המטרה: פרספקטיבה

שנת הלימודים מסתיימת. לא לפני שלימדו את ילדי כיתה ב' את חוקי הפרספקטיבה. חשוב. פרי חזר הבייתה עם שתי פרספקטיבות מעוררות השראה. אחת בצבע מלא והשנייה מינימליסטית בשחור-לבן-אדום. אחרי שפרצתי בצחוק – נכנסה התדהמה, אחריה תחושת הביזיון ובסיומה החרדה. שלוש מאות שישים מעלות של תהליך זריז ומעמיק.

כלקוח נאמן של חברת לגו, בשביל פרי, גן העדן המצוי – הן חנויות הענק של טרגט (Target). שם מחכים לו שני מעברים (ארבע קומות של מדפים כל אחד), שלא נגמרים, עם פסגת המוח הדני שמומחה בלרקום פנטזיות מחלקיקי פלסטיק.

 

חנויות טרגט – הלוגו
1,750 סניפים בכל רחבי ארה"ב! (נכון לינואר 2011)

 

 

אם לקית במצפון חברתי, אפילו רדום, בסופו של יום לא תוכל לטשטש את העובדה שחנויות כמו טרגט, מייצגות את תמצית הרוע הקפיטליסטי – תאומות כמעט זהות, של חנויות וולמארט (שאותן אנחנו מחרימים, הידד יש לנו אופי!). בקיצור אותה משפחה של תאגידים במובן הכי שפל של המילה. רק ביוג'ין (אורגון), שהיא עיר בגודל של רמת-גן גבעתיים – יש שני סניפי ענק של טרגט, כל אחד בגודל של מגרש כדורגל. חסידי ומלכי חנויות ההכל כלול ("חנויות לכל המשפחה"), יודעים להשוויץ שלא משנה איפה תכנס לחנות של טרגט, וולמארט וכו' – בפינה הדרומית של טקסס, או מתוך סבך מיוער במישגן, על גבול קנדה – הסידור הפנימי יהיה זהה – כלומר מובטחת לך התמצאות קלי קלות, ובמחירים שהדעת נגנבת.

אנחנו משתדלים מאוד להמנע, אך כשנוצר לחץ על סט ש"צריך" למצוא, ואיתו איזה חג שיוצק לקניה משמעות מסורתית – אני מודה שלא אחת אנחנו נכנעים, בכלל אנחנו הורים לא מושלמים ואני לא גאה בזה בכלל. מצד שני מה שמגיע מגיע – לזכותינו יאמר, שרחוקים מאוד מלהיות לקוחות קלים למשווקי מותגים או לדוחסי סחורות סיניות בגרוש וחצי. מעדיפים לקנות מקומי ולתמוך בשכנינו ומכרינו. אבל לא עלינו העניין, אלא על סוגיית הפרספקטיבה הרחבה שהפכה לחד מגוזית.

אנשי הלגו מכים שנית

על משולש היחסים המורכב בין פרי, חברת לגו וביני סיפרתי כבר לפני כמה חודשים בפוסט מתחת לחגורה. כמו בהרבה קונפליקטים, דברים לא משתנים מהותית, הם רק מתקדמים טכנולוגית. לכבוד חנוכה – הובטח וקויים ופרי הוסיף לנכסיו עוד כמה סטים מרשימים וגדולים של לגו. קפצנו דור במורכבות הבניה, נשלפנו מהספר ("המילון הויזואלי" ההוא) אל האמיתי. ולומר את האמת? הרגשתי נחת לא צפויה כשפרי ישב כמה שעות טובות על כל סט ובנה את כל החלליות האלו לגמרי בעצמו. הילד מהנדס! הילד אריכיטקט! הילד גאון! הם צירופים שעושים לך משהו. אבל עידן הבניה המרשים תם, ינואר הקר הגיע ונוצר ואקום שטיבעו הרבה פחות נהיר מסיפרוני ההוראות המובנים שמצורפים לכל סט ולחלקיקים הצבעוניים שלכודים בהגיון בשקיות נפרדות.

שעת אחרי הצהריים. בסוף הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. שנצלם את ספינת החלל הצהובה (זו של אנאקין עם הכנפיים בצורת האות Y מסידרת מלחמת הכוכבים, כמובן) ואח"כ נתיישב על הפוטושופ ונכניס לתוכה אותו ואת שני החברים שלו – פרנסיסקו וטיי, פנימה. שלושתם ("הטובים") נגד ספינת החלל האיימתנית של דארת' ויידר הרשע.

זה אומנם תהליך יצירתי שאני למעלה מתומכת בו, אבל בפועל מה לעשות, תמיד מגיעים לסקריפט מלווה בצעקות, נביחות ואיומים. אולי זה שייך לתוכן ואולי אבוי – לגג ביתנו. הנה ככה, אפילו אחרי שהפרדנו את האובייקטים מהרקע והכל כבר עומד לא רע בכלל, שוב הרטינות:

– "אוף! את לא מבינה כלום!"
-"אז תסביר יפה ובסבלנות אחרת אני לא עוזרת לך (כלומר עושה את כל העבודה)…", אני מאיימת בפעם המי יודע כמה…
– "תהפכי אותנו להראות כמו אנשים של לגו!"… נהדר! הילד שואף לביטול עצמי לטובת תאגיד שמייצר דמויות פלסטיק חסרות זהות ואני – אמא שלו, שותפה פעילה לפשע…. שוב הגזמה… וחוץ מזה עדיף לחנך לרעיונות משודרגים מאשר לשינאה. לופ השינון וההרגעה בשיאו.
– "איך בדיוק?" נסיון להיות עניינית.
– "תעשי חיפוש בגוגל ל'לגו פאטרן' "…רק בן שבע וכבר סומך על גוגל שתספק לו כל תשובה… כמה פעמים ביום אפשר להגיע למסקנה – צריך לזרוק מהבית גם את הטלוויזיה וגם את המחשב ?!….נובאמת? כולנו מכורים, ומדובר הרי על עקרון החיקוי ותהיה.
– "אהה! אתה רוצה שאכניס לכם כמה בליטות עגולות כמו בחלקים של לגו? זה לא בעיה…. כאלו?",  נכנעתי ואולי הבנתי.
– לא אמא, את לא מבינה כלום! …", עכשיו הוא נוחר בעצבים וג'סטות של יאוש קיומי מקמטות את גופו ופניו.
– "פרי!!! אני תיכף סוגרת את הכל…" זו בפירוש כבר צרחה, סף שפיותי מגלה סימני קריסה… למרות זאת, בו זמנית אני עושה זום על הפנים של כל אחד מהם ומצווה עליו בנוקשות – "לך תביא מהחדר שלך איזה איש לגו וניראה מה אפשר לעשות". עכשיו שנינו בוחנים את הדמויות סתומות המבט.
– "קודם כל תמחקי לנו את האוזניים, לאנשים של לגו אין אוזניים…" הטון שלו מתון והוא בטוח שזה מאוד נחמד מצידו.
– "בסדר, זה קל…" אני תוהה: למה באמת הם לא טורחים לעשות להם אוזניים?
– "וגם את השיער… כמו של האנשים של לגו"… הוא שוב הוגה בקדושה קשה את שמו של התאגיד.
– "אהה… לבטל גוונים ולעשות להם שיער כמו קסדה?…."
– "כן!" הוא דרוך כולו "….עבודה טובה (Great job) אמא!…." באמת תודה רבה…
– "עכשיו את העור שלנו – תהפכי לצהוב…"  הוא רוצה להאמין שיש לי את היכולת אבל עדיין לא נשמע משוכנע.
– "לא, לא צהוב בהיר! צהוב כמו של האנשים של הלגו…" נחוש במטרתו אבל נזהר לא לעבור את הגבול.
– "כזה צהוב?"
– "כן בדיוק! מושלם!" הוא מחייך. עצבי רופפים לחלוטין אבל אני לוגמת את המחמאה בצמאון. בנוסף מסתמן שאני מסוגלת להתנפל עליו בנשיקות ולשכוח הכל.
– "זהו? סיימנו?"
– "לא אמא, עכשיו נכתוב את הסיפור".

ההרפתקאה של לוחמי ספינת הקרב של לגו
ספינת הקרב של לוחמי לגו והלוחמים בפנים היו בסדר. אבל פתאום ספינה מוכרת הגיחה מחלל העל. זו הייתה ספינת הקרב של דארת' ויידר מסוג טאי. פתאום הצוות גילה שהיא יורה טיל ישר לאחד מהמנועים שלהם. דבר נוסף שהם גילו שזה היה טיל רובוטי. פתאום הם הגיעו לחלל העל. אז הם היו מוגנים.
סוף

מתחת לחגורה

סליחה שאני במצב רוח מגדרי, אוקיי אוקיי… נכון מאוד – כבר ההתנצלות לא במקומה. תודה על הערה. "תחתון מחטב", "תחתון מחטב" – מנקר במוחי שם המוצר הלוהט הזה שראיתי לפני כמה ימים, נדמה לי שב YNET , כחלק מהכותרת "כיצד תבחרי לך תחתון מחטב?". אפילו ביום כיפור לא הניח לי לנפשי  "התחתון המחטב" הזה. לא צירוף מקומם? קודם כל למה "תחתון" ולא "תחתונים" שזה הרבה יותר כמו שם חיבה, הרבה יותר ידידותי ויוניסקסי ושנית מה זה "מחטב"? מה זה "אישה חטובה"? זה אומר שמה? מישהו בא וניסר אותה לפי מידה?
לא פחות נחשקת (עם או בלי פעולת חיטוב) היא הורסיה המרוטה. אבל האמת, זו מעוררת בי נוסטלגיה לימים שגרנו בגבעתיים. כל שבוע היה מגיע המקומון הקטן בנייר מבריק וזול עם אותה פרסומת בסגנון קצבי להסרת שיער (לא משנה הטכניקה… וכמובן שלא לפני האוכל… חשמל וכאלו…) עם איזו תמונה מטושטשת ורשימת איברי מטרה לביצוע החגיגה: "רגליים, ידיים, שחי, מפשעות…", כבר בטקסט הסירו את המילה "בתי" מאחותה "שחי" ואח"כ הפתיעו בשוס אסטרטגי: "מפשעות". התחלתי לספור – כמה מפשעות יש לי: אחת? שתיים? אולי שלוש? ומה כאילו, אפשר להוריד מפשעה אחת ולהשאיר את הנותרות שעירות ומשתוללות? ככה זה, התפרצויות מגדריות כאלו לפעמים מוציאות אותי מהכלים (!) ואין לי פה בבית מי יודע מה איזון בנושא הזה – הנקבה הנוספת בבית היא חתולה שמעולם אפילו לא טרחה להתגלח ושני הגברים פה חזק חובקים את המגדר שלהם: גבות מחוברות, שחמט, לגו. אז זהו שבעצם לגו הוא הדבר שרציתי לנעוץ בו את המזלג. איזה דבר. לא הספיק לחברת לגו שהיא איכותית מכל מתחרותיה, מוכרת ומוכרת בכל העולם טונות, הלכה וכבשה את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים ותירגמה אותם לחלקי הפלסטיק האלו עם הבליטות והשקעים העגולים. מלאכת מחשבת והצלחה היסטרית פה בבית. פרי, שלא צפה מעולם בסרט אמיתי של מלחמת הכוכבים (הוריו חושבים שזה מוקדם מדי) פשוט מעריץ את הדמויות המרובעות והמגוחכות של כל החברים שם, כולל ספינות החלל הדורסניות שלהם. מיותר לציין אך ראוי להתוודות שאין לי מושג במיתולוגית "מלחמת הכוכבים", ומעולם לא שיחקתי בלגו. ענין של ביולוגיה אני מניחה, ובכל זאת זה משתלב כל כך יפה. אותי מפתים במפשעות ובמחטבים למינהם ואותו מפתים בפנטזיות פלסטיק חסונות.
לקראת סוף שנת הלימודים שעברה היה מן יריד ספרים קטן כזה בבית הספר. חמישים אחוז הולך לתרומות לבית הספר. למרות שלא מדובר באיכות, אין דרך מילוט – מדובר במעשה צדקה. בתום יום לימודים מתיש אני באה לקחת אותו, חובב קטן מאוד של ספרים. אנחנו כמעט חולפים את האולם המרכזי בשלום, רק שאז ממנו מציצה ממנו תצוגה כל כך צבעונית של ספרים, איך אפשר לדלג? אפשר שלא יתחנן שיקנו לו, אפילו שמדובר "רק" בספר?
אז הלכתי איתו לשוטט בין המדפים עם שאר ההורים הכנועים. הוא בדרך כלל מעדיף דברים מיניאטורים אבל הפעם לקח לו בערך חצי דקה לצוד ספר גדול ועבה במיוחד ולהכריז בהתלהבות: "אני רוצה את זה!".  מלחמת הכוכבים, המילון הויזואלי (!) ( Star Wars – The Visual Dictionary). מממ…….מילון ויזואלי….נשמע מענין… זה לקח עוד כמה שניות אבל כבר היה מאוחר מדי, כשהבנתי שאני עומדת לרכוש קטלוג ענק של מוצרי לגו – סדרת מלחמת הכוכבים, עם כל המשמעויות הנילוות לכך. בעשרים דולר החתיכה הם הצליחו למכור לי פרסומת עבת כרס. אח אח, אם הייתי לובשת באותו יום תחתון מחטב זה בטוח לא היה קורה לי.

מתוך המילון – אובי וואן קאנובי ואבירי הג'דיי

אבל הקניה עצמה היא כמובן לא המלכודת העיקרית. ברור שהיא מובילה לשרשרת רכישות עתידיות, הבטחות והתמקחויות שיתחדשו כל ערב כשפרי יבחר שאקריא לו (רק) מהספר הזה, יפסיק אותי אחרי כל רבע עמוד ויצביע על שנים שלושה סטים שהוא מזמין לחנוכה (חג המתנות של היהודים באמריקה – או – חג קנאת העץ). אבל ציני מכך הוא שינוי צורתו של "זמן האיכות" שלפני השינה. הרי הקראת סיפור טרם תנומה היא אחד מהדברים הכי קסומים וקרובים ביחסים בין ילד להוריו, אז אצלינו איך לומר – האקט הזה הפך לאחרונה לקריקטורה גרוטסקית. בחדר מלא עד אפס מקום בחלקי לגו מפוזרים מעשרות סטים אני יושבת עם פרי על המיטה שלו, שוברת את השיניים באנגלית רצוצה במיוחד, נאבקת בתיאורים טכניים של רכיבי פלסטיק (אורך, רוחב ו-מספרים קטלוגים) וכמובן שמותיהם מלאי החן והאופי של גיבורי המקור עד ליריקת מילים שאף דובר אנגלית, (חוץ מפרי) לא היה מזהה. מאה עמודים של יאוש מתמשך. אפילו "רוני ונומי והדוב יעקב" או "הגשם של סבא אהרון" של מאיר שלו, להיטי העבר הקרוב, לא מצליחים לחלץ אותי מהברוך התאגידי והמביך הזה.

עד אפס מקום

ויש גם סטים לאספנים

אחרית דבר:
לכבוד חג המולד הבא עלינו לטובה בדצמבר, מייסיס (Macy's) ודומיה גם, מוציאים "מילונים ויזואלים" שכמובן מיועדים בעיקר לנשים וליצר המולד שלהן לרצות את משפחתן בחג הכי רגשני והכי מוזהב בשנה. בלי קשר לדת ומסורת, בטח ממש בקרוב יגיע גם אלינו לפחות אחד כזה שמן, בהדפסה איכותית, ישר לתיבת הדואר. אולי זה יכול להיות רעיון טוב – לא לזרוק אותו הפעם ישר למיחזור, אלא לשמור ולקרוא אותו ביחד עם קיטי, כל בוקר עמוד. אחרי הכל, אף פעם לא מאוחר מדי ויש לי (ובפירוש גם לה), עוד הרבה מה ללמוד בתוך טווח תפקידינו הניקביים. ממש כך  – זו יכולה להיות תחילה של שותפות מגדרית מופלאה.