סוף שבוע

שישי – רייצ'ל, סיפרה ביוגה שהכלבה שלה סחבה לה את מכשיר השמיעה מהכיס לפני שבוע ואכלה אותו עד הפירור האחרון. הוטרינר היה צריך לשלוף לא פחות מעשרים ושבע חתיכות של טכנולוגיה זעירה מתוך ביטנה של החיה, בניתוח מתמשך. עכשיו היא בסדר. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי שומעת. במו אוזניי.

שבת – בטלויזיה הציבורית בכל יום שבת בבוקר יש את התוכנית "אירופה של ריק סטיבס" (Rick Steves' Europe). סטיבס הוא אדם מאוד נקי וחייכן, שיער שטני עם שביל בצד ובמקור מאזור סיאטל. ריק, שבמובן מסוים, כמו ששם התוכנית שלו מבטיח, רכש לו את אירופה (הוא בעל חברה להדרכת טיולים ביבשת), ניראה בתוכנית מדלג בעליצות בין ארצותיה. מאביס את עצמו באוסטריה בזאכר טורטים, בצרפת ואיטליה בגבינות ירוקות וצהובות ופה ושם מניח רגל גם באתרי זיכרון או מוזיאונים הנוגעים לתקופה הנוצצת של מלחמות העולם. בסגנון התפעלות אמריקאי הוא לא מפסיק לספור ולדקלם בהתלהבות – כמה קברים יש בבית הקברות בנורמנדי, כמה מאות מדרגות יש בכל טירה שהוא מבקר בה או כמה שטיחים, ציורי קיר או מזלגות זהב יש בכל ארמון שהביקור בו ניראה מתיש כבר בטלויזיה. גורמה, טרגדיות מן העבר ותילי תילים של מספרים, ריק הוא להיט.

טירת שברני (Chateau de Cheverny), עמק הלואר
כמה צלחות עם ישבני טווס יש בטירה, ריק?

ראשון – כשמסיימים את הקנייה בסופר שאנחנו קונים בו ופונים אל הקופות לא ניתן לפספס את הקיר שממול שנקרא "גלריית הלב של מחוז ליין" (המחוז שאנחנו גרים בו). על הקיר תלויים בערך עשרים צילומים מקצועיים, רהוטים וממוסגרים של ילדים בגלאים שבין שנתיים לחמש עשרה שמחייכים הישר למצלמה. לפעמים מדובר בשניים שלושה ביחד, אחים ואחיות. מתחת לכל תמונה מסגרת אדומה נוספת, עם טקסט. הכותרת בכולן זהה: "אני מחפש משפחה לתמיד" (I'm looking for my forever family), אח"כ שם הילד, בן כמה הוא, ופיסקה או שתיים שמספרות עליו (עליה או עליהם) מה הוא אוהב לעשות וכו'. גם און ליין ניתן לראות את התמונות של הילדים האלו, באתר הארגון שמאחורי הגלריה, "משפחה לכל ילד".

אנשים באים לקניות, מחכים שהקופאית תסיים את תיקתוקיה, מנסים לנחש סכום ובינתיים לוטשים מבט בקיר ממול. אחרי שהחליקו את הכרטיס, ממש לפני היציאה הם חולפים קרוב לקיר. אז, אולי ייתפסו על איזו תמונה ויחליטו להיות משפחה אומנת.
בהתחלה זה עורר בי תדהמה והשתאות – איך ?? מה?? משווקים ילד בצרתו כמו חבילת גלידה?? איפה הדיסקרטיות??
קצת אח"כ יצא לי לשמוע על זה מקרוב, זוג ללא ילדים שהכרתי קצת קודם, לא יכל לעמוד בפני תמונה של אחת מהילדות, בת שתיים עשרה. "העיניים שלה פשוט קראו לי מתוך התמונה", אמרה לי קוני בקול רועד ומלא שליחות. הם עשו את כל הבירוקטיות הסבוכות, ההדרכות, השיקולים וכמובן פינוי וסידור חדר. טונות של אנרגיה וכוונות מצוינות. בזמן חגיגי במיוחד, כשבוע לפני חג ההודיה היא עברה לגור איתם. אחרי שלושה חודשים, הקושי היה גדול מנשוא והחבילה התפרקה. עוד איך עצב גדול.
אבל בצד השמאלי של "גלרית הלב", יש גם כמה תמונות של כאלו שהלכו על זה וזה כן הצליח. הצילומים של ההורים החדשים עם הילדים האבודים ניראים כמו מתוך בנק תמונות של ה"משפחה המושלמת". אחת לכמה זמן, שיש עדכון אני עוצרת ליד התמונות עם הסוף הטוב, לקרוא במסגרות האדומות טקסט הרמוני. העטיפה מעט מלודרמטית אבל זה באמת מהחיים ומכווץ ישר בלב.

הכל פסיכולוגיה

כל מה שידעתי עד לפני כחודש על דג סלמון שהוא מלא באומגה 3 ומאוד טעים בתנור. אפילו שידרגתי לפני כמה זמן בהשראת מתכון שקראתי ברגע של קהות חושים וזיגגתי בלימון, שום, סויה, דבש וקצת רוזמרין ובאמת יצא נפלא!

אחרי הסתגלות קצרה לאזור בו אנחנו גרים (צפון מערב ארה"ב), דגים מכל כיוון, השכלתי קצת בנושא והבנתי שיותר נחשב לבטוח ובריא לאכול את הדגים שמסומנים בחנויות כ- WILD (פרא), כלומר מהטבע הפתוח. כי אלו מהחוות ניזונים ממי יודע מה והסלמונים בחוות מקבלים תוספת שהופכת את הבשר שלהם ליותר כתום, כדי שיצאו לחנויות כמו שצריך! סופר נוצצים ואטרקטיבים.
על כל פנים, הבורות היחסית שלי בנושא ויש שיאמרו הגסות, הגולמיות, הנון שלנטיות או העדר הקונפליקטים – מאחורי. הכל בזכות התחקיר על סלמון מסוג קוקני, "החיה" שפרי בחר לעשות עליה מחקר שהתחיל כפי שכבר כתבתי כאן, בנסיעה לאקווריום עם מלפפוני הים שבעיר החוף ניו-פורט והמשיך בסיפריה העירונית ובבית, בין דפי הספרים העבותים, תחת מנורות הקריאה הכבדות, בעיצוב פוסטר גדול לתצוגה, ציור ציורים, רישום הסברים וצילום צילומים. היום סוף סוף הסתיים התהליך בתקיעת חצוצרה ובפרזנטציה חסרת תקדים ולמרבה הרגשנות נחשף דג סנטימנטלי, שכניראה לא יהיה לנו קל לכרסם שוב בקלות שכזו – לצד ברוקולי, פסטה בפסטו, או פירה בטטה ותפוחי אדמה בזעפרן.
כי הנה סיפור מהחיים, כן, עוד סיפור מבית היוצר המרטיט של "האחר":
סלמונים מזנים שונים נולדים באיזה אמבטית מי שלגים שוצפת, אי שם באחד הנהרות בהרים. אחרי שהם מעלים קצת בשר ואי אלו שרירים הם מתחילים להרגיש דחף חזק לנדודים (אלא מה?). חדורי רוח נעורים ומלאי סקרנות, אנרגיה וזריזות הם שוחים עד לאוקינוס! (חוץ מקוקני שלנו שנודד רק עד לאגם גדול של מים מתוקים).
כניראה שמעו לפני מיליוני שנים שיש שם פלנקטון שחבל על הזמן ויאללה מאז בקבוצה או בבודדים, בקפיצות וזינוקים מעל סלעים ומפלים, הם על המסלול. חוץ מהמזון המשובח יש כמובן את הסטלבט, כייף לקחת את הזמן באיזי, לשחות כמה שנים, בין לויתנים, צוללות גרעיניות ואפילו כרישים, בלי אחריות ובלי כובד לאומי, ככה עד שממצים (בערך אחרי 3-4 שנים, מעידים החברים). מה עושים אז? אחורה פנה ו-הבייתה, בדיוק אל אותו הזרם הקריר והפרובנציאלי בו בקעו לעולם. איך? הכל לפי הריח. אכן, מסתבר שלדג המדהים הזה יש אף ולנהרות יש ריח.

הפרזנטציה

הדרך חזרה הבייתה לא קלה וגם לוקחת יותר מיום יומיים אבל כשמגיעים – זוכים בעדנה – מטילים ביצים ומתים.
בטח, בכל הסיבוב הזה – דובים, כלבי ים, דייגים, סכרים וכמובן זיהומי מים בלי עין הרע – מחכים להם בפינות, לחמוד את נעוריהם. רק אחד או שניים מתוך 100 סלמונים, שיצאו למסע הזה יחזרו בשלום לנקודת ההתחלה להטיל את הביצים שלהם ולמות בשיבה טובה.
איזה יהלום, זה פשוט מדהים! כי אם מסננים לרגע את סכנות ההכחדה שמלוות מן הסתם בתחושות חרדה ופחד זו הרי פסיכולוגיה מהפכנית: רוב החיים שלך הם מסע הרפתקאות מסעיר וגם אקרובטי שרובו בשוטטות באוקינוס (במושגים של דג – "העולם הגדול"). רק כשאתה מרגיש שמיצית, אתה עושה פרסה, נותן גז, חוזר לקן, מטיל את דור העתיד ומסתלק.

זה ממש מטלטל לא? עד עכשיו כששמעתי את הביטוי השחוק והדביק "לזרום עם זה" ירקתי הצידה בבוז, עכשיו אני מתחילה לחשוב: אולי יש בזה משהו.

לא עכשיו

לפעמים ספינה בים היא רק ספינה בים – אבל לא עכשיו. כרגע, שום דבר לא ניראה תמים או חף מכוונות.
הכל כידוע, ענין של טיימינג – והופה! לי יש, מהשבוע, אמן פוליטי מתחת לידיים. רוב הזמן הוא אוכל פסטה או בונה בלגו, אבל גם מצייר. הרבה. בעיקר ספינות פיראטים.
בלי ספקולציות או הסברה, בכל יצירה שלו, חד משמעית יש טובים ורעים. גם אם המפרשים לבנים כל אחד מבצע את תפקידו. הסצינה ידועה מראש ותמיד יש הרבה חרבות ורובים (לא בהכרח רובי צבע), מעט תכנון והרבה אקשן.

טושים על נייר

שאלתי את האמן: "ומה זה המשולשים הכתומים על המים (חששתי, חלילה שפיכות דמים), בניחותא של יוצרים שחוקרים היטב את הנושא שהם עובדים עליו הוא פלט – "השקיעה".
– "ומה זה הירוק בצד שמאל?"
– "אי".
– "אי של שלום?" שאלתי בתקווה.
– "לא, סתם אי".

אקריליק על קנבס

אקריליק על קנבס

ניסינו לעבוד איתו על זה אבל בינתיים ללא תוצאות, טובים או רעים, הספינות שלו תמיד מניפות את הדגל האמריקאי. Just in case (ליתר ביטחון), אני מניחה.

אקריליק על קנבס

כל יום דבר חדש

מיסיס ריקן הראתה תמונות ונתנה לכל ילד לבחור חיה שהוא ירצה לעשות עליה "מחקר" (research).
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.

אחד מהדברים החביבים עלינו בטיול בחוף, הוא חיפוש אוצרות במה שנקרא "בריכות השפל" (Tide pools ). זה אומנם נשמע בעברית כמו תאור של מצב פסיכולוגי גבולי, אבל בפועל מדובר במשהו הרבה יותר מהנה. בזמן השפל, באזורי החוף הסלעיים נוצרות בריכות קטנות עם כל מיני יצורים כמו כוכבי ים, מלפפוני ים, דגים קטנים צדפות וצמחים פרועים לגמרי. זה כייף גדול ללכת בין הבריכות האלו, להציץ ולהתמלא פליאה.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים – אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.

סלע כלבי הים
(שהיו במים בזמן שביקרנו)

עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף אבל פה ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה….המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?

"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" – שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " … בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.

ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"

(איפה הייתם בצבא? מכירים את שחר מפלוגה ב'?)
לא היו בצבא ואף אחד לא מכיר את קוקני.

אבל הנה בחור חיוור שמסביר בשקט, "קוקני סלמון זה סלמון מזן די נדיר, הוא חי באגמים מתוקים ובנהרות, אני לא בטוח שיהיה אותו באקווריום, רוב הדגים שם הם דגי ים".
אחד מהדליים של הסטודנטים
כוכבי הים

יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי – גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי בעיניי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.
אטרף

האמת – לא היה מאוד צווחני הפעם באקווריום. עוד חידוש / שידרוג נוסף לכלא הימי מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת – פינת ליטוף ימית – עכשיו אפשר גם ללטף את כוכבי הים ומלפפוני הים שהיגרו לכאן לא מרצון, כמה נחמד. בריכת שפל כזו הם אפילו לא דימינו לעצמם בחלומות הכי אפלים שלהם, הרהרתי בשקט.
פינת הליטוף
בעיקר כוכבי ים ומלפפוני ים (הכמו פרחים הירוקים)

ממש לפני שיצאנו מהמקום, מודע לעובדה שאני פשוט חייבת כבר להסתלק מהמקום, משה אומר לי: "חכו לי פה עוד שניה", הסתובב ואץ בצעדים נמהרים למקום ממנו יצאנו. כשהוא חוזר אני שואלת :
"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"
חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.

עץ התפוח (פאסה)

כיוון שפרי הוא חיית מסיבות, הוא עסוק רוב השנה בלהבין ולחשב מתי כבר תהיה היומולדת שלו. נוח וגם אלגנטי להמחיש לו שיום ההולדת שלו יהיה כשעץ התפוח שממול הבית שלנו יפרח. רוב השנה העץ הזה בשלכת קשה אבל בול לקראת תחילת מאי הוא פוצח בפריחה מנצחת. כל כך נעים להעניק לילד שלך את השעון הביולוגי הצח הזה כסמן למשהו שהוא כל כך מחכה לו. טבע פורח, תפוח, יומולדת – מריח מצוין לא?

עדכון: לקראת גיל 7 – דבר אל העננים והאבנים – אירוע היומולדת מחובר לכמיהה למלחמת הכוכבים ולאינדיאנה ג'ונס יותר מאשר לאמא ואבא או לעץ התפוח.

פאסה – עץ התפוח פורח ממול הבית שלנו

לא הייתי אף פעם טום בוי ומעולם ולא חשתי חיבור כלשהו (בלשון המעטה) לשני להיטי הענק האלו. הייתי ילדה שאהבה לשחק בברבי, שמה לא נאמר עדיין בגנותה? והכל נכון – הברבי בתכלס היא כלבה סקסיסטית עם פרופורציות מדהימות וכיוון שכך היא גם מכונת מכירות משומנת – הייתה ונשארה. עם זאת עדיין היא מצלצלת לי עדיף ממלחמות כוכבים וציידי נחשים – שמאיימים לגזול את תמימותו של בני, ובהחלט מעודדים אותו להיות ייצור עוד יותר קופצני שמדמה קולות ותנועות קרב במקום להתרכז למשל – במשחקי לוח, צפיה בתוכניות מדעים, איסוף בולים, או חקר נמלים.
אבל מה לעשות שזה השיח הכי חם אצל בני כיתה א' פה? לבודד אותו ולקבע אותו על אהבת דינוזאורים? …זה הרי לקטנים. אגב זה באמת לא יאמן איזה קאמבק עושים הדינוזאורים ויחד עם זאת בגיל 5-4 אפילו ילדים צחורים במיוחד ממצים שלא לומר מואסים בכל מערכת השלדים הזו, הפאזלים, החולצות, הסרטים וערכות היצירה של האבות הקדומים האלו עד דק. כי כמה אפשר?

רשימת הלגואים של "אינדיאנה ג'ונס" ו"מלחמת הכוכבים" נמסרה לא מכבר לסבים ולסבתות.
מאה אפס לטובת חברת הילדים ותעשית המשחקים. משה לא עושה ענין, "גם אני בגיל הזה…", נכנעת אני פועלת, כאלמנט מאזן לאלף את קיטי, הפרטנרית הנקבית היחידה שלי בבית הזה,  למלאכות כמו סריגה, גובלן וטיפוח הבית. איך הולך? אנחנו עובדות על זה….זה לא פשוט כשיש לך ארבע רגליים.

עם פרי במקביל כבר זמן, יש לנו (לו ולי) תבנית עבודה על כרטיסי ברכה שהוא מעצב בעזרתי המאוד אדיבה. בדרך כלל הוא בונה משהו בבלוקים של העץ, אנחנו מצלמים את זה ומעבדים את זה ביחד במחשב. יותר מדויק אני עובדת כביצועיסטית של רעיונאי ומעצב גרפי חסר פשרות או רחמים, שמדקדק בכל פרט ופרט בפאנטיות לא ילדית וכרגע פשוט נעדר את היכולות הפוטושופיות. לרוב בסוף התהליך אני על סף התמוטטות עצבים, אבל לאחר כמה דקות ושוקולד, אני חשה גם שביעות רצון מסוימת – צלחתי בשלום ו"חינכתי" ל"יצירה"! ברור – היומולדת שלו היא אירוע שיא מבחינת ישום מערכת יחסי העבודה האלו וכל שנה אנחנו מכינים את ההזמנה ביחד וביתר חגיגיות.

כאמור גיל 7 למרבה ההקדמה מביא עימו התקרנפות זכרית, לא מלהיבה. מצד שני חברים, הילד ועוד איך הפתיע:
בלי שבכלל שמתי לב מה קורה, בחדר אחר, הוא בנה חלקים חלקים את שתי דמויות המפתח של מלחמת הכוכבים הלא הן הרובוט אר.טו.די.טו (R2D2) ולוק סקייווקר – צעיר ענוג וחזק. כשסיים קרא לי שאביא את המצלמה, הורה לי לצלם והסביר:  עכשיו נלך לחבר אותם במחשב – כי אי אפשר לחבר אותם (פיסית) פה (באמיתי). גאווה הציפה אותי! הבאתי בזריזות את המצלמה והנחתי ברצון רב את ישבני אל מול המחשב.

החלקים לפני החיבור:

הראש של אר.טו.די.טו, הרגליים של אר.טו.די.טו, הראש של לוק, הגוף של לוק

כשחיברנו – נדהמתי יש להודות, מהתיכנון ומבנית החלקים באופן מושלם ותואם כל כך.

איזה רובוט חינני ולוק סקייווקר כל כך נאה !

(פרי הנחה אותי בהמשך לצבוע את שערו של לוק לצבע "חיטה")
(…חבל שהוא לא החליט לבנות את אינדיאנת הריסון פורד מחדש – כי יש למה להתגעגע…)

בהחלט – הייתי לוקחת את המצב הזה של שני אלו נטו, עץ על רקע שחור – ללא כל תוספות ושולחת –  כהזמנה, כהשווצה, כניצחון על חברת לגו וכגאוות-אם נקודה. אבל לגיל 7 שלי, יש תוכניות מדויקות וטעם משלו וזאת היא ההזמנה הסופית:
לוק ואר.טו.די.טו הצטמקו (פרי חובב חזק מניאטורות)
והוספנו את הפאנטזיה:  ספינת חלל של מלחמת הכוכבית תוצרת ענקית הילדים "לגו".

* וכן, לחובבי הכוכביות. בסוף הטקסט של ההזמנה הייתי חייבת להכניס כוכבית ולבקש ישירות – "בבקשה ללא מתנות נשק".
יש הורים, בלי שמות, שאת תעשיית הצעצועים של אקדחי ורובי "הכאילו" שמציפה את ביתם, הם חשים רק כרעד קל בכנף. מה לעשות, לא קורצתי מהחומר העמיד הזה ובשבילי זה רעד כבד במוח. אם לא אציין שאנחנו לא בעניין מראש, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו גרים בתוך מחסן נשק מפלסטיק אחרי היומולדת.
משה אומנם מצא אצלי פינה ואמר שזה קצת מגוחך בהתחשב בזה שבהזמנה לוק מחזיק את הלייט סייבר שלו בפוזה שאינה משתמעת לשתי פנים. אבל אני יודעת שזה בעצם רק לייט סייבר מעץ, מעץ תפוח.