מספרי אלפא

תמיד גזרתי טוב, לכן העובדה שנשמטה ממני בזדון גורל קריירת עיצוב אופנה ותפירת גורמה הפכה לתסכול הגורף של חיי וסביבתי בכתה לדורות שכן רק לחשוב על לא אחת ולא שתיים – אמי ואחיותיי, דודותיי ובנות דודתיי, אחייניותיי הצעירות אחת אחת יפות גוף מושלם היו יכולות להרוויח וליהנות מכך בגדול. אבל בגיל הקריטי פוסט פורקן צהלי, בוקר אחד נשמטו מידיי מספרי אלפא ופילחו את ירכיי בשריטות עומק והשאר היסטוריה.

עיסוק אמנותי מינורי כקדרות או ציור על צלחות לתיירים הרגיע את היצר בשנים הראשונות אך עם הזמן, כשמנוח לא בא התחלתי להתמכר לתאין, הקפאין של התה ועמו גם החלה אובססיית הקומקומים והחתולים שלי.

teapot-cat

בהדרגה גם ציפורי שיר החלו לפלס דרכן פנימה וביתנו הלא גדול החל להדיף ריח חמצמץ וציוצים, לדעתי נעימים מאוד לאוזן בכל שעות היממה, אך לפני כחצי שנה בעלי הציב אולטימטום ורשם אותי לתכנית ניסיונית של טיפול בגזימה וגזירה.


bird teapot

teapot-cuteapot-and-bird

בעידן שלנו שהכל כך כך ממוכּן, ממוחשב, מנוכר, ממוסחר ונעדר אותנטיות חושית, נוטים לשכוח את הדברים הקטנים שיכולים לגרום אושר. מה שקציצה טובה יכולה לעשות, ואני לא באה לטעון שאפשר לרפא צלקות מן העבר בן רגע, נהפוכו במאמץ מתקבל על הדעת ניתן לחזק אותן ולזכות בהעצמה מדומה. מאז שהתחלתי לגזום קומקומים במקום לכלות אותם, אני נצרכת הרבה פחות לנקביי. בן אדם אחר.

בספרייה

לו יכלה הייתה עפה ומחפשת בעצמה,
אך ציפורניה תקועות בכלוב מוחו של מוזיקאי מפורסם. מנת יתר.
אז מבקשת ממנו – שותף, חבר, כתף בעת תשוקה.

הוא מזדרז לבצע אך סקרנותו מעכבת וזוקרת אוזניים מול אטווד, מרימה ראש לצד טוויין.

נו……?
אני מחפש, סבלנות!

…אין פה כלום.

למה את בעצם כל כך לחוצה על נבלות? יש מלא עכברים טריים מתחת למקרר.

אורחים בלתי צפויים

בנוסף לדיירים הקבועים ארבע רגליים, שני אורחים בלתי צפויים נקראו לביתי השבוע. החתול של מאטיס, פייר, והחתול של הזוג ארנולפיני, וילם. כל כך שונים. פייר סנטימנטלי, הרמוני, זורם. לא ממש מפתיע, כולם מכירים את יצירתו המלבבת של אנרי מאטיס ויודעים עד כמה אהב חתולים. אתרי חובבי החתולים מתפקעים מרוב צילומים שלו ושלהם. אבל וילם, כמה מאות אחורה וחתול לבן שהוא כבשה שחורה, טחן די מהר את המוח שעות עד שכמעט הוצאתי סריגה וסיפר איך הוציאו אותו ברגע האחרון מהפורטרט המפורסם מהחתונה ההיא ועקרו ממנו תהילת עולם שנמסרה בהינף מכחול בלעדית לפִידו הכלבלב המאוס של הגברת. הצייר טען שעדיף משולש משתתפים על פני מרובע ושחתול לעומת כלב זה לא סטטוס, נחר בבוז.

ברור שביקשתי מהם, נראה לי מובן מאליו וגם הוגן לגמרי ועוד לאחר שהשקעתי כמו מטורפת בטרין כבד אווז ואת הקרם ברולה שניהם ליקקו שפם עד השערה האחרונה ואמרו שיצא מעולה. ולא ידעתי כמה זמן יישארו אז הלכתי על זה בו זמנית, באה והולכת בין שני חדרים, סביב השעון.

לפייר הצעתי בפינת האוכל ליד החלון הגדול, עץ המייפל הענק שולח ענפים ואת תשומת ליבו השובבה לוכדת ציפור שמקפצת בין הענפים וכל עת שחיכיתי שהצבע יתייבש מעט והלכתי לרשום בצבע את וילם, העסיק את עצמו גם ביצירת מגזרות נייר. בעיקר ציפורים כמובן, אבל גם רקדנים במעגל. 

חדר אדום (הרמוניה באדום) / אנרי מאטיס / 1908


החתול של מאטיס

טוב, עם וילם דברים הלכו יותר כבד. הוא רצה בחדר השינה ואני העדפתי בטרקלין. זכרתי במעומם משפט יסוד שאומר שלא נותנים לקלסיקה במיוחד אחת נטורליסטית לחמוק מהקשרה ולא ויתרתי ולבסוף כשגבו למראה העגולה שקניתי יד שנייה יקרה, נראה מרוצה וחייך בעונג שמאפשרת חוויה מתקנת, אם כי בין לבין הרשה לעצמו לפלוט שהוא מזועזע מאיך דברים בעולם הידרדרו מבחינה אסתטית. לחשוב שאת מיטב שנותיו עשה בעולם של עבודת יד ויצירת מקור אין אחרת, אפשר להבין.

נישואי הזוג ארנולפיני / יאן ואן אייק / 1434

החתול של בני הזוג ארנולפיני

ואיך שהם עזבו הבוקר נפלה עלי בבת אחת בדידות גדולה ואני שוקלת ברצינות דבר שדחיתי בעבר – לקנות לעצמי קורס און-ליין בשם 'איך להזרים לעורקייך את המאסטרים הגדולים של הציור'.

חתולו של משיח

בבוקר יום הולדתי הארבעים ושישה, הם מכינים לי עוגה ואסור לי להיכנס למטבח ולראות. אין בעיה, אני גם מעדיפה לא לדמיין איך המטבח ניראה עכשיו. ליד המחשב אני שותה תה צמחים ירוק ושומעת שמתרחשת הקצפה ובעקבותיה קולות תסכול. הוא בא לספר שקנה שמנת מתוקה אקסטרה מפוסטרת שלא מוכנה להפוך לקצפת ואין ברירה, הוא קופץ לסופר להביא רגילה.

כשהוא חוזר הוא מספר בהתרגשות שחתול אחד הלך אחריו עד הבית. הוא עומד עכשיו בדלת וניראה לו שהוא רעב. זה מצלצל בפעמון – את לולו קיבלתי מתנה ליומולדת ארבעים וארבע. הלכנו ובחרתי מבין עשרות חתולים במקלט העירוני ומאז האהבה בינינו אינה תלויה בדבר, יום-יום ובמיוחד לילה-לילה.

לולו / מתנה ליומולדת ארבעים וארבע

והיום, בדיוק שנתיים צפונה – מופיע משום מקום בעל פרווה לבנה למחצה אחר, זקוק לאהבה, לבית חם, לליטופים, רוצה להיכנס והמבט שלו משתוקק. אין ספק שאם קיים, זו מתנה ששלח לי אלוהי חתולי הבית, אני כמובן ממהרת להתגייס ולהאמין ששום דבר לא מקרי.

לאט לאט לךָ, יצר אמהות – אולי הוא שייך למישהו או מישהי שמחפשת אותו בטרוף ובוכה כבר ימים מרות? זו מחשבה שלא ניתן להכיל. כי לאבד כזו מתיקות. ולא שזה דומה, אבל רק לפני שבוע אבדו לי משקפי שמש שמאוד אהבתי, אז אנחנו כבר מכירים ומתחברים בקלות לכל אתרי האבדות והמציאות של העיר ומצלמים ומעלים תמונה שאני מתקינה בזריזות והחתול האפור לבן ממשיך ליילל ולקרוע בלב ומקבל עוד וטורף כאילו לא אכל שבועות.

חתול בדלת / בוקר יומולדת ארבעים ושש

פתאום אני נזכרת שכמעט לכל חתול-בית פה כולל לשלנו, יש צ'יפ שתקוע מתחת לעור העורף, עם נתונים של הבעלים למקרה שדרכיהם ייפרדו שלא כדרך הטבע. אנחנו נסערים ומתקשרים למקלט המרכזי של החתולים וגם לווטרינר שלנו ושם מציעים לנו בנדיבות – שבטח, בואו לסרוק אם יש לו צ'יפ, זה בכלל לא עולה. אני מכניסה פיתיון של אוכל רטוב ברביקיו טלה לתוך ארגז הנשיאה המשפחתי והמתוק נכנס ברצון.

המכשיר מצפצף והעוזר של הווטרינר סורק ומכריז בשמחה שיש בתוכו צ'יפ ונחשף קוד מספר והם מתקשרים ומגלים שהבעלים גרה בקצה השני של העיר. קוראים לה אשלי משהו, אבל היא לא בבית עכשיו והם משאירים לה הודעה עם הפרטים שלנו ומציעים שבינתיים ניקח אותו הביתה ונסגור אותו בחדר נפרד מהחתולים שלנו עם כל הנוחיות עד שהיא תתקשר.

ואנחנו מאושרים כי ברור שמדובר באיבודו של חתול במובן הכי הוליוודי ורוגש של המילה והדרמה של המפגש בין השניים ממלאת את ליבנו בחום נעים עוד טרם התרחשה. אשלי תכיר לנו תודה כל חייה ותראה בנו משיבי תקווה ואמונה באדם שהוציאו אותה מאפלה גמורה אל האור. בנוסף, אני מתמוגגת מעצם העובדה שניתנת לי הזדמנות להיות אדם טוב יותר בדיוק ביום ההולדת, עניין שחייבת לשכון לצידו משמעות שמעבר, חוץ מזה הרי חתול חצי לבן כמעט שווה ערך לחמורו של משיח.

כשאנחנו חוזרים הביתה אני נרתמת ביותר מרצון לאירוחו המלכותי של הדייר הזמני. מסדרת לו מיטה במחסן עם מצעים נקיים ואוכל יבש ואת שארית הרטוב מקודם וארגז מצוחצח לעשיית הצרכים עם חול חדש גרגרים כחולים תשעים ושבעה אחוז ללא ענני אבק בעת החפירה.

ולמרות שלכאורה אנחנו אמורים לחכות בסבלנות לטלפון שימקם אותנו במרכזה של מפת הקדושים האנושיים, אנחנו לא מתאפקים ומתקשרים שוב לאשלי והיא עונה. למרבה האכזבה וההפתעה, כשהיא שומעת את הבשורה על פרטיה, היא נשמעת מהוססת וסקפטית ולא מתנפלת עלינו באושר. היא מדווחת ביובש שהיא גרה שני בתים מאיתנו, עברה לכאן לפני כחודש. היא מבקשת מאיתנו פשוט לשחרר את ג'וגֶר (הָרָץ) ומהטון החשדני בו היא נוקטת, מתקבל הרושם שלולא היינו כל כך מטומטמים הייתה שוקלת ברצינות לדווח על חטיפה.

כעבור כמה שעות

לפוסט ההמשך – 'ג'וֹגֶר / הסיפור המלא'

אף פעם זה לא הזמן המתאים

בגלל שאף פעם זה לא הזמן המתאים, החלטתי דווקא בסוף שבוע הזה לעבור איתם על קלסיקות מתורגמות. בזרוע כירורגית מיינתי כך שמבחינה מגדרית יהיה איזון וישמר פלורליזם מיני – כי כדי לקדם נשים לעמדות מפתח אעשה הכל, כולל כניסה חזיתית לעובי הקורה ואם נחוץ גם לאחת סופר צרה בעת שאינה מאפשרת, כמו זו.


אחרי שנסחפו לתוך קריאה מהירה של 'יש ואין', הארי מורגן והסירות שלו סכנת נפשות שחוצבת מבפנים, דיווחו בלהט שהתמכרו לטקסט התודעתי של גברת דאלווי ולסיפורו הפוסט טראומטי של החייל המשוחרר ספטימוס. נו, רק שיתנו לי תירוץ… תוך דקות הושבתי את כולנו מול סרט המופת 'השעות' שנעשה סביב הספר. נרשמה הצלחה מקסימלית – הם לא נרדמו תוך כדי, וגם לא כל הלילה אחרי.

משה פתח עלי עין צינית – מה אני כזאת לחוצה כאילו שהתקווה שלי בת שנות אלפיים. השבתי לו, שבבקשה לא ישכח מאיפה באנו – אם חיות המחמד שלנו שהם נמרי טרף במקור, יצמידו את כל השורות התחתונות של הספרים האלו טוב טוב ללב הקוסמופוליטי שלהם ויפנימו שיותר משווה להשתמש במילים – מחר בבוקר נתעורר לעולם טוב יותר! כשהחזיר לי חיוך סקפטי, פשוט יצאתי מדעתי! אף מילה עכשיו! אני לא צוחקת!

בגנותה ובזכותה של אמנות אינפנטילית

'אלמנט חיובי-משכר מצוי באמנות אינפנטילית, למרות שברי-סמכא יכולים לטעון בגנותה ובצדק, שהיא מורידה מסך מול נתונים חברתיים מדאיגים ומובילה לדעיכה אינטלקטואלית תלולה. מצד שני – עם הייצוג האופייני לשכזאת – שימחתם שלוחת הרסן של בעלי כנף, עדרי בקר, חתולים, כלבים ומיני עכברים – כמעט שלא ניתן להתווכח'.

זהו ציטוט מתוך דבריה של ד"ר נעימה שדה, ששמעתי פעם ובמפתיע, במסגרת אחת ההרצאות שהוגשו לנו ביום כיף שקטע את לימודי הכושלים בדִינֵי הנהלת חשבונות. האירוע החגיגי חסה תחת מטרייתו של מוסד אקדמי נחשב, שהבטיח לפי כל הקריטריונים לעשות איתי סדר. פשוט להתעלף מלחשוב שנרשמתי לשם רק כדי למרוד בחינוך הפרקטי שביקשו הורי להקנות לי…

טוב, גם אם לעזוב גחמות אוטוביוגרפיות מייגעות – הרי תבנית חוזרת ומוכרת אכן מוכיחה שלא פעם, אסופת משפטים שנאמרים בזמן הנכון, במקום הלא נכון שווים אלף תמונות והַמֶשִיכָה לאמנות אינפנטילית במובן האבסורדי של השיטה, דבקה בי מאז אותו יום עמוס בּורקסים, בּונוסים ובּרכות שחייה (ב.ב.ב) – או כפי שגורסת האִמרה במלואה: בכל יום לומדים דבר חדש ובצמוד אליו גם מאמצים את הזניח והבלתי נחוץ.

ובקפיצה מגמתית לכאן ועכשיו: הקיר שבצילומים חדש פה בעיר ונמרח מולנו השבוע בגוונים טריים. פרשתי לחשוב שבטרם חורף, כדי לסתור באופטימיות את האפור המתמשך שעוד מחכה לנו. באמת כל כך נעים וחינני עד שלא מצאתי בו כל כוונת זדון, למעט העובדה שנושקת לו מסעדה בשיפוצים ומעל דלת הכניסה מתנוססת כרזה זמנית – 'הברביקיו של ביל וטים – יפתח בקרוב'.

לא מעט ריכוז מדיטטיבי נדרש ממני, עד שנזכרתי בשורה התחתונה של הסדנה המפוקפקת שסיימתי לפני שבוע: במקרים בולעים מומלץ לשים דברים ישירים מדי בצד ולנקוט מתוך בחירה בגישה הבלתי משכילה. רוצה לומר: זהו קיר מקסים ואני מאמצת אותו ללבי, נושמת אותו עד קצות האצבעות ומרגישה דרכו את השמש.

אך מכיוון שמה שנחשב לאינטלקט ביקורתי, לא שבק לגמרי וגם התעקש לקחת חלק – התאמצתי והצלחתי לפרקים קצרים למצוא ביצירה המשובצת זיק של חתרנות אמנותית – כלומר, אולי דרך ההנגדה בין אופי הביטוי המחויך לבין מה שעתיד להתרחש שם בפועל, מצויה סוג של מחאה קנטרנית.

אבל לא תפס מים, תהום רגשית נבקעה ונוצר הכרח ברור לפעולה אקטיבית, שליחת מכחול אינפנטילית-עצמית שתחזיר את העונג האבוד שבזיכוך ואשליה. כך, עצרתי פרק זמן על מנת לצייר מספר נאות של כרטיסי יום הולדת שמח – כי אם לעזוב את הממד הרציונלי לרגע – הרי כמה מחתולֵי-חבריי הטובים ביותר, חוגגים באוקטובר-נובמבר.

אוהבים, אוהבים

חתולים אוהבים ציפורים?
מאוד.
וציפורים מקור-ארוך, אוהבות פרחים?
אוהבות, אבל מעדיפות תולעים או דגים.
ולפרחים לא אכפת להיות תחליף?
ממש לא, אם תחשבי על זה,
זה מה שהם בעצם תמיד.
אז על שלושה דברים, עומדת?
לגמרי
ואם באה בחשבון מתכת אצילה
גם נצמדת ללב.
כמו מגנט.

אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5X7.5 סמ').


יהושע סתיו

דֶבִּי כָּץ מהעמותה היהודית JFC (יהודים למען חתולים / Jews For Cats ), עימתה אותי עם הצורך בסט מגנטים ללוח השנה (Calendar Magnets), כשהזמינה אחד לכל חגי ישראל ושלפה אותי מ'קונספציית המקרר' המצומצמת והדחוקה. ואגב מצחיק ולא ברור מי התחיל ראשון, אבל – JFC הוא גם סלנג אינטרנטי ללא פחות מ – "Jesus F***ing Christ"…

על כל פנים, אני חברה בעמותה שדֶבִּי כָּץ מנהלת, כבר שנתיים וחצי ומקבלת באהבה את כל ניסוחי המיילים המתוקים שהיא שולחת לפני כל חג לכל החברים ובכלל, זה לא סיפור – כולו, תרומה של חמישים מגנטים בשנה לשני ערבי ההתרמה למען המקלטים שלהם בניו-יורק ובלוס-אנג'לס ואני בפנים ו-כבר יש לי עיצובים עם חתולים, אז רק להדביק ולגזור ברצון שממילא יש, בשביל משהו טוב.

אלא שכנראה מהתת-מודע של הפרטי הווירטואלי, כשהעלתה את הרעיון לסט המסורתי הזה, כמעט עניתי לה במיידי – 'ג'יזס פ**ינג קרייסט, דֶבִּי! אין לנו ארבעה עשר חגים!…', מזל שהתמהמתי ושהיא הספיקה להסביר שיש חגים יותר ארוכים שבשבילם היא רוצה שניים (למשל – סוכות ופסח) וכך מנעה ממני, ברגע האחרון להחריב בטמטום את הדיל בעטיו של החבר הנצרתי.

ועל זה בעצם נתקעתי. שהלוואי ויכולתי לחזור בזמן (…אני יודעת, מחשבה אינפנטילית) ולחגוג עם יושי (יהושע סתיו), שהיה איתי בבסיס מצ'וקמק ליד טבריה (ביסקוויטים עם שוקולד גם בפסח), את החגים הגבוהים כפי שהם נקראים פה – The high holidays. זה היה יכול להיות רנסנס צרוף! לא, מה פתאום רומנטי?… רוחני.

ומי יודע מה נהיה עם יושי מנצרת עילית, כעשרים וחמש שנה אחרי? הפעם האחרונה ששמעתי ממנו הייתה בתשעים ושתיים או שלוש כשהרים טלפון להזמין אותי לחתונה שלו, להציץ בבתולה. כמובן שלא באתי – גם אז, העדפתי חתולים ופרוות על פני פרגיות ונוצות ושלא יאשימו אותי בהעדפות מגדריות, יש חטאים גרועים מאלו.

ולפני כמעט עשור, כשחציתי מערבה ולכאורה התרחקתי, נהיה ברור שנגמר – למרות שבתכל'ס אנחנו מתייחדים בזמן איכות מוזהב, כל עשרים וחמישי ועשרים ושביעי בדצמבר, יום הולדתו ויום הולדתי – ופה, עושים מזה עניין לא קטן.

אלוהים יודע איך גלשתי ממעשים טובים למען החתול האמריקאי לציון חגי ישראל בגולה ולסוגיית המפתח – יושי סתיו הבשרני חסר הפניות מפסגת הר הקפיצה? טוב, אני בטח לא הראשונה ולא האחרונה, שצונחת בְּטרום חג לתוך שטח הפקר נוסטלגי-מלנכולי.

בטרם מלאו לי עשרים

אצלנו מדברים על הכל פתוח והחתולים יודעים שבעוד שבוע וחצי אנחנו נוסעים לביקור של חודש בארץ. בזמן האחרון טחנו את הנושא עד דק ולא רק מהבחינה הכלכלית, אלא גם מההיבט המשפחתי המורחב על רבדיו הפחות חינוכיים. זאת אומרת על כך שהם לא יהיו איתנו בשתי מסיבות בר (ובת) מצווה וחתונה אחת ועל כך שגם מבחינתם, למרות תחושת הפספוס, זוהי האופציה הכי שפויה – להישאר בבית – כי טירוף לעשות מסע כזה (כעשרים ושתיים שעות נטו באוויר) עם אוכל נורא ובלי מקום לחפור כדי להשתין ו-הכל בשביל סליחה, מסורת שהיא לא ממש בדמם (שניהם אמריקאים/לא יהודים).

והיום דיברנו על זה שוב, רק לולו ואני (שנחשב בבית ל'חתול שלי') אחרי ארוחת הצהרים. הוא רבץ על אדן החלון ואני שטפתי מולו כלים. מנקודת מבט הורית מחד, אך מבלי להתעמק בסוגיית הנטישה הזמנית והכיסופים מנגד, רעננתי נושאים כלליים: להתנהג יפה עם הקֶט-סיטר, לא לריב עם קיטי, להשתדל לא לאכול מהר מדי ולהקיא ישר אחר כך, לנסות לא לפספס את גבולות הארגז ו-לא לקרוע את הרשתות מרוב געגועים – רק את זו הווירטואלית (ברור שהם מחוברים).

הוא הבטיח שיתנהג למופת – גם עם קיטי (שזה הרבה מאוד) רק שנביא שוב מישראל את העכברים מהקש, כמו בפעם שעברה. הוא משוגע על הריח. מדן ועד אילת אחפש בשבילו עכברים מקש! אבל האמת שאין צורך, אני יודעת בדיוק איפה יש עוד הרבה כאלו – כי אספתי אותם בפעם שעברה שבאנו לביקור במו ידי, ליד מרכז המזון של נהלל (מקום הולדתי), בו מכינים תחמיצים ובלילים לעדרי צאן ובקר. מפעל ציורי שנמצא בשדות שבין המושב לבין בסיס רמת דוד – בו איזה צרוף מקרים – שירתתי כחיילת חיוורת. בתום ימים ארוכים של הקלדות וקפה קרוב לבית, הייתי חוצה רגלית את השדות הביתה. במילים אחרות – עוד בטרם מלאו לי עשרים, התוודעתי לעכברי הקש בשדות והשכלתי ללמוד שהממזרים הרוויחו משני העולמות – גם דבק בהם ניחוחו המושך של התחמיץ וגם ניכרה בהם יכולת ניווט אווירי מעולה אגב שמיעה רופפת. בקיצור, אך טבעי שעבור מי שלא מחובר סנטימנטלית, יותר ממסעיר לתקוף אותם מאחור וליירט אותם בסלטות… ועכשיו בלי ציניות: זה ריגש אותי עד דמעות – שלולו שלי הגוי, משתוקק שאביא לו מאיכויות המפתח של כור מחצבתי, למה עוד יכולה אם מאמצת לייחל? הוא לא שם לב שמחיתי דמעה וכמנהגו, על מנת לבסס סופית הגשמתה של משאלה חומרנית, נתן בי חצי קריצה והעצים את מתיקותו.


לבסוף התעייף ונרדם. היה ברור על מה הוא חולם. לא, בכלל לא קשור לנסיעה שלנו. לשים לרגע בצד את סוגיית ישראל, כי זה שייך בפשטות רק לכוחה של המילה. לולו קורא ודובר אנגלית שפת אם, כך שאיך שלא הופכים את האותיות A ,E ו- T (עליהן נח ראשו), הוא כבר יסדר אותן בהגיון לא כשר על בסיס טעם אישי: הודו עם גבינה ברוטב (של פריסקיז).