צום ארבעת המינים

בשדה של תרגילי ממשק פורנוגרפי יש המון אפשרויות. כשלמדתי את התחום, קורס של ארבעה שבועות מרוכזים, בשלב מתקדם למרצה כמעט נפלט הביטוי – 'השמים הם הגבול', אבל ברגע האחרון כאילו התחרט. ייתכן שחשש להסתבך עם מה שקורה למעלה, כי היו שם באזור המון כנסיות. מצד שני – הטרדתי את עצמי – זה שאתה הולך להוציא לאנשים את הריר של המיץ לא בהכרח אומר שאתה לא יכול להיות אדם מאמין, אולי אפילו להפך.

ומחשבות כאלו מאוד מעסיקות אותי מאז שנכנסתי לפרקטיקה של עבודת התכנות המסוימת הזו, במיוחד לקראת יום כיפור – האם שיגרה כמו שלי עשויה להוביל לחתימה רטובה ורוטטת שמתחזקת טוב את הלב, או לישות מיובשת כבויה ובלויה שאלוהים פשוט מתעב.

Yom-kippor

והשבח לאל שהשנה, במקרה או שלא, צירוף מיקרים או שרצה הגורל ומפגש אנושי מאוד מפתיע הקל עלי ופתח בפני פרשנות פילוסופית מרעננת והכוונה לקשר ארוטי לא מובן מאליו שנגלה מולי בין צום לצום.

בסוף אוגוסט בישיבת צוות לקראת הקמת אתר עבור אנתרופולוג ביזאר מאחת השכונות הטובות של העיר, נחשפתי לראשונה לתיאוריה (שהוא פיתח, דוקטורט והכל) על צום ארבעת המינים. טקס שהוא מפעיל גם על עצמו, גם יהודי – ולמרות שהתוכן לחלוטין פורנוגרפי על פי כל קריטריון, השתכנעתי לגמרי שניתן להפיק ממנו ממש הארה, אפילו תזונה רוחנית אם מותר להתנסח באופן נרגש ופרדוקסלי מבחינה מילולית.

הוא מצא מקבילה גופנית לארבעת המינים שכולנו מכירים ומתנזר ממנה כל כיפור, כמעט יומיים שלמים. אולי לא בשביל כל אחד זו כזו דרמה, אבל על פי הערכתו זה יכול לתפוס חזק מאוד לפחות חמישה עשר – עשרים אחוז מהגברים בביצים ועשרים וחמישה – שלושים אחוז מהנשים באזור נקודת הג'י זווית של שלושים מעלות דרומית מערבית לדגדגן.

הקשבנו לו בענין רב והדברים נשמעו מופשטים בלשון המעטה, אבל אף אחד לא העז לבקש דוגמה – למרות שאנחנו רגילים לחומרים יותר מִקשים. לדעתי וכמו שאני מכירה את עצמי ואת בוב, דיויד וסאלי הפרועה, השילוב של גוף חי עם נשגבות ספירטואלית הלחיץ ושיתק את כולנו, אלא שבסוף לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו ישירות איך הלכה למעשה כל העסק הזה עובד.

הוא הסביר באופן ממש מעודן, על מכסה המנוע שאתה סוגר על עצמך מרצון, כולל אזיקי הפלטינה וכפפות הפוליאטסר ואיך הם חונטים את כל ארבעת. המינים. אחר כך קפץ באלגנטיות, כנראה על מנת לרכך את האווירה (בטח נראינו קצת המומים…) וסיפר על מבחר שופרים לא קונבנציונליים ואיך תוקעים איתם וגם אמר שטוב שהזכרתי לו – הוא רוצה להכניס לחצן אתרוגי לרכישת קרן תאו חשמלית בעמוד השער.

bafalo-blog-small

 

זה לא אני, זה הכלב

לאחר שניצל בנס מתופת החווה הסינית במלחמת יום כיפור, השכנים סלחו לו על שגנב מטר וחצי של דשא ירוק מכל צד עצי פרי, אבל על כך שהכלב שלו מרחרח את הכלבות הנשואות שנותנות בשכונה ומחרבן בגינות של כולם – לא. כי סליחה, זה, עם כל הכבוד לא קשור לטראומה או לצלקת ונכון שהכלב לבן, אך חוזר שנית – סליחה – לא מדובר בחמורו של משיח או בטלית שכולה תכלת. סתם כלב, יתכן שמדובר בטרייר בריטי מעורב עם כנעני מהשטחים הפתוחים ועכשיו עת פרוץ חג, כשמרוב חרטה משקולות שנתיות מאיימות לקרוע את הדממה – מבקשים ממנו, שאם הוא יכול להנמיך לחיה את הווליום. בכל זאת, עברו כבר עשרות שנים ואף אחד לא נהיה צעיר יותר.

גם נכון וגם אין לו בעיה עם מסורת, למעשה במרוצת השנים גם הוא קנה לעצמו מנהג: להשתכר בארוחה המפסקת ולמלמל לקראת הקינוח כתפילת מנטרה פרטית, לופ מילולי – 'זה לא אני, זה הכלב'. בתשובה – אשתו מלהקת את עצמה, לְמגישת קומפוט תפוחים רך מדי ומרננת בטון מתחרז 'זה אתה, לגמרי אתה, חֶמִי' וגיסתה נירית שמוטת הלסת, משלימה אליו אור פמוט ועל בסיסה של טינת נעורים משחררת – הַאוּ, הַאוּ!
ואז, כמו משרוקית לאוזן – כשג'וני, הכלב הלבן שלהם, שרק כשהכוכבים יצאו שב משדה הקרב של הזיונים והחִרבונים עייף ומרוקן זרע, יקלוט – הוא ייגש אל הפסנתר ומתוך סימפטיה עמוקה לאמנות שעל סף צום רוחני, ינגן להם קצת גרוניך.

שם ופה (קופסת צבעים)

*

– תן לי ריבוע לבן ביום כיפור וזה מספיק לי לכל השנה.
– אתם צמים?
– לא כפרה.
– תבואו למפסקת?
– לא נראה.
– למה? עולם כמנהגו. חלה עגולה, הזדמנות לשקט, מצב לשלווה.
– אין… היום הזה הוא שריטה אדומה. שורת ברושים, קללה ארורה, אפור עם כתמים שמנוניים.
– ….
– וכמו צפירה, בדיוק באחת בצהרים אני נהיית נורא רעבה. פיזיולוגיה נוקשה.

– והילד? מסע אופניים או בית כנסת?
– לא סגור. השנה יש התארגנות חדשה: עפיפונים. כבר גזרנו לבד – אחד כחול, עם זנב-לולבים. צהובים.

*
("כנסיית מריה הקדושה מברכת את שכניה היהודים לכבוד יום כיפור")
*