בחדר האדום

אדי גרר אותה לכל מיני מוזיאונים נשכחים בגלל מילון המונחים לציור ופיסול של המאה התשע עשרה. הוא כותב אותו כבר למעלה מעשר שנים. תחביב שהפך לאובססיה והיא נסחבת אחריו. ננסי שלו (נֶנְס) מכילה את טעמו הנוקשה, את התנהלותו האיטית עת הוא נכנס לאולמות הדחוסים חסרי החלונות ואת מצבי רוחו הבלתי צפויים כשהוא לא בא על סיפוקו, כלומר אם לא הצליח ללקט פרט חדש שיוכל לדחוף בהמשך לאחד הערכים.

לאחרונה קרא באתר של אספנים זוטרים על החדר האדום במוזיאון העירוני של ניופורט, עיר חוף רדומה אם כי בהשוואה לסביבתה ערה והם נסעו לשם לסוף שבוע ארוך, חמישי עד שני. אך דבר ברוטינה האפרורית הזו של נסיעות על בסיס מחקר ללא קצה, לא הכין לכך שדווקא ננסי, שמעדיפה טיול עם כלב על פני ביקור בתערוכה, קולנוע על פני תאטרון, תה על פני קפה וקווילט על פני תחרה, תתמוטט מול יצירת אמנות.

החדר האדום לא היה שונה בהרבה מהחדר הסגול בוולטהאם, או מהחדר הירוק בשרידֶן, או מהחדר החום בגלנדוויל. גם הוא היה ספוג באווירה פומפוזית אירופאית ועובדתית רוב היצירות בו לא היו אירופאיות, אבל אדי היה מכור לגמרי לאשליה הזאת, החסכונית לכל נפש.


ובזמן שאדי סקר לעומק עוד קיר עם ברבורים וספינות נאבקות בסערות לב אוקיינוס והתיישב על ספסל מרופד עור לבצע רשימות במחברת השחורה – בקיר הנגדי התחוללה סערה אמיתית וננסי שלו טבעה מול ציור לא גמור ועברה טרנספורמציה.

Arthur Von Ferraris / הקהל האחרון של ההבסבורגים 1918 

אולי בגלל ילדות דפוקה ולננסי אכן הייתה ילדות דפוקה. לגמרי דפוקה. לא, לא התעללות מינית או משהו כזה, אבל היא כן נמסרה מיד ליד בתוך המשפחה וזו הייתה משפחה גדולה מאוד והמראה הזה של יתומים מלחמת העולם הראשונה משורטטים בקו דק מול צבע, נשות ארגון הסנדקיות שאימץ אותם אך סבל מאי יציבות תקופתית פרקו אותה ללא אזהרה מוקדמת.

כשאדי שם לב כבר היה מאוחר מדי, נֶנְס שלו התמזגה פיזית עם ההיסטוריה של הסיפור שמאחורי הציור והיה ברור לחד עין כמותו, שגם עם שפכטל של ציירים אי אפשר יהיה לשלוף אותה משם. הוא לא איבד עשתונות כבר שמע על מקרים כאלו למרות שלא האמין ומרוכז כולו קרא את הטקסט ליד הציור אולי ימצא קצה חוט שיסביר יותר ובאמת כתוב שם שהציור גולגל בתוך שטיח וכך הוברח לארצות הברית מאוסטריה בשנים ההן, הבוערות.

גנוב את הציור, קראה נֶנְס מתוך הבד. תצאי כבר, השתגעת? אני לא יכולה. תגנוב אותי, אדי, תגנוב אותי!המוזיאון ריק לגמרי ונכון שעד עכשיו הוא לא ראה אף שומר. לרגע עוברת בו המחשבה שאולי אין פה בכלל שמירה, כזה חור ובעיקרון הוא יכול להוציא מהמסגרת, לגלגל ולקחת אותה הביתה, איך שהיא. הרי זה לא הציור הראשון שהוא גונב, רעיונית הכוונה.

למרות שלכאורה אדי אדם רציונלי, לא חסרות אצלו פינות חשוכות והוא גם אוהב את ננסי. מאוד אוהב. אבל ברור שאירוע כזה יכול לחסל את השם שלו בתחום ובטח את המילון. כל העבודה שהוא השקיע. מצד שני הקול הדק שהיא ממשיכה להפיק '…גנוב אותי, גנוב אותי', ינקב אוטוטו את הקנבס. כל רסטורטור מתחיל יודע שטונים גבוהים מכלים יצירות בצבע שמן. ועוד שניה הוא פשוט יוצא מדעתו! באמת נֶנְס, מה קרה לך???

שעון חול, או שהוא גונב את הקנבס שלם או שהיא והקנבס מתפוררים לו מול העיניים ומשניהם לא יישאר זכר. הוא מוריד את הציור הכבד מהקיר והופך אותו , אדי מאוד חזק, כבר סחב בחיים לא מעט על הכתפיים הרחבות שלו. עם האולר שיש לו תמיד בכיס מתחיל לפרק את המסגרת. הוא עושה את זה בכזו זריזות כאילו שהוא מקצוען. אבל נראה שלהפריד את הבד מלוח העץ שתקוע מאחורה זו הבעיה העיקרית. דבוק איכשהו. וכל הזמן היא ממשיכה להגיד לו -אדי, אדי, אל תפסיק… הוא כועס עליה כל כך! נֶנְס, למה את עושה לי את זה? אבל זה חזק ממנו, להציל אותה.

ואז לתוך האינטימיות הזו בחדר האדום, פורץ סיור מאורגן והמדריכה מופתעת וקולטת ומחווירה, כל ההדרכה שלה בנויה על 'הקהל האחרון של ההבסבורגים'. אדי קופא על מקומו והאנשים מהסיור פותחים אוזניים לא מאמינות כשננסי מתחילה להתנשף מאושר, כי הוא כבר גלגל אותה. ובחור צעיר עם קוקו לוחש לחברה שלו, זה מדהים, לא? מה? היא שואלת רועדת. שהם עושים מייצגים כאלו מדליקים בתצוגות קלסיות.

רקפות

כשאת מאתגרת אותי במניפולציה אסתטית, אני נכבש. נכון, למשל ברקפות האלו.
בשביל אחד כמוני, זה לא חיבור מובן מאליו ובכל זאת עשיתי פוזה והקלקת ועכשיו חברבורות נושקות לוורודות וללבנות וכל מה שאני אגיד לא משנה. ההיסטוריה מונצחת, כמו שאומרים – על בריח של מיצי ופיצי.

איפה היא? …בטח ישנה, או שוב עמוק בתוך הספר הזה על עלייתו של הרומן …כמה אני מחכה לזמן שהאינטלקט שלה יתעייף קצת והיא תתפנה לחילוץ עצמות, התגוששויות וניקוי אוזניים הדדי (זה מדגדג אבל אני מת על זה). לך תסביר לה, בוקר וערב, שהחיים זה לא רק אינטראקציות וירטואליות או טקסטים ואקדמיה.

היא כבדה, פיזית אני מתכוון (אל תכתבי על זה מילה!),
אבל אני מכור למגע הקטיפתי שלה וגם למשקל הסגולי הדחוס,
זה עושה לי נעים בכל הגוף.

ספר מאכזב. אני עייפה. לו הייתי אישה במאה התשע-עשרה, אולי הייתי זוכה להיות חלק מהפונקציה שביססה את המעמד של הרומן הכתוב. במקום זה – אני קוראת על ההן שביססו ומערסלת את הזנב. לפעמים נדמה לי, שסיפור העובדות, הוא פרומו ברוורס שלא לוקח לשום מקום.
איפה הוא?…. עוד פעם עם הרקפות?

לא סיבה לרסיטל

פרנצ'סקו בדה
"משחק השחמט" (בערך 1880)

הן לא משחקות איתו משחק הוגן, אך בפירוש שואבות השראה מגבריותו המתפרצת. הוא רוברטו השלישי, הן – אחותו סופיה והפרגיות. נעלי הסירה ששוגרו אליו הישר מרומא קטנות עליו, מוחצות לו את הבהונות וטייץ הקטיפה הסינטטית פשוט חונק ועושה שמות במה שהיה פעם שיער רגליו.
אבל סופיה ניראית מרוצה וזה מה שחשוב, הוא אוהב אותה כל כך. הם תאומים. היא יצאה ראשונה.
לפני כחודש נסעה לסוף שבוע בלונדון, ללמוד אסטרטגיות חדשות. אח"כ יזמה באלגנטיות אופיינית את המשחק בחדר 'מראת הזהב'. לומר את האמת, הוא היה די בור בכל הנוגע לליבו של המשחק הארור הזה.
היא פתחה עם 'נוסח הדרקון בהגנה הסיצליאנית' (הכריזה על שמו של המהלך והזיזה) ואחרי התייעצות עם רוזטה (שתמיד הייתה חוכמולוגית ומעיקה), החליטה להמשיך במה שהגדירה ברהיטות כ'הסתערות רגלים באגף המלכה' (רגלי לב'3).
לא יאמן! הג'ירפה בשמלה הצהובה לא מפסיקה לנעוץ בו מבטים (איך קוראים לה התלבט – סימונה או דימונה? אולי אלונה?) למה היא ניראת כל כך מיוסרת?… אולי ביום אחר שימשונה, היום אני לא בענין, חבל לך על הזמן.
לא ממש אכפת היה לו להפסיד לסופיה, כולם ידעו שיש לה מוח ברזל ובדרך כלל העובדה שידע לחולל ניסים בכינור, זיכתה אותו כפיצוי בקרדיט לא מבוטל. אבל העובדה שסומק החל פושט על לחיו הייתה מביכה מעבר לסביר מבחינתו. הוא לא בנוי לריאליטי שואוז, איך לעזאזל עשה את זה לעצמו? עוד מעט הזיעה המתגברת תכתים את הטוקסידו שמן הסתם עיצב איזה ז'אן קלוד, ומה יעשה אז?
בניגוד אליו סופיה בנויה לכל תסריט. היא מה שקוראים 'האישה החדשה'. עוטה על עצמה בכזו קלות את המראה הנונשלנטי, מנפנפת במניפה מבד יוטה ממוחזר, מחוברת לרב קווי של איזו רשת חברתית ובסוף כל יום שלישי אחרי שעת התה עוברת באיזה כלבו ומרוקנת מדף שלם של טופ-קוסמטיקה, כאילו יש איזושהי בעיה עם העור המושלם שלה. בנוסף, לאחרונה לא מפסיקה לשקוד על חידוד הפתיחות שלה בשחמט.
עוד מהלך נכון. פעם שמע שהכל תלוי בפתיחה והנה עוד שניה תטיח בו מט. הוא גמור. מכל הצבא הלבן נשאר לו רק מלך וצריח. עכשיו, כבר חש קינאה ברורה ומלוטשת בסופיה. בירכו השמאלית החלה לקפץ בחוסר סובלנות ועיקצוצים פקדו את רקתו הימנית. עולה לו על העצבים לגמרי הפורום הזה של המלמלות והמניפות. כמו אסימון ענק שנפל מקומה שמינית – הוא הבין פתאום את מה שאבא שלו אמר לו לפני חמש שנים, כשהיה בן שבע עשרה: "פוליטיקה של המזרח התיכון, שחמט ומחשוף נשי הם לא סיבה לרסיטל, בן".

פרנצ'סקו בדה
"משחק השחמט" (בערך 1880)

קמה והסתלקה

למרות שאני לא צרכנית קלאסית של נוסטלגיה, לפני איזה חודש, נכנסתי לחנות ענתיקות ובעבור כמה דולרים חזרתי הבייתה עם משהו שהרגיש אותנטי וגם קצת סוריאליסטי. מסגרת עומק (דיורמה) מתוחרת, פנים וחוץ. חדר שינה נטוש של גברת אחת שלא חוזרת. תליתי אותה, דקורציה מעודנת ולא שיגרתית על הקיר שבדרך מהסלון למקלחת. נעים.

אבל אז, לפני כמה ימים, בלי כל אזהרה מוקדמת זה החל להטריד: מה פתאום השאירה מיטה מסודרת, פורטרט מצועף ונעלי בית מיותמות והסתלקה? ככה, בלי שום כיתוב ושום תיעוד מה ומי, למה ומתי. קמה, יצאה, הלכה ולא שבה.

קמה והסתלקה – לפי הפאתוס והסגנון בטח לפני לפחות מאה שנה.

מה אפשר לעשות כדי שתחזור?

אם בוחנים את הסוגיה ברוח התקופה הטרנדית שלנו, אולי אפשר להבין. כי איך יכלה בעצם להישאר? הרי כל יועץ פאנג שואי בגרוש היה מתעלף על המקום לו היה נידון לישון בחדר כל כך עמוס מונומנטלית: פורטרט כבד (שלה? אם כן זה בטח אפילו יותר גרוע ממראה בחדר השינה…) עם שני לפידים בצדדיו, מעל הראש (!), מיטה שממוקמת פרונטאלית כך שהרגליים בול מולינו ומשני צידי המיטה אורלוגין ענק וויטרינה מקושתת, כל אחד שני טון. הרי אפשר בשניות להיחנק מנטאלית בחדר כזה, שלא לדבר על אפשרות ריאלית לתפוס תנומה והכי חשוב – מה יכולה לעשות אנרגית צ'י בחלל כזה? ללכת מכות עם עצמה? או רחמנא ליצלן להידחק אל תוך אחד החריצים הצרים שבריצפת העץ?

בדרך מהסלון למקלחת

אתמול ביקרו אצלנו ג'רלדין וג'ף בפעם הראשונה. חברים חדשים יחסית. ג'רלדין, צרפתיה במקור, חובבת חרוזים אפריקאיים, שנה רביעית בלימודי תולדות האומנות של המאה ה-19 אמרה שזה אבוד. "מילא אם זו הייתה יצירה חתומה, בעלת ערך כלשהו, של אמן ידוע, או אם הייתה זו יצירה שלפחות עשויה בטכניקה מסורתית, אירופאית. אבל במקרה כזה? אני אפילו לא סגורה על כך שהרהיטים הם מהגוני, …בעצם בטוח שהם לא מהגוני … טוב נו, פה ביבשת החיקויים והתאגידים למה כבר אפשר לצפות…", טילטלה את ראשה ועיקמה את פרצופה בחוסר שביעות רצון, "…כך שאין לכם שום קצה חוט ושום סיכוי למצוא אותה ולשכנע אותה לחזור". ג'רלדין לגמה מהתה הירוק וניראתה מרירה וקודרת מאוד. (איך, איך באה מצרפת ללמוד דווקא פה בין היערות הפראיים, תחנות הדלק וההמבורגרים אומנות של המאה ה- 19 ???)
ג'ף בעלה, טיפוס שמנמן במצב טוב, יליד ניו יורק ומומחה לספרות רוסית, אמר שלדעתו אנחנו צריכים להפסיק לחכות, "תהנו מהמלנכוליה הניפלאה שבאובייקט המיוחד הזה, זו הרי פשוט שירה! וחוץ מזה למה שלא תסתכלו על זה ככה: היא הצליחה להימלט! זוהי סצינה שמנציחה אקט של בריחה אל החופש, איך אפשר שלא להזדהות עם זה?" אמר ונתן נגיסה קולנית בבורקס פטריות שהוצאתי כמה דקות לפני כן מהתנור.
אולי ג'ף צודק. זה תפס אותי הענין עם החופש. מה אני נכנסת למצב כפייתי כזה של להכריח אנשים שהשאירו אצלי מיטה ונעלי בית ורודות לחזור ולגור איתי? הרי כמה דונה מדברת ביוגה על החשיבות של ה- "Let it go" ("להניח לזה") ? מי צריך שתחזור? עם כל המועקות, הכביסות, המאהבים, הנוצות, חותמות השעווה והטלפונים לכל העולם? למה לא באמת, כמו שג'ף אמר, להסתפק באוויר הכלוא במסגרת הזכוכית הקטנה שמשמר יפה כל כך את המהות שלה ושל מי שיצר את העדרה? מהגוני, פורמייקה או אבן קיסר – למי איכפת?