חתולו של משיח

בבוקר יום הולדתי הארבעים ושישה, הם מכינים לי עוגה ואסור לי להיכנס למטבח ולראות. אין בעיה, אני גם מעדיפה לא לדמיין איך המטבח ניראה עכשיו. ליד המחשב אני שותה תה צמחים ירוק ושומעת שמתרחשת הקצפה ובעקבותיה קולות תסכול. הוא בא לספר שקנה שמנת מתוקה אקסטרה מפוסטרת שלא מוכנה להפוך לקצפת ואין ברירה, הוא קופץ לסופר להביא רגילה.

כשהוא חוזר הוא מספר בהתרגשות שחתול אחד הלך אחריו עד הבית. הוא עומד עכשיו בדלת וניראה לו שהוא רעב. זה מצלצל בפעמון – את לולו קיבלתי מתנה ליומולדת ארבעים וארבע. הלכנו ובחרתי מבין עשרות חתולים במקלט העירוני ומאז האהבה בינינו אינה תלויה בדבר, יום-יום ובמיוחד לילה-לילה.

לולו / מתנה ליומולדת ארבעים וארבע

והיום, בדיוק שנתיים צפונה – מופיע משום מקום בעל פרווה לבנה למחצה אחר, זקוק לאהבה, לבית חם, לליטופים, רוצה להיכנס והמבט שלו משתוקק. אין ספק שאם קיים, זו מתנה ששלח לי אלוהי חתולי הבית, אני כמובן ממהרת להתגייס ולהאמין ששום דבר לא מקרי.

לאט לאט לךָ, יצר אמהות – אולי הוא שייך למישהו או מישהי שמחפשת אותו בטרוף ובוכה כבר ימים מרות? זו מחשבה שלא ניתן להכיל. כי לאבד כזו מתיקות. ולא שזה דומה, אבל רק לפני שבוע אבדו לי משקפי שמש שמאוד אהבתי, אז אנחנו כבר מכירים ומתחברים בקלות לכל אתרי האבדות והמציאות של העיר ומצלמים ומעלים תמונה שאני מתקינה בזריזות והחתול האפור לבן ממשיך ליילל ולקרוע בלב ומקבל עוד וטורף כאילו לא אכל שבועות.

חתול בדלת / בוקר יומולדת ארבעים ושש

פתאום אני נזכרת שכמעט לכל חתול-בית פה כולל לשלנו, יש צ'יפ שתקוע מתחת לעור העורף, עם נתונים של הבעלים למקרה שדרכיהם ייפרדו שלא כדרך הטבע. אנחנו נסערים ומתקשרים למקלט המרכזי של החתולים וגם לווטרינר שלנו ושם מציעים לנו בנדיבות – שבטח, בואו לסרוק אם יש לו צ'יפ, זה בכלל לא עולה. אני מכניסה פיתיון של אוכל רטוב ברביקיו טלה לתוך ארגז הנשיאה המשפחתי והמתוק נכנס ברצון.

המכשיר מצפצף והעוזר של הווטרינר סורק ומכריז בשמחה שיש בתוכו צ'יפ ונחשף קוד מספר והם מתקשרים ומגלים שהבעלים גרה בקצה השני של העיר. קוראים לה אשלי משהו, אבל היא לא בבית עכשיו והם משאירים לה הודעה עם הפרטים שלנו ומציעים שבינתיים ניקח אותו הביתה ונסגור אותו בחדר נפרד מהחתולים שלנו עם כל הנוחיות עד שהיא תתקשר.

ואנחנו מאושרים כי ברור שמדובר באיבודו של חתול במובן הכי הוליוודי ורוגש של המילה והדרמה של המפגש בין השניים ממלאת את ליבנו בחום נעים עוד טרם התרחשה. אשלי תכיר לנו תודה כל חייה ותראה בנו משיבי תקווה ואמונה באדם שהוציאו אותה מאפלה גמורה אל האור. בנוסף, אני מתמוגגת מעצם העובדה שניתנת לי הזדמנות להיות אדם טוב יותר בדיוק ביום ההולדת, עניין שחייבת לשכון לצידו משמעות שמעבר, חוץ מזה הרי חתול חצי לבן כמעט שווה ערך לחמורו של משיח.

כשאנחנו חוזרים הביתה אני נרתמת ביותר מרצון לאירוחו המלכותי של הדייר הזמני. מסדרת לו מיטה במחסן עם מצעים נקיים ואוכל יבש ואת שארית הרטוב מקודם וארגז מצוחצח לעשיית הצרכים עם חול חדש גרגרים כחולים תשעים ושבעה אחוז ללא ענני אבק בעת החפירה.

ולמרות שלכאורה אנחנו אמורים לחכות בסבלנות לטלפון שימקם אותנו במרכזה של מפת הקדושים האנושיים, אנחנו לא מתאפקים ומתקשרים שוב לאשלי והיא עונה. למרבה האכזבה וההפתעה, כשהיא שומעת את הבשורה על פרטיה, היא נשמעת מהוססת וסקפטית ולא מתנפלת עלינו באושר. היא מדווחת ביובש שהיא גרה שני בתים מאיתנו, עברה לכאן לפני כחודש. היא מבקשת מאיתנו פשוט לשחרר את ג'וגֶר (הָרָץ) ומהטון החשדני בו היא נוקטת, מתקבל הרושם שלולא היינו כל כך מטומטמים הייתה שוקלת ברצינות לדווח על חטיפה.

כעבור כמה שעות

לפוסט ההמשך – 'ג'וֹגֶר / הסיפור המלא'

בגנותה ובזכותה של אמנות אינפנטילית

'אלמנט חיובי-משכר מצוי באמנות אינפנטילית, למרות שברי-סמכא יכולים לטעון בגנותה ובצדק, שהיא מורידה מסך מול נתונים חברתיים מדאיגים ומובילה לדעיכה אינטלקטואלית תלולה. מצד שני – עם הייצוג האופייני לשכזאת – שימחתם שלוחת הרסן של בעלי כנף, עדרי בקר, חתולים, כלבים ומיני עכברים – כמעט שלא ניתן להתווכח'.

זהו ציטוט מתוך דבריה של ד"ר נעימה שדה, ששמעתי פעם ובמפתיע, במסגרת אחת ההרצאות שהוגשו לנו ביום כיף שקטע את לימודי הכושלים בדִינֵי הנהלת חשבונות. האירוע החגיגי חסה תחת מטרייתו של מוסד אקדמי נחשב, שהבטיח לפי כל הקריטריונים לעשות איתי סדר. פשוט להתעלף מלחשוב שנרשמתי לשם רק כדי למרוד בחינוך הפרקטי שביקשו הורי להקנות לי…

טוב, גם אם לעזוב גחמות אוטוביוגרפיות מייגעות – הרי תבנית חוזרת ומוכרת אכן מוכיחה שלא פעם, אסופת משפטים שנאמרים בזמן הנכון, במקום הלא נכון שווים אלף תמונות והַמֶשִיכָה לאמנות אינפנטילית במובן האבסורדי של השיטה, דבקה בי מאז אותו יום עמוס בּורקסים, בּונוסים ובּרכות שחייה (ב.ב.ב) – או כפי שגורסת האִמרה במלואה: בכל יום לומדים דבר חדש ובצמוד אליו גם מאמצים את הזניח והבלתי נחוץ.

ובקפיצה מגמתית לכאן ועכשיו: הקיר שבצילומים חדש פה בעיר ונמרח מולנו השבוע בגוונים טריים. פרשתי לחשוב שבטרם חורף, כדי לסתור באופטימיות את האפור המתמשך שעוד מחכה לנו. באמת כל כך נעים וחינני עד שלא מצאתי בו כל כוונת זדון, למעט העובדה שנושקת לו מסעדה בשיפוצים ומעל דלת הכניסה מתנוססת כרזה זמנית – 'הברביקיו של ביל וטים – יפתח בקרוב'.

לא מעט ריכוז מדיטטיבי נדרש ממני, עד שנזכרתי בשורה התחתונה של הסדנה המפוקפקת שסיימתי לפני שבוע: במקרים בולעים מומלץ לשים דברים ישירים מדי בצד ולנקוט מתוך בחירה בגישה הבלתי משכילה. רוצה לומר: זהו קיר מקסים ואני מאמצת אותו ללבי, נושמת אותו עד קצות האצבעות ומרגישה דרכו את השמש.

אך מכיוון שמה שנחשב לאינטלקט ביקורתי, לא שבק לגמרי וגם התעקש לקחת חלק – התאמצתי והצלחתי לפרקים קצרים למצוא ביצירה המשובצת זיק של חתרנות אמנותית – כלומר, אולי דרך ההנגדה בין אופי הביטוי המחויך לבין מה שעתיד להתרחש שם בפועל, מצויה סוג של מחאה קנטרנית.

אבל לא תפס מים, תהום רגשית נבקעה ונוצר הכרח ברור לפעולה אקטיבית, שליחת מכחול אינפנטילית-עצמית שתחזיר את העונג האבוד שבזיכוך ואשליה. כך, עצרתי פרק זמן על מנת לצייר מספר נאות של כרטיסי יום הולדת שמח – כי אם לעזוב את הממד הרציונלי לרגע – הרי כמה מחתולֵי-חבריי הטובים ביותר, חוגגים באוקטובר-נובמבר.

החיים בלי גֶ'רִי

 כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח'.

גֶ'רי ביקש שלעולם לא אהפוך לאחת מהפרגיות שחושפות סיפורים שמאחורי כרטיסי ברכה, עטיפות ספרים או תחתונים בהדפס מתנה. אהבתי את החמור והיו לנו יותר מעשר שנים סבירות ביחד – אבל מה אני חייבת לו, אחרי שיום סגרירי אחד רוקן את הבית ועבר מכל המקומות בעולם, לקזבלנקה לפתוח סניף של סטארבקס? שם, איפה שעושים קפה של צפון אפריקאיים, ממש חסר להם לטחון פולים קובניים מפלסטיק ולהתפלא על שפם מדובלל כמו זה של גֶ'רי. לחטוף בחילה מהגלובליזציה הזאת! וגם מעולם לא היתה לנו פריז, כי גֶ'רי כזה אמריקאי שמרן, שעד הבוחטה שהציעו לו על מרוקו (רק אם הוא נוסע לבד), תמיד טען שרק המחשבה על לצאת מגבולות ארה"ב מביאה לו את השבר בסרעפת.

אומנם גדלתי בסן-פרנסיסקו, אבל אני תקועה בסיאטל כבר שתיים עשרה שנה בגלל גֶ'רי. אחרי שעזב, זו הייתה תהום שעל מנת לצוף מעליה נאלצתי לתקשר עם הסביבה ולעצב לעצמי פעולת מחאה ספציפית למצב, כפי שטען האנליסט שלי – דר' שוורצמן. ההפך מגֶ'רי – זה ההפך מלהיות אנאלי ולהקשיב למוסיקה הנכונה, ללבוש את הבגדים הנכונים, לשתות את היין הנכון ולעשות רביולי תוצרת בית במילוי בטטה אורגנית. אז נתתי גז במדרון עד שהצטרפתי לקבוצה של ממחזרים-אובססיבים-אלמוניים. בַּצָר לי, אפילו פיתחתי רומן עם אחד מהם, שהיה ישן בקופסאות קרטון – אמרו לי שככה זה הומלסים – ממש… היה לו תחת מפורצלן וריח של לבנדר, כך שהפרשנות הזו באמת הייתה מגוחכת. אבל אני זוכרת שיאים אחרים מהתקופה ההיא, כמו הדפסים משאריות מרק מניסטרונה או סריגת צעיפים מִתֶּיוֹנִים משומשים שאספתי – איך לא? בסטארבטקס השכונתי. טוב העיר הזאת חנוקה בסניפים, פה נולדה הרשת המתועבת. אני מוכנה להכנס בסף דלתה רק כדי לשים רגל גסה לתאגיד שגזל מזרועותיי את הסרח עודף של חיי.

כדי לעגן את כל הכעסים, אבל למתן את הצחנה – עברתי ליצור קולאז'ים (בעיקר מקרעי מגזינים של תיירות מקומית) ושילבתי עם טכניקה מעורבת של ציור בצבעי אקריליק (אמיתיים). בנוסף נרשמתי לקורס בזהות ומִגדר באוניברסיטה. המרצה היה גבר (!), ישראלי. אף פעם לא הכרתי ישראלי באופן אישי וכבר על השעור הראשון הרגשתי סערה. הישירות הזו!… בתור הכרות ונסיון לטשטש את הפער המגדרי, שהרי הרוב המוחץ בקורס – היו סטודנטיות, סיפר שהוא חדש בעיר ושאמא שלו היגרה לישראל ממרוקו והסביר את השוני המורכב במטריצת הדימוי העצמי של האישה המרוקאית בישראל, לעומת אחותה שהגיעה מאירופה. ברור שמה שהכי עניין את כולם – היה, האם הוא שירת בצבא שלהם והרג פלשתינאים, אבל מובן מאליו שאף אחד לא שאל את זה. אהבתי את הלוּק הכהה שלו, את המבטא הבלתי נסלח וכמובן את העובדה שאמר שהוא שותה קפה רק בבית. בו זמנית חששתי מההקשר החוזר למרוקו, האם מדובר בסימן אזהרה? נו באמת…

יש לי תואר ראשון בספרות אנגלית אבל לא הייתי סטודנטית משקיענית. עכשיו נכנסתי לאמביציה. לקח לי לא מעט זמן ומאמץ כדי להגות כמו שצריך את שמו שְ-לוֹ-מִי  אוֹ-הָ-נָה, אבל קלטתי מהר שהמשמעות של השם שלו זה הפִּיס שלי ושיום ההולדת שלו חל בתחילת מרץ. שמחתי כי הוא עשה לי ושלח אותי לדפדף הלוך ושוב במסלולים נבחרים לטיולים בצפון מערב ארה"ב, ולקרוע מתוכם פירורים שישמחו מהגר בעיר זרה  – הקפדתי ללקט אך ורק דימויים ומקומות נושאי אנרגיה חיובית (כפי שלימדו אותנו לאתר בקבוצה של האנונימיים).

'הַפִּיס שלי' – 'הישראלי', הוא סוס מזן אחר, פראי ונמוך.

מצד אחד – חובב אסטרונומיה ואוהב לעשות סקי,

ומצד שני – אוכל פלאפל טורקי בדאונטאון ומגדל חתול בשם עתיד.

 

 (פרטים מוגדלים מתוך כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח').

קמפינג – פרק 60: צבי בן שבעים

לקמפינג פרק 59: הערב ירד / עופר גורדין

לכבוד יום הולדת שבעים, צבי הזמין כמאה וקצת משפחה וחברים לערב שירי סשה ארגוב. קלאסיקה, תמרי! במבי התפעל. ביחסים של צבי ואשתו – פרופסור זהבית, חוקרת הפשפשים והחרקים הבין לאומית – תמיד ניכרה גלישה לקצה הקרחון ולהומור שמחוץ לארגז. קלישאה שחדרה מזמן, אפילו לעיתוני הנשים טוענת, שאלו רכיבים מושלמים לנישואים ארוכי טווח – אולי, אבל לכבוד האירוע המרגש, דורשת שלומם של המעופפים, באמת העלתה על עצמה ג'סטה לא נורמלית. היא רקחה (תוך עזרה מקצועית, כמובן) לאיש המילים שלה, עוגת יום-הולדת מקושטת במיני-צבי (או אייל-צפון…?) וצייד שמכוון קנה אל ראשו עטור הקרניים. רק לראות את פניו של נער היומולדת כשראה את היצירה! פשוט התמוגג מרוב גאווה ונחת! זהבית את העידית שבעידית!!!

אחרי שכיבה את הנרות, תלש את הצייד הנכרי ושרף אותו לעיני האורחים בעזרת נר סגול. הפרופסור הציתה את הקהל במחיאות כפיים והסתערה בקול שמנוני: במקום ששורפים ציידים לא שורפים ספרים! (…בטח פמיניסטית שללא ספק גם בורכה בריכוז עודף של אינטליגנציה מדעית – אך החיבור בין ג'וקים במעבדה ובין צייד, מעולם לא עלה בדעתה…) מזל טוב צבי! חיבקה, נישקה וניגשה עם סכין חדה לזרז את קיטוע המשולשים.

העוגה המאופרת קלות, הייתה תלת-שכבתית. תחתית מרנג, אמצע קציפת אוכמניות ומלמעלה – ציפוי שוקולד – מאה וחמישה אחוז, בלגי מבריסל (המוציאים לאור הלבקנים, שלחו). חבל שדודה שלי לא פה לטעום, מצד שני – למרות האחוזים הגבוהים, אין הרבה סיכויים שהיא הייתה מצליחה לפרגן לשריפת האדם שהתחוללה כאן לפני דקות ספורות.

רוב האורחים הבינו את הקודים – לא מבזבזים שבעים שנה על הגהות חוזרות ונשנות. במבי חמק אל הפסנתר לפתוח בשמלה הסגולה. זיווני הזדרזה להישען על הכנף שלו, כאילו הייתה מפורסמת וכשהגיעה  ל – "…את תזמרי לך שיר שאת מִילָיו שכחת, את תצחקי פתאום ולא תדעי מדוע", הנמיכה בדרמטיות אוקטאבה. "מִילָיו" – תמיד חרק אצלי בתקינותו, עם זאת – בגדול, אנשים ידעו את מקומם. גם פרדריק והקוקו הצהוב. לפני כחודש, היה לנו את העניין בעגמומית ועכשיו הוא תפס פינה ונתן מתיחה קלה לאחור. ממילא לא היה לי מה לעשות עם עצמי, אז פירשתי את זה כהזמנה והעמסתי שתי פרוסות כבדות עם ציפוי עשיר של חלקת הצייד. הוא אומר שהמוזיקה יפה אבל לדעתו עצובה מדי למסיבה. במבי מנגן אחלה! (הצליח להגות את המילה השמחה, במאמץ רב) וזיווני שלי – דנסינג קווין אמיתית, לא? ביס אחד מהעוגה המתודלקת, גם מזכיר לו שבשבדית יש פתגם – הוא מתרגם בחופשיות – "תוריד את הראש של הצייד ותקבל רווחה חברתית". לך תבדוק… מה שכן, הוא לא כזה ריק כמו שהוא ניראה. יש בינינו משהו.

לקמפינג – פרק 61: רוח מדברית / עופר גורדין