לפתוח חלון

עוד בקשה לעזרה מקורבן הקפיטליזם המשתולל. דווקא גבר. בן אדם במשרד ללא חלון. פשוט נחנק והזמין ממני ירוק ושמים. הוא רוצה שאצייר לו קנבס שיתפקד כמו חלון, שיראו ממנו את השדרה שמתחולל בה הטקס, כולל. הטקס-טקס?…. אין בעיה עם תקין פוליטית? מה אכפת לי תקין פוליטית, אני רוצה את זה מול העיניים כל היום. בקשה שיש בה לא מעט תאוותנות, אבל היי, אני לא בעמדה שיפוטית פה – הצורך בעזרה מאוד ברור לי ואני מתגייסת ברצון למען הצלת היחיד.

מה בעצם כל כך לא תקין פוליטית בנשים שאוחזות ורוקדות עם תורמוסים ורודים שהופרו על ידי זרע אנושי, ליתר דיוק זרעו העשיר של נשיא האוניברסיטה מזה עשר שנים? אדם שמקיים עם צמחים, זה ניצול? כפייה? התעללות? ובשדרה הזו שחוצה את מרכז העיר גם העבירו מימון להקמתו של אגרטל עצום עם ארבעה תורמוסים ענקיים, פיסול בזכוכית משוריינת של האמן המיליונר והשנוי במחלוקת פול דה-קון.

ארגוני נשים ואגודות בוטניות מכל המדינה מחו ומוחות, אבל לא מפתיע שהקהילה המדעית פטריארכלית מקומית, חזקה יותר משלטים מקרטון כשיוצאת השמש ואוהבת את הצעירות שמשתתפות בחגיגת האביב שלה, סטודנטיות מצטיינות עם גוף מתקבל על הדעת – באלו המילים, ככה כתוב במודעות שתולים על לוחות המודעות כבר בסתיו, מי מעוניינת. (גוף מתקבל על הדעת…?)

אני חייבת לשאול אותו ולכן שואלת, למה הוא רוצה את זה מול העיניים שלו כל השנה. הוא שואל אם אני רוצה לשמוע את האמת או רק את הקוסמטיקה שלה. ת'אמת. כי זו הפורנוגרפיה הכי טובה בעיר והוא לא סובל את כל הסרטים האיומים ברשת ובטח שלא לוקח את עצמו לאחד מהמקומות המטונפים האלו שמסתכלים או מציצים.

אתה יודע שאני מציירת רק בסגנון נאיבי. פיגורטיבי-ראליסטי אין באפשרותי. יודע. אז זה יספיק לך? בטח שיספיק, מה נראה לך שאני איזה סוטה? רק רוצה קצת אוויר.

window-[ainting-with-lulu

(בתהליך)

window-painting--and-me-out

window-painting-outside

(גמור)

window-painting-flower-cu

(פרט מוגדל)

window-painting-cat-cu

 (פרט מוגדל)

טלפון מג'נט

ג'נט שקנתה ממני את מוּצי, הרימה טלפון יבשתי לפני כמה ימים לעדכן בטון רגשני שהוא מסתגל לא רע, אבל לטענתה מאז שהתעורר אצלה על הכורסה הוא מיילל קורעי לב שהוא לא מבין איך ניצלתי את העובדה שישן ושלחתי אותו בלי בנג'י, הארנב שלו. כבר מתחיל החורף ולומר מניפולטיבית בפרצוף, שפכה שהודה בפניה מתוך קרבה מזורזת ועם כל המבוכה המתבקשת שבדבר – שיש לו בעיה לחבק בלילה בעלי חיים עם פחות ממאה אחוז פרווה.

ומכיוון שכל זה התרחש בהזיית סבך ראש ופנטזיה של גברת אחת בווסט וירג'יניה, שאני לא מכירה באופן אישי ושבמקרה יצרה איתי קשר על בסיס פונקציונלי ברוכים הבאים, יצאתי לא אחראית ובו זמנית – כן אחראית למעשיי, כי טריוויאלי שלכל תרחיש מוטיבציות להפוך לתוצאות הרות גורל ואף למרחיקות לכת ואני בטח לא רוצה לסחוב מטען כזה על המצפון שלי, חוץ מזה – חומרים רגשיים שניזונים ממועקות שקריות יכולים לשמש כדלק לא רע ליצירה, אז למה לא בעצם?

וכאילו על מנת להעצים מהלכים, מצאתי את בנג'י חסר האישיות המובנת זרוק מתחת לספה בסלון. לא חדש והתגלען שוב במלוא חיותו שאין לנו ומעולם לא הייתה לנו שפה משותפת. רק כשמוּצי גר פה בן בית, הוא תפקד כסוג של מגשר אינטלקטואלי, אבל בלעדיו לא נותרה שום כימיה מעבר להספקת גזרים וחסה – מתי שאני זוכרת, כי אנחנו לא חולקים שולחן אחד.

זו לא פעם ראשונה שאני נדרשת לשכתב מציאות מדומה והאמת שזה לא סוף העולם, אפילו יצאתי הפעם בזול – כי לצייר את מוּצי מחובק עם בנג'י – היה מכל הבחינות קל שבעתיים מלרשום אותו למשל, בזמן איכות טיפוסי מקביל, מורט את אדי העכבר עם ריח הנבלה, או להבדיל מאות אלפי הבדלות – מולק עם החיוך השמאלני שלו, ראש לבן של יונת שלום.


פתיחת העונה

הכל התחיל לפני כארבע שנים כשמינדי בודוויץ' הזמינה ממני פורטרט של עצמה על רקע פריחת הדובדבן. חודשיים אחרי, צילום שלו נמרח על העמוד הראשי של העיתון המקומי לכבוד פתיחת חנות הפרחים שלה ברחוב החמישי וזכה להדים רבים. לא יאמן מה פטפטנות כתובה מסוגלת לעורר והגיעו לאוזניי רק חלק מהקולות. אמרו שיותר משהיא כזו מעודנת ורזה במציאות, הציירת כנראה – חברה מאוד טובה שלה, או פחדנית, או מגוננת, או מכילה, או תומכת, או שקרנית… או מאוד יכול להיות – מעורבת מבחינה רומנטית. הכל אפשרי.

מינדי / אקריליק על עץ / 2009

אז, כמו היום – כשאני נקלעת למצבים כאלו אני נעזרת בקול פעמונים מן העבר. אמן שלא רגיל שישחיתו את שמו לשווא, אינו בשל להתמודד עם בגידת הצבעים – כך אמר לי בצעירותי המורה צביקי ימפולסקי, שליווה מקרוב את היכרותי עם רזי הרישום המונוכרומטי. מילים שהן נכס שהולך איתי לכל מקום, משנת פנינים. בכל מקרה לגבי מינדי, מאז שנקשר בינינו סוד הכזב הנשי שבהסכמה, אני ממוסמרת אצלה ברשימת המכותבים האוטומטיים ואין לי שום אפשרות להתחמק מסדנאות הנשים שהיא יוזמת ומארגנת חדשות לבקרים. על פי רוב מדובר בפעילות תרפויטית המשלבת פרקטיקה בוטנית תוך חיזוק ההיבט המגדרי.

בכל שנה, כשחשכת החורף נמוגה והימים מתארכים, מנדי מטעינה הורמונים ומתחילה עם ההפתעות שלה. לא ענין כלכלי טהור, יש לה נשמה גדולה. בשנה שעברה למשל, כבר באפריל הציפה את הרחבה שממול החנות שלה בפלחים של אבטיחי נוי סגולים שנתפרו חזק עם סדנה בשם 'נקודת הג'י / תוכיח שאני לא אבטיח'. כמעט כל נשות העיר נמנעו באותו הקיץ מאכילת מלונים. שוב, לא חדש אבל תמיד מעצים: האישי הוא הפוליטי.

והשנה ישבנו ודנו בכך כבר בפברואר (אני יושבת אצלה על התקן של 'היועצת האמנותית') ושררה בינינו התלהבות מענגת בנוגע לפתיחת העונה ברוח אימפרסיוניסטית, על פי יצירותיהם של פייר-אוגוסט רנואר וז'ורז' סֶרָה. גברים חסונים שהיו רודפי פרחים, שימשיות ופיקניקים במהות.

יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גרנד ז'אט / ז'ורז' סרה 1886

מאי 2012 – פתיחת העונה ברחבה שמול החנות של מינדי.

אבל מינדי לא סיפרה לי הכל.  גילויי לב וקתרזיסים – מעולם לא אפיינו את החברות שלנו, כך שגם אותי היא הצליחה להפתיע בַּשוס הקובע של אירוע פתיחת העונה. איך שנגמר הקוקטייל האימפרסיוניסטי – שלושים אחוז גבינות, שבעים אחוז יין ואינסוף גבעולי סלרי ברוטב ראנץ' ואלף האיים, משאית ענק פרקה בתזמון שווייצרי, מאות עציצים של  chenille firetail / red hot cat's tail (בתרגום חופשי: 'שניל זנב-אש / זנב חתול אדום לוהט') בגדלים משתנים.
גם חובבות כלבים מושבעות התנפלו.

זנבות בייבי

זנבות בוגרים

ההזמנה של פאולה מניירי

אישה גבוהה מאוד,
בשם פאולה מניירי, חובבת אריגים מילדות
שתפרה לעצמם את כל הוילונות
והכיסויים למיטות בחדרי השינה
ביקשה ממני לצייר לה את יצירת הנושא.
ענין של יותר מרגל אחת, דיברנו על כך שעות.
בעלה עשה לא מזמן הסבה לכהונת דת.
זה לא מצחיק, אף אחד לא יגיד לה מה לעשות
בעיקר עכשיו כשהיא בשיא
ועומדת להוציא קובץ משיריה
במהדורה ממוחזרת.

 

 

הזיכרון חריף ובטורקיה כך שמעה,
הצבעים מתחלפים במהירות
לפי השטיחים ודוגמאות האריחים.
בטוח שהם יאהבו את השירים שלה שם,
במיוחד את 'חתול טורקי'.

 

*תודה מיוחדת לשולמית דוידוביץ' על 'חתול טורקי'.