צביקי

עוד לפני שנתיים התחילה לחפש במרץ אמנים שיש להם קשר ישיר, או כאלו שממש לחמו, או בני משפחה ואז בבת אחת נחת לה בְּבּוּם שהיא לא רוצה שום תערוכה. צביקי שלה לא אהב אמנות וגם לא כל כך מוזיקה, מה שכן הוא היה נורא יפה וכבר היה אבא כשנפל, וחוץ מאותה ואת עידו בן השנתיים וחצי, אהב מאוד גם כמה וכמה ישבנים של חברות שלה. אז, היו צובטים, זה לא היה נחשב להטרדה ולא היה לה אכפת – מי שלא רוצה שלא יאמין, חוץ מזה היה לו טעם טוב. למען האמת מעולה.

כשעומדים כל שנה בסתיו, באזכרה ליד שורת הקברים עצי אורן דלילים מנסים לתת צל לרוב יום שרבי, מתחת למשקפי השמש הכהים היא חוזרת ואומרת לעצמה – תודה, תודה רבה צביקי שהיית כל כך יפה ושאהבת את הישבנים הנכונים והם אהבו אותך, כי במהלכו הטרגי של פרק א' בחייה כשנשברה לחתיכות שבקושי אפשר לראות, עדנה וציפי ופנינה היו התמיכה הכי נאמנה ומועילה שאפשר לבקש.

איתן היא גם קבעה לשבור את הראש, מה בכל זאת לעשות לציון הארבעים – אם לא תערוכה ולא מופע, וסרט כבר עשו – אז מה כן? וציפי אמרה שזה מזכיר לה את העובדה שאף פעם אין מה לקנות למיכאל מתנה ליום ההולדת, גם הילדים משתגעים. כל שנה אותו סיפור, כמה ארנקים וגרביים כבר אפשר לקנות לאבא אחד? ואם יוצא יום הולדת עגול, אז בכלל צרה. והשנה זה לגמרי יום הולדת עגול. אם משהו אחר לא היה קוטף אותו בדרך, צביקי יכל להיות היום בן שישים ושמונה.

בחמאם של ג'ורקי את יכולה לחמם לעצמך את התחת איך שבא לך – בתדלוק שרפת זרדים והצתת מדורת עשן, בתמלול אדי מלח הארץ, או בתגבור ממשלתי מעבר לקווים בואך חציבת הר באבן. וארבעתן רבצו שם כמעט יומיים שלמים במגבות לבנות על מנת להגיע להחלטה שצביקי כמאמר הקלישאה – יותר מדי אהב את החיים מכדי לחגוג לו כזה יום הולדת.

 המתרחצות / ז'אן-לאון ז'רום

אחרי זמנו

בסרט שעשו עליו הוא לא רצה להשתתף. זה היה סרט לזכרו. לו יכל, היה נלחם על מנת להימנע בכל מחיר מסינדרום ההנצחה המקובל אבל לא הייתה לו דרך, לאחר מותו אחרים שאהבו אותו בחייו החליטו בשבילו וזה טבעי. הוא הבין את זה ובכל זאת חש פער גדול בין מה שהוא היה רוצה לומר למה שאמרו שהוא. הכל אגב דברים טובים.

הוא היה מאותו הכפר שבו גדלתי אבל נולד שלוש עשרה שנה לפני וכבר כילדה, כשהתחלתי לשיר בכל שנה במקהלת יום הזיכרון את 'בלילות שישי כשרוח חרישי בצמרות גבוהות עובר' הקולות היו מלאכיים, הוא עמד לידי וניסה להצחיק אותי. הוא לא עשה את זה לבנות אחרות והרגשתי מיוחדת ופעם אחת כמעט הצליח לו, הייתי על הסף אפילו שהיה כל כך עצוב מסביב לאנדרטה במרכז הכפר ואת שבריריות הקהל שהתכנס היה ניתן ללטף באוויר.

 

 

מאז שאני גרה מחוץ לגבולות ישראל ונעדרת כמעט עשר שנים מהטקסים, אנחנו מתראים הרבה פחות ונפגשים לא בתאריך ידוע מראש, אבל כשזה קורה אנחנו צוחקים הרבה. הפעם האחרונה הייתה בדצמבר נר שני או שלישי של חנוכה, היה ערב קר וגשום במיוחד והוא ביקש שנשמע ביחד את 'נפלת חזק' של 'איפה הילד' בביצוע עכשווי. הוא אמר שהשיר הזה כאילו נכתב עליו, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל למצוא רמז לכך בשום ספר או סרט שנעשה אחרי זמנו. 

 

 

קמפינג – פרק 52: עגור במכתש הקטן

לקמפינג פרק 51: חרקירי / עופר גורדין

לנו היו את השנים בעגמומית אבל יש כאלו שבילו אותן במקביל, בסגרירית או בפישתנית, על פסגות מקפיאות בנגב. למשל הוא, מיכאל, שראה במו עיניו את אחיו התאום קורע שמים כתומים ואחר כך הקים לזכרו, בליבו של המכתש הקטן, אנדרטה מלאת מעוף. עגור ענק, מרחיב כנפיים בסגנון צעקני וחצב מברזל חלוד, מצל עליו בהקשתה. הוא לא חסך גם על שולחן פיקניק ושטרונגול מבטון לתקוע בתוכו, אחת לשנה לפיד בוער. למה דווקא שם? כי ציפורים דרומיות, אוהבות לקנן באזור ואחיו היה אדם רומנטי שנהג לבכות בסתיו. כל זה מאוחסן ברומן שהוא כתב עליו בעברית עשירה ומסורבלת. התחלתי לקרוא לפני כמה ימים. לחצוב ולגלות סדקים.

באחד העיתונים, בטח הפריזו כשתיארו את המקום הציפורי כ'אתר חובה – שילוב נדיר של הנצחה ופואטיקה'. הניסוח הזה האיר באור גחליליות רך, את ביקורו המתקרב של פרנסואה. בדצמבר, אוטוטו. הבטחתי לו שמש בחורף וזה פשוט, כי הוא רוצה לבקר בירושלים ובמדבר יהודה והכי בים-המוות שלנו שנשמע לו מקום נורא אקזוטי. מאוד, אבל שתדע אין צלילות. קח בחשבון, פרפר זיכרון שלי, ששם אנחנו לובשים בוץ אמיתי – נקודת מגוז אחת שגויה ואנחנו מעבר לגבול, איפה ששותים עדינים כמונו, בכוסות קטנות של קפה שחור על נרגילה. פרנסואה לא נבהל, הוא בכלל לא חושב שהוא שברירי. הוא פוחד רק מטייסים גרמנים ומת עלי מזרח תיכונית. לדוגמה – על פי בקשתו, אני שולחת לו צילומים שלי, ליד שיחי טימין או רוזמרין ומאז שאני יודעת מתי הוא בא, אני גם מחפשת בנרות בגדי חורף שיראו מקסימום 'אותנטיים'. שקלתי אפילו לחזור לגלביות רקומות, הרי אלזות יש לו שם, כמו זבל על החוף. בחיי שזה נשמע כמו משפט של במבי. תת מודע קולקטיבי – לא עוברת שעה עגולה ובמבי וזיווני מתקשרים אלי תוך צפיפות של דקות. מזל טוב! כאילו שאפשר להדחיק… עוד שבועיים ההתקהלות השנתית של בוגרי עגמומית. נפגשים על הפיסטין ההוא מול צפת. את לא הולכת לברוח לנו לחו"ל, נכון תמרי? זיווני חצי מאיימת ובמבי טורח לוודא שאני זוכרת שהשנה – זה עשרים שנה. מחנק בגרון. מה זה משנה, תשע-עשרה או עשרים? מההר ההוא אף אחד לא הצליח להמריא, אפילו לא חרקירי שלך. זה לא חשוב, הוא מנסה להשמע הגיוני, הוא היה גאון, יחיד בדורו. בעצם הוא מתכוון לעצמו. הספר שלו, 'אלזה: אישה וחשמל', יצא לאור לפני כחודש בבלגיה וכבר הצליח לעשות בלאגנים במחלקה למגדר של האוניברסיטה הכי חשובה בבריסל. ראש המחלקה ממש רתחה על ההחפצה של השם 'אלזה', שלא נעשתה בכזו בוטות לדבריה, מאז הסרט והספר הוולגרי ההוא 'לחופש נולדה', על הלביאה האפריקאית, שהדביקו לה שם של בת-אדם וחיבלו באינסטינקטים הפראיים שלה לנצח. מענין לבמבי את הצבי. מה שהן לא מבינות שם, תמרי, זה שכולנו חיות ועגמומית היא הדלק שלנו, עשרים שנה זה כמו חתונת כסף – את חייבת לבוא.

לקמפינג – פרק 53: פלמחים לוצרן / עופר גורדין