וִיסְטֶרְיָה אהובתי (עד העונג הבא)

אצל ניומן, לא השחקן היפה שכבר מת, אלא בחנות הדגים ופירות הים הטריים והַפִיש אֶנְד צִ'יפְּס בצמוד, פורחת כמה פעמים בשנה, במלוא הדרה – הַוִיסְטֶרְיָה. מטילה ריח יסמינים חצוף שמצליח לטשטש את ניחוח צריבתו של הטיגון בשמן עמוק, המרחף קבוע מעל המקום. טד ניומן שתל אותה שם לפני כעשרים ושלוש שנים, מסיבה אחרת. כשנכנסתי בערב יום העצמאות לקנות נתחי דג חרב לְגֶחֶל על האש, הסמיק והתחיל לספר לי למה – זאת אומרת על הלב הפמיניסטי ואמר שאוטוטו היא נותנת את זה, יש כבר ניצנים. רציתי שימשיך, אבל עוד לקוחות נכנסו ואמו הכמושה, לכסנה מבט מזרז.
השבוע קפצתי לשם שוב, לקנות כמה נתחי כריש ליום הולדתי והיא כבר הייתה בשיאה. זה הזמן להכות בברזל בעודנו חם – הוא לבדו, עובד אָצוֹת (נהייתה פה קהילה די גדולה של אסייתים ושוחרי בריאות, אז מביאים). אבל טד כזה ביישן והלב הגדול שלכד אותו ברישתו כשהיה צעיר וקידם אותו מדייג פשוט למעצמה עירונית פורחת, פירפר עכשיו בין שיניו ואי אפשר היה להבין אף מילה.

חזרתי הביתה עם הכרישים ועם אבי העורקים של טד (הוא הרשה לי לקטוף את ההכי גדול ולקחת הביתה) אבל לא מצאתי מנוח, כמו זמזום בחלל האוויר. ללא הכנה מוקדמת נכנס בי בָּישיר 'סינדרום סיגליות'  – 'האישה שאיתי', דיויד ברוזה. החתולים כמעט הקיאו ובו זמנית איימו לאכול את הכרישים, כשבעיניים עצומות שלפתי ממדף כרטיסי המקור שציירתי לכבוד יום האוקיינוסים האחרון, את הכרטיס 'לב השקיעה'.

הייתי כבר על הסף של לכתוב לו בפנים מילים רטובות שלא העזתי לומר בפרצוף ולשלוח, אבל ממש נס לאומי שלאוסף החובק 'אהבה ישראלית', גם יציאות חירום.