אהבתי הראשונה

אהבתי הראשונה התלקחה ברכבת חתחתים מדימונה למחניים. הייתי אז חיילת, אחת מאותן המורדמות עם פרופיל גבוה שזכו לשרת בכּוּר במסווה אזרחי. אבל בנסיעות הביתה הייתי מחויבת להחליף למדים ובוקר שישי חם במיוחד עליתי על הקרון של החיילים עם הבמבה בחינם ובחור חמוד שגרר את עצמו עם צ'ימידן ענק, גם מושבניק, סימן לי שהמקום לידו פנוי, אז התיישבתי והתחלנו לדבר את השטויות הרגילות.

אני גדלתי בנוף ירוק והיה מצב שמרוב מדבר לא זיהיתי על המקום שהוא לא. לא היה בשבילי. שהוא לא היה מורדם כמוני, שהוא היה לגמרי שם, טרוד בנִיילון אביזרים, בגרביים מבודדות ובמשחה נגד שפשפת והתאהבתי בו על המקום. קבענו להיפגש בערב. הוא בא לקחת אותי, הלכנו לראות את 'למות בעד תשוקה', חשבתי שזה סרט מעולה. לקתלין טרנר קראו צַ'יְינָה בְּלוּ והיא חיה שם חיים כפולים. אפילו שלא היה מה להשוות, הזדהיתי עם כל משחק התפקידים שבין האזרחי למדים ואחרי הסרט נסענו לחוף הים ושאלתי אותו, את זיו, ככה קראו לו – זיו, אם הוא חושב שהמים קרים והוא אמר – מה פתאום ותוך שנייה התפשט כמו טירון ונכנס פנימה בריצה, זנב מורם.

אם יש דבר שלימדו אותי בקד"צ מורדמות שלב מקדים ובחצי השנה הראשונה של השירות זה לשמור בלשון המעטה על איפוק, לא לאבד את העשתונות ולהוריד את המתג אם משהו נראה חשוד. אז למרות שבא לי מאוד להיכנס אחריו לא משנה מה, הלכתי לאוטו שנשאר פתוח, התיישבתי ללא רדיו והתחלתי לבכות בלי להבין למה. החניה הייתה על צוק, לא מאוד גבוה ומכיוון שהירח היה מלא יכולתי לראות אותו יוצא מהמים ומתחיל לחפש אותי. בהתחלה קריאות לכל כיוון ושפת גוף לחוצה ואחר כך כריעה על ארבע ורחרוח חול תוך כדי חפירת בורות. כן, כמו כלב.

dog

בטח אין יותר נורה אדומה מזו, אבל במקום לפעול על פי הכללים שלמדתי, דמיינתי שאני צַ'יְינָה בְּלוּ וירדתי לחוף לחבק אותו. הוא ליקק לי את הפרצוף בטרוף ואני צחקתי כמו פסיכית וליטפתי לו את הראש אצבעות עושות שבילים בשערות. ולא התכוונתי אבל יצא לי – 'זיו כלב טוב, כלב טוב…' ואז פתאום הוא הפסיק עם הליקוקים, התיישב מזרחית, פנים רציניות וסיפר לי את הסיפור על הכלב הערבי שהוא אימץ בקו שהם עשו חודשיים לפני בלבנון. עם סוף רע, ברור. כמו שרמזתי בהתחלה, לא הייתי בנויה אז לדילמות מוסריות, הייתי מורדמת והרומן בינינו נגמר באותו יום שהתחיל.
שנים חלפו ובני הבכור נולד. קראתי לו זיו, בלי להסביר לבעלי למה. הוא לא הכיר את הסיפור. ולא שאותו הזיו חלילה נהרג או משהו נוראי כזה, פשוט במהלך חיי היו לי כמה כלבים בין עשרות חתולים, אבל מעולם לא היה לי כלב שממש אהבתי.