חמין מאוחר

היא מעולם לא הייתה משרה קטניות במעורבב והס מלהזכיר גרגירי חומוס. למי היה אז חומוס? רק לעשירים. חומוס פרסי משובח היה מגיע בשקי משי כתומים בעיטור טווסים דרך הודו ולא הגיע לאנשים רגילים כמו שהם היו. טוב, לא רגילים, אין דבר כזה רגיל כולם מיוחדים וגם לא כל אחד אוהב חומוס, אבל היא אחרי שעלתה לארץ בשנות העשרים ובתמורה לסכין כסף שהביאה איתה, טעמה וקנתה מתבן שלם. אהבה מאוד והורישה את התשוקה הזאת הלאה לכל המשפחה האשכנזית שלנו, רק שכאמור הקפידה כמו מאש לא לערבב אותם בהשריה עם קטניות אחרות. זה יעשה 'חומוס הרע', ככה הייתה אומרת במקום 'עין הרע', לא יצליח בבישול ודופקת שלוש פעמים על פורמייקת העץ המדומה במטבח הקטן שלה, טפו טפו טפו, ככה אמר לה בפירוש לא לעשות הבדואי שהביא את הגרגירים על גמל מירושלים. וילדים שגרו ליד וגם כאלו מהמשפחה היו חוזרים אחריה 'חומוס הרע, חומוס הרע, בום! בום! בום!' ולומר גלוי, רוב אותם הילדים לא ידעו מהחיים שלהם, בבונים אחד אחד אז ועד היום.

היא גם בחיים לא הייתה מעמידה חמין (ובפיה צ'ולנט) באפריל, איפה… סבלה כל כך מהחום הים תיכוני ומהלחות. אבל פה, בתחילתו של סופ"ש צונן עננות נמוכה וגשם ולמרות שאני לוקחת ממנה הרבה לתשומת ליבי, אני כן מעמידה וכן מערבבת שעועיות וחומוסים בקערת השריה אחת ואחר כך בסיר עצמו. לא חלילה במטרה למרוד בסבתא או בזכרה, אלא בגלל שקראתי באתר של שפית יהודיה ממוצא אפריקני מספרת סיפורים ומעלה ברשת – שזה הכי, לערבב מינים ולא רק מבחינת הטעם אלא יותר מבחינה רוחנית ופמיניסטית שזה הכי חשוב בעיני.

beans-bowl

beans-hand

זו שפית מדהימה שנשים כמוני שעסוקות בלשפר על בסיס יומיומי, היו מתות להיות נמלה על השיש שלה, לראות מקרוב כיצד הפכה את המטבח הפרטי שלה לבונקר רעיוני עם כל המחבתות הכבדות ותקרת הזכוכית שנפרצה. לחשוב שיום אחד הן יכולות גם.

אבל כל זה שטויות, כי מה באמת נותן תיקווה? שצופים מסורים שעוקבים מקרוב אחרי התוכנית השבועית שלה בערוץ 'החיים המעולים' לא רואים על השיש שלה ברור שום נמלה, אבל כן רואים – והיא אפילו דיברה על זה כמה פעמים היא חוזרת על עצמה, צילום ממוסגר בפיתוחי בארוק מוזהבים ליד המקרר חמש דלתות, שלה בנערותה רוכבת עלאק תיירת על גמל איראני עמוס בה ובשני שקי גרעינים שחורים ליד הפירמידות של מצרים.

סלאח עליכום

בדרך לשייט בירדן ולביקור בשמורת החולה אני מנסה לענין את בני פרי בנוף הגלילי, השונה כל כך ממה שמציע מסך המחשב ו/או הטלוויזיה. נראה קל כי בעצמי אני דלוקה על כיפות טורקיז ומסבירה לו שאיפה שבין הבנינים מתנוסס צריח וסהרון ירח גרים מוסלמים ובישראל גרים גם נוצרים, לכולם יש פה מקומות קדושים למשל הכנרת (הסִי-אוֹף-גָלִילֵיי) שתכף ניראה מצד ימין – הנוצרים מאמינים שישו עשה בה כל מיני ניסים ועזר לאנשים ואפילו הלך שם על המים. זה סתם אמא, נכון? אנחנו חושבים שזה סתם אבל המון אנשים חושבים שזה היה באמת ובאים מכל העולם לראות איפה זה קרה. אז בגלל זה אומרים ההולי סיטי? ההולי לנד, כן ובגלל זה יש גם הרבה מריבות כי כל אחד רוצה את הלנד הזאת לעצמו. אבל למי יש את הקונטרול (מי שולט) באיזרעל? ליהודים. אז למה אנחנו לא הורסים להם את הבתים?

עוד מלפני שיצאנו היה בי חשק אבל יש מצב שבעקבות תפקודי הכושל כפיגורה מחנכת, הוא המשיך להתגבש רעיונית, כך שבדרך חזרה עצרנו במסעדת אבו-סלאח (המצוינת!) בצומת יסוד המעלה, לנגב תשובות מ'חומוס מתקופת האבן' (שֶם מנת הדגל מסדרת מנות החומוס) וְלַעוּף עם 'מוחמר' – עופיון צלוי על לאפה מֶסוּמֶקֶת.

יַאק!…….. (איכס!)……מה אמא, ככה הרגו את הציפור לפני שבישלו אותה? ברררר………… הזדעזע. זו לא הייתה מלאכה נטולת נוצות, להסביר לפרי (שנולד בישראל וחי בה עד גיל שנה ומאז שמונה שנים בארה"ב), את קסמם של מטעמי הגליל בשעה שסכינו המשוננת של נביא שהוא רק בן דוד, תקועה מולנו עמוק בחזהו של עוף גוזל.

לא בדיוק, זה רק סגנון הגשה, השקעתי טרחנות גורמה או בעצם בוטיק כפי שנהוג להגדיר כיום אך כצפוי מצפוני הכתים. הרי רק לפני כמחצית השעה נפרדנו מאגמון החולה והנה אני מורחת הסבר על מתן לגיטימציה להרג של בת מינן בכוונה תחילה, כאילו שמישהו שמספיק לו צ'יפס רצה לשמוע ואני לחלוטין לא צמחונית או נקייה מצלקות העבר הלאומיות שדבקו בבני דורי.

כך או כך, כשאתה לא גר פה אתה לא אמור לשלוף את דעותיך ורגשותיך סביב נושאים שנויים במחלוקת. את זה יודע כל ישראלי שלא חי בארץ כמה שנים ובא לבקר. עם זאת, אולי זה משמח, את מי שזה משמח, שלא נתפסתי לשאננות והחלקתי בטבעיות לאקטואליה-מול-מקום כששאלתי, אישה פתיה את בעלה במהלך נסיעה – מה קורה עכשיו בסוריה. זאת אומרת שהנוף הגלילי אומנם הפעים, אך המילה אסקפיזם לא תאמה  – כי בתום לב, גיליתי שאין ביכולתי להסיר מבט מהאנטנות הצבאיות או להשתיק תדרים ששולחת הגדר הצפונית ובמיוחד הצפונית-מזרחית.

ואלו דברי ימי אוגוסט: פלחי מסע

מגיש את הטחינה ואת החצילים בטחינה ואחר כך את הכרובית המטוגנת בטחינה ולעיקרית גם את הסינייה כבש בטחינה. זו מהיונה, זו מהאדמה, זו מהאחווה וזו מאל-ארז. אצל שוקי וניצן החומוס מאבו נאסר-חינאווי, בעמק, אצל חגי ונורית מאל סולטאן שבזרזיר ואצל רונית ואמיר על הגג בבורכוב, מהסמוך – חומוס גבעתיים. ולא חסכו – הוסיפו אש, פיזרו הרבה בפטרוזיליה ובשומין ובצנוברין, בואך ארצה שים גם קצת בחריף, ובגרגירין ובחמוצין והצף כמו שצריך בשמן הזית.

ארבע עיניים בין ערביים עם חגית במהדורת אידוי בקלמרי, ובלחות שמונים אחוז לצד מיכל בדניס, בזיעה חברית מול ענת, מזלג בנתחי סינטה, ובנימה ממוזגת, חצי חצי עם דלית, בלילה מאוחר על שיפודי קבב דג ביוגורט עיזים. נגבי בלאפה או בפוקצ'ה הגלילית – מקמח כוסמין על פי קומורובסקי, או הספגי היטב בלחם הדגנים הרך. גרגרי בלימונענע מרוסקת בקרח, החליקי במיץ הגזר, מתני במי מינרלים צוננים ובסלט ירוק.

נמל תל אביב

יחד, חלקיקי מילים וגם משפטים שלמים – על שותף הזוג, המשפחה והילדים, העבודה, נסיעות וחופשות ועל מזג האוויר והחום שאף פעם לא היה כזה ועל המרחק מהראוי והצודק, מהנכון ומהמגיע. על אכזבה, על עצב ושימחה ועל געגועים. על איך זה שם, על מה אחר כך, על למה לא עכשיו.

כזה הוא הבייתי – דו לאומי, רב מימדי, חובק, מאובק, לח ובוהק. שוכן בצמוד כל כך לאתרי בנייה בלתי מרוסנים, בין עצי הרימון, מתחת לעצי הזית, במרום עצי התמר והבוגונביליות שכורעות תחת פריחה ורודה, אדומה או לבנה, כמו כל שנה לפני החגים.