קמפינג – פרק 54: חלומו של במבי

לקמפינג – פרק 53: פלמחים לוצרן / עופר גורדין

כשביקש להישטף בקורותיו של אדם אחר, נקלע בבום על קולי, לליבה של תקרית קיץ תחת טמפרטורות שיא. אחת וחצי בצהריים בבסיס נבטים שבדרום, לא חומר קל. חמורים לבנים נטולי זנב, חוצים בשלשות את המסלולים… רגע, זו לא חבורת הפיסניקים של נווה-כרכום? ולידם?… סגן דיוויד קצרמן, הנווט הצעיר, שעלה לארץ לפני כמה שנים כחייל בודד מארה"ב, מנופף עם הקסדה השחורה שלו כמו מטורף אל עבר מגדל הפיקוח. אם הוא לא יפסיק, יעצרו אותו על אי שפיות או משהו.

זינוקו של הבמבי כבד, אך הוא משלים בקלילות לריצת דילוגים, נחוש לבצע הצלה. רחמים על האמריקאי – שקוף שבתולי בכל הנוגע לקונפליקטים על הקרקע. נחיתת אונס זה לא מרשמלו, ילד. (מזל שעדיין לא הצמיח קרניים, העופר, כי הקרינה באזור, מתקפלת לעיתים קרובות לאנרגיה צנטריפוגלית בריבוע. עשר שנים אחורה, בדיוק במשבצת הזו, אחד נשרף מבפנים. אף אחד לא מצליח לקלף את זה מהזיכרון).

עוד לפני שהספיק להגיע לקו ההמראה, ראה אותם מחליקים טלפיים ונפרדים לשלום. נכון שהכל פוליטי, אבל כשדברים כאלו קורים לך מול הפרצוף, נעים לך בכל הגוף. דיוויד, אתה בסדר? תודה המפקד, הכל פלוס-פלוס! לך להתרענן – ירד מברק, יוצאים למבצעית בעוד שעתיים. למרות היובש באוויר, גבותיו נטפו זיעה והוא ליכסן מבט חד לימין. שום פאטה מורגנה!… זו הדּוֹדָבידוביץ’ וכמה בדואים שנשרכים אחריה כמו ברווזים. הלכו את כל הדרך מבאר-שבע, ברגל? בכובע קש, מדברת עם הידיים וחמישה-שישה משופמים, כנועים, גוררים על עקבותיה גמל. מי לעזאזל נתן להם להיכנס? כמו סרגל בקו ישר אליו. טוב, לא מפתיע שלדפסית פולניה יש ראיית רשת למרחוק. היא ממוללת משהו ביד, עלים יבשים שעושים רעש מעצבן, לא – זה נייר כסף שעטף מקודם שוקולד מריר, היא מתקנת. רק שלא תתחיל עם זה! ריסוק עצבים כשהיא ותמרי מתחילות לספור אחוזי קקאו!

למה אחד מהבדואים, נועץ בי מבט מטומטם? 'אני לא רק גשש, אני גם משורר חברתי', הוא אומר לי ויורק נוזל צהוב הצידה. בחיי – איזה צהריים סוראליסטי, אפשר לומר שאפילו תנכי. סעמק, עוד פעם אמרתי 'בחיי'! מה אני עושה עם הדודה עכשיו? והעפיפונים, העפיפונים – חייבים לתדלק אותם! שיט! איפה מדיין כשצריך אותו?!

לקמפינג – פרק 55: פולסים במדיין / עופר גורדין

דיויד קונטיננטל

אולי זה היה לפני מאות שנים, כשדיויד קונטיננטל הבן, משיקגו, התקשר והזמין ממני בטלפון, איור להזמנה, לכנס שהוא מארגן, על "חמורים בארץ הקודש" (Donkeys In The Holy Land). כאלף וחמש מאות משתתפים, רובם אנשי חינוך, במרכז הקונגרסים בפילדלפיה, פנסילבניה. ראה איורים שלי בניו-יורקר והתלהב. ידע שאני ישראלית וראה בזה יתרון עצום. לא פספס והחמיא שהמבטא שלי, מה זה מדליק – ישראלי, אבל אחר, נשמע גם קצת "לטינו", אמרו לך את זה פעם? לא, לא מקסיקני, יותר קולומביאני. ברור שביקר בישראל, בשבעים ואחת ופעם שניה בתשעים וחמש. מת לנסוע עוד פעם. בכלל, אותנטיות מסעירה אותו.

אז מה דיויד – נתמקד בחמורים בירושלים? מצוין! גרייט (Great) של רעיון! איזה בית? ראשון, הכי פנסי. לשלב גם בני אדם? אפשרי, אבל רק מרחוק, בלי זהות ברורה, את יודעת איך זה… אנחנו לא רוצים להסתבך. בטח, אין בעיה, יודעת.

 

 

כמה עבדתי על האיור הזה… רק אלוהי כל הדתות יודע. בחיי, כמו חמור. ובסוף? קונטיננטל לא רצה אותו. העדיף עיבוד מחשב ברוטלי, לצילום של שתי אתונות מקוננות ליד הכותל, שעשה לו ג'וש הורביץ אחד, מלוס-אנג'לס. עלאק חסרות זהות… כזו צביעות וכזו יד רוחצת יד…
אבל, עד כמה שזכור לי, לא לקחתי קשה מדי. דיויד בא – וקונטיננטלי הולך. מעבר לכך, שיננתי, כל כלב בא יומו.
ואכן, בא יומו וסגר מעגל. בנמוכה, אבל סגר. לפחות מבחינתי. כי השבוע כשחזרתי משלושה ימים בבוסטון, ראיתי אותו, ממש במקרה (תג למינציה שהיה תלוי לו על הז'קט, חשף את שמו). מכרטס בשדה-התעופה לוגאן. לא כרטסתי אצלו, יש גבול. חוץ מזה, משהו ניראה חשוד. להודות על כל האמת – לא יכולתי להסיר מבט. בחמורים הכי פרועים שלי, לא ראיתי אוזניים כאלו.