אהבתי הראשונה

אהבתי הראשונה התלקחה ברכבת חתחתים מדימונה למחניים. הייתי אז חיילת, אחת מאותן המורדמות עם פרופיל גבוה שזכו לשרת בכּוּר במסווה אזרחי. אבל בנסיעות הביתה הייתי מחויבת להחליף למדים ובוקר שישי חם במיוחד עליתי על הקרון של החיילים עם הבמבה בחינם ובחור חמוד שגרר את עצמו עם צ'ימידן ענק, גם מושבניק, סימן לי שהמקום לידו פנוי, אז התיישבתי והתחלנו לדבר את השטויות הרגילות.

אני גדלתי בנוף ירוק והיה מצב שמרוב מדבר לא זיהיתי על המקום שהוא לא. לא היה בשבילי. שהוא לא היה מורדם כמוני, שהוא היה לגמרי שם, טרוד בנִיילון אביזרים, בגרביים מבודדות ובמשחה נגד שפשפת והתאהבתי בו על המקום. קבענו להיפגש בערב. הוא בא לקחת אותי, הלכנו לראות את 'למות בעד תשוקה', חשבתי שזה סרט מעולה. לקתלין טרנר קראו צַ'יְינָה בְּלוּ והיא חיה שם חיים כפולים. אפילו שלא היה מה להשוות, הזדהיתי עם כל משחק התפקידים שבין האזרחי למדים ואחרי הסרט נסענו לחוף הים ושאלתי אותו, את זיו, ככה קראו לו – זיו, אם הוא חושב שהמים קרים והוא אמר – מה פתאום ותוך שנייה התפשט כמו טירון ונכנס פנימה בריצה, זנב מורם.

אם יש דבר שלימדו אותי בקד"צ מורדמות שלב מקדים ובחצי השנה הראשונה של השירות זה לשמור בלשון המעטה על איפוק, לא לאבד את העשתונות ולהוריד את המתג אם משהו נראה חשוד. אז למרות שבא לי מאוד להיכנס אחריו לא משנה מה, הלכתי לאוטו שנשאר פתוח, התיישבתי ללא רדיו והתחלתי לבכות בלי להבין למה. החניה הייתה על צוק, לא מאוד גבוה ומכיוון שהירח היה מלא יכולתי לראות אותו יוצא מהמים ומתחיל לחפש אותי. בהתחלה קריאות לכל כיוון ושפת גוף לחוצה ואחר כך כריעה על ארבע ורחרוח חול תוך כדי חפירת בורות. כן, כמו כלב.

dog

בטח אין יותר נורה אדומה מזו, אבל במקום לפעול על פי הכללים שלמדתי, דמיינתי שאני צַ'יְינָה בְּלוּ וירדתי לחוף לחבק אותו. הוא ליקק לי את הפרצוף בטרוף ואני צחקתי כמו פסיכית וליטפתי לו את הראש אצבעות עושות שבילים בשערות. ולא התכוונתי אבל יצא לי – 'זיו כלב טוב, כלב טוב…' ואז פתאום הוא הפסיק עם הליקוקים, התיישב מזרחית, פנים רציניות וסיפר לי את הסיפור על הכלב הערבי שהוא אימץ בקו שהם עשו חודשיים לפני בלבנון. עם סוף רע, ברור. כמו שרמזתי בהתחלה, לא הייתי בנויה אז לדילמות מוסריות, הייתי מורדמת והרומן בינינו נגמר באותו יום שהתחיל.
שנים חלפו ובני הבכור נולד. קראתי לו זיו, בלי להסביר לבעלי למה. הוא לא הכיר את הסיפור. ולא שאותו הזיו חלילה נהרג או משהו נוראי כזה, פשוט במהלך חיי היו לי כמה כלבים בין עשרות חתולים, אבל מעולם לא היה לי כלב שממש אהבתי.

קמפינג – פרק 8: נפנף לשלום

לקמפינג – פרק 7: כמעט לינץ' / עופר גורדין

 

אל תדאגי זיווני חמודה – קלטתי את המצב. אני לא נושמת, לא מעלה בדעתי המוטרפת להסניף גרגר אחד של אוויר, עד שנדרים לארובות חדרה. מאמינה לך שמדובר בחומר קטלני – כי רק דבר אחד תקוע לי בראש: "כור היתוך" – מושג שלקח לי שנים למחוק, שהיה כל כך פופולארי בנעוריי. סלסול נוצות מילולי, שהציב את עול הגיוס כמענק רוחני-סוציולוגי-אנתרופולוגי… ועכשיו ס'תכלו איזה יופי אנחנו מתבשלים במיץ הרב לאומי הזה, מתכות אצילות בוחשות בקדרה ללא רחם והקילומטראז' דופק.

ממש הפתעה גדולה: בואי מחנה שמונים, או בחלופה, פה ליד עגמומית, על גבול הצפון, חידודים בערבית נואשת – לא עושים לי את זה! שישכחו מעצמם קצת, המוסלמים הרפורמים והמילואימניקים של כל העולם ואחותו… על אף העובדה ההמונית מעט, מודה (אם כבר אז כבר) – שאני מתה על לובשי מדים. באשר הם – דיילים, כבאים, מלצרים, מוסכניקים מורשים וחיילים כמובן – לא חובה בסדיר. פנטזיה לא ייחודית אני יודעת, אבל עדיין – עובדת מדויק על הסיסטם הביולוגי.

נתתי את הרקע – כי לא פייר פואטי, שככה בא הסמל המושתן עם הכרס וחירב לי את השמחה… נבח עלי כאחוז צרעת ים-כינרת! ואחר כך המבט המשונן של אלזה…. פשוט מעציב ששני פסי נמר (כולו מדבקות!) על רכב פלטינה – יכולים להצית באנשים מכל הקשת, כזו שנאה גורפת. אפילו הכלב (נפוליאון, זיווני קוראת לו) נראה נעלב. מתוק.

שיגרה שאומרים לך – אם רק תורידי כאן, תוסיפי שם, תעקפי מסביב, דברים יסתדרו. גם אנחנו בהוצאה ("צרצר – ספרי איכות") עושים את זה כל הזמן. יותר נכון צבי – כשהוא יושב ומדבר עם כותבי החרדות, שנפגשים איתו במשרד לעלעל בעצבנות בקובץ המחשב הבלתי מומר שהביאו מהבית, משתדלים בכל כוחם. אוי ואבוי המוני! אבל אפשר לתקן! בהתחלה, באמצע ובסוף. למרות שכולם יודעים (גם הוא וגם הם) – שזה קשקוש – שאי אפשר.

אולי בפעם אחרת, עגמומית. נפנף לשלום. בחיים לא הולכת להסיר את שני פסי התפארת מהבייבי החדשה שלי ועוצרת עכשיו, במיידי, לשיפודים-צ'יפס-סלט. ו-בבקשה ממך, מיסטר מסרשמיט – בלי פטפוטים על הקזות דם ולינצ'ים בזמן האוכל, אוקיי?

 

לקמפינג – פרק 9: תספורת קוצים / עופר גורדין

מבט (על גוף) גברי

רק לפני איזה שבועיים שלושה, כתבתי פוסט (טרילוגיית מלח) על חתיכים ומה מסתבר? שהעולם לא קופא על שמריו! כל הזמן מספק מכל מיני כיוונים רק עוד ועוד קוליות ואטרקטיביות. השבוע לדוגמא הם באו הנה, לפתות את הצעירים שלהם באוניברסיטה להצטרף למארינס. לא התעצלו והביאו איתם את ג'וני, אומנם מסכן – קטוע רגלים וחסר עיניים (רק שב משדה הקרב) אבל עדיין – ס'תכלו עליו! איזו פיגורה!

אוויר לניפוח וחבורה סימלית של מעריצים במדים ואותות, הקיפה אותו
( תת מחלקת פרסום ויחסי ציבור).

בין הסטודנטים הישנוניים, שמוטי המראה, סתורי השיער ומכורכמי המבט (שרובם שמרו משום מה מרחק מג'וני וחבריו) – המגוהצים האלו ניראו כמו חייזרים חייכנים ואדיבים מאוד – טוב בטח, שמו להם את הדגל ממש ליד שיעשה קצת צל ואת ג'וני באמצע, מה הם צריכים עוד?

ג'וני – שילוב כל כך משכנע של עוצמה, נחישות, פשטות ובגדים צמודים.

למי שהחמיץ אותם כאן – ביוג'ין אורגון, בשבוע הבא הם אצל שרה פיילין באלסקה
(
ג'וני מת עליה ועל המאפיינס בננה שלה).

ברור שעצרתי לשטוף מבט מקרוב בענק החסון (שאגב, כל כך מתאים לו אדום!) ובטח שגם צילמתי – בכל זאת, לא כל יום פוגשים מיתוס. אבל לאחר כך וכך, התעייפתי והמשכתי הלאה, כי למרות שג'וני באמת מאוד נאה הוא לא ממש עשה לי את זה, לפחות לא כמו ש….נו…. – איך קוראים לחמוד הזה באנגלית? כן בדיוק! Young Zalman ("זלמן הצעיר") יודע לעשות.
"זלמן הצעיר" (שכאילו בקע לפני רגעים ספורים מהביצה), חמוש לו לרוב באופנה שבקרוב בטח תגיע לקיצה. מכנסיו זולגות לו נמוך מקו חלציו וישבנו החבוי מתחת לחולצתו הרכה מתבדר ברוחות הסתיו. כמו גלגל החיים זה ידוע – עוד מעט קט ועלי השלכת הצבעוניים שיעופו לכל עבר יאיימו להיכנס בתחתוניו.

הליכתו מסגלת לעצמה מימד ליצני – בעוד צעדיו הרחבים נאבקים לאחוז בבד המושך מטה.
אבל ככה טוב לו לזלמן הצעיר, הוא מלך קו הזהב של בינת הנעורים.

כל כך כייף להיות צעיר אבל לפעמים גם כל כך מייגע, איזה קצב תפס לו זלמן…. ממש רדפתי אחריו, עד ששרוכי נעלי נפרמו ואחרי שהתכופפתי לשרוך אותן איבדתי אותו. בטח ניכנס לאיזה שעור על גרביטציה.
אבל לא 'קופא על שמריו' כבר אמרתי?
הנה אדון סטיב יהושע המיגדלי. היצור הזה מבקר באוניברסיטה כמה פעמים טובות בשבוע, שלא ישכחו אותו. יושב בכיכר שכולם חוצים משולט גב ובטן ובחניה אופניו בדקורציה תואמת.

סטיב יהושע המיגדלי – כמה סקס אפיל!
(כובע עם סמל האוניברביטה – O צהובה – נכון, ניראה גם כמו "אפס"… ,"קדימה ברווזים, "ברווזי אורגון", "ישו אוהב אותך", "בטח בישו הצלוב" – משמאל למילה "ישו" מגן דוד קטן)

ואלו האופניים של המגדלי
("אלוהים אוהב אותך", "קדימה ברווזים", "אני אוהב את אורגון", "בטח בישו עכשיו").

הפעם ראיתי אותו יושב עם עוד שני חברים בני גילו, ממש במרכז ההמולה של בין השעורים. קריקטורה בליבה של ביצת צעירים. הם חשבו שאני מרוסיה ואני שאלתי מה עושה שם המגן דוד הקטן בין המילה "בטח" לשם המפורש – "ישו", בואך "קדימה ברווזים" (Oregon Ducks – "ברווזי אורגון" הוא שם קבוצת הספורט של האוניברסיטה שמאחדת בירוק וצהוב את כל הגילאים וכל השכבות בעיר). הוא אמר לי שאיזה סטודנט שראה את השלט, הזכיר לו שישו היה יהודי אז הוא הוסיף את המגן דוד. מבריק. אחרי שאמרתי לו שאני מישראל שאל אותי על המזג האויר שם ("כמו בלוס אנג'לס – אבל במקום הוליווד יש לנו את השטחים…" –  סתם… לא אמרתי לו את זה, בין כה וכה היה שיכור לגמרי…) פיכחים או מסוממים – ניהלנו שיחת חרשים – זאת מסובייט-ישראל, זה שואל על מזג האויר והחבר מימין, מרחיב מילים על כמה הולך לסטיב המגדלי עם נשים, ללא ספק חשב שאני מעונינת – איך לא? עם כזו בנדנה…

היה נורא מרגש לראות – שלושה גברים בצמתים שונים בחיים, מתרגלים כל כך יפה – את הגוף הגברי כפלייר של חזון.