטרם ראיתי.

אז ישבנו במסעדת 'הברבונייה הנושכת' בחוף אכדיה בהרצליה, להתעלם מקשקשקים ולגרגר בירה כמו מים. מנה ראשונה – סלט פירות ים תיאלנדי ויואה מפליאה בדיבורים עסיסיים על היבטים כלכליים הנגזרים מזהותם של שבטי האבוריג'יניים באוסטרליה ועל המילגה השמנה שקיבלה על מנת לסרוג השוואתית מול שמורות אינדיאנים בארה"ב. היא יודעת שהייתי נשואה לְצ'יף ושזו נקודה רגישה ואכן זה מיד פתח אצלי, אבל בדיוק כשעמדתי לספר לה איך היה מבשל אותי על מדורת זרדים בכל פעם לפני (אולי לחדש לה משהו שלא חקרה), גֶבֶר הדוק טריקו בהדפס גלשן מהשולחן ליד התפרץ לשיחה. לא, הוא לא למד באוניברסיטה – הוא מהאוניברסיטה של החיים, התפאר, אבל הוא שמע את השיחה ולא מבין למה נשים כל כך נחמדות כמונו מדברות על שָם ו-לא על כאן. בכפיה טבעית הציג את עצמו כדנדין והצטרף. יואה שלחה לעברו חיוך מאבחן של אנתרופולוגים ואני צמצמתי מבט מסויג. זה היה תרחיש שלא צפיתי – מצד שני חצי הכוס המלאה צרחה בקולי קולות: מעולה שעוד מתחילים איתנו!

  

דנדין מחמיא לעיני הים של יואה ושואל אותה אם היא נשואה

 

בתשובה לשאלותיו ('מה את עושה' וכאלה), יואה מפרטת את שלל תאריה ומוציאה מדנדין את האלמנט השבטי שבו 

כמה מונחים מולטי-דיסיפלינריים ודנדין מתחיל לאבד את זה

 דנדין מתקפד למצב אקטיב אגרסיב וזורק שמהנסיון הלא קטן שלו, נשים חכמות מדי מאכזבות במיטה

לא נשארה ברירה, דנדין לגמרי עלה על העצבים ומה אנחנו חייבות לו בכלל, גם בדיוק הגיע הדֶניס-רוטב-קארי-הודי שלי ופקעה נפשי כך שהאצתי בסטודנט מהאוניברסיטה של החיים לשוב לשולחנו. 
שיהיה לכן ערב מושלם, בנות (כבר ליכסן מבט למלצרית). עוד איך היה לנו דנדין, חָה-דג על הזמן!

וִיסְטֶרְיָה אהובתי (עד העונג הבא)

אצל ניומן, לא השחקן היפה שכבר מת, אלא בחנות הדגים ופירות הים הטריים והַפִיש אֶנְד צִ'יפְּס בצמוד, פורחת כמה פעמים בשנה, במלוא הדרה – הַוִיסְטֶרְיָה. מטילה ריח יסמינים חצוף שמצליח לטשטש את ניחוח צריבתו של הטיגון בשמן עמוק, המרחף קבוע מעל המקום. טד ניומן שתל אותה שם לפני כעשרים ושלוש שנים, מסיבה אחרת. כשנכנסתי בערב יום העצמאות לקנות נתחי דג חרב לְגֶחֶל על האש, הסמיק והתחיל לספר לי למה – זאת אומרת על הלב הפמיניסטי ואמר שאוטוטו היא נותנת את זה, יש כבר ניצנים. רציתי שימשיך, אבל עוד לקוחות נכנסו ואמו הכמושה, לכסנה מבט מזרז.
השבוע קפצתי לשם שוב, לקנות כמה נתחי כריש ליום הולדתי והיא כבר הייתה בשיאה. זה הזמן להכות בברזל בעודנו חם – הוא לבדו, עובד אָצוֹת (נהייתה פה קהילה די גדולה של אסייתים ושוחרי בריאות, אז מביאים). אבל טד כזה ביישן והלב הגדול שלכד אותו ברישתו כשהיה צעיר וקידם אותו מדייג פשוט למעצמה עירונית פורחת, פירפר עכשיו בין שיניו ואי אפשר היה להבין אף מילה.

חזרתי הביתה עם הכרישים ועם אבי העורקים של טד (הוא הרשה לי לקטוף את ההכי גדול ולקחת הביתה) אבל לא מצאתי מנוח, כמו זמזום בחלל האוויר. ללא הכנה מוקדמת נכנס בי בָּישיר 'סינדרום סיגליות'  – 'האישה שאיתי', דיויד ברוזה. החתולים כמעט הקיאו ובו זמנית איימו לאכול את הכרישים, כשבעיניים עצומות שלפתי ממדף כרטיסי המקור שציירתי לכבוד יום האוקיינוסים האחרון, את הכרטיס 'לב השקיעה'.

הייתי כבר על הסף של לכתוב לו בפנים מילים רטובות שלא העזתי לומר בפרצוף ולשלוח, אבל ממש נס לאומי שלאוסף החובק 'אהבה ישראלית', גם יציאות חירום.

 


הַפוֹרֶל של ג'וֹרְג'

הייתי סקרנית במיוחד לפגוש את ג'ורג'-קַרְנֵי-אָיַל ואת אשתו ג'סיקה-זְהַב-ארנבת שהכרתי דרך פייסבוק לפני כמעט שנה. לא בגלל הַאני החייתי שניסחו, פשוט אהבתי את מה שראיתי באלבומי הצילומים של העבודות שלהם והאפשרות לשוחח איתם על קדרת צדפות וסרטנים (הבטיחו בפרסומים של המפגש שיש מסעדות מעולות בְּיָכַאטְס / Yachats) ולחוש את דגי הקרמיקה של ג'ורג' באמיתי, נשמע כמעט כמו חוויה מטפיזית. אז הלכתי על זה, על הכנס החד שנתי של אמנים זעירים שנוגעים במים.

האביב האיר פנים בגשם זלעפות, רוחות וגאות שמוכנה לטרוף אותך אך ג'יסיקה לא הגיעה, חטפה שפעת יומיים לפני. אבל ג'ורג בא. פאות לחייו ארוכות מבצילומים שהעלה לרשת אבל פרט לכך, לא היו הפתעות. יצאנו לחוף לשמוע את הגלים מקרוב ולהכיר את הרוח. הוא הדגים לי חיקוי ממש מצחיק של בּוּש וזה היה מטעה ומעורר – כי יש המון שיחים על החוף ומסעיר להתבלבל בין חי לצומח.

החוף ב-Yachats אורגון, הרבה שיחים

כן, התהדק בינינו קליק שהתחזק ברגע שהוא שלף מכיס מעיל החצי-חצי שלו, את יקר ליבו המגנט – טְרָאוּטִי (בתרגום לעברית – פוֹרֶלִי), יצירה שלו שלא ימכור לעולם. קורה שבמגנט אחד הכל ברור והחוף עוד הוסיף דרמה והקצין עוצמה. אבל לחשוב שבתום לב הבאתי איתי, דווקא את סדרת כרטיסי הברכה המאצ'ואיסטיים שלי, זו עם הכרישים… לא בדיוק שיא הנשיות… טוב, רציתי ללכת על בטוח, אני חרדתית בגדול ובמקום כמו יָכַאטְס, המוגדר בעשרות שלטים לאורך הכביש כאזור מועד לצונאמי, אני לא אקח נשים מחבקות חתולים ודברים כאלו, כן?

מתוך סדרת כרטיסי הכרישים

הלינה הייתה בבקתות קטנות עם מטבח צנוע, אך מלא בכל הציוד הדרוש. לקראת תנאים כאלו, אני תמיד מביאה כמה מתכונים של עוגיות. למקרה שלא אהיה במצב רוח חברותי, או על כל צרה שלא תבוא. הגשם הכה בחלונות שלכדו בתוכם גזעי עצים גבוהים הנטועים בחול ולא נוצר בנו רעב לפטפטת של אמנים אחרים, אז נסענו עם הפורד הישנה שלי (ג'ורג' הגיע בטיסה, מבוסטון), לחנות המזון היחידה שבעיירת החוף, לקנות חומרים להכנת עוגיות שוקולד צ'יפ ושיבולת שועל.
כשהוצאתי מהמזוודה את המתכון, הוא נשפך לגמרי מיופיין של האותיות העבריות ומן העובדה השחוקה שאנחנו קוראים וכותבים מימין לשמאל. לפעמים אני שואלת את עצמי: מי יותר פרובינציאלי? הפרוטסטנטי הלבן או הציוני הדיגיטלי? בינתיים, כמחווה לתרבות עתיקה, הצמיד את המתכון עם טְרָאוּטִי שלו למקרר ואחר כך נישק אותי המון זמן.

טְרָאוּטִי של ג'ורג' אוחז במתכון

בבוקר הגשם נירגע ויצאנו שוב לחוף. בתמורה לטריק מדהים בערבוב צבעים מלנכוליים שנידב לי, ביקש את הרשימה המלאה של מיני הכרישים ששוחים במימיי הפסיפיק. נתתי לו, בכיף.

 

הכל פסיכולוגיה

כל מה שידעתי עד לפני כחודש על דג סלמון שהוא מלא באומגה 3 ומאוד טעים בתנור. אפילו שידרגתי לפני כמה זמן בהשראת מתכון שקראתי ברגע של קהות חושים וזיגגתי בלימון, שום, סויה, דבש וקצת רוזמרין ובאמת יצא נפלא!

אחרי הסתגלות קצרה לאזור בו אנחנו גרים (צפון מערב ארה"ב), דגים מכל כיוון, השכלתי קצת בנושא והבנתי שיותר נחשב לבטוח ובריא לאכול את הדגים שמסומנים בחנויות כ- WILD (פרא), כלומר מהטבע הפתוח. כי אלו מהחוות ניזונים ממי יודע מה והסלמונים בחוות מקבלים תוספת שהופכת את הבשר שלהם ליותר כתום, כדי שיצאו לחנויות כמו שצריך! סופר נוצצים ואטרקטיבים.
על כל פנים, הבורות היחסית שלי בנושא ויש שיאמרו הגסות, הגולמיות, הנון שלנטיות או העדר הקונפליקטים – מאחורי. הכל בזכות התחקיר על סלמון מסוג קוקני, "החיה" שפרי בחר לעשות עליה מחקר שהתחיל כפי שכבר כתבתי כאן, בנסיעה לאקווריום עם מלפפוני הים שבעיר החוף ניו-פורט והמשיך בסיפריה העירונית ובבית, בין דפי הספרים העבותים, תחת מנורות הקריאה הכבדות, בעיצוב פוסטר גדול לתצוגה, ציור ציורים, רישום הסברים וצילום צילומים. היום סוף סוף הסתיים התהליך בתקיעת חצוצרה ובפרזנטציה חסרת תקדים ולמרבה הרגשנות נחשף דג סנטימנטלי, שכניראה לא יהיה לנו קל לכרסם שוב בקלות שכזו – לצד ברוקולי, פסטה בפסטו, או פירה בטטה ותפוחי אדמה בזעפרן.
כי הנה סיפור מהחיים, כן, עוד סיפור מבית היוצר המרטיט של "האחר":
סלמונים מזנים שונים נולדים באיזה אמבטית מי שלגים שוצפת, אי שם באחד הנהרות בהרים. אחרי שהם מעלים קצת בשר ואי אלו שרירים הם מתחילים להרגיש דחף חזק לנדודים (אלא מה?). חדורי רוח נעורים ומלאי סקרנות, אנרגיה וזריזות הם שוחים עד לאוקינוס! (חוץ מקוקני שלנו שנודד רק עד לאגם גדול של מים מתוקים).
כניראה שמעו לפני מיליוני שנים שיש שם פלנקטון שחבל על הזמן ויאללה מאז בקבוצה או בבודדים, בקפיצות וזינוקים מעל סלעים ומפלים, הם על המסלול. חוץ מהמזון המשובח יש כמובן את הסטלבט, כייף לקחת את הזמן באיזי, לשחות כמה שנים, בין לויתנים, צוללות גרעיניות ואפילו כרישים, בלי אחריות ובלי כובד לאומי, ככה עד שממצים (בערך אחרי 3-4 שנים, מעידים החברים). מה עושים אז? אחורה פנה ו-הבייתה, בדיוק אל אותו הזרם הקריר והפרובנציאלי בו בקעו לעולם. איך? הכל לפי הריח. אכן, מסתבר שלדג המדהים הזה יש אף ולנהרות יש ריח.

הפרזנטציה

הדרך חזרה הבייתה לא קלה וגם לוקחת יותר מיום יומיים אבל כשמגיעים – זוכים בעדנה – מטילים ביצים ומתים.
בטח, בכל הסיבוב הזה – דובים, כלבי ים, דייגים, סכרים וכמובן זיהומי מים בלי עין הרע – מחכים להם בפינות, לחמוד את נעוריהם. רק אחד או שניים מתוך 100 סלמונים, שיצאו למסע הזה יחזרו בשלום לנקודת ההתחלה להטיל את הביצים שלהם ולמות בשיבה טובה.
איזה יהלום, זה פשוט מדהים! כי אם מסננים לרגע את סכנות ההכחדה שמלוות מן הסתם בתחושות חרדה ופחד זו הרי פסיכולוגיה מהפכנית: רוב החיים שלך הם מסע הרפתקאות מסעיר וגם אקרובטי שרובו בשוטטות באוקינוס (במושגים של דג – "העולם הגדול"). רק כשאתה מרגיש שמיצית, אתה עושה פרסה, נותן גז, חוזר לקן, מטיל את דור העתיד ומסתלק.

זה ממש מטלטל לא? עד עכשיו כששמעתי את הביטוי השחוק והדביק "לזרום עם זה" ירקתי הצידה בבוז, עכשיו אני מתחילה לחשוב: אולי יש בזה משהו.

כל יום דבר חדש

מיסיס ריקן הראתה תמונות ונתנה לכל ילד לבחור חיה שהוא ירצה לעשות עליה "מחקר" (research).
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.

אחד מהדברים החביבים עלינו בטיול בחוף, הוא חיפוש אוצרות במה שנקרא "בריכות השפל" (Tide pools ). זה אומנם נשמע בעברית כמו תאור של מצב פסיכולוגי גבולי, אבל בפועל מדובר במשהו הרבה יותר מהנה. בזמן השפל, באזורי החוף הסלעיים נוצרות בריכות קטנות עם כל מיני יצורים כמו כוכבי ים, מלפפוני ים, דגים קטנים צדפות וצמחים פרועים לגמרי. זה כייף גדול ללכת בין הבריכות האלו, להציץ ולהתמלא פליאה.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים – אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.

סלע כלבי הים
(שהיו במים בזמן שביקרנו)

עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף אבל פה ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה….המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?

"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" – שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " … בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.

ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"

(איפה הייתם בצבא? מכירים את שחר מפלוגה ב'?)
לא היו בצבא ואף אחד לא מכיר את קוקני.

אבל הנה בחור חיוור שמסביר בשקט, "קוקני סלמון זה סלמון מזן די נדיר, הוא חי באגמים מתוקים ובנהרות, אני לא בטוח שיהיה אותו באקווריום, רוב הדגים שם הם דגי ים".
אחד מהדליים של הסטודנטים
כוכבי הים

יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי – גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי בעיניי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.
אטרף

האמת – לא היה מאוד צווחני הפעם באקווריום. עוד חידוש / שידרוג נוסף לכלא הימי מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת – פינת ליטוף ימית – עכשיו אפשר גם ללטף את כוכבי הים ומלפפוני הים שהיגרו לכאן לא מרצון, כמה נחמד. בריכת שפל כזו הם אפילו לא דימינו לעצמם בחלומות הכי אפלים שלהם, הרהרתי בשקט.
פינת הליטוף
בעיקר כוכבי ים ומלפפוני ים (הכמו פרחים הירוקים)

ממש לפני שיצאנו מהמקום, מודע לעובדה שאני פשוט חייבת כבר להסתלק מהמקום, משה אומר לי: "חכו לי פה עוד שניה", הסתובב ואץ בצעדים נמהרים למקום ממנו יצאנו. כשהוא חוזר אני שואלת :
"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"
חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.