סימנייה בכל מגדלור

פאביו הוא אולי הישראלי היחיד שעבד כמאה אחוז מתחזק מגדלור זאת אומרת שומר, אם אפשר לקרוא לו ישראלי. הגיע לארץ בדצמבר שישים ושש בול כשנולדתי ועזב בשבעים וחמש כשהייתי בכיתה ג' אחרי המחדל. בכל מקרה הוא פה קרוב באורגון, כבר לא משגיח על מגדל, אבל כן חורש את רצועת החוף הצפון מערבית, בכיר בשירות הפארקים הלאומיים-ימיים וגם שומר על קשר עם הקיבוץ, במיוחד עם עדינה ויוסק'ה וגם עם רונית שהייתה חברה שלו תקופה קצרה. הוא הגיע מארגנטינה וסגנון החיזור שלו הסעיר בקלות. אפילו בנות כמוה, אקסטרה זיוניות, הייתה הולכת יחפה על חיפושיות הוא אומר במבטא שגם אותי מדליק.

הכרתי את פאביו לפני שנה ביאחץ (Yachats), עיר החוף-נופש בפסטיבל מוזיקה אירית. ממש במקרה גינס ליד גינס ושיחה עם קצף. ולפני כמה חודשים הוא סידר לי להיכנס למכרז של הפרויקט 'סימנייה בכל מגדלור' ולחשוב שרק באורגון יש שבע עשרה מגדלורים! בתחילת החודש היה צריך להגיש את ההצעות בשני פורמטים – ככרטיסי ברכה וכסימנייה (שני צדדים) ואתמול קיבלתי טלפון שזכיתי. הסימנייה שלי תחולק לכל מבקר שיבקר באחד מאתרי החוף הכרוכים בתשלום וישנה אופציה עתידית להוציא גם ככרטיסי ברכה בעותקים שנתיים. אף פעם לא זכיתי בתחרויות מקום ראשון ואני מאושרת לגמרי!

lighthouse--dog-card

lighthouses-card

lighthouse-dog-bookmark-2B lighthouse--dog-bookmark-Blighthouse-dog-bookmark-l

 

ייתכן שפאביו עזר לי לזכות בגלל הרקע הישראלי, או בגלל שבחרו עכשיו אפיפיור מהמולדת שלו והוא שמח, או סתם בגלל שאנחנו חברים על בסיס בירה מוזיקלית – אז מה? תמיד אחרים זוכים אפילו כשלא מגיע להם. נתתי לדחף חגיגי להציף אותי ובלי שום התלבטות הזמנתי אותו לליל הסדר כולל לינה.

הוא שאל אם הוא יכול לבוא עם הכריש שלו, שניהם צמחוניים שאוכלים דגים. ברור שאתה יכול ואני מתה להכיר. כחול אשר על שפת הים אני הולכת להוציא את נשמתי עבור האיש הצנוע הזה, ששחרר אותי ממרור דביק אכזבות מקצועיות של שנים. ומרוב רצון לתגמל כבר לא ישנתי כל הלילה – אם פורלים ממולאים בשקדים מנות אישיות או סלמון שלם במלח ים.

לא כל יום ירח דבש

אתמול הגיעו לבלות את ירח הדבש על חופיו הפרועים של השקט והנוף זרק אותם כמובטח בכל גלובוס למתחילים. מלאני רוכנת מעליו וניחוח ים מערבב את שערה הרך, אך הוא בוחר ללטף את שפמו וכבדרך אגב מהרהר בסוגיה קלינית שאינה קשורה אליה ישירות למרות שהוא אוהב אותה אהבה יסודית, איך שהיא מקפידה איתו על תחזוקה שוטפת בחינניות מקסימלית.
שפל, אז עוד מעט יצא ללכת קצת על החוף, לחפש את כוכבי הים המפורסמים של האזור ואולי להבין מדוע, כפי שקרא במקדים – עיירת הנופש הזו מחזיקה בשיא תיירותי ובשיא יבשתי של מבקרים שבחרו לשים קץ לחייהם דווקא פה. תוך שהוא רובץ על המיטה הרחבה שמשקיפה על כל היופי הזה, אוחזים בו קורי נמנום כאילו אין מחר והוא מסכים לדחות את הרהורי המוות לזמן מאוחר יותר.
אבל מלאני לא התחתנה כדי לתת למי שיהיה בעלה הטרי להירדם לבדו. לא, לא, לא. היא מתחילה לדגדג אותו במקומות הרגישים ואחר כך במקומות שהוא שונא. תפסיקי, זה לא נעים. אז מה? אתה לא הולך לישון עכשיו! למה לא? כי אני לא עייפה. היא מעצבנת, אבל הוא סולח לה כי לכל הדעות מדובר בטיימינג עלוב למריבה. במקום, הוא מציע והם הולכים ביחד לראות בכוכבים. באמת מדהימים והוא מצלם אותה המון תמונות לידם. היא צוחקת שאם לא היה קר כל כך, כבר הייתה משילה מעליה את הבגדים ומראה לכל עולם ואשתו, אלא שהוא אומר לה שהיא משוגעת ושזו רק אשליה שלעולם אכפת. אפילו שזה בצחוק הוא גומר אצלה את ההתלהבות, כי הרי אף פעם לא קר לה באמת והוא יודע את זה טוב מאוד.

בארוחת ערב ב'מסעדת המפרץ הלבן של סינתיה', עליה קיבלו המלצה מיד ראשונה, שכן היא מתהדרת במטבח מקומי מעולה ובמחירים גבוהים מהממוצע – למנה ראשונה, הם חולקים סלט עקרבים. למנה עיקרית היא מזמינה פסטה עם צדפות בציר והוא דג חרב ברוטב צלפים ושמנת. גם היין בסדר, אבל ברקע מתנגן 'סתיו' מתוך ארבעה העונות של ויואלדי. ממש נורא, הוא חושב איזה חוסר טעם והיא מזהה בנחיריו את חוסר הסבלנות ומרגישה שבעה רק מהמחשבה על מה שיש לו בטח לומר. בקינוח, זיגוג תפוחים בערמונים עם יותר מדי גלידה, שניהם כבר חושבים על אותו הדבר.

אנתרופולוגיה בחוף אכדיה

את חברתי יוֹאָה שורק, דר' לאנתרופולוגיה (בעיקר אוסטרליה), לא פגשתי שנים ואתמול סוף סוף יצא. כמה התרגשתי לראות אותה ומאחר שרק לאחרונה הוסמכתי לתייג שמשות במערב (חותמת אקדמית), יש בי עדיין המון התלהבות ואני נמשכת למחקר משלים בכל הזדמנות ומעדיפה להיפגש בארץ לעת ערב, על חוף הים – הרי תמיד תהיה שם אחת שטרם ראיתי.

אז ישבנו במסעדת 'הברבונייה הנושכת' בחוף אכדיה בהרצליה, להתעלם מקשקשקים ולגרגר בירה כמו מים. מנה ראשונה – סלט פירות ים תיאלנדי ויואה מפליאה בדיבורים עסיסיים על היבטים כלכליים הנגזרים מזהותם של שבטי האבוריג'יניים באוסטרליה ועל המילגה השמנה שקיבלה על מנת לסרוג השוואתית מול שמורות אינדיאנים בארה"ב. היא יודעת שהייתי נשואה לְצ'יף ושזו נקודה רגישה ואכן זה מיד פתח אצלי, אבל בדיוק כשעמדתי לספר לה איך היה מבשל אותי על מדורת זרדים בכל פעם לפני (אולי לחדש לה משהו שלא חקרה), גֶבֶר הדוק טריקו בהדפס גלשן מהשולחן ליד התפרץ לשיחה. לא, הוא לא למד באוניברסיטה – הוא מהאוניברסיטה של החיים, התפאר, אבל הוא שמע את השיחה ולא מבין למה נשים כל כך נחמדות כמונו מדברות על שָם ו-לא על כאן. בכפיה טבעית הציג את עצמו כדנדין והצטרף. יואה שלחה לעברו חיוך מאבחן של אנתרופולוגים ואני צמצמתי מבט מסויג. זה היה תרחיש שלא צפיתי – מצד שני חצי הכוס המלאה צרחה בקולי קולות: מעולה שעוד מתחילים איתנו!

  

דנדין מחמיא לעיני הים של יואה ושואל אותה אם היא נשואה

 

בתשובה לשאלותיו ('מה את עושה' וכאלה), יואה מפרטת את שלל תאריה ומוציאה מדנדין את האלמנט השבטי שבו 

כמה מונחים מולטי-דיסיפלינריים ודנדין מתחיל לאבד את זה

 דנדין מתקפד למצב אקטיב אגרסיב וזורק שמהנסיון הלא קטן שלו, נשים חכמות מדי מאכזבות במיטה

לא נשארה ברירה, דנדין לגמרי עלה על העצבים ומה אנחנו חייבות לו בכלל, גם בדיוק הגיע הדֶניס-רוטב-קארי-הודי שלי ופקעה נפשי כך שהאצתי בסטודנט מהאוניברסיטה של החיים לשוב לשולחנו. 
שיהיה לכן ערב מושלם, בנות (כבר ליכסן מבט למלצרית). עוד איך היה לנו דנדין, חָה-דג על הזמן!

הַפוֹרֶל של ג'וֹרְג'

הייתי סקרנית במיוחד לפגוש את ג'ורג'-קַרְנֵי-אָיַל ואת אשתו ג'סיקה-זְהַב-ארנבת שהכרתי דרך פייסבוק לפני כמעט שנה. לא בגלל הַאני החייתי שניסחו, פשוט אהבתי את מה שראיתי באלבומי הצילומים של העבודות שלהם והאפשרות לשוחח איתם על קדרת צדפות וסרטנים (הבטיחו בפרסומים של המפגש שיש מסעדות מעולות בְּיָכַאטְס / Yachats) ולחוש את דגי הקרמיקה של ג'ורג' באמיתי, נשמע כמעט כמו חוויה מטפיזית. אז הלכתי על זה, על הכנס החד שנתי של אמנים זעירים שנוגעים במים.

האביב האיר פנים בגשם זלעפות, רוחות וגאות שמוכנה לטרוף אותך אך ג'יסיקה לא הגיעה, חטפה שפעת יומיים לפני. אבל ג'ורג בא. פאות לחייו ארוכות מבצילומים שהעלה לרשת אבל פרט לכך, לא היו הפתעות. יצאנו לחוף לשמוע את הגלים מקרוב ולהכיר את הרוח. הוא הדגים לי חיקוי ממש מצחיק של בּוּש וזה היה מטעה ומעורר – כי יש המון שיחים על החוף ומסעיר להתבלבל בין חי לצומח.

החוף ב-Yachats אורגון, הרבה שיחים

כן, התהדק בינינו קליק שהתחזק ברגע שהוא שלף מכיס מעיל החצי-חצי שלו, את יקר ליבו המגנט – טְרָאוּטִי (בתרגום לעברית – פוֹרֶלִי), יצירה שלו שלא ימכור לעולם. קורה שבמגנט אחד הכל ברור והחוף עוד הוסיף דרמה והקצין עוצמה. אבל לחשוב שבתום לב הבאתי איתי, דווקא את סדרת כרטיסי הברכה המאצ'ואיסטיים שלי, זו עם הכרישים… לא בדיוק שיא הנשיות… טוב, רציתי ללכת על בטוח, אני חרדתית בגדול ובמקום כמו יָכַאטְס, המוגדר בעשרות שלטים לאורך הכביש כאזור מועד לצונאמי, אני לא אקח נשים מחבקות חתולים ודברים כאלו, כן?

מתוך סדרת כרטיסי הכרישים

הלינה הייתה בבקתות קטנות עם מטבח צנוע, אך מלא בכל הציוד הדרוש. לקראת תנאים כאלו, אני תמיד מביאה כמה מתכונים של עוגיות. למקרה שלא אהיה במצב רוח חברותי, או על כל צרה שלא תבוא. הגשם הכה בחלונות שלכדו בתוכם גזעי עצים גבוהים הנטועים בחול ולא נוצר בנו רעב לפטפטת של אמנים אחרים, אז נסענו עם הפורד הישנה שלי (ג'ורג' הגיע בטיסה, מבוסטון), לחנות המזון היחידה שבעיירת החוף, לקנות חומרים להכנת עוגיות שוקולד צ'יפ ושיבולת שועל.
כשהוצאתי מהמזוודה את המתכון, הוא נשפך לגמרי מיופיין של האותיות העבריות ומן העובדה השחוקה שאנחנו קוראים וכותבים מימין לשמאל. לפעמים אני שואלת את עצמי: מי יותר פרובינציאלי? הפרוטסטנטי הלבן או הציוני הדיגיטלי? בינתיים, כמחווה לתרבות עתיקה, הצמיד את המתכון עם טְרָאוּטִי שלו למקרר ואחר כך נישק אותי המון זמן.

טְרָאוּטִי של ג'ורג' אוחז במתכון

בבוקר הגשם נירגע ויצאנו שוב לחוף. בתמורה לטריק מדהים בערבוב צבעים מלנכוליים שנידב לי, ביקש את הרשימה המלאה של מיני הכרישים ששוחים במימיי הפסיפיק. נתתי לו, בכיף.

 

אצל דין והכלבים

פרופסור אדוארדו קלהון (שירה רוסית),
הזמין אותי לבלות סוף שבוע
במוטל של דין – זה עם שני הכלבים, על החוף.
שאמסור לו את תמצית המחקר
שעליו אני עובדת כבר שמונה שנים –
"הנחות יסוד אצל נשים במאה ה-16 ואצל פירומנים בני זמננו".
הפעם הוא רוצה גם לצלם, שיישאר לו תיעוד ויזואלי.
בסדר אדי, בתנאי שתחתום על החוזה.
אין בעיה, אני אחתום אבל גם לי יש תנאי –
תפסיקי להגיד "ג'יזס קרייסט" בסוף כל משפט,
מה את, אוונגליסטית?

 

הכלבים ודין – שקשרים עבותים משווים לזקנו מראה חולי,
מחכים שם כמו תמיד,
כאילו עצר הזמן.
בפעם המי יודע כמה, השוויץ שהם מגזע קורגי וולשי –
כמו אלו שיש למלכת אנגליה.
בכל דבר יש הגיון, אם מחפשים אותו.

 

כשהפסיק הגשם ירדנו אל החוף –
אדי יודע, שהמוח שלי עובד הכי טוב על קו המים.
בדרך, ראינו את הענפים ומקומות הישיבה
והוא סיפק את הרקע:
כל יום שבת בערב הם שורפים פה מכשפה.
תראי איך הכל מוכן לפני פיקס!….
אני אומר לך, הפוריטנים חיים ונושמים
וזה עוד פה – בחוף המערבי,
תתארי לעצמך מה קורה בצד השני…

 


לחלוחית הסמיכה את האוויר,
הגלים התנפצו, אך עדיין אפשרו שיחה
וקלהון דרש את שלו.
צללתי לסוגיה,
שלמרות שהיא שיגרה בשבילי,
לא מדובר בתוכן קל.

 

– וככה זה היה לאורך כל ההיסטוריה –

 



– פשוט שערוריה שזה מה שאומר היום החוק בארצות הברית! –

 


– בוודאי שדרוש שינוי! שינוי יסודי! –

 

 

– מה???!!! אני לא יודעת איך להגיב לזה!
עצם השאלה שלך… כל כך לא שיוויונית!!! –

 



– אדי… את זה גם חושבים ועושים לגברים עם שפם
באזורים מסוימים של קוריאה הצפונית… –
(לאדי יש שפם, צרפתי כמובן)

 

 

– ג'יזס קרייסט, אדי!
באמת חשבת שהצלחת לעצבן אותי? –

אהובי שעל הצוק

מאחד הפיתולים של כביש 101 (לפעמים 101 זה רק כביש),
כשלוש עשרה מייל צפונה מהעיר פירנצה
(Florence, קורה שפירנצה זה באורגון),
רואים אותו מרחוק,
את אהובי הלבן עם המצנפת האדמונית.
לצידו, בצנעה, שני מבנים קטנים דמויי מלונה.
קוראים לו המגדלור של צוק הסיטה (Heceta Head Lighthouse).

למטה, על החוף במפרץ הקטן, חניה.
עושים את העליה ברגל.
במעלה השביל חולפים את הבית שגרו בו פעם שומרי המגדלור.
כל הקומפלקס (בית, מגדלור ושתי מלונות) הוקם ב 1893-4.
זה נחשב פה לעתיק.

היום הבית משמש כבד אנד ברקפסט.

את החצר שמסביבו תוחמת גדר עץ לבנה
ובקיץ, איך לא? עושים שם חתונות.

וזה הוא, מקרוב – מסוגנן ואלגנטי.
אין צורך בפטפוטים.

אבל יש דיבורים.
בחורף אומנם פחות – ובכל זאת,
כל יום, בין אחת עשרה לשתיים בצהרים.
(אם מזג האוויר מאפשר לעשות את הדרך מהחניה עד למעלה).

המדריכה של רשות הפארקים.
מספרת בשקט על חייהם הסיזיפיים של שומרי המגדלור בימים ההם.
אחר כך היא מגלה בעצב שכיום הוא במצב לא משהו.
חלודות, נזילות והתפוררויות.
אחרי שהיא אומרת, רואים.

אבל עולים במדרגות הספירלה.
(קצת נוזל, אך יותר חם מבחוץ).

זה מה שרואים מהחלונות שהכי קרובים לשפיץ.

"בוודאי שהוא פעיל ומשמש אניות גם היום", נעלבה המדריכה.

בין העצים אפשר לראות את הגשר שעובר עליו כביש 101.

הנה המנורה. אלף ואט.
כל עשר שניות נותנת מכה של אור צהוב שנראית לפי ההסבר,
ממרחק של עד 21 מייל (בערך 34 ק"מ) לתוך האוקיינוס!
כדי שאניות יוכלו להבדיל בלילה, בין נקודות שונות על החוף –
לאחיותיה במגדלורים שמדרום ומצפון,
פסקי זמן באורכים משתנים בין הבהוב להבהוב, לחלקן גם צבעים שונים.
למשל אדום.

ליד ריקוד הנורות המסתובבות, היא נותנת את הבונוס:
ביוני מתחילים שיפוץ שיארך עד 2013,
"בעלות של מיליון דולר!", מסמיקות לחייה.
(רואים שהיא גם מאוהבת בו).

(הנקודות הלבנות על הסלע הן שאריות של שלג שירד אתמול)
על פתק שדחפתי באחד החלונות למעלה, ליד המנורה,
כתבתי לו קלישאה שזכורה לי מברכות יומולדת של גיל העשרה
שאיכשהו נשמעה לי עכשיו אותנטית:
"מזל טוב על השיפוץ והעיקר שתישאר כמו שאתה".

בייבי רוק סטאר

עוד מלפני ארבעים ושמונה – בייבי רוק סטאר נולד, מול הגלים.
זה היה אירוע היסטורי. שחף לא צייץ.
שם הוא שתה את המאלט הראשונה שלו ושם גם פקעו בתוליו (כמובן שהיום לא יימצא שום זכר לכך).
בבירת המחוז של המפרץ המשונן, הקימו הוא והאחים ג'ורג'י ופיט, את להקת "מכנסיים קצרים"
ותוך שנתיים הצליחו לכוון מצוין סילון, שהפך לחוד חנית:
ההקלטות המיוזעות של "חלום מרוסק" בעיר הגדולה ביותר במערבי היו להצלחה היסטרית!

אתמול, קפץ מהמזרחי לפשפש בנעוריו ולחפש כוכבי-ים כתומים בין הסלעים השחורים.
מה יש? אפילו שפעם היה בייבי וסטאר, בסופו של יום הוא רק בן אדם.
עם לב.

התאומה פירנצה

מעולם לא הבנתי את הרעיון של ערים תאומות או ערים אחיות, מעבר לעובדה שזו בטח דרך חלקה, שלא לומר שמנונית, להטיס עסקני עיריות פעם פעמיים בשנה לאחות האהובה שמעבר לים. עוד דבר שנשגב מבינתי הוא למה כל כך הרבה מקומות בארה"ב ניקראים על שמות ערים מפורסמות, ארצות או, מחוזות בעולם. כמה מסובך להמציא שם חדש למקום? אין מספיק מילים ו/או צירופי מילים באנגלית? האם המקומות הללו עד כדי כך נעדרי כל זהות שצריכים להדביק להן אחת מחו"ל, אפילו עוד לפני שנולדו. זה ממש קניבליזם.
כשנפרדנו מאנשים בארץ לפני שעזבנו את ישראל, שכן שאל אותי: "לאן אתם נוסעים?" אמרתי לו: "לאורגון, ארה"ב". הוא ענה לי בנחישות ישראלית: "לכזה חור? מה יש שם?" עניתי: "אוניברסיטה וזה נשמע דווקא מקום מאוד נחמד". הוא נסוג: "איפה זה בכלל?"

צדק השכן, באנו מגבעתיים, מרכז העולם, אבל למרבה השימחה ניראה איכשהו שהצלחנו לשמור, בדומה לארץ על מרכוז – אירופה בהישג יד ומעט זיקה למזרח תיכון חדש: שעה נסיעה דרומה מאיתנו נמצאת "לונדון" (כפר צנוע עם שניים וחצי תושבים), כשעה נסיעה צפונה מאיתנו משגשגת העיירה "לבנון" (…מרגיש כמעט כמו לגור בישראל, רק בלי כל הצלקות של "ראשונה" ו"שניה") ויותר מרגש – כשעה מזרחה : העיר "פלורנס" (פירנצה!) שעל חוף האוקינוס.  אוה פירנצה פירנצה! עיר עתיקה על הים, תרבות, מוזיאונים, כיכרות צבעוניות, אוכל מצוין, הרבה פסטה ומלא שיק! אז נא להרגע ולעשות רי-סט. גם לי היו ציפיות מעיר עם כזה שם. אבל פירנצה, אורגון, היא אחת מאותן ערי חוף משמימות, שאין לך שום סיבה לעצור בהן (אלא אם אתה זקוק לדלק ואם להיות הוגנים – לגלידה).

אבל החוף של אורגון (584 קמ' אורכו!) כל כך מדהים שאסור לתת לאירוניה של כפילות בשמות, לבלבל את המוח, לקשקש את הפוקוס או להצית תיקוות נוסח אירופה הקלאסית.  בערך 5 קמ' דרומית לאיטלקית הבדויה נמצא פארק (אחד מכמה ברצף) בשם "איש הדבש"-Honeyman State Park . איזה מקום!

(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר לקבל נתח מהקסם)

יערות עבותים צומחים באופן משתלח על פני הדיונות הענקיות,

חובקים אגמי מים מתוקים (שאינם מחוברים לאוקינוס) והאוקינוס עצמו ממש בסמוך, ענק, דרוך.

נסיעה אל החוף פה היא תמיד דבר מסעיר, כיוון שמדובר במפגש בין מיני חרק (אנחנו בני האדם) עם חיה עצומת מימדים, פרועה וטמפרמנטית. נסיעה שעה מערבה משליכה אותנו לאזור אקלים אחר, תמיד מפתיע. יש מצב סביר מאוד לערפילים כבדים במשך כל היום, רוחות עזות, אפרוריות לחה וסופות ברקים מרשימות בכל עונות השנה. אגב, זה לא דומה בכלום לחופי הים התיכון – אין אף פעם מצב לטבילה במי האוקינוס באזור הזה, או למטקות – המים צוננים מדי, והרוחות תמיד ערות. הרים מיוערים בצפיפות מגיעים עד לחוף האוקינוס ממש, וכביש 101 הצמוד לחוף (כן זה המפורסם שממשיך לקליפורניה) הוא כביש שכל הזמן עולה ויורד ואיך שהוא יורד – מיד מופיעים בצדדיו שלטי אזהרות צונמי חינניים. יש דרמה. פלא קרה וזכינו באפריל לביקור אצל "איש הדבש" במזג אויר מצוין, שמש נטו!

היה בהחלט מצב להתחרדנות.

ואז נהיים רעבים נורא. קצת מים מסביב וחשקה נפשך באיזה מנה טריה מהים! ….השתק, חבל על הפינטוז: זו אמריקה במערומיה. רחוקים מאיטליה, יודעים פה על החוף, רק לשלוף את הדגים או השרימפסים או הקלמרי או הצדפות מהכחול ליד ופשוט להרוג את כל רעננותם בציפוי פירורי לחם עבים וטיגון גס בשמן עמוק. יודעי דבר ותפריטי מסעדות באזור ישוויצו ויפרטו שהם מקפידים להשרות התוצרת בחמאה ורק אח"כ להחיל עליהם את שכבת הפירורים והשמן ואם מסורת אז עד הסוף – המהדרין מגישים ליד תוספת הצ'יפס והכרוב הטובע במיונז גם פרוסת לחם לבן וספוגי, בעובי 3 סמ' מרוחה בהרבה חמאה צהובה, שלא תשאר רעב או חלילה עם רמת כולסטרול נמוכה מדי. יש לזה טעם של חטא אבל לא משובח בכלל, אלא ברברי, עם הבטחה ברורה לצרבת מעבר לפינה.  נכון – המקומיים טורפים את זה כמו משוגעים. אבל אנחנו, במקור שכנים אמיתיים של המגף, בעלי קיבה ים תיכונית, אחרי הפעם המי סופר כמה, לא נפלנו למכודת הקבועה וכן הכינונו מראש:  צדנו רוסטביף מעולה מהסופר (המקסים) שליד ביתנו, שני אבוקדו, עגבניות, תערובת עלים רעננה ולחם נפלא ועשינו לנו משלוחה – סנדוויצ'ים גורמה של הגורמה. אוף, הם היו טעימים, הסנדוויצ'ים האלו! וממש בלי להתכוון הם גם היו הדבר הכי קרוב לאיטליה באזור המהמם הזה.

אגב, אין אף פעם מצב לטבילה במים מים או למטקות – המים צוננים מדי, והרוחות ערות.