למסגר את רובִּי

בקבוצת האימון התומכת שלנו – 'אמנים לטובת אמנים' אנחנו מדברים הרבה על הקשיים הכרוכים בלהתמכר לאסתטיקה סובייקטיבית, וגם מחליפים מדי פעם יצירות, אבל בסודיות. שאחרים לא ידעו. בהנחיה שאנחנו מקבלים, מכנים את הפעולה הנדיבה הזו – משוב של יופי פנימי פלסטי. אתה מעניק להוא וההוא מעניק לך. ולא, לא בשביל שפעם – תוך כך וכך, אם וכאשר תהיה שווה אייטם של דקותיים בתכנית תרבות מקומית, או אפילו רבע עמוד בעיתון וישלחו צלם סטודנט לצלם אותך בסטודיו או בסלון המשומש מדי, ויהיו תלויים שם על הקיר עבודות של כל הכאילו חברים המפורסמים שלך, שזרקו לך פעם חתיכת עצם ועכשיו כשהגעת סוף סוף אל הרגע הגדול יותר מנאה לך להשוויץ שהם חברים קרובים שלך, ואתה על סף מזיל דמעה מול המצלמות כשאתה מספר שהעצם הספציפית שלהם שתלויה אצלך, עושה לך את ההשראה ומחזקת בך את האמונה הכי משמעותית בחברות וכו'. אז איכס! בכלל לא משהו כזה!

אבל אם כבר הזכרתי את העצם ואת חברו הטוב ביותר ואת האמונה באדם, אז הנה אירוע שקרה לי באמת בעקבות כל הריטואל היפה הזה:

שוכבות אצלי בחושך של המגירות הנעולות שלוש יצירות של עמיתים מהקבוצה והיום ראיתי בעיתון פרסום משכנע של מסגריה כזו אמנותית. גזרתי שם וכתובת לענק הבולע והמקיא גוגל, ונסעתי. מקום על הצומת וקיבלו את בואי שני קטנים כאלו על ארבע, הכרות שמית זריזה נעשתה, והסתבר שאלו מייק ואחיו, לֵייק – כמו אגם, לא כמו 'אהבתי'. הם ישר זיהו שיש בחיקי עצם, והתחילו לרחרח. קטי – שהזדהתה כבעלים וכממסגרת, אישה חזקה עם שיער אדמוני וכפתורים אפורים על הלב, פתחה את העבודה וזרקה להם למטה – תרגיעו, זה ויז'ואל רזה לגמרי. במקביל הסבירה לי שזה לא כמו שזה נראה – שהם שוחרי איכות לא רק טעם. אני מבינה ומעריכה אבל שואלת כמה הם דיסקרטיים, חרדה לוודא שאם ייראו לא ידליפו, למקומון או משהו. אל תדאגי, היא אומרת אני מקפידה איתם על משמעת.

white-dog

black-dog

me-and-dog-in-frame

היא אמרה שהיא נוקטת איתם גישה של – שלם שנתית על כל מה שאתה חייב לי, ותוך כדי שאלה מה דעתי על פרופיל הלפחות עשרים ומשהו שהציעה לציור הקונסטרוקטיבי של רובִּי (שם בדוי כמובן – החשאיות…) איתו בחרתי להתחיל ראשון. זהו פרופיל עץ מעובה בעלי שלכת מייפל במוזהב, עם חן אירופאי וקריצה ברורה. לא רע, קטי, אפילו טוב. בעצם למעלה ממתאים. בול! אפשר למלא הזמנה. ואם את בבקשה מוכנה לפרט יותר לגבי גישת החייב לי שאת נוקטת עם מייק ולייק.

תראי, אני מאכילה אותם? הם רובצים כל היום כמו אריות שהם לא, ומטרידים בלי בושה עצמות של לקוחות? אז פעם בשנה הם משלמים על זה, ולא בכייף, תאמיני לי. הנה בואי תראי בעצמך ומכוונת אותי לתת מבט מתחת לזכוכית שיושבת מדויק על הקצה הימני של הדלפק:

postcard-on-table

dogs-postcard

(ונותנת לי גלויה אחת במתנה)

בלי להיות מוכנה אני צוחקת נורא ובדרך חזרה הביתה מהרהרת בלב: ואם הם היו יהודים? מתי היה הכי מתאים לחייב? בכיפור? באחד מימי הזיכרון? בפורים? בחג שמח, או בחג עצוב? הרי בכלל אצלנו – ואני מכלילה לטובת גיבוש עקרוני – בטח לא היו הולכים על כיוון ראוותני של פסל ותמונה, בטח היו מעדיפים שלא כלפי חוץ, שראוי יותר תשלום ערכי בצנעה. במקרים קיצוניים, מצאתי את עצמי מחמירה סוגיה – אולי אפילו מתחת לשולחן.

אייל הצפון

פעם הכרתי אישה כזו באמת, קראו לה רוזי. זה היה לפני שהכרתי את אייל הצפון, זכר נינוח אך בעל תאווה גורפת למדרונות תלולים, שהפך לאהובי החורפי ושכנע אותי בשנה שעברה, לחגוג איתו את כל החגים של העונה הרטובה, מבלי להיכנס לדקויות מיותרות סביב דת, גזע, או מין בעל חיים.

רוזי

כשקראתי לו בצחוק – 'גוי של שבת', הוא עשה עם הקרניים והדליק לנו מדורת אש במאורה שלו. זה היה הרבה יותר מרומנטי. ולפני שנה בפברואר, אחרי החגים, בטרם יצא למרתון איילים צעירים בקוטב הצפוני, אלא מה – גילף בשבילי אחד קטן מעץ בדמותו ואני הצמדתי, דגמתי וסרקתי. היה לי הרבה זמן לעבוד על קשירת התפרים ושילוב הצבעים המדויק, כי שנה של אייל מסתבר – שווה ללא פחות מחמש שנים של בן אדם.

ברכות לעונה

ומחר בבוקר הוא חוזר והכל כבר מוכן על הצד החילוני ביותר – רק שהאישה הזו, רוזי מפעם, נדחפה פתאום אחר הצהריים. נורא מעניין אותה השילוב בינינו, זייפה. היא שחקנית תאטרון וזה יכול לעזור לה להיכנס לדמויות אקסצנטריות, הסבירה. אלא שמתוך סקרנות לכאורה, גם התהדרה בכך שבתקופה שלה לא היה את כל העול של התקינות פוליטית – ומצד שני לא היו סטיות כאלו בפרהסיה, והיא – רק לידיעתי, דווקא מאוד אהבה שגברים צבטו אותה בישבן לאחר הופעה, עם או בלי זר הוורדים. אבל סליחה, כן? יש הבדל גדול, הם כמעט תמיד עמדו על שתי רגליים…

בדבר אחד היא צודקת – כשהייתי על הסף שלחבוט בפרצופה, שהיא אישה פרימיטיבית שהזמן הפך לגרוטסקה (למרות היופי האובייקטיבי והתפקידים המיתולוגיים) – אכן הייתה זו התקינות הפוליטית שעצרה בעדי ודחקה בי להמשיך להאזין לה בנימוס יחסי, עד שנגמר לי. תסלחי לי גברת רוזי אבל אני חייבת ללכת, יש לי עוד המון מה להכין – למשל חציר, ואם לא נפגש שוב בקרוב, אאחל לך עכשיו – עונה נהדרת ומחזור מסודר.

כמו שֹק תפוחי אדמה

בחנוכה שעבר, נר שני, עזב אותה. ככה, כמו שֹק תפוחי אדמה ליד השוּק או הסוּפֶּר תלוי איפה קונים. עמי בן-כנען, עוד אחד שלא אשם – כי בהתחלה החלה להזדחל רָעֶלֶת השעמום, אחר כך החשבונות הקטנים והמיאוס ולבסוף נטש סופית המלאי של החשק. ומה יעשה גבר שעדיין יש עליו ומכור לצ'יפס? יזרע מלח רנדומלית? יתעלם מתשוקת האנטריקוט? הוא כלב בחיים, או מה?

והיא, הַשָֹק -שמה פֶּנִי, בחורה חמודה ואפילו יהודיה שהביא איתו מאמריקה, ניו ג'רזי לפני יותר מעשרים, כשנשלח כצעיר קצת יותר מבתול להדריך באחד ממחנות הנוער של הסוכנות והיא הפריחה בו את כל הזמן ההוא ורצה אחריו לעשות עליה לישראל שלו ופישקה ללדת לו את עומרי ואת מיטל ואת קוּנֵיטְרָה הקטנה (בגלל שמצחיקה כזאת – עוד במהלך ההריון התאהבה כמו ילדה בשיר 'אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש'), עד שגופה נמרט וגלש למידות גדולות – אבל עמי נשבע לאריאל זרועות שעירות, ביום כיפור אחרי שזרק ואחרי בית הכנסת שממש בלי קשר – שלנסות לדבר איתה על 'דברים בְּרוּמוֹ' – זה מה שגמר אותו. לא שהוא איזה פילוסוף גדול אבל כמה אפשר – "הילדים, הילדים, הילדים"…? והוא אוהב אותם יותר מאת עצמו, אפילו אם אמרו את זה קודם, לא משנה.

אז ברור לו שהשנה, די בטוח שמיסטר גוֹד לא יאשר לו חתימה ואת הדיל המשתלם הזה כולל הכל, אבל הוא – שניראה עדיין לגמרי מעולה (כולם אומרים ו-איך מסתכלות עליו…), הולך להיכנס בלחיות את הרגע ועל פחות מְצִיפָּרְגִית כפרות שיודעת לנקר בכל הרמות אין צ'אנס שיתפשר.

שם האמן (או שם היצירה) – Basil Eye

והאמת שכבר יש משהו, אבל הוא עוד לא יכול לדבר על זה, זאת אומרת… הוא אופטימי, אבל רק אחרי החגים אמן סלע עשוי להיווצר מצב פוטנציאלי לשחיטה.

פוסט חג

טלפון. מי זה? מריל כהן מהנשיונל גאוגרפיק. אחרי כמה דברי מתיקה הוא רוצה שאמכור לו את הצילומים של הכרובים הצבעוניים. תני מחיר ואנחנו קונים. זה מתאים לנו בול לגיליון של פוסט חגים. אנשים נוטים אז להכנס לדיפרסיה וזה, איך לומר? משובב, מרענן, אופטימי. הוא גם יהודי, בטח אבל צריך להתחשב ברוב הקהל שלהם שחוגג את קריסטמס. בפברואר-מרץ אנשים סחוטים מהקטע של המתנות, המחנק המשפחתי וזימרתו המתקתקה של פרנק סינטרה בכל מקום וזקוקים לאיזו עדנה סימפאטית ונייטרלית של אחרי.

מריל לא מבין שצילומי הכרובים שלי זה לא מטבע עובר לסוחר. לא הכל ענין של תעריף. לא ברגע פיתחתי את הקשר המיוחד איתם – זה תהליך של שנים, נשמה (לפעמים יתרה), מיץ פנימי והכי קריטי: זה לא הולך בלי טקסט. לפחות תשע מאות מילה. לא יודעת בדיוק מה – מתכונים, תולדות משפחת המצליבים באזור או איזשהי ואריאציה מנטאלית אחרת. זו חבילה אחת. אני לא טיפוס בלי אידיאולוגיה ולא קונים אותי בפרסום של קולוניאליזם ארוז בכריכה רכה וצהובה. אם הוא רוצה כרובים צבעוניים בלי אתיקה שילך לחפש אצל ג'ורג' ופטרישה ממול, הם מכרסמים ומשווקים אותם לפי קילו.
מריל לא נבהל, הוא מסכים. הוא יפרסם כל טקסט רק יש לו בקשה קטנה. שלא אכנס באחורית של ירקות אחרים או צלמים אחרים ואף מילה על מלאכת עיבוד הצילומים בפוטושופ שהם חורשים בה יומם ולילה – גם בחומרי "תיעוד" של שבטים נכחדים באפריקה, גולגלות בגבול סעודיה, הפארק הלאומי יוסימטי או פסיפסים ביזנטיים בישראל. שלא אעשה לו את זה קשה מדי, כמו בפעם שעברה הוא מזכיר לי, עם הצילומים של החרגולים. אני זוכרת. הוא לא אהב שכתבתי שהם חיה פרהיסטורית. ממש שערוריה! ולמה? כי אצל האמריקאים זה הגדרה ששמורה לדינוזאורים. (על חרגולים ספילברג לא התיישב, אז מה לעשות זה לא מוכר).
בסדר אני מבטיחה. בין כה כבר אין לי כוח לזה. כמה אפשר? אני מנסה לענין אותו בביטוי העברי "ראש כרוב" – המוח שלי כבר רץ קדימה עם המניפסט שאצמיד לתמונות אבל הוא מתעקש לסיים את השיחה לפי כללי הנימוס שבין אדם חשוב לחובב הרגעי, הדיגיטלי. הוא שואל אותי מה קורה בישראל ואם המשפחה שלי בסדר, אחרי השריפה בכרמל. ממה שהוא קרא זה נשמע נורא. אני מודה לו על ההתעניינות והוא מחזיר לי את טעמו בפוליטיקה. הוא דווקא מחבב מאוד את בנימין נתניהו (ראה אותו פעם בהרצאה בבוסטון, מאוד התרשם) אבל מבין שהישראלים לא כל כך. מה הם מעדיפים את לבני? הוא מבטא את שמה בכבדות ומנסה לברר את דעתי כדי שיוכל לשלוף אותה בשיחת שמאל-טוק עתידית עם מישהו אחר.
אין בעיה, אשלח לו את הכל בערך עוד שבועיים אני מבטיחה וסוגרת את הטלפון. עננה שהייתה שם קודם התפזרה. מריל בניו יורק ואני באורגון. מזרח ומערב. באורגון מגדלים שמונים אחוז מהעצי הקריסטמס שייצרכו האמריקאים לכבוד חג המולד. בניו יורק חוגגים בפסטיבל אורות גרנדיוזי (ויש המכנים אותו "אלוהי"). יתכן שגם מריל, למרות החיבה לביבי – לוקה כמוני, בסינדרום קינאת העץ וחומד כרובי נוי כתחליף.

שם ופה (קופסת צבעים)

*

– תן לי ריבוע לבן ביום כיפור וזה מספיק לי לכל השנה.
– אתם צמים?
– לא כפרה.
– תבואו למפסקת?
– לא נראה.
– למה? עולם כמנהגו. חלה עגולה, הזדמנות לשקט, מצב לשלווה.
– אין… היום הזה הוא שריטה אדומה. שורת ברושים, קללה ארורה, אפור עם כתמים שמנוניים.
– ….
– וכמו צפירה, בדיוק באחת בצהרים אני נהיית נורא רעבה. פיזיולוגיה נוקשה.

– והילד? מסע אופניים או בית כנסת?
– לא סגור. השנה יש התארגנות חדשה: עפיפונים. כבר גזרנו לבד – אחד כחול, עם זנב-לולבים. צהובים.

*
("כנסיית מריה הקדושה מברכת את שכניה היהודים לכבוד יום כיפור")
*

ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק – עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם. אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל.

לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
– "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות – בלי הבסיס, בלי המקורות שלי…"
– "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
– "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
– "שבעת המינים?… חיטה, שעורה וכל אלו?"
– "כן כן, אני ממש נגמרת מזה… מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי – אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! …לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood – הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה – קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך… את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו – "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה – זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה – "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!…" דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אחר כך תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו – ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת – כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא –  הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו – אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת – יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות – ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים – כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

צפריר מת על זה

חמוטל תמיד היתה אחת שלא מתחכמת, אבל טחנות רוח מאז ומעולם עשו לה. וגם ירושלים. לפני שלוש שנים ממש במקרה, פגשה את צפריר על הרכבל בחיפה, ולפני שנתיים מצאה את עצמה, כמו שחלמה תמיד, מנקה בבד סטן לבן אצל מונטיפיורי מול החומות ובסימטאות של ימין משה. עם צלם מזיע, זר ורדים לבנים ופניני החתונה המשפחתיות שעברו מסבתא רוזה לאמא שלה ואז אליה. לכולם זה היה ברור – מכאן והלאה זה לנצח, דאבל משמעות – יום הנישואין שלהם וראש השנה צמודים זה לזה, כולה הפרש של שבוע. ברור שגם השנה יקפידו על ליל חג ומועד עם תפוחים בדבש, 'בשביל המסורת', צפריר מת על זה.

אצל מונטיפיורי בירושלים – חמוטל ביום נישואיה

כמה הוא שונא את החגים. כל הארוחות והנסיעות הלוך וחזור מההורים שלו להורים שלה, שלא מדברים אלה עם אלה מאז הריב על מופע הכלייזמרים בחתונה שלהם – כן או לא. הברברת על פוליטיקה והנדנודים החוזרים על ילד. היה מת לטוס דקה לפני החגים לאיזה חור בהודו ולחזור רק אחרי, בראש נקי ועוד השנה מכה כפולה: בערב החג הם אצל ההורים שלה שלא מסתפקים בפחות מראש של כבש על השולחן בעוד שאצל ההורים שלו ולמרות שאת אבא שלו קשה מאוד לבלוע, אמא שלו עושה טובה ושמה ממש בצד, רק ראש אחד של קרפיון פוזל.

תמיד מבקשים ממנה לאפות את החלה העגולה לערב החג, אומרים שיש לה מגע של קסם בכל הנוגע לשמרים ולסוכר ומאז שנישאו אפילו יותר. בכל שבת או חג כשהמשפחה הקולנית שלה בוצעת בחלה שאפתה (היא יודעת להכין כל מיני סוגי חלות) ומתענגת על הטעם, אמא שלה, אף פעם לא מחמיצה וכל פעם מחדש מחמיאה ומעצבנת אותה בו זמנית. 'מאז שהיית כזו קטנה (מתכופפת לסמן קו דמיוני בגובה הבירכיים) ראו בלחיים שלך את הכשרון שאלוהים נתן לך, לקמח ולאפיה'. היא לא סובלת את התאוריה התופחת הזו, אבל כן מרגישה ברת מזל. כי הכנת החלות מזכה אותה בשליטה מחושבת בשעון הביולוגי של המשפחה, אפילו שעוד אין להם ילדים.

עשרה תפוחים וצנצנת של ליטר דבש בטוח יעשו את העבודה. הוא ניסה להיזכר כמה קנה בשנה שעברה ולא הצליח. הדבר היחיד שזכר משנה שעברה, היה שבלילה שאחרי ארוחת החג פשוט הרגיש שהוא עומד להתפקע וזה שחמוטל ליקקה ממנו דבש אורגני לא ממש עזר למערכת הגזים בגופו להוריד פרופיל. בהפוך על הפוך, חמוטל ציחקקה כל הזמן ושחקה באכזריות את הצירוף – 'מסורת זו מסורת, חייבים!'. עכשיו הצטמרר מהמילה 'חייבים' וקנה רק חמישה גולדן דלישס ורבע ליטר יד מרדכי (פרחי בר, לא אורגני). אחרי ששילם, היה נדמה לו שכבר עכשיו מתחילה אצלו הצרבת שמלווה אותו קבוע, בין ראש השנה לשמחת תורה.

שנה טובה ומתוקה. היא לא פתטית והוא לא אסיר עולם. השנה היא תסיים את התואר במשאבי אנוש (אולי אפילו תקבל מצטיינת) והוא את חנוכה – אפילו אוהב. גם אחרי החגים הבטיחו מהעבודה שיקבל רכב.

תודה שהרגתם

פ ר ו ל ו ג

יתכן שזה החודש האחרון שלי כחברה בקבוצה היהודית "אטסי-חי" (Etsy Chai) שבאתר אטסי (etsy.com).
למי שלא מכיר, אטסי הוא אתר עצום, עם אין סוף "חנויות" של אנשים פרטיים שמוכרים בהן את יציר כפיהם. קרמיקה, עוגיות, תכשיטים, קולרים לכלבים, סוודרים, ויטראז'ים, מדבקות למכוניות וכו'. תחת קורת הגג החמימה הזו, נוצרות גם שפע של מיני התאגדויות (Teams) של מוכרים שמשהו מחבר את העשיה שלהם. למשל – קבוצה של מוכרים מאותה עיר, קבוצה של חובבי ינשופים, קבוצה של יוצרים למען כדור הארץ, קבוצה של אוהבי מלאכים, וכמובן שיש גם קבוצה יהודית, "אטסי-חי" שמה. הקבוצות (ה-Teams) אמורות לקדם את המכירות של חבריהן על ידי כל מיני מניפולציות, דחיפות, מבצעים ונידנודים במרחב האון לייני. לא חייבים להצטרף לקבוצה, אבל זה בהחלט נראה כמו צעד נכון (לפני טיסה לירח, כמובן) למי שיש לו שם חנות. אז הצטרפתי ל"אטסי-חי", לפני כמה חודשים. למה לא? אני מאה אחוז, פחות או יותר כשרה ויש באמתחתי לא מעט יודאיקות קלילות לעת מצוא.
אבל לאחרונה התעייפתי מהחברות בקבוצה. כדי לתחזק את חברותי בה אני צריכה להיכנס לכל מיני צ'טים תפלים כמה פעמים בחודש ולהקליד בעליצות וחיוניות – מה שלום כולם?, שלומי מצוין, השמש זורחת, השמים כחולים, "גו אטסי-חי גו!" ("קדימה אטסי חי קדימה!"), להשתתף בפגישות (באחד מחדרי הפגישות המפוארים שאתר אטסי מספק) ועוד. בהתחלה זה ניראה כלום, אבל עם הזמן מרגישים שזה סוג של אנרגיה שבהחלט שוחק את המוח.
אז למה בעצם שלא אשוב להיות, כהרגלי מימים ימימה, זאבה בודדה בקניון הענק של החיים וגם של אטסי?

"קדימה אטסי-חי, קדימה!"

לא חלף זמן רב והרפיסות שלי החלה מורגשת. התחלתי לקבל כל מיני מיילים מאיימים מהמנהלת של "אטסי-חי", שמזהירים מפני גירוש קרוב מהקבוצה. זה כמובן, הצית לרגע את המאזניים המיותרים של רווח והפסד. ככה, משקללת לי, חשפתי את המובן מאליו: מאז שאני ב"אטסי-חי" עדיין לא נשפכו עלי מיליונים, אז מה בכל זאת הרווחתי מהחברות בה?…….אה כן, נזכרתי בנוסטלגיה, היא הצליחה לחשוף אותי, לפחות לתופעה אחת מעניינת ולא צפויה.
יום אחד ג'ודית גרין מניו יורק, שללא לאות רוקמת מפיות דרמטיות במיוחד, מחוטים עבים (לרוב בגווני תכלת ולבן עם המילה "חי" במרכזן) החלה פשוט להשתולל מרוב זעם בפורום הסגור של הקבוצה. כותרת ההודעה שלה בפורום הייתה "האם זה מעליב רק אותי ?????", בעצבים רופפים היא הפנתה את כולנו לחנות באטסי בשם Neat things ("אחלה דברים") עם קישורים לכרטיסי הברכה (הפרובוקטיבים שלה) לחגים היהודים.

כרטיס לפסח
מקדימה:
" הפסח הזה , זכור את הדברים החשובים"
בפנים:
"כמו לשים דם על הדלת שלך"

Remember Important Things

עוד כרטיס לפסח:
מקדימה :
"למה אנחנו אוכלים רק מצות בפסח?
למה אנחנו אוכלים מרור בסדר שלנו?
למה אנחנו מטבילים את האוכל שלנו פעמיים הלילה?
למה אנחנו נשענים על כרית הלילה?"
בפנים:
"האם זה בגלל שאלוהים שונא אותנו?"

הפורום בער כמרקחה, והוחלט לדווח להנהלת אטסי על החנות מדנבר, קולרדו, שעושה ביהדות כבשלה.

א פ י ל ו ג

חברים טובים הזמינו אותנו לארוחת ערב לפני כמה זמן. באו עוד זוג חברים שלהם, טיפוסים קצת אנאלים סליחה, שלא הכרנו קודם. לא, אף אחד לא יהודי. בלי קשר לאתניות, לא היה חיבור ונושאי השיחה דישדשו בכבדות מאולצת במיוחד. כמו שקורה הרבה פעמים במצבים כאלו, במקום לנקוט בצעדים רציונאליים לשיפור המצב, היכולת לעשות את זה רק היטשטשה וככל שנקפו הדקות המדרון נהיה חלק יותר ויותר. כך קרה, שמשהו בהגיון הפנימי שמאפיין דרכים ללא מוצא גרם לי לספר את הסיפור על הכרטיסים של "אחלה דברים". בכוונה כנה לעורר ולהתעורר, האמנתי בכוחו של פלורליזם תרבותי שכזה לחולל שינוי באוירה. אבל זה היה כבר בזמן הקינוח כשהכל למעשה כבר היה אבוד. לורה הגישה את פאי הפקאן המצוין שלה, איך שרצית – עם או בלי גלידה וכולם הקשיבו לי בדריכות ובנימוס כשסיפרתי על הקבוצה היהודית, הפרומו לשערוריה המכורטסת ועד שהגעתי לעובי הקורה – הכרטיס שהכי פוצץ את הפורום של אטסי חי, הכרטיס שלהם לחנוכה: מקדימה, סולידי "חנוכה שמח", ובפנים – "תודה שהרגתם את ישו!"

Happy Hanukkah

קווין בעל הבית, איש גדול וחזק עם הומור הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, התחיל לגעות בצחוק מתגלגל ורם במיוחד, הילדים נבהלו והזוג האורח שרק לפני כמה שנים בילה שנת שבתון רוויית זכרונות מתוקים באוניברסיטה העברית בירושלים (היא בחפירות והוא במגילות), כמעט נחנק ופלט בו זמנית את פאי הפקאן מרוב תדהמה, מבוכה ואי יכולת להכיל יותר את "האחר".
לקח כמה דקות וקיפלנו את עצמנו לאוטו.

* "אחלה דברים" היו אחלה והרשו לי לשים פה צילומים של הכרטיסים מהחנות שלהם.

Humor Passover Card / Remember Important